השלב הזה של פקמן קשה כמו בטון

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“משחקי המחשב של ילדותי הם משחקי המחשב שאני מכירה. יש לי עניין גדול בהם מכיוון שהם מבטאים היטב חרדות וקשיים”, אומרת האמנית שרון פזנר. בתערוכתה “משחקים קונקרטיים”, שהוצגה באפריל בגלריה חנקין בחולון. היא מציגה יציקות בטון, בין השאר של דמויות ממשחקי וידאו.

פקמן מבטון, יצירה של שרון פזנר מתערוכתה "משחקים קונקרטיים"

“ספייס אינוויידרז מסמל בעיני חרדה מאסון בקנ”מ גדול, קולקטיבי – פלישה (invasion), מלחמה, מעשי טרור. 9/11 היא ההתגשמות של החרדה הזאת. פקמן, לעומת זאת, מסמל את הקשיים היומיומיים המעצבנים. התחושה שכולם (המוכר בחנות, הנגר, האשה משירות הלקוחות של חברת הטלפון) רוצים את הכסף שלך, רוצים לדפוק אותך. סוג של dog eat dog world. כשאדם מרגיש מרומה, הוא מנסה לרמות חזרה, כך שזה מעגלי, אינסופי, ממכר. משחק על עולם בולימי-קפיטליסטי מסויט. בעולם האמיתי זה אכן סיוט, וירטואלית זה תענוג צרוף”.

למה להפוך את הדמויות הדיגיטליות ליציקות בטון? “השילוב של המשחקים עם בטון הופך משהו וירטואלי לקונקרטי (תרתי-משמע). זה קשור לשאלות כגון האם אנחנו צריכים ספר אמיתי עם דפים, ריח, תחושה נעימה ביד כשיש לנו עכשיו טאבלט שמאפשר לך להחזיק ספרייה שלמה באותה יד, לשנות את גודל האותיות לנוחיותנו, לקנות ספר מהבית ולקבל אותו אחרי מספר שניות. וזה תקף גם על אמנות – כלומר, אנחנו יכולים להנות מאמנות בבית שלנו, חינם, על מסך המחשב. אנחנו יכולים להדפיס תמונה שאנחנו מוצאים אונליין, ואפילו לא צריך להדפיס אותה – היא יכולה להשאר בזכרון של המחשב או על איזשהו ענן והיא איכשהו שלנו. הפיכת אובייקט וירטואלי לקונקרטי עוסקת בצרכים החומריים והרגשיים שלנו.

“וגם – בעיסוק שלי בבטון אני כביכול מייצרת מאובנים. האחיינים שלי יודעים מה זה פקמן, ספייס אינוויידרס, פונג וטטריס, אבל מבחינתם זה משהו מיושן, קצת תמים, לא במיוחד מעניין. מאובן שכזה. הפיכת אובייקטים וירטואליים לקונקרטיים הופכת אותם פיזית לשבריריים, בדיוק כפי שהם בעיניי”.


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 4.2015


מקל הסלפי כחלק מהגוף

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“האם המבט עוזב עכשיו את הגוף שלנו? האם מסגרת התמונה תיעלם סוף סוף?”, שואל האמן הגרמני ארם ברתול (Aram Bartholl) בדברי ההסבר על תערוכתו “Point Of View“, שבה הוא בוחן את השינויים בנקודת המבט ובפרספקטיבה הצילומית. נקודת מבט אחת היא זו של משחקי וידאו מוקדמים בגוף ראשון, כמו דום ודיוק ניוקם, שבהם השחקן מסתכל מתוך עיניה של הדמות שהוא מגלם על העולם המשחקי, על ידיה של הדמות ועל כלי הנשק שהיא נושאת.

ארם ברתול. צילום מהבלוג של ברתול

תערוכת Point Of View של ארם ברתול. צילום מהבלוג של ברתול

נקודת המבט הזאת אומצה בתיעוד רציף של העולם הפיזי במצלמות-משקפיים (גוגל גלאס) ומצלמות דיגיטליות שמורכבות על הראש (גופרו). משקפי מציאות רבודה (אוקולוס ריפט) מוסיפים לנקודת המבט הזאת רכיבים וירטואליים שמולבשים על העולם האמיתי. מקלות הסלפי הם המשכו של גוף האדם המצלם בדרכים אחרות. התערוכה הוצגה בגלריה-ארקייד-חלל עבודה משותף Babycastles בניו יורק.


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 3.2015


גיימרים קדושים, משחקים חסרי תוחלת // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

אלירן וג צייר סדרת דיוקנאות של גיימרים כקדושים. באמצעות כלי המברשת הפשוט של פוטושופ הוא מצייר אותם מצילומים שלהם בזמן משחק. “אני מנסה לתפוס את הגיימרים במקום האינטימי שלהם עם המשחק וכקדושים, מכיוון שהם מתקשרים ועוזרים לאווטרים שלהם לפתור את הבעיות בעולם הווירטואלי”, הוא מספר. “הנושא שטוח כמו משחקי המחשב וכמו הציור-מסך, זה מדיום שטוח לגמרי”.

גיימר כקדוש, מתוך סדרת פורטרטים של אלירן וג

וג, סטודנט ב-NYU, יצר גם את סדרת משחקי הווידאו The Lonely Arcade, שאותם הוא מגדיר “משחקים שאי אפשר לשחק, או מציבים איזה שהיא בעיה בעולם האמיתי לפתור”. ב-Born 2 Die, למשל, הגיימר מגלם דמות אנונימית בגבה למצלמה, שצריכה לשרוד על ידי ירי בשדים שמנסים לחסלה. כשהם מצליחים, והם תמיד מצליחים, מוצגת על המסך כמות התחמושת שנותרה לא מנוצלת. וג מסביר: “המשחק, אחרי שמבינים את זה, אין צורך לשחק בו. זה יותר כמו פואמה, שצריך לשחק כמה פעמים או לקרוא כדי להבין במה מדובר. נולדת למות וזה הדבר הכי קונקרטי בחיים. כל השאר זה מאמצים כדי לשרוד כמה שיותר זמן, וכשאתה מת נשאר מה שלא הספקת לבזבז או להספיק”.

משחק הווידאו Born 2 Die של אלירן וג


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 2/2015


להסתיר רגשות בפייסבוק // אמנות טכנולוגית

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

רקמת הסטטוס של רותם אדריאן. צילום: ענבל מרילי

רקמת הסטטוס של רותם אדריאן. צילום: ענבל מרילי

הרקמה הזאת מציגה סטטוס פייסבוק חיובי ואופטימי – “Feeling great” עם סמיילי. רותם אדריאן. צילום פרטיבצד האחורי הנסתר של אותה יש סבך של חוטים. “העבודה מדברת על הפרטי והפומבי בעולם הוירטואלי, ועל כמה הוול הפייסבוקי הוא לעתים מכבסה של רגשות, כאבים וסודות”, מסבירה היוצרת, רותם אדריאן. “העבודה נעשתה במסגרת תערוכה בנושא איידס, ומעניקה למילה ‘סטטוס’ משמעויות נוספת”. העבודה הוצגה בתערוכה “STATE OF THE ART: יצירת מופת”, שאצר אלון מדר.


אולי התפרסם במוסף פירמה של גלובס, 12.2014


רק לה אין סמסונג // אמנות טכנולוגית

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

התמונה “דור הגלקסי”, שחיה הרטוך וניר נדלר צילמו בסיאול, דרום קוריאה ב-2013, נראית כמו תמונת ספר מחזור של כיתת בנות. אלא שאף אחת מהמצולמות לא מביטה לעבר הצלם – 21 מהן שקועות בטלפון הסלולרי, ואחת, בפינה הימנית העליונה, מביטה לצד בפרצוף לא מרוצה – אולי כי אין לה טלפון ביד, ואין לה איך לתקשר עם חברותיה. התמונה הוצגה על שלט חוצות בירושלים במסגרת פרויקט “קופסה שחורה”, שנושאו השנה הוא “תוכניות לעתיד”.

Galaxy Generation | דור הגלקסי. צילום: חיה הרטוך וניר נדלר


התפרסם במוסף פירמה של גלובס, 11.2014


הגריינדר שטחן אותי | כשצ’ט אינטימי מוקרן על בניין בברלין

פנסי פרזנטס (Pansy Presents), מלכת דראג מברלין, הכיר בתחילת אוקטובר את המשתמש “דריס” באפליקציית חיפוש-הזיונים-בעיקר-להומואים גריינדר: “הוא היה מושך למדי, לא הטיפוס שלי, אבל הוא הקניט בצורה שנונה אז החלטתי לשעשע את עצמי”, כתב בסטטוס ארוך ומפורט בפייסבוק שלו. השניים צ’וטטו, החליפו תמונות, דריס שאל אותו כמה שאלות מפורטות ומוזרות, ובהן האם פרזנטס ירצה לגלח אותו, ואז נתן לפרזנטס את כתובתו. פרזנסטס שאל, ספק בצחוק: “אתה מתכוון לרצוח אותי?”. דריס השיב: “לא, אבל אני חושש שאתה תהיה זה שירצח אותי”. יכול להיות שדריס חשש מכעסו המוצדק של פרזנטס, כשזה יגלה מה דריס עשה עם ההתכתבות הפרטית ביניהם.

מיצג Wanna Play באתר של דריס ורהובן

פרזנטס הגיע לכתובת שקיבל, באזור היינריכפלאץ בברלין. הוא ראה שם מכולה שקופת קירות ומחופת וילונות, שדרכם הבחין בצלליות של אנשים עובדים על מחשבים, ובהקרנה על הקיר. כשהתקרב הבחין לזוועתו שההקרנה היא של שיחת הגריינדר שלו עם דריס, ושהיא חשופה לעוברים ושבים: “השם שלי, התמונות שלי, כל השיחה הפרטית מוצגים פומבית”. בהמשך יספר שהתכנים הפרטיים שלו שודרו גם באינטרנט.

“אני לא מחשיב את עצמי אדם כועס או נוטה להתפרצויות, אבל איבדתי את זה” העיד פרזנטס. “פתחתי את הדלת והתנפלתי עליו. נתתי לו אגרוף. צעקתי. הפכתי שולחן. משכו אותי החוצה”.

“בינג” של בושה הומואית

דריס ורהובן הוא אמן הולנדי בן 38 (פייסבוק), הומו מוצהר שהתמכר לתחושה הטובה שהביא לו המין הזמין ונטול המאמץ והרגשות של גריינדר ושאר הרשתות החברתיות. “גריינדר הפך לחלק מחיי היומיום שלי”, כתב במניפסט שלו (פדף). “הוא כבש לו מקום ב’אדמיניסטרציה החברתית’ שלי. ברגעים האבודים ברכבת התחתית, בתור לסופרמרקט או בהמתנה לדייט בבית קפה, פעלתי דרך טווח שלם של רשתות חברתיות, כשעניתי על הודעות בפייסבוק, וואטסאפ, גריינדר, סקראף וגיי רומאו (ואחרי רצף של תשובות התחלתי סיבוב חדש, מאחר שבינתיים קיבלתי הודעות חדשות”.

“הריגוש הראשוני של ההרפתקה קהה עם הזמן, אבל ההתלהבות נשארה”, הוא מודה. “מילאתי את הרגעים המשעממים עם הבטחה לקשר אפשרי בחיים האמיתיים. אפילו כשהייתי על האופניים שלי, המשכתי להתכתב, עם עין אחת על הכביש והשניה על האייקונים הקטנים בסלולרי שלי”. אבל עם הזמן, התעוררו אצלו מחשבות אוטו-ביקורתיות. “משהו התחיל לכרסם בי. באותה תקופה כבר הייתי 15 שנים מחוץ לארון. בפעם הראשונה מזה שנים, שוב היתה לי התחושה שאני מסתיר סוד מהחברים שלי. האם התביישתי במופקרות שלי, או מהגירסה של עצמי שהצגתי?” הגירסה הזאת היא אדם משעמם שמסתפק במשפטים קצרים כמו “מה קורה?” ובתמונות טורסו, “דריס ורהובן פוגש את ג’סטין ביבר פוגש את [שחקן הפורנו] ג’ף סטרייקר”, כדבריו.

ורהובן החליט לחזור ל”חיים ההומואיים הישנים שלי”, וגילה שגריינדר ודומיו פגעו בחיי החברה הפומביים של הקהילה. “ראיתי איך העולם הגיי הידלדל באמסטרדם. מספר ברים נסגרו בינתיים, ופחות ופחות מסיבות גאות אורגנו. מכרים אמרו לי שהם כבר לא יוצאים, כי קל יותר למצוא בחור בבית דרך האייפון. כבר לא צריך לשתות בירה ערב שלם לפני שניגשים למישהו. גריינדר פישט את הפלירטוט והוזיל אותו. קל יותר מאי פעם להפגין עניין, ודחייה כואבת פחות”.

פרופיל הגריינדר של דריס ורהובן והזמנה להופעה של פנסי פרזנטס

אם פעם ההומואים נאלצו להתרועע בסתר, עכשיו הם מסתכלים בהיחבא בהודעות גריינדר בסלולרי שלהם, אבחן ורהובן, שכינה את התופעה “ארון חדש”. “מצאתי את עצמי מול דור של גברים הומואים ששוב התחילו לשמור את התאוות שלהם בסוד בפרהסיה, נלחצים קלות מכך שמישהו עלול לשמוע את ה’בינג’ של אפליקציה שלהם. ותהיתי: האם אנחנו מסתירים את עצמו שוב בארון חדש, בסודיות חדשה? האם אנחנו מתביישים בצורת המפגש החדשה שלנו מול החברים והמשפחה ההטרוסקסואלים שלנו?”

הדרך הדפוקה שבה בחר ורהובן להעלות את הנושא לדיון היא להקרין על קיר בניין בברלין את צ’ט הגריינדר שלו עם פרזנטס וגברים אחרים מהאזור, שאותם הכיר באפליקציות דומות.

אתה אנס דיגיטלי

אחרי המכות, כתב פרזנטס, “הלכתי מסביב לבלוק כדי להירגע והבנתי שאיבדתי את הכובע שלי במהומה. חזרתי לקחת אותו. מישהו שמעורב בפרויקט נעמד מולי וצרחתי עליו בקול הכי רם שאי פעם צעקתי בחיי. כל הרחוב נעצר. בשלב מסוים הם התחילו למחוא כפיים. צעקתי, איך אתה מעז, אתה מחלל חיים של אנשים, אתה לועג לאנשים בפומבי ומקרין את התמונות והמילים שלהם אל מסך בבלוק עירוני שלם באחד החלקים הכי עמוסים של קרויצברג שכולם יכולים לראות. מה שאתה עושה לא אתי. זה אונס דיגיטלי. אתה אנס דיגיטלי. בשום שלב לא קיבלת ממני הסכמה או הודעת לי שתעשה משהו כזה. אתה לא יכול לנצל אנשים ככה בשביל החרא ההיפסטרי של עולם האמנות הברלינאי שלך”.

“אחרי המאבקים המוצלחים של התנועה הגאה בשנות ה-70′ וה-80′, נראה ש[אפליקציות מציאת סקס] יצרו ‘ארון’ חדש. הדרך שבה גברים נפגשים שוב הפכה בלתי נראית לשוכני העיר. דריס ורהובן יתגורר במשך שבועיים במכולת זכוכית של משאית, וייפגש עם אנשים מהאזור שיזמין דרך הסמארטפון לבוא אליו. מה שנקרא ‘הארון הסגור’ יהפוך לפומבי”, נכתב בתיאור המיצג של ורהובן, “Wanna Play – Love in the Age of Grindr”, שנערך במסגרת תאטרון אמנות המיצג הברלינאי HAU. התוכנית היתה שורהובן יפתה את הגברים לסיפוק הדדי של צרכים לא מיניים, וישדר את מסך הטלפון שלו על מסכי לד על קיר חיצוני, כך שחייו, הן הפיזיים והן הווירטואליים, יהיו פומביים.

“הומואים זקוקים למרחבים בטוחים להתקיים בהם”, כתב פרזנטס. “יצרנו כאלו מאז ומעולם. המרחבים הבטוחים הללו מגינים עלינו מהזוועתיות של העולם החיצוני. נכון, גריינדר היא לא בדיוק ‘מרחב בטוח’, אבל היא מרחב עבורנו לתקשר את התשוקות והצרכים שלנו. בעולם הדיגיטלי הזה, זה אחד מהמרחבים הבטוחים הבודדים שיש לנו. הוא [ורהובן] מחלל את זה. הוא פותח את המרחב הזה בשם ה’אמנות’, ובעשותו כך מסכן אנשים בתהליך”.

חיפוש גוגל של תמונות מיצג Wanna Play של דריס ורהובן באתר HAU

“לך תזדיין, בנאדם”

“גריינדר אינו פרטי, אני יודע”, הודה פרזנטס. בהצהרה ש-HAU פרסמו אחרי התקרית הם טענו כי דווקא הקפידו על פרטיות המשתתפים-בעל-כורחם: “במהלך ההכנות לעבודתו, היה חשוב ל-HAU ולדריס ורהובן שהזהות של אנשי הקשר שלו תישאר מוגנת. מסיבה זו, כל התמונות מעמודי הפרופיל שלהם, שהוקרנו על מסך לד במדרחוב, הוצגו בנגטיב. הצ’טים בינו לבין הפרטנרים שלו גם שונו כך שיהיו אנונימיים”. אולם השמירה על האנונימיות לא היתה מושלמת. לטענת פרזנטס, האקס שלו, שראה את המיצג במקרה, הצליח לזהותו שם. “אין אנונימיות באקט הזה, ואני מרגיש כל כך מחולל שאני מתקשה למצוא את המילים לתאר זאת. ההגנה שלו [של ורהובן] היא שכל זה הוא מידע ציבורי. איך אפשר אתית להקרין שיחות שנחשבות פרטיות לאדם השני כשאין לו שום ידיעה לגבי מה שאתה עושה? כל הפרופילים שלי והאפליקציות הללו נמחקו לצמיתות”.

HAU התנצלו בפני פרזנטס (בלי לציין את שמו) ובמקביל הודיעו שהתערוכה תימשך, לאחר שהתמונות טושטשו כך שיהיה בלתי אפשרי לזהות את המצולמים, ושורהובן ציין בכל הפרופילים שלו שהפרטנרים שלו לשיחה מתבקשים לתת הסכמה מראש לקחת חלק בפרויקט אמנות ציבורי.

פרזנטס הזמין את קוראיו לשלוח אימיילי תלונה ל-HAU ולהצטרף אליו לדיון פומבי במיצג, שהתקיים בתחילת השבוע ליד התאטרון, כשהוא מדגיש שהוא לא קורא לפעולות אלימות. את ההצהרה שהקריא שם סיכם במילים “הפרויקט חייב להסתיים עכשיו”. באותו ערב דיווחו ב-HAU כי החליטו בדעה אחת עם ורהובן לסיים את הפרויקט, וציינו כסיבה לכך את התלונות המרובות שקיבלו. התאטרון הזמין את הציבור לדיון פתוח במה שהתרחש. סרטון שבו ורהובן מציג את היצירה הוסר מהיוטיוב של HAU, ותמונות של המיצג נמחקו מאתר התאטרון.

ורהובן עצמו התנצל אישית בפני פרזנטס בהודעה ששלח אליו אחרי התקרית. פרזנטס סיפר על כך בפייסבוק, והשיב לו פומבית: “לך תזדיין, בנאדם”. בדברים שנשא ליד התאטרון ציין פרזנטס כי “אני מחפש את דרך הפעולה הראויה כדי להבטיח שאני מוגן מבחינה חוקית”. פרזנטס סירב להתראיין, ומסר רק כי “אמרתי כל מה שאני צריך להגיד בנושא בהצהרה העדכנית שלי. אני לא יכול להגיד עוד דבר, מלבד העובדה שאני לא סגרתי את זה [את הפרויקט]. האמן והמוסד עשו זאת”. קצת יותר משבוע אחרי פרסומם, פרזנטס מחק או הפך לפרטיים את כל הסטטוסים שלו בנושא. מ-HAU נמסר כי ורהובן לא מתראיין בשלב זה. כמה ימים אחרי ההתרחשויות הוא פרסם מסמך של “התבוננות” (reflection) על מה שקרה (פדף). הוא התנצל שם, אבל הרבה לעסוק באפולוגטיקה ובביקורת על מבקריו: “קמפיינים אורגנו נגד הפרויקט, בצורות שונות, כדי לגרום להפסקתו או אפילו לחרם על ה-HAU. אני מוטרד מכך. אנחנו חיים במדינה שבה המאבק למען חופש הביטוי שלנו היה עז כמו המאבק למען החופש המיני שלנו”.

“אנו מחשיבים את העבודה של וריס ורהובן, מעוררת מחלוקת ככל שתהיה, כתרומה רלוונטית לשאלה איך אהבה, סקס ותשוקה השתנו, ולא רק בקהילה ההומוסקסואלית, דרך הנצחון של הרשתות החברתיות, ואיך הגבולות בין המרחב הדיגיטלי למרחב הפומבי היטשטשו”, כתבו אנשי HAU בהצהרתם אחרי התקרית. הצליח להם.

מיצג Wanna Play של דריס ורהובן באתר HAU


התפרסם בגירסה שונה ב“מוסף הארץ”, 24.10.2014


אחרי הקיפול: הטקסטים המלאים של הצדדים בסיפור.

להמשך קריאה

אנדי וורהול משחק במחשב // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

באירוע ההשקה של המחשב האישי קומודור אמיגה, שנערך ביולי 1985, צייר אמן הפופ-ארט אנדי וורהול את ציור המחשב הראשון שלו – עיבוד גרפי באמצעות תוכנת ProPaint לתמונה דיגיטלית של הזמרת דבי הארי, שצולמה במקום. עד מותו ב-87′ רכש וורהול מספר מחשבי אמיגה והשתמש בהם ליצירה.

פריימים מהסרטון המונפש YOU ARE THE ONE של אנדי וורהול

ב-2001 התגלו על דיסקט בעזבונו 20 תמונות צבועות של מרילין מונרו, פריימים עבור סרט מונפש בשם YOU ARE THE ONE, ומוזיקה עבור הסרט הזה וסרטים נוספים בדיסקט נוסף, ואלו שוחזרו והוצגו במוזיאון MONA ליום אחד בלבד, בגלל ענייני זכויות יוצרים.

בעקבות פנייה של האמן קורי ארקאיינג’ל למוזיאון אנדי וורהול, נחשפו באחרונה כעשרים ציורים דיגיטליים של וורהול על דיסקטי אמיגה שנותרו בעזבונו. אלו יוצגו במוזיאון ובסרט תיעודי על תהליך השיחזור שלהם.

בראיון למגזין “אמיגה וורלד” ב-1986 נשאל וורהול איך יוצגו עבודותיו הממוחשבות לציבור. “ובכן, נוכל לקבל תדפיס של זה. הייתי יכול לפשוט להדפיס את זה לו היתה לנו המדפסת”. על היצירות עצמן אמר: “הדבר שאני הכי אוהב ביצירת אמנות מסוג זה על האמיגה הוא שזה נראה כמו עבודה שלי”.


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס


חיות סלפי // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

ארז צדוק. צילום: דנה שדה בקניון מלא חיות, שני טווסים מצטלמים באמצעות טלפון סלולרי בעודם עולים במדרגות הנעות. “האיור הזה נעשה כחלק מתרגיל בקורס איור בבצלאל בהנחיית המאייר דוד פולונסקי”, מספר היוצר, ארז צדוק (שאותו ראיינתי בעבר על קומיקס על ילדי תימן החטופים). “הנושא היה סיפורי עיר, כלומר לבחור עיר ולאייר שלושה פוסטרים. בחרתי בתל אביב כגן חיות אחד גדול עם חלוקה של צפון-מרכז-דרום. ניסיתי לדמיין איזה חיות יגורו בכל איזור, והיה לי ברור שצפון העיר זה המקום המושלם עבור טווסיות הסלפי”.

טווסיות הסלפי. איור: ארז צדוק


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 3.2014 של מוסף פירמה של גלובס


אנא, צייר לי אותי! // הורדות

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

רעות שגיא. צילום באדיבותה ב-Reddit Gets Drawn, אחד מאינספור הסאברדיטים (קהילות) באתר רדיט, גולשים מפרסמים תמונות של עצמם ומבקשים שמישהו יצייר אותם.

“זה גאוני”, אומרת רעות שגיא, אמנית בת 29 מכפר סבא, שמשתתפת במשחק. “אני מקבלת תמונות רפרנס בחינם ותהילת עולם, והם מקבלים את תחושת ה’יוווו ציירו אותי’. אני אוהבת לצייר אנשים, ועדיף לצייר זרים מאשר אנשים שמכירים, זה יותר מעניין ומגוון”.

צילום של גולשת ואיורה על ידי רעות שגיא

צילום של גולשת ואיורה על ידי רעות שגיא

צילום של גולש ואיורו על ידי רעות שגיא

צילום של גולשת ואיורה על ידי רעות שגיא


התפרסם במקור במדור “הורדות” בגליון 2.2014 של מוסף פירמה של גלובס


הרובוטית פרנקי מנסה לפענח מה זה בני אדם

צרות צרורות? בעיות קטנות? אל תהיו כבדים, שבו מול פרנקי, הרובוטית המראיינת. היא כבר תלמד אתכם – ואת עצמה – איך להיות בני אדם

אני מתיישב מולה, ופרנקי מתחילה לשאול שאלות. הן מביכות אותי. מהר מאוד היא מפילה את הפצצה: מה זה להיות אנושי? זה מעייף, אני מנסה להסביר לה, אחרי שבוע עבודה ארוך ומתיש במיוחד. היא דורשת לדעת עוד. אני שואל אותה על עצמה. היא מתחמקת. השיחה לא נוחה לי. אני מסיים אותה בנימוס, שנענה בפרידה מנומסת מצד פרנקי, ועובר לדבר עם יוצריה, מעין שלף, ערן הדס וגל אשל. מדי פעם היא מנסה להידחף בחזרה לשיחה. פרנקי היא רובוטית דוקומנטרית שמראיינת אנשים בנסיון ללמוד ולהבין מהם מה זה להיות אנושי. ככזאת, היא מאוד חטטנית. אפשר לפגוש אותה ולדבר איתה החל מאתמול בתערוכת “נונפיניטו” של סיום המחזור הראשון של תוכנית ארטפורט בתל אביב.

העולם שסביבנו הופך יותר ויותר מתועד, מהתיעוד שאנחנו מבצעים בעצמנו ועד התיעוד שמבוצע עלינו, מתיעוד מודע ועד תיעוד לא מודע. פרנקי היא עוד גורם מתעד, שנמצא בטווח שבין מצלמות המעקב ברחוב לבין המצלמה הסלולרית שאנחנו מפנים כלפי עצמנו. היא מורכבת משתי מצלמות שמשמשות כעיניים, אף שמורכב מטלפון סלולרי, ומסך טלוויזיה בתור פה. היא מנהלת שיחה קולית באנגלית עם האדם יושב מולה, כשפס אור על מסך הטלוויזיה מדמה את תנועת הפה, ותנועה של העיניים-מצלמות מדמה הבעות פנים. מערכת לזיהוי וניתוח דיבור מעבירה את מילותיו של האדם לניתוח סמנטי, ופרנקי משיבה בשאלת המשך, קשורה או לא קשורה למה שהוא אמר. אחת העיניים שלה מתעדת את השיחה, ובסיומה מעלה אותה לארכיון באתר שיתוף הסרטונים וימאו.

באמצעות פרנקי, היוצרים מנסים ליצור אווירה שבה אנחנו יכולים לדבר בלי התערבות של סובייקט, כאילו אנחנו יושבים מול מצלמה דוממת, אבל כדי להוציא מאיתנו את הדיבור הזה, היא בכל זאת חייבת לדבר, ואת זה היא עושה בנייטרליות מירבית – לפי דברי ההסבר “אין לה לאום, גזע או מעמד חברתי-כלכלי, היא כביכול מגיעה ללא דעות קדומות, ללא אי שיוויון מובנה”. “זה מישהו שאין לו לאום, מגדר, מין, גיל. במובן הזה הוא לא בא עם איזושהי זהות. אתה כמרואיין יכול להשליך עליו מה שאתה רוצה. הוא קצת נהיה כמו מראה. זה כמו שאני אתן לך מצלמה ותצלם את עצמך”, אומרת שלף, שמשתתפת כאוצרת בארטפורט. “יש פה את השאלה של התיעוד העיוור. כשאנחנו עושים תיעוד וידאו דוקומנטרי, תמיד יש את הבנאדם שמאחורי המצלמה, שהוא המחבר, ה-author. כשאתה מאחורי המצלמה יש לך כוח, אתה מנסח את הדיאלוג. פה יש תיעוד אוטומטי, עיוור, איון סובייקט מאחורי המצלמה שמחבר את השאלות. אבל יש נראטיב שאנחנו בנינו ותכננו, זה לא באמת תיעוד אובייקטיבי, אין דבר כזה תיעוד אובייקטיבי. זה מעלה שאלות של מעקב, שאנחנו מוקפים בהן כל הזמן – עד כמה אנחנו מתמסרים לצורת המעקב הזו, עד כמה אנחנו מוסרים את המידע בצורה חופשית. יש כאן הדהוד של מעקב שאנחנו חווים ביומיום – דרך פייסבוק, מצלמות מעקב שנמצאותצ בכל מקום, הממשלות שאוספות את המידע שלנו, המאגר הביומטרי, הסיפור של אדוארד סנואודן [שהדליף תוכניות מעקב של ה-NSA, ע”ק]. זו מכונה שמבקשת שתתמסר אליה, אבל היא לא תעשה בזה שימוש מרושע”.

שלף, פרנקי בגירסה מוקדמת, אשל והדס. צילום: עידו קינן, חדר 404

שלף, פרנקי, אשל והדס. צילום: חדר 404

“המראיין תמיד מייצג זהות, אם זה מישהו שבא מחו”ל, אשכנזי מול מזרחי וכו’ וכאן זה משהו אחר”, אומר הדס, ושלף מוסיפה: “משהו שאין לו לאום, מגדר, מין, גיל, במובן הזה הוא לא בא עם איזושהי זהות. אתה כמרואיין יכול להשליך עליו מה שאתה רוצה. הוא קצת נהיה כמו מראה. זה כמו שאני אתן לך מצלמה ותצלם את עצמך. זה דומה יותר לבנאדם שמייצג את עצמו מאשר מישהו שמנסה לייצג מישהו אחר”. עם זאת, אי אפשר לנתק את פרנקי לגמרי מכל הקשר ולהפוך אותה לאובייקט טהור – כבר ברמת הנראוּת, עוד לפני כיווני השיחה שהיא מנתבת אליהם, מדובר באישה-רובוטית דוברת אנגלית. “כי לא מצאנו קול שהוא לא גבר, לא אישה ולא אמריקאי”, מסבירה שלף. “זה מסיבות טכניות או קונספירציה של ארה”ב. כל הקולות גנריים”.

מה המטרה של הרגש שהיא מביעה באמצעות תנועות פנים?
שלף: “היא מהדהדת את הרגש של המרואיין. כל מה שהיא עושה זה להדהד את הרגשות שאתה מביא. אם תדבר על עצב היא תמשיך לשאול אותך על עצב ותביע עצב. ההדהוד הזה זו טכניקה שמגיעה מפסיכולוגיה, הפסיכולוג מהדהד את הרגשות שלך, נותן לך מקום להביע את הרגשות שלך, מביע אמפתיה, זו דרך לעודד אותך להמשיך להביע רגשות”.

הדס: “ברמה הטכנית יש בעיה של מבטאים. היות שהתוכנות שמזהות קול הן רגישות למבטאים – ככל שהמבטא מושלם יותר היא תזהה טוב יותר את הדיבור”.

שלף: “היינו רוצים שהיא תדבר כל שפה. האנגלית זה ממש כורח. זה מחקר, שהוא פתוח, הוא עוד בחיתוליו. אנחנו יכולים לעבוד שנים על הצדדים הטכניים והקונספטואליים”.

“ההנחה היא שיצירות אמנות שעוסקות במחשבים בתקופתנו צריכות כבר לכוון לעולם שבו המחשבים הם קהל של טקסט או של דיבור”, אומר הדס, תכניתן, משורר ואמן רשת. “במקרה הזה, זה לא שהמחשב מגיב למה שהאדם עושה – זה עובד בכיוון ההפוך: האדם מגיב לשאלות של המחשב, והמחשב לא תמיד מגיב לשאלות של האדם, לפעמים שואל שאלה שלא קשורה ולפעמים מוצא הקשר וממשיך לעסוק בו. הפרויקט הזה לגמרי מדבר על התבוננות בבני אדם, שזה הדבר הכי אמנותי ופואטי שיש. זה הבסיס של אמנות ופואטיקה, אבל זו גם התבוננות עתידנית, התבוננות של מחשב”.

שמה של פרנקי נגזר מהמילה האנגלית frankness, כנות, ומפרנקנשטיין, המדען ויקטור פרנקנשטיין מסיפורה של מרי שלי, שבורא יצור מחתיכות של בני אדם, אשר בסופו של דבר מתמרד נגד בוראו ויוצא למסע נקמה. בדברי ההסבר על פרנקי כתבה שלף: “בעוד פרנקי משקפת את יחסינו עם המכונות השולטות בחיינו, היא מתבוננת גם באופן שבו אנו בוחרים להופיע ולהציג את עצמנו בעידן הדיגיטלי, וכיצד העולם הנרקסיסטי הזה משפיע על תפיסתנו את האחר”.

פרנקי היא פיתוח של אלייזה, תוכנת מחשב משנות השישים שניהלה שיחות פסיכותרפיה עם אנשים, שטעו לחשוב שהם מדברים עם פסיכולוג אנושי. “רציתי מנגנון שיגרה אותי ליצור חד שיח משל עצמי, ואז גיליתי שדוד אבידן עשה את זה עם אלייזה“, אומר הדס. פרנקי, לטענתו, “היא לא אלייזה, היא בוטפטן” (תחדיש שלו ל-chatterbot, תוכנה שמפטפטת עם אנשים). שלף פחות חד-משמעית: “מבחינתי היא קצת אלייזה וקצת לא, כי האישיות שלה לא לגמרי אישיות של פסיכולוגית. היא למעשה בין פסיכולוגית למראיינת. בניגוד לאלייזה, שהמטרה שלה היא לייצר פינג פונג מהיר יחסית של שאלה תשובה, המטרה של פרנקי היא לגרום למרואיין לדבר כמה שיותר, לכן היא שואלת בעיקר שאלות פתוחות. בעצם זה סוג של מחולל-מונולוגים. זה לא דיאלוג, כי זה רובוט, וכי המטרה שלה היא להוציא ממך כמה שיותר מידע. מצד שני היא בוחנת תופעה שמוכרת בעולם המדע, אפקט אלייזה, שעליו קראתי בספר Alone Together של שרי טרקל, אפקט שגורם לאנשים להתייחס לרובוטים חברתיים כאילו הם בני אדם, להאמין שיש ישות שמבינה אותם ואמפתית כלפיהם. אנחנו כל כך רוצים להיות מובנים שאנחנו בעצם משלימים את הפערים של הרובוטים”.

“יש לה עניין שמעצים את כל אפקט אלייזה – זה שהיא יוצאת לעולם הפיזי”, מוסיף אשל, בעל השכלה בפסיכולוגיה, מדעי המחשב וקולנוע, שבזמנו החופשי עובד על פיתוח של רובוטים. “כל האשליה הזאת של הקיום שלה ושל החיים שלה – ברגע שאתה אומר לה משהו עצוב והיא עושה ככה ומורידה קצת את העיניים. כשאתה פוגש אדם הוא ישר מעורר בך רגש – אתה אוהב אותו או שונא אותו. הספל הזה” – הוא מצביע על ספל שמונח על השולחן בינינו – “מעורר פחות רגש. אבל ספל שהיה לך בגיל 4 והוא קצת שבור יותר מעורר רגש. נורא מעניין אותי איפה החפצים הפיזיים יכולים להוציא מאיתנו רגש שאלייזה לא יכולה להוציא. מה היא יכולה לעשות עם התנועות שלה וזה שהיא מסתכלת עליך ככה – פתאום יש לך חיבור קטן שכן יגרום לך לספר לה משהו באמת עמוק. זה משהו שאלייזה לא יודעת לעשות רק עם הדיבור”.

“היא מהדהדת את הרגש של המרואיין”, אומרת שלף. “אם תדבר על עצב היא תמשיך לשאול אותך על עצב ותביע עצב. ההדהוד הזה זו טכניקה שמגיעה מפסיכולוגיה, הפסיכולוג מהדהד את הרגשות שלך, נותן לך מקום להביע את הרגשות שלך, מביע אמפתיה, זו דרך לעודד אותך להמשיך להביע רגשות”.

השיחה עם פרנקי נגועה במניפולציה – רובוט חסר רגשות מדמה מראיין אמפתי כדי לגרום לאנשים לדבר על רגשות. “אחד הדברים שנגלה במחקר זה מי האנשים שנענים לה ומי לא”, אומרת שלף. “האמביוולנטיות של הפגיעוּת: ברור שיש פה מניפולציה, אבל המטרה היא לא שאנשים ידברו על דברים שהם לא רוצים לדבר. המטרה היא לפתוח ערוץ של שיחה שהוא דומה ושונה למה שאנחנו מכירים – מקום שאנחנו ממילא מתמסרים לאובדן הפרטיות והיחסים לפתוח את זה למקום יותר מעמיק, רפלקסיבי”.

“ברור שהדור הצעיר יהיו פחות פגיעים לדבר הזה”, מעריך אשל. “אני גדלתי בעולם שבו כשמישהו מדבר אלי, כנראה יש לו רגש. דורות יותר צעירים שכבר חיים את הדבר הזה – הם רואים את זה כמו שזה, לא מתבלבלים כמו שאנחנו מתבלבלים. ילד בן 15 יהיה פחות חשוף לדבר הזה בכלל, יוכל לשחק בזה בתור משחק ולא יעבוד עליו בכלל אפקט אלייזה. יהיה מאוד מעניין להשוות שיחות של צעירים לשיחות של מבוגרים”.

אני לא מסכים איתך. אני חושב שצעירים מדברים יותר עם מסכים. במקרה הזה הם רואים מכונה שמדברת איתם, אבל כשהם מדברים עם מסך הם חשופים הרבה יותר למניפולציה, כי הם רגילים לדבר על רגשות עם אנשים אחרים דרך מסך.
הדס: “אני מסכים איתך. במקרה של ליזטוש, עבודה של ‘בנות טיורינג‘ שמעין אצרה לפני שלוש שנים, היתה חיילת שהגיעה וערב שלם דיברה עם המסך, שזה צ’ט של פקאצה. היא גם ניסתה לחפש מאחור אם באמת יש בנאדם שנמצא מאחורי זה. יש הבדל בין דיבור למסך לבין דיבור לרובוט מכני בזה שהמסך הוא מה שאני קורא לו uncanny – זה זהה לאדם, מבחינת הממשק. ופה הממשק מעט שונה. זה מעורר יותר אמפתיה, כי אתה לא יכול להתבלבל. זה פחות uncanny”.

הרובוטית הדוקומנטרית פרנקי. צילום: מעין שלף

שלף: “באחד מהמחקרים של שרי טרקל היא דיברה על זה שילדים ובני נוער יותר פתוחים לבואם של הרובוטים. זה לא מפחיד אותם בכלל. היא דיברה עם ילדים ואחד מהם אמר לה שהוא רוצה שיהיה לו רובוט שהוא יוכל להתוודות איתו, לספר לו על האהבות שלו, ובאיזשהו מקום ירגיש יותר בטוח שרובוט יתן לו עצה. היא אמרה, רגע, אין לנו אנשים בשביל התפקיד הזה? זה לא משהו שאבא שלך צריך לעשות? הוא אמר: אבא שלי, כשאני יושב איתו בארוחת ערב, הוא מסמס ומסתכל בטלפון הסלולרי. אם אני מדבר איתו הוא לא שומע אותי בכלל, אז מה הבדל? באיזשהו מקום, אני ארגיש יותר נעים לדבר עם רובוט. המקום של ההקצנה של הפגיעות, החשיפה של הפגיעוּת, נועד לגרום לנו לחשוב – רגע, מה אנחנו עושים?”

הדס: “במחקר אחר טרקל שאלה אנשים, שאמרו שיש להם בעיה לנהל שיחה, מה הבעיה, זה הרי משהו נורא טבעי. הם אומרים שבפייסבוק או בטוויטר יש להם זמן לחשוב, לתכנן תשובה אופטימילית, ובשיחה רגילה עם בנאדם הם עלולים לצאת לא טוב, שיגלו טעות או משהו כזה, והם נורא חוששים מזה. לדבר מול רובוט, אם יש לך אופציה למחוק לפחות, זה יכול להיות יותר נוח לאנשים, כי הם לא מסתכנים”.

היוצרים לא יודעים מה יוליד הפרויקט. “זה מחקר, זה פתוח”, אומרת שלף, והדס אומר: “אני יכול לתת השערה, שמצד אחד לא נקבל תשובה לגבי מה זה להיות אנושי, אבל נקבל תשובה לשאלה מה מצליח ומה לא מצליח לרובוט כשהוא מנסה להבין מה זה להיות אנושי, וכתוצאה מזה נקבל תשובה חלקית לגבי מה זה להיות אנושי”.

ומה זה להיות רובוט.
הדס: “אני לא אוהב את האפליה והתנשאות הגזענית הזאת של אנשים נגד רובוטים. אני לא יודע אם אנחנו לא מכונות, לא הייתי פוסל את האפשרות הזאת”.


התפרסם בגירסה שונה מעט ב”מוסף הארץ”, 19.7.2013


אחרי הקיפול – מניפסט על פרנקי מאת מעין שלף.

להמשך קריאה

← לדף הקודםלדף הבא →