החטיפה בחברון: המדיה החברתית חיסלה את צו איסור הפרסום


יוסי גורביץ, כלכליסט

נו, דובר צה”ל, היה שווה?

קודם כל, העובדות. הן פשוטות למדי: אין לנו שמץ של מושג מה קרה בליל חמישי. מה שברור הוא שבשישי בבוקר, מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום על החשד לחטיפת שלושה צעירים. התוצאה היתה פיצוץ של שמועות ברשתות חברתיות ובווטסאפ.

שמועה על שחרור החטופים, שהופצה בסמס ובוואטסאפ, 6.2014 כלי התקשורת הישראליים היו מנועים מלדווח אפילו את המעט שהם הורשו לדווח בשישי בערב. אבל כולם ידעו שקרה משהו, ועל כן המוח האנושי – שלא מוכן לסבול ריק, ומכאן נולדות המפלצות של תנומת התבונה – התחיל למלא את החסר. צצו שלל שמועות, שבשיאן נטען שכוחותינו האמיצים הסתערו על בית בעוורתא, וחילצו משם את החטופים כשהם בריאים ושלמים, תוך שהם מחסלים חמישה חמושי אויב ופוצעים עוד שניים מהם. השמועה הזו עשתה את דרכה לרשימת ווטסאפ של כתבים צבאיים, מלווה בהודעה על כך שההודעה הרשמית תצא בקרוב; ובעוד דובר צה”ל פועה “אין תגובה” כמיטב יכולתו, טראח – השמועה הזו הגיעה לטוויטר, שם ראה אותה עבדכם הנאמן.

שימו לב למה שקרה כאן, כי יש פה דוגמא נהדרת לתת מודע הלאומי: קודם כל, המספר. חמישה ועוד שניים הם שבעה, מספר טיפולוגי קלאסי. שנית, המקום. עוורתא הוא הכפר שממנו יצאו האנשים שהורשעו אחר כך ברצח משפחת פוגל. כלומר, התת מודע הלאומי החזיר אותנו למקום של הטראומה הקודמת, והפעם סידר לנו סוף טוב, כזה שלא נראה פה מאז אנטבה בערך. אנחנו הרי זוכרים איך זה נגמר במקרה של נחשון וקסמן.

וכל הבלגן הזה, שהכניס מדינה שלמה לתזזית שלא נראתה מאז ההשתקה הגדולה הקודמת, בזמן האבדות במבצע ג’נין (בו צצה שמועה שבוגי יעלון נהרג) היה מיותר לגמרי. כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו מבוקר שישי על כך שכוחות גדולים של צה”ל עורכים חיפושים באזור חברון אחרי שלושה חטופים. הם גם פרסמו את תמונותיהם, שהותרו לפרסום בישראל יותר מ-24 שעות לאחר מעשה – את התמונות הם לקחו מהודעות בפייסבוק של בני משפחה מודאגים. כלומר, אם המטרה של צו איסור הפרסום היתה למנוע מידע מהפלסטינים, הוא נכשל כשלון חרוץ. חוץ מזה, עבורם מספיק להוציא את הראש מהחלון ולגלות שקורה משהו לא שגרתי, לחפש על כך מידע ברשת ולקבל את התמונה המלאה תוך דקות.

אפשר ללטף את החתול שלך? לא! יש עליו צו איסור פרסום! צילום: יוסי גורביץ

המסקנה המתבקשת היא שצווי איסור הפרסום נועדו לא לציבור הפלסטיני, אלא לציבור הישראלי. הם נכשלו באופן חרוץ, כמו שאפשר היה לדעת שיקרה מאז פרשת ענת קם. אין יותר צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי. עכשיו נותר לנו רק לתהות מה היתה המטרה של צו איסור פרסום שכוון כלפי הציבור הישראלי דווקא. הסתרת פאשלה גדולה? ארור החושב אוון.

אגב, ביום שישי צצה לה קבוצה בפייסבוק שבה העלו גולשים תמונות שלהם אוחזים בשלט עליו נכתב Bring Back Our Boys – מין ניסיון לקשור את פרשת החטיפה בפרשת חטיפת הנערות בניגריה, לאורה פורסם קמפיין Bring Back Our Girls. גולשים פרו-פלסטינים ניצלו את ההזדמנות ופרסמו בקבוצה תמונות של עצורים פלסטינים צעירים.


יוסי גורביץ הוא בלוגר ועיתונאי. הפוסט התפרסם במקור באתר כלכליסט