החטיפה בחברון: המדיה החברתית חיסלה את צו איסור הפרסום


יוסי גורביץ, כלכליסט

נו, דובר צה”ל, היה שווה?

קודם כל, העובדות. הן פשוטות למדי: אין לנו שמץ של מושג מה קרה בליל חמישי. מה שברור הוא שבשישי בבוקר, מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום על החשד לחטיפת שלושה צעירים. התוצאה היתה פיצוץ של שמועות ברשתות חברתיות ובווטסאפ.

שמועה על שחרור החטופים, שהופצה בסמס ובוואטסאפ, 6.2014 כלי התקשורת הישראליים היו מנועים מלדווח אפילו את המעט שהם הורשו לדווח בשישי בערב. אבל כולם ידעו שקרה משהו, ועל כן המוח האנושי – שלא מוכן לסבול ריק, ומכאן נולדות המפלצות של תנומת התבונה – התחיל למלא את החסר. צצו שלל שמועות, שבשיאן נטען שכוחותינו האמיצים הסתערו על בית בעוורתא, וחילצו משם את החטופים כשהם בריאים ושלמים, תוך שהם מחסלים חמישה חמושי אויב ופוצעים עוד שניים מהם. השמועה הזו עשתה את דרכה לרשימת ווטסאפ של כתבים צבאיים, מלווה בהודעה על כך שההודעה הרשמית תצא בקרוב; ובעוד דובר צה”ל פועה “אין תגובה” כמיטב יכולתו, טראח – השמועה הזו הגיעה לטוויטר, שם ראה אותה עבדכם הנאמן.

שימו לב למה שקרה כאן, כי יש פה דוגמא נהדרת לתת מודע הלאומי: קודם כל, המספר. חמישה ועוד שניים הם שבעה, מספר טיפולוגי קלאסי. שנית, המקום. עוורתא הוא הכפר שממנו יצאו האנשים שהורשעו אחר כך ברצח משפחת פוגל. כלומר, התת מודע הלאומי החזיר אותנו למקום של הטראומה הקודמת, והפעם סידר לנו סוף טוב, כזה שלא נראה פה מאז אנטבה בערך. אנחנו הרי זוכרים איך זה נגמר במקרה של נחשון וקסמן.

וכל הבלגן הזה, שהכניס מדינה שלמה לתזזית שלא נראתה מאז ההשתקה הגדולה הקודמת, בזמן האבדות במבצע ג’נין (בו צצה שמועה שבוגי יעלון נהרג) היה מיותר לגמרי. כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו מבוקר שישי על כך שכוחות גדולים של צה”ל עורכים חיפושים באזור חברון אחרי שלושה חטופים. הם גם פרסמו את תמונותיהם, שהותרו לפרסום בישראל יותר מ-24 שעות לאחר מעשה – את התמונות הם לקחו מהודעות בפייסבוק של בני משפחה מודאגים. כלומר, אם המטרה של צו איסור הפרסום היתה למנוע מידע מהפלסטינים, הוא נכשל כשלון חרוץ. חוץ מזה, עבורם מספיק להוציא את הראש מהחלון ולגלות שקורה משהו לא שגרתי, לחפש על כך מידע ברשת ולקבל את התמונה המלאה תוך דקות.

אפשר ללטף את החתול שלך? לא! יש עליו צו איסור פרסום! צילום: יוסי גורביץ

המסקנה המתבקשת היא שצווי איסור הפרסום נועדו לא לציבור הפלסטיני, אלא לציבור הישראלי. הם נכשלו באופן חרוץ, כמו שאפשר היה לדעת שיקרה מאז פרשת ענת קם. אין יותר צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי. עכשיו נותר לנו רק לתהות מה היתה המטרה של צו איסור פרסום שכוון כלפי הציבור הישראלי דווקא. הסתרת פאשלה גדולה? ארור החושב אוון.

אגב, ביום שישי צצה לה קבוצה בפייסבוק שבה העלו גולשים תמונות שלהם אוחזים בשלט עליו נכתב Bring Back Our Boys – מין ניסיון לקשור את פרשת החטיפה בפרשת חטיפת הנערות בניגריה, לאורה פורסם קמפיין Bring Back Our Girls. גולשים פרו-פלסטינים ניצלו את ההזדמנות ופרסמו בקבוצה תמונות של עצורים פלסטינים צעירים.


יוסי גורביץ הוא בלוגר ועיתונאי. הפוסט התפרסם במקור באתר כלכליסט


כמה שווה הסקר של רפי סמית שאסור היה לפרסם בארץ?


עידו קינן

Poll template, By Alan Klim (cc-by)

בישראל אסור לפרסם סקרי בחירות מיום שישי האחרון שלפני הבחירות ועד תום הבחירות בערב יום שלישי. הבלוגר האמריקאי ריצ’רד סילברסטין, שנוהג לפרסם מידע שאסור בפרסום בישראל (למשל, מעצרה של ענת קם, כשזה עוד היה תחת צו איסור פרסום), פרסם שלשום סקר של רפי סמית שנערך באותו יום והגיע לידיו. נתאי פרץ פרסם באותו יום סקר של סמית שנערך שלושה ימים לפני כן.

כמה שווה הסקר שנאסר עלינו לראות? הנה תוצאותיו של הסקר (בסוגריים: מדגמי ערוצים 1, 10 ו-2):

הליכוד ביתנו: 29 (31)
יש עתיד 16 (19, 18, 19)
העבודה 15 (17)
הבית היהודי 16 (12)
ש”ס 10 (11, 13, 12)
ערביות* 10 (8, 11, 9)
מרצ 6 (7, 6, 7)
התנועה 6-7 (7, 6, 7)
ארץ חדשה 4, 0 בסקר הישן יותר של סמית (0)
עוצמה לישראל 0, 3 בסקר הישן יותר של סמית (2, 0, 0)
קדימה 3 (0)

* כך במקור בסקר של סמית, בלי הפרדה בין חד”ש, בל”ד ורע”מ-תע”ל

ידיעות אחרונות מטשטשים את פניו של טייס ונותנים רק אות ראשונה של שמו. מזל ששם המשפחה כתוב על הסרבל

הבחין: ירום תלמי.

[עדכון 17:10] התמונה הוסרה מהפייסבוק של ידיעות אחרונות. הנה הכתבה.

העמדת אורי בלאו לדין פשוט תגרום לענת קם הבאה להדליף מסמכים סודיים לוויקיליקס

פרקליטות המדינה החליטה להעמיד לדין את עיתונאי “הארץ” אורי בלאו על החזקת מסמכים סודיים שהעבירה לו ענת קם. ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר כותבת על כך ב”העין השביעית”:

העמדתו לדין של אורי בלאו לא תוביל בהכרח לאפקט מצנן על חופש העיתונות בישראל. היא פשוט תוביל לכך שהמדליפה הבאה, ענת קם החדשה, הנמצאת בימים אלה לקראת סיום בחינות הבגרות שלה, תדליף את המסמכים ישירות לוויקיליקס. אולי היא תחשוב על כך בעצמה, ואולי זה מה שיציע לה לעשות אורי בלאו החדש, כאשר תפנה אליו ותציע לו את המסמכים.

בהודעה שהוציאה הפרקליטות נאמר, בין השאר: “פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום. חשיפתם, או הגעתם האפשרית של המסמכים לידי גורמים עוינים, היתה גורמת נזק לבטחון המדינה ומסכנת את חייהם של חיילי צה”ל”.

ומה יקרה אם וכאשר יודלפו המסמכים לוויקיליקס? יקרו שני דברים. ראשית, את ויקיליקס לא ניתן יהיה להעמיד לדין, ולו משיקולי סמכות טריטוריאלית. שנית, העיתונות הישראלית תשתמש במסמכים שיוצגו על אתר ויקיליקס, הפעם בלי להחזיק בהם, ותפרסם אותם בנוסח המוכר מימים ימימה: “ה’טיימס’ הלונדוני מדווח כי…”.

[…]

הפרדיגמה השלטת נשענת על ההנחה שאדם שיש לו סיווג בטחוני מסוים יכול לקבל גישה בלתי מוגבלת למידע בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה: יעתיק אותו, יפרסם אותו או ימעל בתפקידו. כאשר בישראל כל צעיר וצעירה בני 18 הופכים לחיילים הנדרשים לשמור על סודות צבאיים, וכאשר לשלושה מיליון אמריקאים לערך יש סיווג בטחוני המאפשר להם גישה לרשת האינטרא-נט האמריקאית sipdis, שממנה הודלפו המברקים לוויקיליקס, התפיסה הזאת פשוט מיושנת.

קשה שלא לחוש שהרשויות – הנבוכות מכך שהטכנולוגיה משנה את מרחבי השיח ושדות הביטוי, כמו גם את אפשרויות העברת המידע והשימושים בו – יוצאות כאן למסע הפחדה נקמני, המעלה על המוקד את מי שיותר משחשף את התעלמות הצבא מהוראות בג”ץ, הצביע על כשל מערכתי חמור ביותר באבטחת המידע הצה”לי.

צנזורת שלט בבני ברק: כנראה שהגזמנו

למישהו יש מושג למה משחית השלטים האנונימי התנכל למילה “הגזמנו” בשלט פרסום של מיקספלקס פלוס בבני ברק? צילום: איתן שלו.

אגב, אני עדיין מחכה לתשובה לגבי השחתה קודמת, של שלט של עספור.

a href=”http://www.room404.net/wp-content/uploads/2010/06/asfur-1-2.png”>

ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010

ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו

“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.

המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.

זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.

במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.

היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.

אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.

האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.

ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות

מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.

אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.

הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.

אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.

כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.

רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט

רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.

ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.

לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.

הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.

האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.

בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.

במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.

עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.

______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010

אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו

אתר אינטרנט שיושב על שרת אמריקאי מאשים קצינים וחיילים בצה”ל בפשעי מלחמה בעזה וחושף את השמות, התמונות, התפקידים, מספרי תעודות הזהות והכתובות של 200 מהם, מהרמטכ”ל ועד לסמלים, כך נחשף ב”העין השביעית”.

מישהו כבר הספיק להזהיר מפני האתר הזה. הגולש עמרי וייל גילה כי נסיון לפרסם את כתובתו בפייסבוק נחסם, ומעלה הודעה לפיה האתר סומן כפוגעני או כספאם. לשון ההודעה: “This message contains blocked content that has previously been flagged as abusive or spammy. Let us know if you think this is an error”.

עוד צה"ל ואינטרנט:
הצנזורה והרשת
ענת קם
עדן אברג'יל
מצגת הרשתות החברתיות של צה"ל

חבורת סוד מודלף בהחלט

כתבתי לאחרונה כמה וכמה כתבות על ההתנהלות של הצנזורה ובתי המשפט מול האינטרנט, באי אכיפה של איסורי פרסום ובהשארתם על כנם גם אחרי שהמידע פורסם בישראל וברחבי העולם (ר’ לינקים בסוף הפוסט).

הסיפור הנוכחי קצת שונה וקצת משונה: הקורא אלעד ליפשיץ דיווח לי שכתבה באתר הרשמי של צה”ל חשפה בטעות את שמו המלא של קצין בכיר בחיל האוויר – רק שמו הפרטי צוין, אולם בהמשך נכתב שמו המלא של אביו. דובר צה”ל, שמפעיל את האתר, הסביר שמדובר בטעות והסיר את המידע המסגיר מהכתבה. כתבתי ידיעה ל”מוסף הארץ” עם הפרטים שחושפים את השם, ושלחנו לצנזורה. זו אישרה לפרסום את הידיעה במלואה. המפף.

עוד בנושא:
הרשת נגד הצא”פ בפרשת ג’ק טייטל
כך חושפים בתקשורת מידע אסור בפרסום
בכל העולם ידעו על התרעת חטיפת החייל הישראלי, רק לא בישראל
הרשת נגד איסור פרסום התאונה של אסף רמון
כך פוררה הרשת את הצא”פ בפרשת ענת קם
הרשת הרגה את הצא”פ בפרשת אמיר מח’ול-עומר סעיד

עוד צו איסור פרסום מת באינטרנט

כבר לא צריך עדכון מחו”ל. צו איסור הפרסום על מעצר אמיר מח’ול ועומר סעיד: כרוניקה של חשיפה ידועה מראש ברשת. כתבה שלי ב”העין השביעית” >>

• תזכורת: כוחות הבטחון לא חקרו אותי תחת צו איסור פרסום

הכתבה הנעלמה

קורא אנונימי מדווח: “תקלה או מזימה? ככה הופיעה לרגע הידיעה היום באתר ynet“.

• עוד בנושא: הפעם ynet הוא זה שחותר תחת הצא”פ

לדף הבא →