לקרוא עיתונים. אבל באמת לקרוא

פוסט של נועם שיזף

בשנים האחרונות יצא לי להעביר הרצאות על עיתונות בפורומים שונים. אני תמיד מתחיל בלשאול את כל הנוכחים כמה מהם קוראים עיתון כל יום. בדרך כלל יש ידיים ספורות באוויר. אחר כך אני מבקש מאלו שקוראים עיתון המחולק חינם להוריד את היד. אז כבר יש ממש מעט מצביעים – וכבר היו כמה פעמים שלא נותרה אף יד מורמת.

עיתונים מודפסים ממשיכים לראות אור, אבל הקוראים שלהם מידלדלים בקצב מבהיל, וההשפעה שלהם חמקמקה יותר מבעבר. אז למה עיתונים בכלל חשובים? יש מי שטוענים שהעיתונים יוצרים סדר יום – הם אלו שמכתיבים את הנושאים שידברו עליהם בתוכניות הטלוויזיה והרדיו ובאתרי האינטרנט. אחרים אומרים שזהות הקוראים בעיתונים היא שקובעת: חברי כנסת, אנשי תקשורת, פרסומאים, יחצנים ודוברים – מעצבי דעת הקהל – מעבירים את תמונת העולם שבעיתון אל מי שכבר מזמן אינם טורחים לעין בו. אני משער ששני ההסברים נכונים במידה מסוימת, אבל האמת היא נמשך לעיתונים מסיבה אחרת: אני פשוט אוהב אותם. אני אוהב לעבוד בהם, אני אוהב לקרוא אותם, אני אפילו נהנה מהרנסנס המלאכותי של העיתונות העברית, שבעלי הון כמו נוחי דנקנר ושלדון אדלסון פתאום התחילו לזרוק לכיוונה כסף, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.

אני חושב שאהבה לעיתונות, וגם האמונה המעט תמימה שמה שכתוב בעיתון הוא בהכרח חשוב, היא נקודת פתיחה הכרחית לדיון במצבה. אבל כמובן שזו לא יכולה להיות גם נקודת הסיום, במיוחד לא בישראל. אני תמיד מופתע לגלות עד כמה אנשים אינם מודעים להליכים שעוברת ידיעה עיתונאית עד לפרסומה, לידיים שבוחשות בה ולכוחות שמשפיעים עליה. בחברה אינטימית כמו ישראל, שבה כל “החבר’ה הטובים” מכירים אחד את השני, הדברים האלו ניכרים במיוחד. אני חושב ששווה לשאול את עצמנו לעתים קרובות יותר למה שני עיתונים יכולים להדפיס את אותו הסיפור באותו האופן בדיוק בלי שום תיאום ביניהם, או לחילופין, מה גורם לתיאורים מנוגדים ואפילו סותרים של אירוע מסוים להופיע בכלי תקשורת שונים.

בדבר אחד אני בטוח: כדי לחשוף את המציאות, צריך לצרוך יותר מכלי תקשורת אחד. עדיף לגוון בין המדיומים, אפילו בין השפות. לפגוש כמה שיותר נקודות מבט, ולהצטייד בידע נרחב על תהליכים חברתיים והיסטוריים. אולי ככה אפשר להגיע להבנה מסוימת. מכל התיאוריות הביקורתיות של התקשורת, הכי מצאה חן בעיני התפיסה של נועם חומסקי, שבמשך שנים יושמה בארץ על ידי טניה ריינהרט ז”ל, מכיוון שזו אינה עוסקת רק בביקורת התקשורת, אלא מנסה לגבש באמצעותה תמונת עולם אמיתית יותר. אני מנסה ליישם כמה מהכלים של הגישה הזו במקומות שונים, ובעיקר בכתיבה ובהוראה.

הקורס הקצר בן ארבעת המפגשים שאעביר ב”בית בנמל” הוא אינטגרציה של הלקחים שלי מעבודתי כעיתונאי, תיאוריות בנוגע לתפקוד הפוליטי שממלאת התקשורת, קצת היסטוריה ועוד כל מיני רעיונות שמסתובבים לי בראש. במקום להעביר שיעורים תיאורטיים, בחרתי לבסס את הקורס על עיתוני השבת, בעיקר כי לטעמי העיסוק בתקשורת חייב מטיבו להיות אקטואלי, קונקרטי, וקשוב ל”רוח התקופה”, ולא מרוחק או אקדמי מדי.

בכל זאת, במפגש הראשון נדבר קצת תיאוריה: על החלק שמילא העיתון ביצירת החברה המודרנית, ועל התפקיד האידיאולוגי של השיח התקשורתי (“אידיאולוגיה” כאן אינה במובן של ימין או שמאל, אלא בהקשר רחב יותר). אנסה להדגים למה התכוונו חומסקי וריינהרט כשציוו עלינו לבצע “קריאה חתרנית” של העיתונות.

במפגש השני והשלישי ננסה להבין את התפקיד שממלאת התקשורת בנושאי חברה ומדינה, מרכז ופריפריה, עושר ועוני, ועוד. נזהה עבודה של יחצ”נים ושל דוברים, פרסום גלוי וסמוי, ואינטרסים שונים המתבטאים – במפורש או בסתר – בעבודתם של הכתבים. כמובן, שהעיסוק הספציפי יהיה תלוי הדוגמאות שנמצא בעיתונים, אולם מניסיון, אף פעם לא חסר חומר לעבוד איתו, ובטח לא בעיתוני סוף השבוע.

במפגש האחרון נדבר קצת על התקשורת והפוליטיקה, הסיקור של הצבא ותהליך השלום; בסוף ננסה גם להרחיב את היריעה, ולהבין מה קורה לעיתונות המודפסת בתקופת מהפכת המדיה החדשה, ואיך השינויים האלו משפיעים לא רק על התקשורת, אלא על האופן שבו מפרשים את העולם שסביבנו. אני מקווה שנצא מהקורס הזה עם תפיסה עשירה ומורכבת יותר של התפקיד שממלאת התקשורת בחברה, וגם, כמו שאמרתי בהתחלה, שפשוט נהנה ביחד.

____________________________________
נועם שיזף, כתב, עורך ומלמד ביקורת תקשורת בבית הספר “קמרה אובסקורה”, מעביר סדנת קריאת עיתוני סופשבוע החל משבת הקרובה. לפרטים >>

2 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב 

חופש העיתונות מתחיל מבפנים

פוסט של נועם שיזף, העין השביעית

באוקטובר 2010 פירסם הארגון עיתונאים-ללא-גבולות את מדד חופש העיתונות: ישראל שבתחומי הקו הירוק רשמה עלייה קלה, מהמקום ה-93 בעולם למקום ה-86, ואילו חופש העיתונות בשטחים עלה מהמקום ה-150 בעולם למקום ה-132. דרום-אפריקה, נמיביה, צפון קפריסין ולבנון עדיין מקדימות את ישראל בדירוג, המבוסס על שאלונים ומשקלל תקריות כמו התקפות על עיתונאים ולחץ ישיר או עקיף הנוגע לעבודתם.

בעיתונות הישראלית אין הגבלה על ביטוי דעות, אולם יש הגבלות שונות המקשות על הסיקור העיתונאי ומצמצמות את הדיון הציבורי. ידה של הצנזורה ניכרת בעיקר בתחום פעולות השירותים החשאיים ובנושא הגרעין. בתחומים אחרים בתי-המשפט מונעים סיקור ידיעות פליליות, בטחוניות ואפילו כלכליות. כך למשל, ב-2010 הוטל צו איסור גורף על נסיבות מעצרה של ענת קם, ומאוחר יותר גם על מעצרם של אמיר מחו’ל וד”ר עומר סעיד. על הפרשה העוסקת ב”אסיר X” לא ניתן לכתוב או לדווח בארץ.

במאי 2010 הגיש ח”כ נחמן שי הצעת חוק העוסקת בהגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום. על-פי ההצעה, יתקיים דיון בצווי איסור הפרסום בנוכחות הצדדים ונציג מועצת העיתונות, או גוף דומה שיוגדר על-ידי שר התקשורת. ההצעה עברה בקריאה טרומית, והיא ממתינה לדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט.

כתבים זרים וישראלים סובלים גם מצווי שטח צבאי סגור, מאיסורי כניסה (במיוחד בשטחים), ובמקרים מסוימים גם מפגיעה פיזית, החרמת וחבלה בציוד. כ-60 עיתונאים זרים שהיו על המשט הטורקי לעזה במאי 2010 נלקחו למעצר, ציוד הווידיאו והמחשבים שלהם הוחרמו ובמקרים רבים לא הוחזרו. יתרה מכך, צה”ל עשה שימוש לצרכיו בחומרים המצולמים שהוא החרים מהעיתונאים, ללא אישור או מתן קרדיט (איגוד העיתונאים הזרים בישראל הגיש מחאה על כך). בהשתלטות על הסירה איירין הוחרם הציוד של העיתונאי אלי אושרוב. הפגיעה בעיתונאים והגבלת הסיקור העיתונאי בעת מבצע עופרת-יצוקה אף הביאו להורדת דירוג חופש העיתונות בישראל ל”חופשי במידה חלקית” על-ידי הארגון האמריקאי Freedom House (בשנה שלאחר מכן חזרה ישראל לדירוג של עיתונות חופשית).

במקרים שונים הפעילו רשויות השלטון לחץ ישיר על עיתונאים להימנע מפרסום סיפורים. העיתונאי קלמן ליבסקינד מ”מעריב” שוחרר מיחידת המילואים שלו בפיקוד דרום בעקבות תחקיריו על האלוף יואב גלנט, ומנכ”ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, חשף לאחרונה כי בכיר במשטרה איים להתנכל לערוץ אם זה יפרסם תחקיר לא מחמיא על המשטרה.

בחודשים האחרונים עלו גם כמה יוזמות חקיקתיות שמשמעותן הגבלה של חופש העיתונות: הצעת חוק של עתניאל שנלר (קדימה) נועדה לקבוע עונשים כבדים לעיתונאי שיחזיק מידע סודי ולא ימסור אותו לשלטונות; הצעת חוק של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני קובעת כי אסור יהיה לכלי התקשורת לפרסם את תמונותיהם של נפגעי אסונות ופיגועים ללא אישורם.

העיתונאים הישראלים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה חשים שבישראל יש חופש גדול יחסית לכתוב ולהתבטא. דווקא מערכת הלחצים המופעלת על העיתונאי בתוך המערכת מזוהה על-ידיהם כמכשול העיקרי בעבודתם. “הבעיות הגדולות הן האינטרסים של הבעלים ותחושה חזקה בנוגע לקו המערכתי, שאינה מופעלת תמיד באופן ישיר”, אומר כתב בעל ותק בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.

“במקומות שונים שבהם עבדתי ידעתי טוב מאוד מה האינטרס העסקי של הבוס, ולא עבדנו בכיוונים שהזיקו לו. כך גם לגבי הקו הפוליטי: ברור לך מה העורכים רוצים, מה העמדה שלהם על הפרקליטות, וכו’. רק אחר-כך מגיעות ההגבלות המוסדיות – צנזורה, צווי איסור פרסום, חוקים וכו’. בתחום הזה, התחושה היא שצווי איסור הפרסום הולכים ונעשים תכופים יותר. עם הצנזורה אתה עוד יכול לקיים משא-ומתן, אבל אם מוציאים צו בית-משפט, אכלת אותה”.

________________________
הפוסט הוא חלק מהכתבה "אפקט מצנן", הראשונה בסדרת כתבות על המתקפה על חופש הביטוי בישראל, שמתפרסמת באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"

3 במרץ, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות