תגידו לי, נולדתם באוטובוס?

פוסט של שלי דובילנסקי

היום, לאחר תקופת צינון קצרה, היה לי העונג להשתמש בתחבורה הציבורית של אגד ודן, באיזור ראשון לציון-רמת גן-ת”א. אבל החולי עליו אני רוצה לדבר אינו תקף רק לאיזור גוש דן, אלא מדן ועד אילת – תמצאו אותו יושב מאחורי ההגה במיטב אוטובוסי ארץ ישראל.

חמושה בכרטיס רב קו חדש בן יומיים, בו אני עדיין לומדת להשתמש, עליתי לקו 43 מבר אילן. כלומר, ניסיתי לעלות; ברגע שכף רגלי השמאלית דרכה בתוך האוטובוס, הנהג החליט להתחיל לנסוע ולסגור את הדלת, אבל התחרט ברגע האחרון, כנראה כשהבין שזה כבר אבוד, ושמה לעשות – הבוקר הוא לא כבר לא יצליח לשלוט בזמן ובמרחב באופן רצוני.

המתנתי לתורי להעברת הכרטיס, וכשעמדתי מולו אמרתי בטון רגוע:

“אתה יודע שכמעט נסעת בזמן שעליתי.”

“אוי אוי,” הוא ענה. “מה קרה? קורה לפעמים באוטובוס, מה לעשות?”

“אני מבינה שקמת הצד הלא נכון של האוטובוס היום,” אמרתי כשהטון הרגוע כבר קילומטרים מאחורי, הודות לתגובה הצינית שלו. “אני לא מבינה למה זו אשמתי.”

“מותק, אני 28 שנה נהג אוטובוס,” הוא ענה לי דרך המראות הפנימיות, “לא קרה כלום אם סגרתי את הדלת.”

“בקצב הזה לא נראה לא שתהיה נהג אוטובוס עוד הרבה זמן.” מלמלתי.

התיישבתי, זועמת וטיפה רועדת, נהנית ממבטי ה-“או! הנה הפסיכית של היום הגיעה” משאר הנוסעים. לפני הירידה הוא עוד ניסה להסביר לי שזה היה בטעות, ושאני רק צריכה להבין את זה. אני ניסיתי להסביר לו שאם הייתי אשה בת 70 והוא היה עושה לי את אותו הטריק ‘בטעות,’ ו’בטעות’ הייתי מועדת ושוברת את האגן, אז ממש לא היה משנה לי אם זה היה ‘בטעות’ או לא ‘בטעות.’ אבל הוא היה בשלו. ירדתי מהאוטובוס לרווחת כולם והמשכתי לעבודה ברגל.

שמונה שעות אחר כך הגיעה השעה לצאת מהעבודה אל ההורים. שמתי את פעמיי לתחנת האוטובוס הקרובה והמתנתי לקו 43, שוב. שוב הייתי אחרונה בתור (אני לא רואה טעם להדחף לאוטובוס חצי ריק), ושוב הנהג ניסה לבדוק את זריזות הרגליים שלי. החלטתי להתעלם הפעם ולא להגיב.

שמתי את הרב קו שהיה בתוך תא פלטיק בארנק שלי על גבי הסורק המגנטי, אך זה היה לזמן קצר מדי והוא לא הצליח לקרוא אותו.

“נו, מה-את-שמה את כל הארנק? תוציאי כבר את הכרטיס החוצה.” אמר לי הנהג, שללא ספק הספיק בשעות המתות של היום לפתח יחסים עמוקים עם קורא הכרטיסים שלו. “כל הכרטיסים בארנק שלך מבלבלים את המכשיר, זה כל המגנטים האלה.”

הנחתי את הכרטיס שוב, עדיין בתוך הארנק פשוט לזמן ארוך יותר – והפלא ופלא – הקורא הרגיש והעדין שאוהב הליכות ארוכות על החוף וחתלתולים הסכים לקרוא אותו. למרות שהנהג החליט להסביר לי שוב את תיאוריית המגנטים והארנקים שלו, הפעם הצלחתי להאנח לעצמי בשקט מבלי להגיב, ונכנסתי לאוטובוס מבלי שהעניין התפתח לסצינה.

השעה שמונה וחצי בערב הגיעה ואני החלטתי לחזור הביתה. שוב – הגיע זמני להפגש עם רזי התחבורה הציבורית, הפעם בדמות קו 274 חלוד וישן לכיוון ראשון לציון. עליתי על הקו והפעם חיכה לי בכניסה סורק כרטיסים מסוג אחר איתו עדיין לא נפגשתי – מהסוג שצריך להכניס אליו את הכרטיס. זרמתי עם זה, אבל לא שמתי לב שהאור במכשיר היה כתום ולא ירוק, והוצאתי את הכרטיס לפני הזמן. פשע חמור לפי תגובת הנהג.

“מה, מה את מוציאה את הכרטיס? את ראית שקיבלת קבלה? ראית אור ירוק? אז מה את מוציאה!” הוא נהם לעברי. מילולית.

ואז, בתוך האוטובוס החשוך, הפיוז האחרון בתוך מוחי נשרף.

“למה את מדבר אליי ככה?”

“תגידי לי, מה את רוצה?” הוא אמר בעוד שקולו הולך ונעשה יותר עוצמתי.

“אני רוצה שלא תצעק עליי כשאני עולה לאוטובוס! יש לי את הכרטיס הזה יומיים. יומיים! אני עדיין לומדת איך משתמשים בו. מה נראה לך, שזה בכוונה?”

“מי צועק עלייך?” הוא צעק. “כל אחד פתאום אומר לי, ‘אל תדבר אליי ככה, ואל תצעק..”

“אה, אז אני לא היחידה, וזה לא נראה לך רמז לזה שאתה מדבר לא יפה לנוסעים?”

“‘כנסי פנימה, ‘כנסי” הוא ציווה. כנראה שנמאס לו מזה שעונים לו. בשלב זה של השיחה, לאחר שחציתי את שלב הענק-הירוק, כבר לא היתה לי אפשרות חזרה. פשוט עמדתי שם. “לא. אני לא אכנס.” אמרתי.

“‘כנסי כבר פנימה לאוטובוס.”

“מה נראה לך, שאני כבשה? שאני פרה שאתה יכול לרעות לתוך האוטובוס?”

“לא אמרתי שאת פרה! מה, כל אחד נהיה לי פה..”

נהיה מה? חשבתי לעצמי? לקוח? נוסע ששילם כסף בשביל שירות פשוט והגיוני כמו תחבורה ציבורית ושרוצה לקבל תמורת השישה שקלים וארבעים אגורות שלו יחס של מקבל שירות ולא של בקר? מישהו שרק רוצה להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’, ובתקווה שנקודה ב’ לא תהיה אברבנל?

הרי, רוב האנשים שנוסעים בתחבורה הציבורית בארץ לא עושים זאת מבחירה. אף אחד לא קם בבוקר אחרי גיל חמש ואומר לעצמו, ‘יש! היום אני נוסע באוטובוס!’ או בגירסה הישראלית המוכרת – ‘היום אני אשב בכלי מתכת ענק, עם עוד חמישים איש שלפחות חמישים וחמישה מהם מדברים בסלולרי, עם מזגן שעובד רק בחלק הקדמי של הרכב ואהנה במשך ארבעים דקות מן הארומה הייחודית שמשלבת בין ניחוחות של גרבילים ושלושה סוגים שונים של זיעת בית שחי! איזה כיף!

אז לא. רוב נוסעי התחבורה הציבורית עושים זאת, הפתעה, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם רכב. אבל כשאני קונה כרטיס, אני לא קונה רק את הזכות להשתמש במיזוג ובדלק של חברת אגד, דן, קווים, מטרופולין וכל חברת שקר-כלשהו אחרת. אני משלמת עבור שירות, מה שהופך אותי, תאמינו או לא, ללקוחה. וללקוחה, לעזאזל, לא מגיע שינסו לסגור עליה דלתות, שיצעקו עליה, ושסתם מישהו ימרר לה את היום בגלל שהוא חסר תודעת שירות. באותו רגע, באותו קו 274, המילים שנרקמו בראשי היו חדות וברורות: נמאס לי.

“טוב. נמאס לי.” אמרתי לנהג. “אתה כבר הנהג השלישי שנובח עליי היום. די. אני רוצה את הפרטים האישיים שלך.”

“בבקשה! אין שום בעיה, בואי אני אתן לך אותם.”

נברתי בידיים רועדות בתיק והוצאתי ממנו בסופו של דבר עט וחתיכת נייר.

“איך קוראים לך?”

“עזרא.”

“מה עזרא? כמו מדונה? אין לך שם משפחה?”

הוא אמר לי את שם משפחתו ורשמתי אותו ואת מספר האוטובוס. הלכתי בעודי מנסה להשתלט על פיק הברכיים שלי לאחד המושבים, מתעלמת ככל האפשר מהמבטים של הנוסעים האחרים, שהיו שקטים מהרגיל בעודם בוהים בי. ‘תודה רבה,’ רציתי להשתחוות לפניהם, ‘אני הייתי הבידור שלכם בערב. אל תשכחו לתת טיפ לכרטיסן.’

אבל הנהג עדיין לא ויתר. אחרי שהתיישבתי הוא עשה את הדבר הזה. נו, כולם מכירים אותו – כשהנהג פונה בכלליות בתלונה לנוסעים שיושבים מאחוריו על אחד הנוסעים האחרים. “מה נהיה, כולם פתאום רוצים שלא יצעקו, שלא ידברו ככה, שלא ככה.” “אל מי בדיוק אתה מדבר?” צעקתי לעברו, “אל עצמך? אל מליאת האוטובוס? מה, איבדת את זה לגמרי?” הוא השתקק. ביתר הנסיעה כבר התמקדתי בלנסות לנשום ולהרגע. אבל ברגע שנכנסתי הביתה כבר היה לי ברור שאני לא רוצה שכל הזעם המצטבר של היום יסתיים בתחושת חוסר אונים. ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת עכשיו.

חוסר אונים היא תחושה נוראית. בפשוטה, היא מביעה תסכול ממצב שאי אפשר לשנותו. לי אין ברירה – כל עוד אני גרה בעיר מסויימת ועובדת באחרת וחשבון הבנק שלי לא יתמזג עם זה של משפחת עופר באופן פתאומי, אני אהיה חייבת לנסוע באוטובוס. אבל אני לא חייבת לשבת בשקט ולסבול את היחס של נהגי האוטובוס הישראלים – וגם אף נוסע אחר לא חייב שיצעקו עליו, שיירדו בו, שיסגרו עליו דלתות – והדרך לגרום לכך להפסיק היא לא לשתוק יותר אלא להתחיל לענות בחזרה לנהגים. דווקא אנחנו – המנומסים, אלה שלא נעים להם לעשות סצינה, אלא שיכולים לסחוב שעות אחר כך תחושת נאחס בגלל זר בוטה – הם אלה שהכי נפגעים מנורמת ההתנהגות הגסה של (רוב) נהגי האוטובוס, ואנחנו אלה שצריכים לשים להתנהגות הזו סוף.

הדוגמה שעברה עליי היום היא אחת מתוך הררים של דוגמאות שהייתי יכולה להביא. יש את הנהג שעצר את האוטובוס וכיבה את המנוע והמזגן בזמן שאנשים עמדו אחד על השני בגלל שמישהו התחצף אליו, ובסוף חצי מהאנשים ירדו כמעט מעולפים מהחום והמתינו לאוטובוס אחר; יש את הנהג שהתעצבן על זה שלא לקחתי קו אחר שלטענתו הוא קצר יותר, וכשאמרתי שזה לא ממש משנה לי הוא התחיל לצעוק עליי והתעקש שארד מהאוטובוס אחרי עשרה מטרים – וגם לא החזיר לי את הכסף; יש את הנהגים שנוסעים במהירות של מינימום תשעים קמ”ש בירידה לת”א שבה המהירות המותרת היא 70 קמ”ש, ויש עוד ועוד ועוד…

אני יודעת שהמציאות על הכביש הישראלי היא קשה, שלא קל להיות נהג ובטח שלא נהג אוטובוס, אבל יודעים מה – אין שום סיבה להפוך את המצב להרבה יותר גרוע בשביל כולנו.

אני מצהירה בזאת: נמאס לי. נמאס לי מהיחס של הנהגים בתחבורה הציבורית, ואני לא מתכוונת לוותר יותר על היחס שמגיע לי בתור לקוח ובתור בן אדם. אני אדם פרטי, מישהי שמעדיפה להמנע מהצהרות גרנדיוזיות בפומבי. זו הפעם הראשונה שאני כותבת נוט בפייסבוק וכנראה שגם האחרונה. אבל אם עוד אדם אחד יקרא מה שכתבתי ובעקבות כך יחליט שלא לשתוק בפעם הבאה שיזכה ליחס משפיל מנציג שירות של התחבורה הציבורית בישראל – אז המניפסט האוטובוסי שלי עשה את שלו.

עוד על אוטובוסים:
• החזרה בתשובה באוטובוס
• ספריה ציבורית בתחנת אוטובוס

________________________
שלי דובילנסקי שלי דובילנסקי היא עיתונאית טכנולוגיה. שימשה כעורכת של הוצאת קומיקס – האוזן השלישית. לומדת ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר-אילן. הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק שלה

17 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404 | 46 תגובות 

הביומטרי: להיות מאיר שטרית

פוסט של שלי דובילנסקי,ynet מחשבים


ביום חמישי השניים ביוני התכנסו חברי ועדת המדע של הכנסת להצבעה בנושא תקנות הביומטרי. הח”כים נעו באיטיות לעבר המעלית הישנה, שהובילה אותם לקומה 7 וחצי של משכן הכנסת ונפלטו אל תוך המסדרון האפרפר בעל התקרה הנמוכה במיוחד, שגרמה להם ללכת בגב כפוף.

בין הח”כ שהופיעו להצבעה החשובה אפשר היה לאתר את חברי הכנסת מאיר שטרית, מאיר זאב אלקין שטרית, אורי מאיר-שטרית אורבך, וכמובן את חמד שטרית עמאיר – כולם כבר מוכרים היטב מהופעותיהם הקודמות בהצבעות על סעיפי החוק הביומטרי.

“שטרית?” שאל אחד הח”כים את חברו בזמן שצעדו על האולם.

“מאיר שטרית”, ענה לו חברו למליאה בהסכמה.

מיד לאחר שנכנסו המכובדים לאולם ההצבעה כדי לדון בנושא והתמקמו בכסאות, עלה לבמה המרצה הראשון לדון בנושא המאגר הביומטרי ובטחון התושבים. היה זה יושב ראש הוועדה, מאיר שטרית, שפתח בנאום חוצב להבות:

“מאיר שטרית. שטרית. מאיר מאיר מאיר. שטרית? מאיר!” אמר ראש הוועדה.

כבוד הח”כ ציון פיניאן שטרית הרים את ידו וקטע את הנואם בשאלה: “מאיר? מאאאיר שטרית שטרית?”

מייד לאחר הנאומים עברו הח”כים לניהול דיונים וויכוחים מקיפים בנושא הכל כך חשוב, שישפיע על הפרטיות והבטחון של כלל תושבי ישראל. הועלו שאלות חשובות בנושא הכוח שינתן למשטרה ולגופים השלטוניים כתוצאה מהמאגר (היה זה כבוד הח”כ אורי מאיר-שטרית אורבך שהעלה את הנושא החשוב בשאלתו “שטרית, שטרית שטרית שטרית, מאיר?” שאחר כך צוטט בעיתונים רבים).

ההצבעה עברה פה אחד להפתעתו של אף לא אחד מהנוכחים. בהרמת הכוסית שלאחר הוועידה, היה זה מאיר שטרית שבצעד מרשים מאין כמוהו התנדב להיות הראשון להצטרף לפיילוט של המאגר הביומטרי. אחרי הכל, טביעות האצבע שלו כבר מתנוססות על המאגר.

__________
הפוסט באדיבות ynet מחשבים, שם התפרסם הטקסט במקור

6 ביוני, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות