צפו: ג’ון אוליבר גורם לכם לבכות בפחות מ-12 דקות // ג’וני זילבר

אוהבים עיתונות? שונאים את זה שכלי תקשורת ישראלים דוגמת טמקא הפכו, לפי דיווחי העין השביעית, למדמנת תוכן שיווקי או ממומן או מומצא לחלוטין בידי מפרסמים, או איך שלא תרצו לקרוא לזה? ובכן, הנה לכם ג’ון אוליבר – השגר החדש והמוצלח של ג’ון סטיוארט – שיספר לכם שזה ככה בכל מקום. גם בניו יורק פאקינג טיימס. בכו:

יום חודש שבוע הספר העברי בפייסבוק

10460280_10152963965178636_3193642593060564010_n[1]

אתמול שאלנו אתכם בפייסבוק אילו ספרים כדאי לעידוק לקרוא כדי שישכיל קצת. מה שיצא זה אחד הדיונים הכיפים והמספקים אינטלקטואלית שזכינו להם לאחרונה. יש שם גם הרבה שמות של ספרים אם תרצו: רשימת מטרות לעשרים שנות הקריאה הבאות. אם תרצו: מפת ההעדפות של הפייסבוקוספירה. אולי עלינו על דרך חדשה לגמרי לייעל את הוצאות הספרים בישראל.

בואו להזכיר את הספרים שאתם אוהבים ולצאת אינטלקטואלים כאן >>

בהמשך הערב הספרותי, יקיר המערכת הלל גרשוני הוסיף רשימה משלו: ספרים בלתי מומלצים >>

“שתבוא אלינו מהמלכותש’ך”


ג’וני זילבר

Jesus Christ, ynet. צילום: Tom Magliery, cc-by-nc-sa; עיבוד: עידו קינן

ובפינתנו לסוף השבוע “מותה של הסאטירה”:

1. האפיפיור לוקח לכותל פתק ועליו תפילת האדון ומטמין אותו בין יחצניו, שמפיצים לעיתונים.

2. מחלקת החדשות של טמקא, המשמש כבמת הפרסום העברי הנקראת ביותר לקומוניקטים ותוכן שיווקי, מפרסמת את תוכן הפתק תחת הכותרת “נחשף!!!”. במקום סתם לקפסט את המקור העברי הנוסח העברי המקובל של התפילה, שהאפיפיור כתב בשפת אמו, מחליטים טמקא להשקיע ולהעביר אותה דרך מתרגם הבית גוגל טרנזלייט.

תפילת האדון בוויינט

3. האינטרנט לועגת לטמקא, ובעקבות כך:

3.א. טמקא מוותרים על התרגום היצירתי שלהם למען המקור העברי.
3.ב. טמקא לא מציינים מה הם מתרגמים. מבחינת הקורא, האפיפיור כתב מרחשי ליבו שאת לחם חוקנו תן לנו היום.
3.ג. טמקא מוחלים לעצמם על הטעות ולא מציינים שהטקסט תוקן – בנוהל;
3.ד. כדי לא לקלקל את שמם הטוב, טמקא משאירים שגיאת כתיב אחת בתרגום, וכדי שאיש לא יחשוב שהם מתביישים בסטנדרטים העיתונאים הנהוגים אצלהם – שגיאת הכתיב עולה לכותרת המשנה.

שגיאת הכתיב בדיווח של וויינט על הפתק שהאפיפיור הטמין בכותל

4. הטוקבקיסטים של טמקא מתרעמים – על הפגיעה בפרטיותו של האפיפיור (טמקא אתם גונבים פתקים מהכותל!!!!!!!!)

____________________________
[עדכון 22:07] אפרופו קומוניקטים, הקורא ישי פלג מעדכן אותנו שהתרגוגל של תפילת האפיפיור קופסט ישירות מהודעה לעיתונות של הקרן למורשת הכותל המערבי.

הודעה לעיתונות של הקרן למורשת הכותל המערבי על פתק הכותל של האפיפיור פרנציסקוס

(תודה לדובי זולטי, שרונה ראובני ואבישי עברי)


ג’וני זילבר הוא כותבו של פוסט זה


אימפריית 404 מתרחבת לטלוויזיה: לינק+

מתוך הפתיח של "לינק+" בחינוכית

הנה 16 הפרקים הראשונים (מתוך 44) של לינק+, הסדרה החדשה שלנו על האינטרנט הזאתי ומה היא עושה לנו. גורי אלפי מנחה, ג’וני ערך וכתב ועידוק סיפק סיוע ארטילרי והשתתף בכתיבה של הפרקים הראשונים.

התכנית היא מעין המשך, אבל לא באמת המשך, ל”הלינק” ששודרה ב-2009; בסדרה החדשה אנחנו מנסים לדון, במידה משתנה של כובד ראש, בשינויים שעובר העולם המקוון.

זאת סדרה יומית, שמחולקת ל-11 שבועות – לכל שבוע נושא וארבעה פרקים. ארבע השעות הראשונות עלו לרשת. הן עוסקות בדור ה-Y; באהבה ויחסים; ביצירה וקהל; ובאקטיביזם. השעות הבאות, שיעלו אי”ה לרשת בהמשך, עוסקות בכסף, בשיווק, בזהות, בזמן, בזהויות, במדינות ובטכנולוגיה.

הילד קיבל רשיון ואתם לא רוצים שינהג ויעשה תאונה? כך תעשו זאת כמו בוס // ג’וני זילבר ועידו קינן

מזל טוב עמיתוש. צילום: ורד שביט

מזל טוב עמיתוש. צילום: ורד שביט. טשטוש מספר: צייר של חלונות

מכונית עם מדבקת "לנסיכות שלנו". צילום: פשה קגן

מכונית עם מדבקת “לנסיכות שלנו”. צילום: פשה קגן

מכונית עם מדבקת "שלמה אמא אוהבת אותך". צילום: אביעד שמיר

מכונית עם מדבקת “שלמה אמא אוהבת אותך”. צילום: אביעד שמיר

הספמת? שלם בקלפי // ג’וני זילבר

מלך הספאם. צילום: יח"צ

מלך הספאם. צילום: יח”צ

אני לא הולך להצביע היום. כן, חשוב להצביע. לא, אני לא הולך להצביע. אני לא אצביע כי יש לי חוק חדש: מועמד שמספים את הנייד שלי – לא מצביע לו. נכון לעכשיו זה אומר שאני לא מצביע למרצ, לירוקים, לעבודה, לניצן הורוביץ, לניצן הורוביץ, לניצן הורוביץ, לניצן הורוביץ, וגם, למרות שאני רשום רק כתושב תל אביב, אני מתכוון לא לממש את זכותי הדמוקרטית בערים הרצליה (שם לא אצביע לדחליל של יש עתיד עפרה בל ולמישהי בשם מיכאלה זידנר (?)), חולון (לא זוכר, ולא בא לי לחפור בסמסים) ובת ים (כנ”ל).

ילדותי? סבבה. עקשן? סבבה. לא מצביע.

כשחברי הכנסת שלנו, חתולים חולי סוכרת סוג A, חוקקו את חוק הספאם, הם השאירו לעצמם ולתעמולה הפוליטית שלהם חור בחוק שאפשר להעביר דרכו משאית זבל. ומשאית זבל זה מה שצריך כדי לנקות את הנייד שלי מהרעש האלים והדוחפני שלהם. יש משהו גועלי במיוחד בלנסות להשתלט על תיבת הסמס שלי ב”מסרים” שלכם. כשמספימים לך את המייל, טוב, מייל אפשר לכבות. אבל הצפצוף של הסמס חודר לך ישר לתוך הבטן הרכה של הפרטיות. אפשר להיות אדישים למייל אבל סמס תמיד מקפיץ אותך: סמסים מגיעים מחברים, מקולגות. הם מכילים מסר מיידי (איפה אתה? מחכים לך?) וצריכים תשובה במיידי (אני באמ:פם בלי ארנק ועם שטר של עשרים. לקנות חלב – או קונדומים?) וכשאתה נדחף לי לאפיק התקשורת הזה כי אתה!!! צריך!!! להגיד!!! לי!!! משהו!!! דחוף!!!?!!!1 – אתה מת בעיני.

מת.

ספאם סמס מניצון הורוביץ לראשות עיריית תל אביב

כתושב תל אביב מעניין אותי במיוחד הרעש האלים והכוחני של ניצן הורוביץ, שמבטיח לנקות את העירייה מהכוחנות של רון חולדאי (חולדאי, דרך אגב, לא מסמס לי). בשבועות האחרונים מחקתי כל כך הרבה סמסים מניצן שאני מתחיל לשאול את עצמי אם יצאנו לדייט גרוע. נדמה לי שעד היום בצהריים עוד תכננתי להצביע לו. אבל אז התחיל טרטור סמסי הבחירות לטרטר במלוא עוצמתו. לדירה שלי פלשה כל האנרגיה הרעשנית וכל ההמולה המקולקלת של פעילים שרופים בטישירטים עם סיסמאות בחירות וכתמי זיעה. ומה אתם יודעים: כל סמס שלישי – הורוביץ. בסמס המאה הבנתי: לא רוצה להצביע לאיש הזה. לא לו ולא לאף אחד שטקטיקת הניצחון שלו היא לפרוץ לי לדירה בתופים ומחולות ולצעוק “צא להצביע! צא להצביע! צא להצביע!”

ילדותי? נו פרובלם. עקשן? אוקי. אני תורם במו עקשנותי לאימפריית הרשע של חולדאי? אין בעיה. יש לי השגות לגבי השלטון הנאור ומלא הפרפרים שיביאו איתם הבולדוזרים המטרטרים שמרעישים לי את הטלפון כל היום. אבל יודעים מה, סבבה. תכינו לי סטיקר, “תרמתי במו ידי לאימפריית הרשע ולא הצבעתי היום!” אני אדביק אותו. כי אני. שונא. ספאם.

כשנדחפים לך לתיבה באלימות כזאת, אתה שואל את עצמך אם הם לא מבינים איזה אקט פולשני זה לסמס, ולסמס, ולסמס שוב. אם הם לא מבינים – הם צריכים ללמוד. אבל העניין הוא שאני חושב שהם יודעים, ועל הזין שלהם. הם יודעים שהם מפריעים ודוחפים ולא נעימים וזה לא מפריע להם, ובעיני זה מאוד מזכיר את החוויה של לגור בתל אביב. גם הזה שצופר לך מתחת לחלון בשתיים בלילה יודע שהוא מפריע לך ועל הזין שלו. וגם הפקח שכותב לך דו”ח בשנייה שנגמר לך הפנגו. וההוא עם הג’יפ על המדרכה. וגם חולדאי. ולכן אם יצא שגם אתם עוד לא הצבעתם, אני מזמין אתכם לשקול לא להצביע, ובמיוחד לא להצביע להורוביץ, כי התל אביביות שהוא מביא לטלפון שלי היום, וכנראה יביא איתו לעירייה, לא שונה בשום כלום מתל אביב של חולדאי.

הקראה דרמטית: “פתאום מגניב לעשן סמים, ולמי אכפת מהנזק” || ג’וני זילבר

אמש פירסם כתב העיתון מקור-מעריב-ראשון אסף גולן מאמר חוצב להבות ואינסטנט-קאלטי בגנות המריחואנה, הגראס וחלילה גם החשיש. לטובת מי שלא מכיר את העולם התרבותי שממנו מגיע המאמר, צילמנו פה הקראה דרמטית המביאה גם לקורא החילוני, שלא מבין מה קרה למאמרים במעריב, את הווליום שבו יש לקרוא את המאמר.

לפתוח רמקולים. אבל על חלש.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-8wLjV1a76c[/youtube]

לכשכש בהיטלר // ג’וני זילבר

פורסם במקור בהארץ

“האם הכלב מכשכש בזנבו, או שמא זנבו מכשכש בו?”, אולי תהו לעצמם מי שצפו במונטאז’ חובבני המציג את שר האוצר יאיר לפיד בשפם צ’ארלי צ’פלין ובקסקט המזכיר מדי אס.אס, ומי שקראו עליו דיווחים בכמה כלי תקשורת, המציינים שהרשת סוערת בגללם. מי שצפו בתמונה המסיתה בפייסבוק עשו כן משום שהיא הופצה בפרופיל של היחצ”ן ודובר האליטות רני רהב. מי שקראו עליה בכלי התקשורת עשו כן משום שרהב הפיץ לינק לתמונה במייל לרשימת התפוצה שלו, הכוללת עיתונאים רבים.

רהב כתב בפייסבוק, “התמונה הזו, שהועלתה לפייסבוק היום, היא מזעזעת!!! צר לי שלא כל המדינה הפנימה את מה שקרה כאן לפני 18 שנים, כשיצחק רבין נרצח. היו כאלה שבימים השחורים שלפני הרצח העלו תמונה של רבין מחופש להיטלר. אני מקווה שמשטרת ישראל תעצור באופן מיידי את מי שהעלה/תה את הפוסט הנורא הזה כנגד שר האוצר יאיר לפיד. אני קורא לכל אזרח ואזרח בישראל שהדמוקרטיה יקרה לו לגנות את בעל הפוסט באופן מיידי!”

צילום: צילום מסך

כלי התקשורת שבחרו לדווח על התמונה ציינו שהיא גרמה ל”סערה ברשת”. מורן אזולאי דיווחה ב-ynet שאנשי יש עתיד פנו לגורמים הרלוונטים בכנסת ושמכ”ל המשטרה, רנ”צ יוחנן דנינו, הורה לפתוח בחקירה. דנינו יכול להעזר ברהב, שסיפק מידע לגבי מקור התמונה: פרופיל הפייסבוק של אחת, ישראלה לוי אגרון. הפרופיל הזה פרסם את התמונה היום והפיץ אותה מחדש שעה קלה מאוחר יותר. כאן הסיפור מתחיל להעלות עננה ריחנית של ספקות.

ספק א’: איך הגיעה התמונה לידי רהב?

ישראלה לוי אגרון – שם שהייתם מצפים למצוא על כרטיס אשראי לדוגמה – פתחה את הפרופיל שלה באפריל השנה. מספר החברים שלה טיפס במהלך היום ל-56, מספר אפסי כמעט. לתמונה שפרסמה היום יש, גם עכשיו, בסך הכל ארבעה שיתופים. כשאנחנו אומרים שתמונה זוכה לתפוצה ויראלית בפייסבוק, אנחנו מתכוונים שהיא מופיעה בפרופילים של מאות ואלפים, ושחבריהם של המאות והאלפים האלו נחשפים אליה גם. לתמונה של ישראלה לוי אגרון לא נחשפו אפילו עשרות – עד שהפיץ אותה רהב, שעה קלה מאוחר יותר.

ספק ב’: מדוע בחר רהב להפיץ את התמונה?

רהב יכול היה לשלוח את התמונה לעיתונאים בלבד, והוא יכול היה לשתף אותה בפייסבוק מתוך מהפרופיל של ישראלה לוי אגרון, אבל הוא בחר לפרסם אותה בעצמו בפייסבוק, ולשלוח לעיתונאים לינק לסטטוס. התמונה המקורית זכתה לארבעה שיתופים. העותק של רהב – ל-109 שיתופים ו-254 לייקים. רהב ביקש מהמשטרה לבחון מי הפיץ את התמונה. הנה טיפ לשוטרים: רני רהב הפיץ אותה.‬

ספק ג’: האם מי שיצר את התמונה הוא אדם אמיתי?

הפרופיל של ישראלה לוי אגרון נפתח, כאמור, לפני כחודשיים. יש לה חברים מעטים, אחדים מהם אינם מייצגים אנשים אלא עסקים קטנים העוסקים בטיפוח. רהב אינו בין החברים. הפעילות בדף מועטה: יש שם כמה פוסטים אישיים ויחד איתם כמה תמונות נוספות העוסקות במחאה נגד המדיניות הכלכלית שמנהיג לפיד.

בתמונת הפרופיל מוצגת השחקנית גווינת’ פאלטרו. אבל באלבום שפורסם בדף, תחת הכותרת “JUST ME“, מופיעות שלוש תמונות. מי שפרסם אותן אולי לא יודע שקל לחפש במנועי חיפוש כמו גוגל את מקורן של תמונות. החיפוש הזה, שכל אחד יכול לבצע, מראה שלבעלת הפנים לא קוראים ישראלה לוי אגרון, כי אם לינדה לוי, מטפלת מוסמכת משיקגו (פנינו ללוי ושאלנו אותה אם יש לה קשר לפרופיל הזה ואם ידעה שמשתמשים בו בתמונתה, ולא קיבלנו תשובה עדיין).

שאלנו את רהב אם הוא או מי מטעמו עומדים מאחורי התמונה והפרופיל, ואם לא, איך הגיעה התמונה לידיעתו של רהב, אולם טרם קיבלנו מענה. שלחנו שאלה לפרופיל הפייסבוק של ישראלה לוי אגרון, אולם גם שם עוד לא עונים.

עדכון (19.6)

היועץ המוזיקלי דני סידס, מכר של לפיד, סיפר שנתקל בתמונה בפיד שלו ופרסם אותה עם סטטוס שקורא לאתר את היוצר. הסטטוס לא זכה לחשיפה רבה, אולם לסידס ולרהב יש חברת פייסבוק משותפת, עובדת במשרדו של רהב שהעבירה את התמונה שסידס העלה לרהב. לסיפור המלא >>

לייקים. צילום: Gonzalo Aragon, Shutterstock

לייקים. צילום: Gonzalo Aragon, Shutterstock

צפו: הגולשים מגיבים להסרת הצא”פ מעל שמות החשודים בפרשת הרצח בברנוער

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=78juOpTM3tE[/youtube]

בישראל לא היו מזדעזעים מפרויקט כמו PRISM // יהונתן קלינגר

כנראה שכל מי שנדהם, נפעם, נחרד או זועזע ממשמע כי סוכנות הבטחון האמריקאית (NSA) עקבה אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים וזכתה לשיתוף פעולה נרחב מספקיות אינטרנט, חברות תקשורת ושירותי אירוח מקוון לא טרח לקרוא את העיתונות בעשור האחרון ולראות דיווחים על חיפושים במחשבים, ועל הדרך שבה רשויות השלטון מתנהלות. לנו, כישראלים, יש רק לקנא בכך שהציבור מזועזע מהתנהגות שלטונית שכזו; הרי, בישראל, המצב רע יותר. בישראל לקחו את ספרו של ג’ורג’ אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, והתייחסו אליו כאל תכנית פעולה, ולא כדיסטופיה.


אלף תשע מאות שמונים וארבע לא היתה אמורה להיות מדריך הפעלה.
CC-BY-NC-ND Gerard Van der Leun

לנו, כישראלים, הסמכויות של סוכנות הבטחון האמריקאית נשמעות כבדיחה לא מצחיקה. הרי, למערכות הביון האמריקאיות יש רק צורך להתפלל לקבל את ההכרה החוקית והפופולריות של משטרת ישראל וחברותיה רשויות החקירה. בעשור האחרון נחקקו בישראל לא מעט חוקי מעקב שאיפשרו שימוש בלתי מרוסן במידע פרטי של אזרחים לצרכי חקירה, ולא רק לצרכי מניעת טרור.

בשנת 2007 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) החוק עצמו הקנה סמכויות למשטרת ישראל וכמה רשויות חקירה אחרות לקבל מידע די נרחב על האזרחים, ואפילו בלי צו שיפוטי; הרשויות יכלו לפנות לספקיות התקשורת, לשלם כמה שקלים, ולקבל מידע בצורה של שאילתא, כל עוד זו מתייחסת לעבירות מסוימות (או לחקירה). לדוגמא, אם היה רצח ברחוב מסוים, משטרת ישראל תפנה לחברת סלקום, ותבקש לקבל את רשימת המנויים של החברה שעמדו בקרן הרחוב בשעות הרלוונטיות.

כך, לדוגמא, יכולה גם המשטרה לפנות לספקית אינטרנט ולבקש רשימה של כל מנויי הספקית אשר גלשו לאתר אינטרנט מסוים; או לברר מיהו הגולש אשר הדליף מידע אנונימי לכתב צבאי על כך שהצבא אינו עומד בהוראות בית המשפט העליון.

היישום של החוק היה כל כך מוצלח עד שהמשטרה ביקשה עוד פרטים לגבי המנויים, אפילו שהיא לא מוסמכת לעשות זאת בחוק: המשטרה רצתה לדעת מי סוכן המכירות שמכר את המכשיר, מהם אמצעי התשלום וכדומה. החוק, שהפך את בתי המשפט לחותמת גומי (שכן, ככל הנראה לא נדחו בקשות כאלו), איפשר למשטרה בשנת 2009 לקבל כ-9,000 בקשות; כמעט 2,000 בקשות מתוך אותן 9,000 היו על עבירות עם מאפיינים פוליטיים, עבירות של הפרת הסדר הציבורי (בדרך כלל מפגינים).

האגודה לזכויות האזרח עתרה כנגד החוק (בגצ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ’ משטרת ישראל) אך העתירה נדחתה. לכשנדחתה העתירה, החליטה המדינה כי היא מעוניינת להרחיב את הרשויות שיקבלו מידע, כך שגם רשות הטבע והגנים תוכל לקבל את נתוני המיקום שלכם, ואף לתת יותר מידע בלי ‘ביקורת’ שיפוטית (הרי בכל מקרה הצווים תמיד מתקבלים).

כאן, בישראל, אנחנו יכולים רק לקנא באמריקאים שמזועזעים; מדינת ישראל פנתה לגוגל (לא במסגרת חוק נתוני תקשורת, שחל רק על ספקיות תקשורת) כ-350 פעמים מאז 2009 כדי לקבל מידע על משתמשיה של גוגל. גוגל נענתה לרוב בקשות אלו; כלומר, ישנם 350 אנשים בישראל שהמדינה קיבלה גישה לתכתובות דואר אלקטרוני שלהם, ולא בטוח שקיבלו בכלל הודעה על כך. אבל גוגל היא חריגה, היא מפרסמת דוחות על המידע הזה; רוב הספקיות לא.

אזרחי ישראל כפופים לריגול כל הזמן: המעבידים קוראים לעובדים את המייל, המדינה מציבה מצלמות מהירות, חניה, אבטחה, הגנה. וכל הזמן אנחנו שואלים: האם צריך להגן עלינו מהפושעים או מהמדינה?

יהונתן קלינגר הוא עורך דין בתחום המידע והטכנולוגיה, בעל תארים ראשונים במשפטים, ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ותואר שני במשפט עסקי. הוא לומד בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן לדוקטורט ומלמד בתכנית לפיתוח משחקי מחשב בבית-ברל.

לדף הבא →