עיתונות דאקפייס: פייק ניוז וממים כצילומי עיתונות >> תוכנית הברווזים של “קול העין”

השתתפתי בספשל ברווזים עיתונאיים, חדשות מזויפות והטרלות שהגיעו לכותרות, בפודקסט “קול העין” של העין השביעית. שלל דרכים להאזנה פה, ואחריהן הטקסטים שלי מהתוכנית:

תמונה שווה אלף סליחות

כתב החינוך של “הארץ”, אור קשתי, ביקר לפני שנה בבית ספר ממלכתי בדרום וראה שם כרזה שמציגה את הסכם השלום ישראל-ירדן, כולל תמונת לחיצת היד ההיסטורית של רבין וחוסיין, כשהנשיא קלינטון ביניהם ונתניהו ברקע.

מה עושה שם נתניהו? דיוקנו, שנגזר מתצלום המפגש בין גלעד שליט לאביו נעם, נגזר והודבק על אינספור תצלומים אחרים, במם “ביבי גאמפ” שהגה אורי שטרייגולד ב-2011. הגולש יאיר קיבייקו הדביק את נתניהו בתמונת הסכם השלום, ומישהו בבית הספר ככל הנראה חיפש את התמונה ההיסטורית בגוגל, מצא את הגירסה המעובדת ולא הבחין בהשתלה המוצלחת, במקרה הטוב, או לא ידע שנתניהו היה ראש האופוזיציה דאז ולא היה מוזמן לפוטואופ הזה, במקרה הרע.

גם מערכות תקשורת נופלות בפח הזה שוב ושוב, כשהן מעדיפות מנוע חיפוש אחד קל לשימוש על פני מספר מנועים איטיים ומגושמים של סוכנויות הצילום השונות, ועל פני מערכות ניהול התמונות הפנימיות האיומות שלהן עצמן. שילוב של עצלות, רשלנות ובורות הוא הסיבה שבשנים האחרונות ראינו בתקשורת, בין השאר, את תמונתה של החיילת עדן אברג’יל מצטלמת עם העצירים הפלסטינאים הכפותים, כשלצדם יושב השחקן קיאנו ריבס, מתוך המם “קיאנו העצוב”; את קמעות אולימפיאדת החורף בוונקובר וביניהם פדובר, דמות אינטרנטית של דב פדופיל; ואת תמונת דונלד טראמפ, אבל בגילומו של השחקן אלק בולדווין, על דפיו של עיתון דומיניקני.

העיתון הדומיניקני אל נסיונל פרסם בטעות תמונה של אלק בולדווין מגלם את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בסאטרדיי נייט לייב במקום את תמונת הנשיא. תמונה: אנדרו בלוך

הנשיא אלק בולדווין בעיתון “אל נסיונל”. תמונה: אנדרו בלוך

חייך, אכלת ברווז

גופי תקשורת נופלים בפח ומפרסמים אגדות אורבניות, אשר מתבססות על אמונות ופחדים אנושיים. הן פנטסטיות אבל לא פנטסטיות מכדי להיות אמיתיות, ועוברות אבולוציה עם השנים כדי להתעדכן עם הצייטגייסט – נכדו של הילד, שלקח חתול רטוב מגשם והכניסו לתנור כדי לייבשו, כבר הכניס את החתול למיקרוגל. אצלנו זכור הסיפור של חדשות 10 על הילדה שנחטפה בדיסניוורלד, אגדה אורבנית ותיקה.

סיוון כהן עם אוזניים של מיקי מאוס. איור: עידו קינן, חדר 404

סאטירה ופייק ניוז שגורמות לעיתונאים להתייחס אליהם ברצינות ולדווח עליהם כחדשות עובדים על מנגנונים דומים, כאלו שמוכרים עיתונים. מתווספים להם גורמים נוספים, כמו הטיית האישור – הנטייה לחפש ולהעדיף מידע שתומך בתפיסת העולם שלנו; והפגיעה בחוסן הכלכלי של התקשורת, שבמעגל קסם מרושע ואירוני גורם לה לפטר עיתונאים ולהכניס את אלו שנשארו לפס ייצור שעובד על כמות ומהירות ומוותר פעמים רבות על בקרת האיכות של תחקיר מעמיק, פיתוח קשרים עם מקורות ובדיקת עובדות – מה שמביא למוצר נחות של חדשות לא חשובות, יחצנות ולעתים פייק ניוז, מה שהופך את התקשורת לעוד פחות חשובה ומשמעותית.

הסיפור של הידיעות המפוברקות דומה במובנים מסויימים לזה של התמונות המפוברקות. למשל, כלי תקשורת ציטטו ברצינות מהפרופילים המזוייפים של בנימין נתניהו, יאיר לפיד ו”התנועה” של ציפי לבני, משום שקל יותר להביא ציטוטים שזמינים ברשת מאשר להתקשר לאנשים ולהביא ציטוטים בעצמך. אבל גם הסתמכות על מידע שמופיע בפרופילים אותנטיים של פוליטיקאים אינה ערובה לאמיתותו, כפי שדונלד טראמפ מתעקש להדגים בטוויטר.

אפרופו טראמפ, באזפיד, אתר שמתמחה בשילוב של עיתונות רצינית וקשקושי אינטרנט, חשף באחרונה בתחקיר, שעליו חתומים שלושה עיתונאים, נסיון הונאה להזין את התקשורת בפייק ניוז שלפיהן טראמפ קיבל שוחד של 1.5 מיליארד דולר מאקסון מובייל דרך חברה סינית.

לא תמיד צריך לשים שלושה תחקירנים כדי לחשוף פייק ניוז. קחו למשל את הדיווח של NBC על תביעת הפיצויים בסך 10 מיליון דולר שהגיש אתר הדירוג יילפ נגד יוצרי סדרת הסאטירה סאות’פארק, בעקבות פרק שהציג מסעדנים מגישים למשתמשי יילפ מנות עם הפרשות גוף, במחאה על הפגיעה בעסקים ובסועדים האחרים. כל מה שעיתונאי צריך לעשות, בסדר יורד של מאמץ, זה להתקשר ליילפ לבקש את כתב התביעה; לחפשו באתר בתי המשפט; לבדוק את כתובת האתר המדווח ולגלות שמדובר ב-NBC.com.co, אתר סאטירי שאינו קשור לרשת NBC וכל הידיעות בו מופרכות; או להסתפק בקריאת הכתבה על התביעה עצמה, ולהיעצר בציטוטים שהובאו מפי “פאפי, הדולפין שנאבק באוננות וקמיע ארגון מתנגדי האוננות הנוצרים”.