משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג
אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני אוהב לקרוא אותו פעמים רבות, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.
לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב’אחר‘. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן ולכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.
אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו ‘אחר’. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים חשוב מאוד במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן באתר שעיתונאי הוא המו”ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. ‘אחר’ הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת.
אני לא משתגע על המודל הסגור של ‘אחר’, אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר.
כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש’אחר’ לא משלמים לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי ב’מעין’ שאני העורך והמו”ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.
בטוקבקים ראיתי שכמעט כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או אדם חכם: במקום שיארגן שליח עם צ’ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב אצל ולווט ולא ישירות אצל בעל החוב. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.
קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם להיות לא מעודכן. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כולם לא בבי.סי.סי.
החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות אצלי. גם יונתן כיתאין, שאני מאוד אוהב את טור התקשורת שלו בג’י של גלובס, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג ב’הארץ’, שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן הומור עצמי. הטקסט הזה הפך לנקרא ביותר בגרייפס.
כן, זה מעניין מאוד לראות גלדיאטור שעומדים להרוג אותו. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו. אני מקווה שמיברג ואחר יקומו על רגליהם ויצליחו.
• רועי צ’יקי ארד כותב את הבלוג צווחת שעון המחשב, שם התפרסם הפוסט הזה במקור (בלי הלינקים)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
