הקרב על הביסלי: איך לקנות חמץ בפסח בשופרסל
המקרה שלהלן אירע דקות אחדות לפני תחילת כתיבת הפוסט, ואני מעלה אותו על הכתב כשהוא עוד טרי בזכרוני.
היום בשעות אחר-הצהריים קפצתי לסניף שופרסל דיל המקומי ברעננה (רח’ החרושת 8) על מנת לחדש את מלאי התפוצ’יפס, שאזל במפתיע ובנסיבות מסתוריות במהלך סוף השבוע. מדובר, לכל הדעות, במוצר כשר לפסח במהדרין שבמהדרין (גם לאוכלי קטניות), ולכאורה לא צריכה להיות בעיה להשיגו, אפילו בחול המועד.
לכן הופתעתי לגלות שלא מדובר בסיפור פשוט. לרוב, מסתפקים המרכולים בישראל בכיסוי מוצר החמץ בניילון אטום, בהתאם לחוק חג המצות (וזאת, אף שבית המשפט כבר קבע לפני כארבע שנים הלכה שמייתרת נוהג זה). ואולם, השנה הגדילו רבני שופרסל לעשות וחסמו בניילון אטום, שלפניו הוצפו מדפי מזון מקרטון, את הכניסה לשני מעברי החטיפים שבסניף! זאת, אף שמעברים אלו מכילים מוצרים רבים אשר אינם בגדר “חמץ”.
כתוצאה, לא הצלחתי לאתר בשום מקום בסניף שקיות תפוצ’יפס שהגישה להן אינה חסומה (למען הדיוק אציין שכן היה ניתן לרכוש את שקיות המותג המתחרה של אסם, צ’יפסי, אולם בביתנו יש העדפה מסורתית לתפוצ’יפס ולכן לא היה בכך פתרון). בהיותי אדם שלא נרתע ממכשולים, ניגשתי למעבר החטיפים, הזזתי ממקומו את מדף המוצרים, הסטתי את הניילון הלבן וחדרתי לאזור האסור. שם, בדממה שהשתררה, לא התקשתי לזהות את שקיות המוצר המבוקש ולקחתן.
בהיותי אדם עקרוני ואף עקשן במידה לא מבוטלת, החלטתי, בשם הפרינציפ, להוסיף לקנייה גם שקית ביסלי גריל קטנה ולא כשרה לפסח – אך ורק בגלל הטרחה המיותרת שנגרמה לי בגין מאמציהם הסופר-מוגזמים למנוע גישה לחמץ.
אתה לא חוקי
שמתי פעמיי לקופת השירות העצמי (חידוש נהדר שהגיע באיחור של שנים ומאפשר העברת מוצרים ותשלום עליהם בלי צורך להתעסק עם בני-אדם), וסרקתי את המוצרים שאספתי. התפוצ’יפס עברו ללא בעיה, אך עם סריקת הביסלי קפצה על המסך הודעה, ולפיה לא ניתן לרכוש את המוצר מכיוון שמדובר בחמץ (לא זוכר את הנוסח המדויק). קראתי לנציגת השירות, והסבתי את תשומת ליבה לנושא. היא הודיעה לי שאי-אפשר לקנות את המוצר “כי לפי החוק אסור לקנות חמץ בפסח”.
החוק, כמובן, לא אוסר על מכירת חמץ אלא רק על הצגתו: “לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה”. שום מילה על עצם המכירה. וגם בית המשפט, כאמור, פסק כבר שחנות אינה עונה להגדרה של מקום “פומבי”, ולכן לכאורה אף לא צריכה להיות מניעה מהצגת החמץ, לא כל שכן מכירתו. מטבעי, תגובה זו רק עוררה את נחישותי והתעקשתי עוד יותר לבצע את הרכישה. “אין שום איסור בחוק למכור חמץ”, קבעתי, “ואסור לך לסרב למכור לי את המוצר כשאני מוכן לשלם עליו” (לגבי הטענה השנייה אין לי סימוכין, אבל בלהט הוויכוח היא נשמעה טוב).
נציגת השירות עמדה בסירובה, אני עמדתי בהתעקשותי. הקופאית הראשית התערבה וקבעה שאין מה לעשות, ושאם יש לי תלונות אני מוזמן לפנות למוקד השירות, שאת מספרו שמחה לספק לי. מתוך ידיעה, שפנייה למוקד השירות לא תקדם את רכישת החמץ, התעקשתי לבצע את הקנייה באותו מעמד, לשלם תמורת המוצר שזוהי זכותי החוקית לרוכשו, ולעזוב עימו את החנות.
מכיוון שהקופה סירבה לעבד את המוצר, הגעתי למסקנה שהכי טוב להשאיר כסף מזומן בעדו, ולחזור לביתי. מכיוון שהיה לי רק שטר של 20 שקל, פניתי לקופאית הראשית בבקשה לפורטו. “הוא רוצה להשאיר מזומן ולקחת את הביסלי”, הזהירה אותו נציג השירות, שהתגלתה כבעלת יכולות הבחנה חדות.
“למה אתה רוצה שאני אפרוט לך?” חקרה הקופאית הראשית. “אני צריך כסף קטן”, השבתי (טכנית, זה לא היה שקר). הקופאית הראשית לא ויתרה: “מה אתה מתכוון לעשות עם המטבעות?” “אני רק צריך קצת כסף קטן”, שבתי ואמרתי. היא התרצתה, סיפקה מטבע של 10 שקלים ושתי חמישיות, ואני חזרתי לקופת השירות העצמי להשלמת הקנייה.
מילוט מסוכן
בעודי מוציא ומעביר את כרטיס האשראי כדי לשלם בעבור התפוצ’יפס, חמקה לעברי נציגת השירות ולקחה את שקית הביסלי שהייתה מונחת על הדלפק לצידי. “אסור לקנות את זה בפסח”, היא הזכירה. “תביאי את זה”, התעקשתי, בקול ברור אך רגוע. משסירבה, אחזתי בשקית ומשכתי אותו בכוח מידה. זה היה הרגע ה”אלים” ביותר בתקרית, ובשום שלב במהלכו לא נוצר מגע פיסי כלשהו ביני לבין נציגת השירות, לא הרמתי את קולי ולא צעקתי או השתוללתי. רק אחזתי בשקית, ושיחררתי אותה מאחיזתה.*
הנחתי מטבע של 5 שקלים על דלפק הקופה (מחיר שקית הביסלי גריל, לפי המדבקה שעל האריזה, הינו 3.89 שקלים בלבד, כך שמדובר בתשלום יותר מראוי בעבור המוצר. למעשה, תשלום יתר), ופניתי לצאת. נציגת השירות סירבה לוותר, קראה לשומר בכניסה לעצור אותי (“הוא לא שילם”, היא הכריזה, אף שכבר שילמתי די והותר), והזעיקה איזה “ולדימיר” שיבוא לסייע בו.
השומר, שכמובן לא היה מודע לדרמה שהתחוללה בתוך הסניף, נעמד מולי בניסיון לעכב אותי, ודרש ממני לעצור. “שילמתי על המוצרים האלו, ואין לך שום זכות לעכב אותי”, אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הרכב. השומר נשאר מולי, בסמיכות, ובעודי מתקדם התחיל לצעוד לאחור. “אסור לך ללכת. אם שילמת ולא גנבת תראה לי את הקבלה”, הוא דרש. “אין לך שום זכות לבקש את זה, אסור לך לעכב אותי, ואם תיגע בי זו תקיפה ואני מתקשר למשטרה”, הזהרתי אותו ברוגע והמשכתי ללכת (ה”ולדימירים”, אגב, רק השקיפו ולא התערבו)***.
כך זה נמשך עד שהגעתי לרכב, פחות מדקה הליכה: אני הולך קדימה ומציג את טיעוניי, השומר נסוג אחורה ומעלה את דרישותיו. בשום שלב לא נוצר כל מגע פיסי ביני לבינו, ואף צד לא עלה לטונים גבוהים, למרות המתיחות המובנת.** כשהגעתי למכונית השומר התריע שהוא רושם את מספר הרכב (לא דאגתי, גם כך יש להם את פרטי האשראי, השם והכתובת – אני חבר מועדון – ובכל מקרה אני סבור שלא עברתי עבירה כלשהי: שילמתי כסף מלא ואף יותר בעבור המוצרים שרכשתי ולא נקטתי באלימות משום סוג, פיסית או מילולית, כלפי אף אדם), וחזר לעמדתו בפתח הסניף. אני, מצדי, נכנסתי לרכב, נסעתי הביתה והתחלתי בכתיבת הפוסט הזה.
את הפרשנות אשמור לפוסט אחר, אבל אני חושב שתקרית זו ממחישה היטב את טירוף המערכות הכללי שתוקף את המדינה בכל הקשור לדת ולחגים, ואת הכפייה הדתית העצמית מרצון שפושה בקרב חלקים נרחבים מהציבור, לא רק החילוני-יהודי אלא אף הערבי (רבים מעובדי הסניף המדובר הינם ערבים, כנראה גם נציגת השירות והקופאית הראשית שהיו מעורבות בתקרית אך לא אתחייב על כך). כל כך הרבה מאמצים ונחישות כדי לאכוף איסור דמיוני, וכדי למנוע רכישת מוצר שאין בה כדי לפגוע באף אחד. עצוב.
בקשת תגובה הועברה לשופרסל במקביל לפרסום הפוסט, והיא תפורסם לכשתתקבל.
__________________
* אני מציין זאת ולו בגלל החשש שיועלו טענות מצד אי-אילו גורמים על אלימות מצדי. במסגרת מקצועי נתקלתי בלא מעט מקרים בהם הושמעו טענות לא מבוססות מסוג זה, וחשוב לי לגדוע אותן עוד בטרם החלו.
** ר’ הערה קודמת.
*** הבהרה בעקבות תגובות שהתקבלו לפוסט: נציגת השירות אכן קראה לאדם בשם “ולדימיר” שיבוא לעצור אותי (ולא הפנתה את הקריאה לשומר). בעקבות הקריאה הגיעו למקום שני אנשים, כנראה עובדים, שהסתכלו באירועים מבלי להתערב, ולכן קראתי להם “ולדימירים”. לו הייתה קוראת ל”יוסי”, הייתי כותב “יוסים”. כשכתבתי את המשפט לא חשבתי לרגע על משמעויות כאלו ואחרות שיוחסו לו. אלו שמממהרים להשמיץ אותי כגזען מעידים על עצמם יותר מאשר עליי. עדכון 23:34: בעקבות התגובות הרבות החלטתי להוריד את המשפט הנ”ל. בדבריי לא התכוונתי לרמוז למוצאו של העובד, ולא הייתה שמץ של מחשבה גזענית מאחורי הניסוח. הייתה זו אך ורק התייחסות לשם אותו קראה העובדת. עם זאת, אנשים רבים נפגעו והתלוננו, והנושא של הפוסט נפיץ מספיק (כך מסתבר), מבלי צורך להוסיף אש למדורה ולהסיט את הדיון לכיוונים לא לו. אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהדברים.
התפרסם במקור בבלוג “כביריזם” ברשיון cc-by-nc-sa. עומר כביר כתב כאן על אפליקצית אייפון במקום ראשון ומביך בגליון יוני 2010. צילומי מדפים וצג בשופרסל דיל קניון חיפה: עדי מנדלוביץ’.
מקום ראשון בגיחוך באפסטור
פוסט של עומר כביר
הודעה לעיתונות מספרת על אפליקציית אייפון של עמותה לתיירות ת”א-יפו, שעוזרת לתיירים להתמצא בעיר. ההודעה מתגאה שוב ושוב בהגעה למקום ראשון בדירוג של האפסטור (“מקום ראשון בהורדות”, “אפליקציה ישראלית זכתה במקום הראשון”, “[האפליקציה] ממוקמת במקום הראשון בחנות app.store”). אולם במציאות מדובר בדירוג זניח יחסית של החנות הישראלית בלבד. “האם התיירים מחו”ל מתכוונים להגיע לת”א בהמוניהם?”, שואלת ההודעה רטורית. התשובה הרטורית: לא, האפליקציה זכתה לדירוג גבוה רק בחנות הישראלית.
אחר-כך, משום מה, מתגאים בזה ש”האפליקציה עלתה לאוויר לפני כשבועיים וזכתה ביותר מ 650 הורדות בארץ ובעולם”. מדובר במספר כמעט מביש בהתחשב בכמות משתמשי האייפון, לא רק בעולם אלא גם בישראל. לפי ההערכות השמרניות ביותר יש בישראל 100 אלף אייפונים, כלומר במקרה הטוב הורידו אותה 0.65% מהישראלים.
שונא מתנות // עדכון מספר 1
פוסט של עומר כביר
אחרי שהשתלחנו ביחצנים שמחלקים מתנות לעיתונאים, הגיע הזמן לראות קצת מה באמת זוכים הכתבים השונים לקבל. הנה כמה מהמתנות שחולקו בתקופה האחרונה.
פיליפס באירוע השקת טלוויזיות חדשות: מטען לרכב לכל סוגי המכשירים.
גוגל במסיבת עיתונאים במשרדי החברה: ערכת עפרונות צבעוניים בצבעי הגוגל (חמוד מאוד).
סוני-אריקסון בחשיפת טלפונים חדשים: כדור קופץ מתנפח ושאר פיצ’יפקס. בונוס: היחצנית באירוע ביקשה לא לצלם את התמונות, והן הושגו בפעולת גרילה מפרכת (ביקשנו ממישהו שכן לקח שיצלם וישלח).
ICQ בהשקת הגרסה החדשה של התוכנה: מצלמת רשת ו-USB עם חומרי יח”צ.
אורנג’ באירוע מצומצם לחשיפת תוכניות החברה להשקת האייפון: סט רמקולים בשלט רחוק למכשירי אייפון ואייפוד. כנראה המתנה היקרה ביותר.
פנסוניק בחשיפת טלוויזיות התלת-ממד שלה: ספר ילדים עם ציורי פופ-אפ. ללא ספק, המתנה המקורית ביותר.
סוני בעוד אירוע תלת-ממד: חולצה זולה עם הדפס סוג ג’. יש מתנות שעדיף לא לחלק.
HP: ערכה לקידום מחשב נייד יוקרתי הכוללת ליקר שוקולד, סיגר, ריבה בטעם מרלו, תה ושוקולד. הרבה מחשבה הושקעה כאן.
את המתנות לא לקחתי, אבל אם יש לכם רעיונות לשימושים אפשריים במתנות עתידיות, כאלו שיביאו תועלת גדולה יותר מלהשאיר אותן בידי היחצן, אתם מוזמנים לכתוב לי לכתובת StopTheFreebies@gmail.com. לשם גם אפשר ומומלץ לשלוח תמונות של מתנות שקיבלתם מיחצנים. אפשר גם לדבר אתי ישירות בטוויטר omerka@
עומר כביר הוא עיתונאי
שונא מתנות // עומר כביר נגד מתנות מיחצנים
פוסט של עומר כביר
הכול התחיל לפני קצת יותר משבוע, במסיבת עיתונאים של HP. בכניסה לחדר בו נערכה המסיבה (אחרי ארוחת בוקר מפוארת, כמובן) גילה כל כתב תיק גב חדש ממתין על הכיסא. ולא סתם תיק גב מהסוג שקונים ב-20 שקל בשוק הפשפשים. תיק יוקרתי למחשב נייד, כולל מנעולים ושאר שכלולים. מאחר שזמן לא רב קודם לכן קניתי לעצמי תיק דומה, יכולתי להעריך את מחירו בסביבות ה-200 שקל.
בחודשיים וקצת שאני עובד ככתב הטכנולוגיה והאינטרנט של כלכליסט כבר הספקתי להיות בכמה מסיבות עיתונאים ולהיחשף למתנות שמחולקות. אבל עד אז מדובר היה בדברים קטנים, סמליים אפילו. מנעול לנייד מבאג, חולצה מאיידיגיטל, צ’ופסטיקס מהודרים מהרדיו הלאומי של סין. אבל לא משהו כזה, לא מתנה כל כך יקרה שברור שאינה סמלית בלבד.
ביום שהתחלתי לעבוד ככתב (אחרי כעשר שנים בתפקידי עריכה שונים) נראה היה לי כמובן מאליו שלקבל דברים מיחצנים זה No-No. אני לא לוקח את המתנות שהם מחלקים, אפילו לא את העטים והפנקסים שממתינים בערכת עיתונות בכל אירוע. אם הם רוצים להעביר לי חומרים על Disk On Key, אני מבקש שישלחו במייל או מעתיק לנייד ומשאיר את הדיסק במקום. חנייה אני מעדיף לשלם בעצמי, ולהתחשבן אחר כך עם הנהלת חשבונות במערכת. נפלתי רק פעם אחת, במסיבת העיתונאים הראשונה שהייתי בה, כשנתתי ליחצ לשלם על החנייה. כבר בדרך הביתה הבנתי שזו הייתה טעות, ואת הסכום שהיחצ שילמו תרמתי לעמותת לתת.
זה לא תמיד קל לוותר על המתנה. היחצן עושה לא פעם פרצוף נעלב, ומתעקש “אז אולי תיתן למישהו במערכת?”, וגם העיתונאים האחרים עלולים לתת בך את מבטי ה”עוד פעם הוא והפרינציפים המיושנים שלו”. וכמובן, זה לא פשוט לוותר על מתנה שווה במיוחד כשהמוח משדר “רוצה, רוצה, רוצה”. אבל בסופו של דבר עדיף לוותר ולדעת ששום דבר, אפילו התת-מודע, לא השפיע על תוכן הידיעה שכתבת ושלחת לעורך.
בחזרה למתנה של HP. משום מה, חשבתי שמרבית העיתונאים ינהגו כמוני. מסתבר שהייתי תמים מדי. עד כמה שהבחנתי, כולם לקחו את התיק. עיתונאים צעירים וותיקים כאחד, גם כאלו שהמערכת אוסרת עליהם קבלת מתנות, גם כאלו שבהזדמנות זו או אחרת אמרו שהם לא לוקחים מתנות. כנראה שהפיתוי היה גדול מדי. נו, זה באמת היה תיק יפה.
זה לא צריך לעבוד ככה. עיתונאי לא יכול לקבל מתנה ממושא הסיקור שלו, ואחר כך לכתוב עליו ולקוות שהוא יישאר אובייקטיבי. זה בלתי אפשרי, ולו בגלל מראית העין שבדבר. הבעייתיות של הנושא זועקת לשמיים, ולא סתם עידוק בחר לכנות את המתנות האלו שוחץ (אגב, עידוק מתוודה שהוא לא צדיק הדור, וחוטא לעתים במתנות קטנות דוגמת Disk On Key, אותם הוא מחשיב כזוטות לאור מחיריהם היום).
לכן, התחלתי בשבוע שעבר לתעד בטוויטר שלי את המתנות שמחלקים היחצנים, ואת מעט העיתונאים ההגונים שבוחרים לוותר עליהן. לפני כמה ימים עידוק הציע הצעה שאי-אפשר לסרב לה – להעביר את הפרויקט הצעיר ל-404. לכן, מעתה, אדווח כאן על המתנות השונות שזוכים העיתונאים לקבל, כולל תמונות ואותות הצטיינות לסרבני המתנות.
אבל לבד אי-אפשר. קיבלתם קומוניקט שמבטיח מתנה בתמורה להגעה לאירוע? הייתם במסיבת עיתונאים וחילקו משהו? צלמו ושלחו בתוספת פרטים ותיאור קצר לדוא”ל StopTheFreebies@gmail.com. חשאיות מובטחת למעוניינים, למרות שאין במה להתבייש. יחד נשים לזה סוף (נו, מותר לשגות באשליות לפעמים).
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
