החטיפה בחברון: המדיה החברתית חיסלה את צו איסור הפרסום
נו, דובר צה”ל, היה שווה?
קודם כל, העובדות. הן פשוטות למדי: אין לנו שמץ של מושג מה קרה בליל חמישי. מה שברור הוא שבשישי בבוקר, מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום על החשד לחטיפת שלושה צעירים. התוצאה היתה פיצוץ של שמועות ברשתות חברתיות ובווטסאפ.
כלי התקשורת הישראליים היו מנועים מלדווח אפילו את המעט שהם הורשו לדווח בשישי בערב. אבל כולם ידעו שקרה משהו, ועל כן המוח האנושי – שלא מוכן לסבול ריק, ומכאן נולדות המפלצות של תנומת התבונה – התחיל למלא את החסר. צצו שלל שמועות, שבשיאן נטען שכוחותינו האמיצים הסתערו על בית בעוורתא, וחילצו משם את החטופים כשהם בריאים ושלמים, תוך שהם מחסלים חמישה חמושי אויב ופוצעים עוד שניים מהם. השמועה הזו עשתה את דרכה לרשימת ווטסאפ של כתבים צבאיים, מלווה בהודעה על כך שההודעה הרשמית תצא בקרוב; ובעוד דובר צה”ל פועה “אין תגובה” כמיטב יכולתו, טראח – השמועה הזו הגיעה לטוויטר, שם ראה אותה עבדכם הנאמן.
שימו לב למה שקרה כאן, כי יש פה דוגמא נהדרת לתת מודע הלאומי: קודם כל, המספר. חמישה ועוד שניים הם שבעה, מספר טיפולוגי קלאסי. שנית, המקום. עוורתא הוא הכפר שממנו יצאו האנשים שהורשעו אחר כך ברצח משפחת פוגל. כלומר, התת מודע הלאומי החזיר אותנו למקום של הטראומה הקודמת, והפעם סידר לנו סוף טוב, כזה שלא נראה פה מאז אנטבה בערך. אנחנו הרי זוכרים איך זה נגמר במקרה של נחשון וקסמן.
וכל הבלגן הזה, שהכניס מדינה שלמה לתזזית שלא נראתה מאז ההשתקה הגדולה הקודמת, בזמן האבדות במבצע ג’נין (בו צצה שמועה שבוגי יעלון נהרג) היה מיותר לגמרי. כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו מבוקר שישי על כך שכוחות גדולים של צה”ל עורכים חיפושים באזור חברון אחרי שלושה חטופים. הם גם פרסמו את תמונותיהם, שהותרו לפרסום בישראל יותר מ-24 שעות לאחר מעשה – את התמונות הם לקחו מהודעות בפייסבוק של בני משפחה מודאגים. כלומר, אם המטרה של צו איסור הפרסום היתה למנוע מידע מהפלסטינים, הוא נכשל כשלון חרוץ. חוץ מזה, עבורם מספיק להוציא את הראש מהחלון ולגלות שקורה משהו לא שגרתי, לחפש על כך מידע ברשת ולקבל את התמונה המלאה תוך דקות.
המסקנה המתבקשת היא שצווי איסור הפרסום נועדו לא לציבור הפלסטיני, אלא לציבור הישראלי. הם נכשלו באופן חרוץ, כמו שאפשר היה לדעת שיקרה מאז פרשת ענת קם. אין יותר צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי. עכשיו נותר לנו רק לתהות מה היתה המטרה של צו איסור פרסום שכוון כלפי הציבור הישראלי דווקא. הסתרת פאשלה גדולה? ארור החושב אוון.
אגב, ביום שישי צצה לה קבוצה בפייסבוק שבה העלו גולשים תמונות שלהם אוחזים בשלט עליו נכתב Bring Back Our Boys – מין ניסיון לקשור את פרשת החטיפה בפרשת חטיפת הנערות בניגריה, לאורה פורסם קמפיין Bring Back Our Girls. גולשים פרו-פלסטינים ניצלו את ההזדמנות ופרסמו בקבוצה תמונות של עצורים פלסטינים צעירים.
גוגל עוקף צו איסור פרסום בפרשת הרופאה החשודה ברצח
המשטרה חושדת שרופאה סייעה למאהבה שמעון קופר לרצוח את שתי נשותיו. צו איסור פרסום הוטל על שמה, אולם נעמה בר-לב מעדכנת:
חשבתי שראיתי אתמול לרגע, לפני צו איסור הפרסום, את השם של הרופאה המרדימה. גוגל עזר לי להיווכח בצדקתי די בקלות (בכתבות עצמן השם כמובן לא מופיע). חכם
[הסרתי את הפרטים האסורים בפרסום; ע”ק]
[עדכון] שמה של הרופאה המרדימה, ד”ר מריה זקוטסקי, הותר לפרסום. [\עדכון]
כך היה גם בפרשת ענת קם – מי שגיגל את שמה קיבל בגוגל סג’סט, שירות השלמת מחרוזות החיפוש, את הפרטים האסורים בפרסום:
![הצעות של Google Suggest למחרוזת החיפוש [ענת קם]: ענת קם נעצרה; ענת קם וואלה; ענת קם שב](http://www.room404.net/wp-content/uploads/2010/04/google-suggest-anat-kam.png "הצעות של Google Suggest למחרוזת החיפוש [ענת קם]: ענת קם נעצרה; ענת קם וואלה; ענת קם שב''כ; ענת קם רוטר; ענת קם השב''כ; ענת קם נעצרה''")
מספר פריט: 3741684
למעלה מ-2000 מסמכים צבאיים שכנו על הלפטופ של עיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. השב”כ, שקיבל מבלאו את המסמכים, ביקש באופן חריג להשמיד גם את המחשב, ועשה זאת בהסכמתו ובנוכחותו. הלפטופ של ענת קם, שהדליפה את המסמכים לבלאו, ניצל: אחרי שהמשטרה החרימה ושכפלה אותו במסגרת החקירה, הוא הושב לקם וליווה אותה במעצר הבית הארוך. המדבקות המשטרתיות משוות לו מראה של מזוודה אחרי חופשה בחו”ל, הכי רחוק שאפשר מנווה תרצה.
_____________________
התפרסם במקור בגליון דצמבר 2011 של מוסף פירמה של גלובס.
ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010
ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו
“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.
המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.
זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.
במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.
היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.
אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.
האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.
ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות
מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.
אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.
הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.
אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.
כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.
רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט
רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.
ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.
לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.
הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.
האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.
בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.
במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.
עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.
______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010
פרשת ענת קם | סימביוזה
מובן מאליו שאומת האינטרנט הישראלית הובילה את הפרת את צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם, המואשמת שגנבה מסמכים צבאיים סודיים והעבירה אותם לעיתונאי. אבל היא כשלה בכך שלמרות הפרסומים המרובים והמתריסים, שאנשים פרסמו תחת שמותיהם המלאים בבלוגים וברשתות החברתיות, רבים מהאנשים שלא חיים את טוויטר, פייסבוק ורוטר 24/7, כלומר רוב אוכלוסית ישראל, לא שמעו על הפרשה עד שידיעות אחרונות רמז עליה והמליץ על מחרוזת החיפוש Israeli journalist gag.
הרשת יכולה להמשיך לקרוא לעיתונים דינוזאורים, וכתבי הפרינט יכולים להמשיך ולנזוף בגולשים חסרי האחריות, אבל בפרשת קם נוצרה ביניהם סימביוזה: הרשת פרסמה את הסיפור שהפרינט לא יכל לפרסם, והפרינט הביא את הטראפיק המיינסטרימי שהרשת לא יכלה לגייס.
פרשת ענת קם בחדר 404 • פרשת ענת קם ב”העין השביעית”
השב”כ לא היה פה. שימו לב היטב אם ההודעה הזאת הוסרה
חוק הפטריוט הוא חוק אמריקאי שנוי במחלוקת למלחמה בטרור, שאושר בחסות האבק והאימה שאחרי 9/11. סעיף 215 שלו מאפשר ל-FBI לשלוח לספריות NSL (National Security Letter), מכתב ובו דרישה לספק מידע על מבקרים בספריה, ספרים ששאלו ואתרים שבהם גלשו. החוק גם מטיל צו איסור פרסום על עצם החקירה, כך שהאזרח שרשומותיו נלקחו לא יודע מזה. עשרות אלפי NSLים הוגשו מאז 2001, אבל איסור הפרסום שמר על כך בסוד, ורק ב-2005 נחשפה לראשונה בקשה כזאת. ספרנים שביקשו להתחכם לסעיף הדרקוני מצאו פירצה: הם תלו בספריות שלטים בנוסח “ה-FBI לא היה פה. שימו לב היטב אם השלט הזה הוסר”. כתבתי על זה ב”מוסף הארץ”, לינק יגיע בהמשך.
נזכרתי בסיפור הזה, שסיפרה לי n, הספרנית הרשמית של חדר 404, בעקבות הצא”פ על חקירת ענת קם. אז עכשיו יש בעמוד האודות של הבלוג הודעה שאומרת שלא נחקרתי תחת צו איסור פרסום, שימו לב היטב אם היא הוסרה. וקחו לכם עותק לבלוג/אתר/פייסבוק/טוויטר שלכם.
יותר קל למצוא טוויט בגוגל מאשר בטוויטר
לא מזמן צייצתי בייאוש ש”יותר קל למצוא מישהו שיפר צו איסור פרסום של השב”כ מאשר עובד גוגל שיתראיין בלי אישור הממונים”. מישהו מגוגל ישראל שלח את זה באימייל לחבר’ה. מישהו הדפיס ותלה את זה בגוגל חיפה. ועכשיו יותר קל למצוא את הטוויט הזה בגוגל מאשר בחיפוש המחורבן של טוויטר. ואני עדיין מחכה למרואיין שלי.
לידיעת התקשורת: פרסום ענת קם, הפנים של זוכי הלוטו, לא מודחת ריאלטי, משפחה תומכת וכמעט טרגדיה
1.
כולם מגגלים “ענת קם”, זמן טוב לקנות פרסום על המילים הללו. מי במפרסמים? חדשות ערוץ 2 במקו (“הפרשה הבטחונית נחשפת | ענת קם והמסמכים הסודיים | בדיווח שוטף של ערוץ החדשות”; “פרשת הריגול של ענת קם | כל הדיווחים והעידכונים עכשיו | בערוץ החדשות של חדשות 2”) והתארגנות השמאל הלאומי (“הצטרפו לשמאל הלאומי | בונים יחד שמאל ישראלי חדש | הצטרפו היום לתמיכה בשמאל הלאומי”). האם השמאל הלאומי מזדהה עם מעשיה של ענת קם, מתנער מהם או סתם רוכב על חיפוש פופולרי? כי שמעתי ש”בר רפאלי עירומה עם תוכי” הולך טוב.
2.
“קורנים ושופעי חיוכים לכל עבר, הגיעו הבוקר (ג’) הזוכים הטריים ב-74 מיליון שקל בלוטו, לאסוף את הפרס שבו זכו”, מדווחת ענת שלו ב-ynet (13.4.10). בכל התמונות שפורסמו נראים השניים רעולים במסכה המטופשת של הלוטו, ועל כן נותר רק להסיק ששלו התברכה בראיית רנטגן. שווה אייטם.
3.
התוכנית “עניין של טעם” מתוארת באתר הטלוויזיה החינוכית כך: “גיל חובב חוזר למסך בתכנית ראיונות חדשה, בה הוא מתארח בבתיהם של אנשים שקוראים ספרים. לא דוגמניות, לא זמרים בני 17, לא מודחות טריות מתכניות ריאליטי ולא כדורגלנים – אנשים שיש להם מה לומר”. וכשהם אומרים “לא מודחות טריות מתוכניות ריאליטי” הם מתכוונים בדיוק לזה: שפרה קורנפלד לא הודחה לאחרונה, אלא ניצחה מזמן, בתוכנית הריאלטי “האח הגדול”.
4.
אתר אשקלון ניוז פרסם כתבה מ”העיר כאן דרום” על איש העסקים צביקה בן שבת, שלפי כותרת המשנה “מדבר לראשונה על העליהום סביב משפטו בנוגע לחריגות הבנייה, על מצבו הבריאותי ועל השמועות הזדוניות”. שני תומכים נלהבים של בן שבת מתגלים בתגובות, אבי בן שבת ושירה בן שבת. נקודות חיוביות על חינוך הילדים לתמיכה בבן משפחה בעת צרה, נקודות שליליות על היעדרות משיעורי לשון.
5.
“טרגדיה זה כשאני חותך את האצבע שלי. קומדיה זה כשאתה נופל לבור ביוב פתוח ומת” – מל ברוקס (ynet, 8.4.10).
(תרמו למדור: אופיר, ניר ש)
• ארכיון “לידיעת התקשורת” >>
פרשת ענת קם | במדינה מתוקנת
המקור העיתונאי המפורסם בהיסטוריה כונה “גרון עמוק”, על שם סרט הפורנו הנושא את אותו השם. רוצה לומר, במדינה מתוקנת היתה פרשת ענת קם-אורי בלאו – פקידה צבאית, לשכת האלוף, מסמכים סודיים, צריבה לדיסק, עיתונאי חוקר, סקופ ענק, חקירה במרתפי השב”כ, צו איסור פרסום, בריחה לאירופה, שמועות באינטרנט – מעובדת במהירות לסרט פורנו שמבוסס עליה בצורה מאוד רופפת, בכיכובם של “ענת קאם-סלאט” ו”אורי בלואו-ג’וב”. את הסינופסיס אני משאיר לדמיונכם.
פרשת ענת קם וּוויקיפדיה | קהילת מתדיינת עצמה למוות
קצתם בכתבות הדשות בפרשת ענת קם/אורי בלאו/הארץ/קבוצת “אם מיליון אנשים יצטרפו לקבוצה הזאת, מנכ”ל פייסבוק יבטל את המנוי ל’הארץ'”? אז הגעתם למקום הלא-נכון. הרשו לי להציע לכם חומר קריאה מרתק, מרגיז, מחכים, מגוחך, נעלה – הדיון על הערך המחוק “ענת קם” בוויקיפדיה העברית, אותו כיניתי בעידנא דריתחא “האנאליות של הרוע”. טעימות:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
