לא תאמינו אילו 9 דברים למדה טל שניידר בביקור במערכת באזפיד בניו יורק
העורך הראשי של באזפיד, בן סמית’, עונה למיילים ששולחים לו תוך שניות. ממש. בכל פעם שהתכתבתי איתו זכיתי למענה מיידי. זו תכונה נדירה בקרב אנשי תקשורת. יותר מכך, אם יש משהו שלפעמים מאפיין אנשי תקשורת, זה חוסר ההבנה שלהם בתקשורת בין-אישית. חלק מן העורכים ישראלים, אל מולם עבדתי שנים רבות ממקום מושבי בוושינגטון לא היו עונים כלל. לעיתים עונים רק אחרי מייל נוסף.
על כן, בן סמית’ יושב מולי בפגישה, במערכת באזפיד, ומדי כמה דקות עיניו שטות לנייד שבידו. הוא מגיב ועונה למישהו/מישהם תוך כדי שיחה איתי. נו, ברור. מה חשבתי, שרק לי הוא עונה מהר?
כמו סמית’, כך גם האתר שהוא מוביל: כל דבר בבאזפיד הוא משהו אחר מן האופן בו עשינו וקראנו חדשות. למי שלא מכיר, באזפיד, שכבר הספיק לזכות לחיקוי בסדרת הטלוויזיה הפופולרית “בית הקלפים” כאתר ששמו סלאגליין – האתר שמדרג וממספר תמונות של חתולים ומפרסם רשימות של פוליטיקאים סקסיים, מכיל גם חדשות רציניות. רק השבוע הודיעו בבאזפיד על הרכש החדש, זוכה פרס הפוליצר הטרי כריס האמבי בן ה-27. האמבי זכה בפוליצר על תחקיר גדול בנוגע לאופן שבו עורכי דין ואנשי ביטוח הונו ועשקו כורי פחם, ובכך מנעו מהם את הביטוח הרפואי המגיע להם. אגב, באזפיד סגרו עם האמבי חודש לפני שידעו שיש להם ביד עיתונאי עם פוליצר, והשבוע, עם ההודעה על הזכיה, שנפלה כמעט על אותו היום שבו הודיע האמבי על המעבר, מיהרו להוציא הודעה מפרגנת למקום העבודה הקודם שלו: “איננו מעוניינים לגנוב מאור הזרקורים של הזכיה. אנו מאוד גאים בכריס שזכה בפרס, ועוד יותר גאים בכך שעבודתו העיתונאית תשפיע על חייהם של כורי הפחם חולי סרטן הריאות”, אמר סמית’ בהודעה לעיתונות אלגנטית במיוחד (מסוג הפרגון אשר, למרבה הצער, לא ניתן לראות פה אצלנו).
זהו אינו זוכה הפוליצר הראשון שמצטרף לשורות באזפיד. מאז דילג סמית’ מפוליטיקו לבאזפיד, גדל מאוד הצוות העיתונאי של האתר. באזפיד הוא חלק מגל של אתרי חדשות חדשים יחסית, המלמדים על טרנד, המסוקר בזהירות בינתיים, שעל פיו מקצוע העיתונות נמצא במגמת התאוששות (בחו”ל, http://room404.net/wp-admin/media-upload.php?post_id=61917&type=image&TB_iframe=1בחו”ל, לא אצלנו).
עם החתולים ושאר השטויות, באזפיד הגיעו למספרי גלישה מרשימים. בחודש האחרון, לדוגמה, תשעה וחצי מליון יוניקים ביום ו-156 מליון יוניקים בחודש. הם טיפסו למקום ה-40 ברשימת האתרים הנקראים ביותר בארה”ב. מספר הגולשים בבאזפיד זינק פי ארבעה בשנה האחרונה בלבד.
בבאזפיד, כך נדמה כשנכנסים לאתר שלהם, הביאו את העמוד האחרון הדבילי, שאנחנו מכירים מן הפרינט, להומפייג’. נתוני גלישה המוניים בשעשועי רשת למיניהם (“איזה אנטי-גיבור מן הסרטים את/ה?”) מכניסים להם את הכסף הנחוץ כדי לשכור לשורותיהם עיתונאי צמרת. אך לא מדובר רק בעיתונאי-סלב, ששמותיהם הם קישוט ו/או סמל לאמינות, אלא עיתונאים שבהכרח מבינים ומככבים ברשתות החברתיות. כך אמר הבעלים של האתר, ג’ונה פרטי, בראיון שנתן לאחרונה. פרטי היה מבין מקימי האפינגטון פוסט, וכשזה נרכש על ידי AOL, עזב כדי להתמקד בבאזפיד שלו, אשר עד אותו שלב שימש כשדה לניסיונות הרשת שלו.
פארטי וסמית מסבירים את ההגיון של באזפיד כך: עיתונות טובה בימינו אינה רק לדעת לכתוב ולהביא סיפורים, אלא גם היכולת לדעת איך אנשים ממליצים וחולקים אינפורמציה: “לעיתים האופן שבו עיתונאי חולק אינפורמציה חשובה כמו היכולת לבצע עיתונות קלאסית”.
באזפיד אמנם לא זכו בפוליצר על הסיקור, אבל תחזית ההכנסות שלהם לשנת 2014 עומדת על 120 מליון דולרים. התחזית שלהם לשנת 2013 עמדה על 60 מליון דולרים. לא מצאתי פרסום המעיד אם עמדו בתכניות. אולי רק בסוף הרבעון ידעו.
אבל, וכאן האבל הגדול, באזפיד לא מתכננים את הכנסותיהם מפרסום באנרים בלבד, אלא הם מוכרים תוכן ממומן, שיטה שהיא עדיין שנויה מאוד במחלוקת בקרב עיתונאים ומערכות תקשורת גדולות. כך, לדוגמה, אפשר לקרוא בבאזפיד על רשימת 15 האיצטודיונים העשויים מנשנושים, בכתבה שעלתה באתר לקראת אירוע ספורט כלשהו, ומומנה כולה על ידי חברת המאפים פילסברי. תוכן ממומן מן הסוג הזה, והעובדה שהאתר מזנק במספרי הגולשים באמצעות שליטה חזקה ברשתות, מושכים אליהם מפרסמי ענק.
בחזרה לפגישה שלי בבאזפיד. סמית’ ועורכת חדשות החוץ, מרים אלדר, אירחו אותי על אחד השולחנות הארוכים שרואים בתמונה כאן:
ואם לחזור ולהתחבר לפוסט הראשון על הביקור שלי בארה”ב: עולם המדיה השטוח. המהירות שבה בן סמית’ הגיב, הקלות של להתחבר ולשוחח עם עורך ראשי באחד מכלי התקשורת המובילים בארה”ב על כל דבר שנוגע לישראל, וושינגטון ואי-שיחות השלום. הם שמעו והציצו בקטנה לסיפור על שעון העצר של נתניהו, העירו לי שאני מצייצת יותר מדי בעברית ופחות מדי באנגלית וכולי. ללא ספק, כולנו נגישים. לא רק ברשתות החברתיות, אלא נגישים ממש.
אובמה וקלינטון שלחו את אנשי הניו מדיה שלהם לביקור בישראל: “לא יודעים מה רצוי, לא יודעים מה אפשרי”
שני האירועים שהייתי בהם היום – עם יועצי הטכנולוגיה והניו מדיה של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה – צבטו בי בכמה רבדים.
באירוע אחד, אלק רוס, יועץ ניו המדיה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון, הילל ושיבח את החזית הטכנולוגית הישראלית, חזר על כל המנטרות הנדושות של המדינה שבה יש הכי הרבה חברות טכנולוגיה, המדינה שבה (לדבריו) האנשים נמצאים בתוך הרשתות החברתיות 11 שעות בחודש, שזה הנתון הגבוה בעולם, המדינה שממנה יוצאים רעיונות טכנולוגיים פורצי דרך וכולי וכולי.
באירוע שני, שאליו נסעתי בלחץ לוחות זמנים, המחיש המנהל הדיגיטלי של הבית הלבן, מייקון פיליפס, כמה אין שום משמעות ל”חזית הטכנולוגית” הישראלית המשובחת שלנו, כשהדבר מגיע לחשיבה פורצת דרך של הממשלה הישראלית (ולצורך כך אני מתכוונת לכל משרדי הממשלה, למעט אולי התחום שעליו ממונה השר מיקי איתן).
מן הקצת שהציג פיליפס בפני אולם מלא סטודנטים במרכז הבינתחומי אפשר היה להבין כמה מעט מקבלים אזרחי ישראל מן הממשלה שלהם בנוגע לשירותים מקוונים, פתיחות דיגיטלית, חופש המידע ונגישות לחומרים ממשלתיים.
הנה דוגמה פעוטה: בבית הלבן הקפידו מאז ומעולם על Visitor Logs, רישום מדוקדק של כל היוצא וכל הנכנס מן המקום ממנו מנוהל העולם. זהו עקרון בסיסי שם – העם זכאי לדעת בדיוק מי בא לעבוד עם הנשיא, כמה פעמים הוא נכנס בחודש, בשנה ובכלל. אולי זה איזה לוביסט? איש עסקים? עורך דין? הרי אף אחד מהם לא בא לבקר את אובמה כי אובמה נחמד. הם באים אליו כי הוא הנשיא וכי הוא עובד שם עבור האמריקאים.
פיליפס סיפר על הפיצ’ר שם הוסיפו לאתר הבית הלבן המאפשר לבצע חיפוש לפי שם ב-Visitor Logs. בלינק הזה אפשר לערוך חיפוש שמי, נתניהו (לדוגמא) ולראות את הביקורים של נתניהו בבית הלבן ומי מאנשיו ביקר גם הוא. פשוט, לא? אפשר גם לצייץ או לפייסבק את המידע.
ובינתיים אצלנו (סתם דוגמה מקרית מן הימים האחרונים): פניתי אתמול, בפעם השניה, לרשם המפלגות כדי לשאול על טפסי הרישום שהוגשו על ידי מפלגת ‘יש עתיד’ של יאיר לפיד. אך מדוע אני – או כל אזרח ישראלי אחר – לא יכולה פשוט ללחוץ על לינק כלשהו באתר רשם המפלגות ולעיין בטפסים שהוגשו? למה צריך לחכות לפרסום המטופש ב”רשומות”, בחתיכות הנייר האלה שלא מעניינות אף אחד במאה ה-21? רשם המפלגות שומר על סודיות השמות של מייסדי מפלגת ‘יש עתיד’ כאילו שרישום מפלגה זה לא אקט ציבורי המבוצע עבור האזרחים.
פיליפס סיפר עוד על אפליקציית ה-Petition with the White House. במקום שאזרחי ארה”ב יתעצבנו לבד, יפיצו עצומו ברשת, באימיילים, באתרים – הבית הלבן בא ואמר להם: “בואו נתעצבן ביחד”. האזרחים מגישים את העצומות דרך האתר של הבית הלבן, ואם זה צובר תאוצה (כלומר, יש מספר מסוים גבוה של חותמים), זה מועלה לטיפול בצנרת. “התחלנו בספטמבר האחרון עם דרישת מינימום של 5000 חתימות כדי שנושא יופנה לטיפול ומהר מאוד, כמות השימוש בפיצ’ר הזה היה כזה עצום שהעלנו את הרף ל-20,000” הוא סיפר היום לעיתונאים.
להוביל בחזית הטכנולוגית זה לא מספיק. צריך מדיניות המוכתבת מלמעלה והבנה אמיתית של שיתוף ופתיחות כדי שהסטארט-אפ ניישן שלנו תגיש את החיבור הזה גם לאזרחים.
כאתנחתא קומית לפני שאעבור למפגש עם אלק רוס, נזכרתי בסטטוס שהעלה מאן דהוא בפייסבוק השבוע. הסטטוס של אותו אדם, שילוב של תמונה וטקסט, נבע ככל הנראה מעוצמות גבוהות של התרגשות לאומית שגאתה בו בימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותו אזרח נלהב צילם יחדיו את ספר התנ”ך ואת הספר הכלכלי-עסקי Start Up Nation, וכתב כיצד העם היהודי שואב כוחו מן האחד ומתגלם בגדולתו בשני (או משהו כזה).
ועל זה כל מה שיש לי לומר הוא: פחחחחחח. באמת?
הדיון הבלתי ממצה (קצר מדי, מבחינתי) עם רוס המחיש עד כמה טכנולוגיה יכולה להיות דבר טוב, אבל מה באמת ערכה אם לא עומדת בבסיסה איזה מדיניות עם יעד? מחלקת המדינה מנהלת פרויקט ענק שנקרא טק-קמפ. הם עוברים ממדינה למדינה ומנסים להקנות לאזרחים מן השורה כלים טכנולוגיים שיצמיחו פרויקטים של מעורבות אזרחית. בנקים עממיים שמעודדים הלוואות לעסקים קטנים, העצמת מיעוטים, חיבור בין אנשים למטרות של מעורבות אזרחית, שילוב אוכלוסיות מודרות בשוק התעסוקה ועוד. קוראים לזה Impact Investment.
בכל מדינה הם הגדירו “תמה”. בישראל, הטק-קמפ שם דגש על העצמת פעילות אזרחית של נשים. הטק-קמפ הבא יערך בהמשך השבוע ברמאללה וגם הוא יעצים פעילות נשים.
ובכל זאת, מאחר שמדובר במחלקת המדינה, חוד החנית של מדיניות החוץ האמריקאית, חשבתי שאולי מאחורי יוזמת הטק-קמפ קיים משהו שהוא קצת יותר מאשר טכנולוגיה למען העצמת אזרחים אשר למען קידום טכנולוגיה אשר למען הסטארט-אפ ניישן שלנו (הבנתם נכון, זה לופ לשוני אינסופי):
ומה עם לתמוך בצמיחה טכנולוגית של ארגונים שמעודדים שיח ודיבור בין תושבי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית?, שאלתי את רוס. אתם בטח יודעים שרוב הישראלים לא פגשו פלסטיני בחייהם ואין כמעט קשר בין הקהיליות, האם אתם כמחלקת המדינה מצפים לתת כלים טכנולוגיים, כלי רשתות חברתיות שיעבדו על בניית גשר בין הקהילות?
רוס ענה בחוסר חשק: “הכי ראוי בשלב הזה הוא שאנחנו נקשיב ולא נצא מתוך הנחות מוצא כלשהן שאנחנו באמת יודעים מה האנשים הולכים לומר לנו. אנחנו לא נכנסים לזה עם איזה שהן תפיסות שמניחות מראש מה הן הצרכים של הצדדים, אלא באנו להקשיב לאנשים עצמם”.
אבל אם האזרחים בישראל לא מכירים את השכנים, הם הרי לא יעלו יוזמות אזרחיות מן הסוג הזה, הם יעדיפו לדבר על נושאים צרכניים, מחירי עגלות או מוצרים. האם אי אפשר לצפות ממחלקת המדינה להיות קצת יותר קובעת אג’נדה? בתור איש מחלקת המדינה, האם אתה לא אמור להיות קצת יותר מאשר אחד שמקשיב לאנשים?
“זה בהחלט קשה לייצר קשרים בין קהיליות. ואני לא מגיע לכאן עם תפיסות מקובעות לגבי מה אפשר לעשות או מה רצוי, אלא נקשיב ונלמד”.
אבל האם כמדיניות של טק-קמפ, האם אתם מחפשים כלל טכנולוגיות שעוסקות בתחום הזה? של גישור?
“זה בסך הכל האירוע השמיני או התשיעי שלנו. המצב הפוליטי של האזור הזה הוא ייחודי לאזור הזה ושונה מן המקומות הקודמים. כשהתחלנו עם הטק-קמפס התמקדנו במשימה של לבנות את היכולות של הארגונים להשתמש בטכנולוגיות כדי לבצע את המשימות שהארגונים מחליטים עליהן”.
בשלב זה נכנס שגריר ארה”ב בישראל, דן שפירו, והצליח לחלץ את רוס מן הלופ הטכנולוגיה למען העצמה למען טכנולוגיה: “יש בטק-קמפ גם ארגונים המעוניינים בנושא הספציפי הזה [קידום קשרים בין קהילות; ט”ש] והם יקבלו את הכלים כדי לטפל בנושא זה. אנחנו לא נכנסו לזה כדי להכתיב נושא מסוים לארגונים, אלא על מנת לבנות יכולות. ברור שאחד הדברים המקשים על ישראלים ופלסטינים לפתור את הפערים, זה הנתק בין הקהיליות. ולכן באופן כללי, אם משא ומתן בין מנהיגים היה נתמך באמצעות קשרים בין אנשים רגילים, זה היה יכול ליצור הזדמנויות חדשות לפתור סכסוך. אולי זה באמת חלק מן האלמנטים של חלק מן הארגונים שמשתתפים היום אבל זו לא הסיבה שאנחנו עורכים את הטק-קמפ”.
האם שמעת את דבריו של ראש השב”כ לשעבר דיסקין בנוגע לאחריות המוטלת על הצד הישראלי בנוגע לאי קידום השלום?
השגריר “אני לא מגיב על זה.”
טל שניידר היא עיתונאית ובלוגרית פוליטית, לשעבר כתבת מעריב בוושינגטון. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה, “הפלוג – בלוג פוליטי“
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
