הופרדו בלידתם: מייסד וויקיליקס ומיסטר האמפריז
גיא חיים רוזנברג עלה על הדמיון:
[עדכון] יקירת הבלוג מיכל ויצמן עשתה את זה קודם. ככה זה באינטרנט, לפעמים מישהו מקדים אותך ואתה אפילו לא יודע מזה.
המדריך למוזיקאי: כך לא תשלח קומוניקט לתקשורת
פוסט של נדב לזר
מוזיקאי שרוצה חשיפה תקשורתית צריך ליחצן את עצמו, בעצמו או בעזרת יחצ”ן. אבל צריך לדעת איך לעשות את זה. והיום בפינתנו “מה לא לעשות”, כמה משפטים מקומוניקט שקיבלתי לאחרונה על להקת שוליים כלשהי. לא אחת הגדולות, גם לא אחת הקטנות – איפשהו באמצע, וכדי לא לפדח את האנשים הטובים שעומדים מאחוריו, לא ננקוב בשמות. הטקסט הזה חוטא בחטא הגדול ביותר שקומוניקט יכול לעשות לאמן שהוא בא לייצג: הוא מעורר בקורא צורך עז לפרוץ בצחוק לעגני.
זו להקה שהקהל מכיר היטב בהופעות… עשרות הופעות בתל אביב וברחבי הארץ כבר כבשו לבבות רבים… האלבום שלהם הוא אלבום שהמתינו לו רבים.
מגיע עיתונאי המוזיקה הסביר, שזה הקומוניקט הראשון שהוא מקבל על הלהקה אי פעם, קורא את הטקסט הזה ולא מאמין: היתכן שהוא התרשל בתפקידו עד כדי כך שהוא מעולם לא שמע על להקה שיש לה קהל המוני שכזה, שמסתובבת מתחת לרדאר ומופיעה נונסטופ? 99% מהעיתונאים יסיקו את המסקנה המתבקשת – הטקסט הזה הוא כנראה שקרי. ואני, שבמקרה עוקב אחר לוחות ההופעות בתל אביב ובארץ, יכול להגיד את זה באופן חד משמעי.
שיתוף פעולה אמנותי יוצא דופן… אחד ההרכבים המרתקים והכובשים [ההדגשה במקור; נ”ל] של התקופה האחרונה… שמו כבר הולך לפניו… הטקסטים פורצים גבולות.
הקומוניקט שכח לציין את תרומת חברי הלהקה לביקוע האטום, שחרור גטו ורשה וכינון הסכם השלום בין צפון מאוריטניה למחתרת הבאסקית. כותבי קומוניקטים יקרים, אתם יודעים מה אומרים: מי שכל כך דואג להתרברב בכמה הוא גדול, הוא כנראה די קטן. וזה מה שהעיתונאי הממוצע יריח תוך שניות.
חברי הלהקה הם מהמוזיקאים הבודדים בארץ ששמים את היצירה לפני הכל… בלי ‘סלבריטאיות’, ‘התהוללות’ וכל המסביב.
עכשיו הקומוניקט כבר עבר מהשקרי וחסר הבטחון אל תחום האבסורד וההזיה. “סלבריטאיות”? באינדי-שמינדי? יחשוב לו העיתונאי – זה מרשים שהם סירבו לסלבריטאיות והתמקדו באמנות, בעיקר בהתחשב בכך שהאופציה הזו כלל לא עמדה לרגע לנגד חבריו האנונימיים של ההרכב. אף אחד לא רואה גדודי עיתונאים צובאים על דירתם הפלורנטינאית של חברי הלהקה, אורבים להם בבתי קפה ודוחקים לשוליים אייטמים על בר רפאלי למענם. עם כל הכבוד, ההתמקדות שלהם (ורק שלהם – הם הרי “מהבודדים בארץ!” – שלומי שבן, צא ולמד) באמנות ראויה להערכה, אבל היא נובעת בעיקר מכך שאין להם ברירה.
אגב, על המוזיקה עצמה – ממי היא מושפעת, איך היא נשמעת, רבאק, אפילו מי הם חברי ההרכב ועל מה הם מנגנים – אין בקומוניקט מילה אחת. ולא, “פורץ גבולות” לא מתאר מוזיקה. זה מתאר יחצ”ן עייף.
כן, קומוניקט צריך להציג את המוזיקאי במלוא תפארתו. אבל בכתיבת קומוניקט, לעולם אל תשקרו, אל תתהדרו בנוצות לא לכם, אל תקפצו מעל לפופיק, ותזכרו תמיד ש-less is more. אחרת רק תגרמו לעצמכם נזק.
אחרי שלמדתם איך לא להתעסק עם התקשורת, אתם ודאי רוצים לקרוא את הפוסט שילמד אתכם איך כן להתעסק עם התקשורת .
______________________________________
נדב לזר הוא מבקר מוזיקה לשעבר, מוזיקאי בהווה, ובין השאר כותב את בלוג המוזיקה "אטמי אוזניים", שם התפרסם הפוסט במקור
יו”ד 2
פוסט של יובל נוב
הצחיק אותי הציטוט הבא מתוך הכתבה הזאת (אתר “הארץ”, 30.11.2010): “שלושת המועמדים העיקריים לירושת דיסקין הם בכירים בשירות ששימשו סגניו, ששמותיהם אסורים בפרסום אבל מוכרים בתקשורת כי’, ד’ וי’. נראה שהשלישי מביניהם, סגן ראש השב”כ הנוכחי, הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.” למה דווקא השלישי? איך הקורא אמור להבדיל בינו לבין ה-י’ הראשון?
פייסבוק על הבוקר
קארין ארד ואני דיברנו הבוקר ב”העולם הבוקר” בערוץ 2 על החיים והפרטיות בפייסבוק.
אם קטינים לא עפים
תביא לי וודקה-רדבול.
“החוק אוסר עלי למכור אלכוהול לקטינים”.
אז רק רדבול.
“אני לא יכול למכור משקה אנרגיה לקטינים”.
סיגריה?
“אתה יודע שלא מוכרים טבק לקטינים”.
חיש גד?
“אסור”.
טוב, אז תביא לי סכין קפיצית.
“בבקשה. 50 שקלים”.
***
אני לא מאמין, אתה מוכר רדבול לקטינים?
“אחי, זה בסדר, זה רדבול רפואי”.
הנה טיול שלא הייתי רוצה לצאת אליו
מבצע לא מוצלח באתר עכבר עולם:
הלשין: עמרי שחם.
וויקיליקס מייצרת מפולת שלגים של מידע זולג
פוסט של קרין נהון
נפל דבר השבוע. מדינות שלמות חיכו בכיליון עיניים לפרסומים של 250,000 תמסורות ומברקים שדלפו/נגנבו ע”י אתר וויקיליקס. הסיבה – הידיעה כי במסמכים הללו יש חומר עסיסי לגבי ההתיחסות של ארה”ב למדינות ומנהיגים שונים בעולם. בשעות האחרונות לפני הפרסומים גבר המתח, ווויקיליקס אפילו נפלה בעקבות מתקפה על האתר שלה. ברור שמי ששסבר בארה”ב שהורדת האתר תועיל במשהו או תפסיק את זליגת המידע החוצה, לא מבין את מהות זרימת המידע באינטרנט. הורדת אתר לא רק שלא עוצרת את הפצת המידע, אלא להיפך, היא מעודדת משתמשים שונים לחפש את המידע באתרי מראה, או באתרים אחרים ולשכפל אותו. תוך זמן קצר ביותר המידע הזולג הופיע באלפי אתרים ברחבי העולם.
בנוסף, וויקיליקס מכיר את כללי המשחק עם העיתונאים. כך שמאות אלפי התמסורות כבר הועברו מלפני שבוע לעיתונים הגדולים בעולם כמו דר שפיגל בגרמניה וגרדיאן באנגליה. דר שפיגל לא התאפק ו”בטעות” פרסם חלק מההדלפות בטרם עת. אולם את מפולת השלגים האמיתית של המידע הזולג החל עיתון גרדיאן, אשר העניק גם אפשרות לחיתוך המידע ע”י משתמשים ללא מיומנויות דיגטליות גבוהות. גרדיאן בנה אפליקציית מפותהמאפשרת בדיקת התמסורות לפני תאריך וארץ, ואף העניק אפשרויות להורדת כל הנתונים בצורה המקורית כפי שהם התקבלו ואף בצרוף מטא-דאטה (תגיות שעוזרות להבין את הנתונים) שהעיתון עצמו הוסיף. כל אלה מראים לנו שבמשך זמן לא קטן שקדו בעיתון על מנת להפוך את המידע המתפרסם היום לזמין. המידע כל כך רחב ומקיף שהעיתונים מבינים שלא מספיק לסכם לקוראים את התמצית, שכן אין באמת תמצית למידע כה מקיף. במקום זה, הם מנגישים את המידע והופכים את הקוראים ממשתמשים פסיביים לכאלה שחותכים נתונים, וכמובן משתפים עם אחרים את המידע הרלוונטי לקונטקסט שלהם. זהו בדיוק התהליך שהופך מידע אנונימי לוויראלי וידוע לרבים.
פרשה זו ממחישה כי לאינטרנט יש יכולת ממשית להוביל בפועל לצמצום בהיקף הצנזורה המדינתית על סוגֵיה ולגידול בהיקף חופש הביטוי. ומה זה אומר לגבי כללי המשחק והאיזונים השונים הקשורים לחופש ביטוי באינטרנט? במאמר החוקר את הנושא לעומק, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה מחדש של הצנזורה, טענו כי המודל המוכר והקלסי של הצנזורה – כלומר, צנזורה מדינתית על-ידי רגולטורים– איבד רבות מחשיבותו לנוכח קיומו של העולם המקוון ואף טענו י בניגוד לדעה הרווחת, האינטרנט אינו נקי מצנזורה, וכי קיימות באינטרנט מערכות של הסדרה עצמית גם בנוגע לחופש הביטוי. כך לדוגמה הניו יורק טיימס פרסם מבחר מהמברקים החסויים תוך כדי צנזורה עצמית של שמות ומקומות שהעיתון חשב שהם רגישים. צנזורה עצמית זו עלולה להפוך כבומרנג, שכן החמור במלואו נגיש באתרים אחרים והצנזורה העצמית היא כפרצה הקוראת לגנב בכך שיכולה להסב את תשומת לב המשתמשים לחומר הרגיש ולעודד אותם לחפש אותו.
לפרשת וויקיליקס יש משמעות אדירה מבחינת היחסים שבין מדינות לאזרחיה, ובין מדינות לבין עצמן. אני מניחה שההרתעה החדשה המתמשכת של חשיפת תקשורת פנימית תגרום לבירוקרטים להיות יותר זהירים בהתבטאויות פנימיות ולא רק חיצוניות, ולמצב בו מדינות לוקחות אחריות על מוצא פיהם ומעשיהם של פקידיה. מדינות מוכרחות להפנים את השינוי – העולם הופך לשקיף יותר.
______________________________________
פרופ' קרין נהון היא חברת סגל, מרצה וחוקרת בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון, מורה מן החוץ בחוג לתקשורת באוניברסיטת וושינגטון וחברה במרכז לתקשורת ולמעורבות אזרחית. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה "שומרת סף" ברשיון cc-by
תמונות נושקות
מישהו בוויינט מאוהב.
מן הארכיב: מישהו בנרג מאוהב.
התשובה: אהוד ברק
גלעד עדין חי!
צילום: אנונימי, cc-by-sa (כן, אני יודע שזה מגוחך, אבל זה מגוחך במקור); עיבוד: אני; רעיון: מוג לב אנונימי.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
