החרם החלבי
idok is מפקפק בקבוצות החרם בפייסבוק, ממנף את התוכן בתשלום באינטרנט, מגלה את הגאווה הציונית של “נמלטים” ומברך את צאתה של וואלה! מהגטו. וכמה מילים אחרונות על טוקבקים בתשלום
מחאה שמחאה
מקומון תל אביבי פרסם פעם שפיצוציות מפקיעות מחירים של מוצרים בפיקוח ובהם לחם וחלב. חשבתי אז שמדובר בהיטפלות: אלו סיפקו שירות של מוצרי צריכה בשעות הלילה. ואז הגיעה AM:PM ושברה את השוק: רשת עירונית של סופרמרקטים שפתוחים תמיד. מכירתה לדודי ויסמן הפכה אותה מסטארט-אפ עירוני ללוח מטרה: חרדים נגד פתיחה בשבתות, חילונים נגד אי-מכירת אוכל לא-כשר וסגירה בשבתות, פעילים עירוניים נגד פגיעה במכולות המשפחתיות וכותב שורות אלה נגד הפרת חוק הפיקדון.
לאחרונה חשף “העיר תל-אביב”, שהרשת מטילה על עובדיה קנסות כבדים, ספק חוקיים, על היעדרויות, איחורים ונזק לסחורה, ועוד מגוון התעמרויות. הגולש ישראל קליין הקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את הרשת, אולם גייס רק תשעה תומכים. כמה בלוגרים בולטים קראו להחרים את הרשת, והפנו לקבוצת פייסבוק ותיקה יותר, “AM:PM הורסים את תל אביב”, שמרכזת את כל המחאות יחד, ואספה בינתיים 136 חברים. הקבוצה נגד המחירים הגבוהים צברה 103 חברים, ובזו נגד הסגירה בשבת יש 153.
המספרים האלה מביכים במיוחד כשמדובר בתחקיר עיתונאי נגד רשת גדולה ומוכרת כמו AM:PM. “ויראל” שהפיצה אם לילד אוטיסט על יחס מגעיל מצד בעל הפיצרייה הזעירה “פיצה שרגא” בדיזנגוף סנטר הרעיש את המדינה עוד לפני שמישהו בכלל חשב להרים טלפון לשרגא גרוס ולשמוע את גרסתו. אבל סיפור כואב על התעמרות בילד חסר אונים, והזדמנות לנקום בבריון, חזקים מחוש האחריות המחייב בדיקת עובדות. לקבוצת הפייסבוק נגד הפיצרייה, הצטרפו עשרות אלפים. אולי יותר מסך לקוחותיה אי-פעם.
אקטיביזם פסיבי
האם חרם פייסבוק הוא בכלל יעיל? פעיל הרשת חנן כהן חושב שכן, וכתב בבלוג שלו: “מטרת חרם כזה והפצתו היא לא להפחית את ההכנסות. מטרת חרם כזה היא להוציא שם רע לגוף שאותו מחרימים(…) אם מתמזל המזל, ופועלים נכון, ההכרזה על החרם מגיעה לתקשורת ההמונים, מה שמגביר את האפקטיביות של הוצאת השם הרע”.
קבוצת מחאה בפייסבוק היא אקטיביזם פסיבי. מתישהו, אני חושב וגם חושש, מישהו יבין שמערבוב של מחאה ורשת חברתית אפשר לרקוח אקטיביזם מקארתיסטי: חבר בקבוצה ייתפס כשהוא מתגנב בלילה לקנות סיגריות ויוקע בפומבי. אפליקציה תציג את החברים שהזמנתם לקבוצה נגד AM:PM ולא הצטרפו. צילומים של קונים ברשת יתויגו בידי חברי הקבוצה. בפרפראזה על החמישייה הקאמרית, אם לינץ’ אינטרנטי עבד ברמה המוניציפלית, אין סיבה שהוא לא יעבוד ברמה המקומית.
סערה באינטרוויזיה
באמצע מאי יצאה הודעה על שירות חדש באתר yes.walla – צפייה בפרקי סדרות ברשת, מיד עם סיום שידורם בטלוויזיה. ל-yes אין שירות VOD כמו שיש ל-HOT, והשירות האינטרנטי הוא תחליף סביר לכך. אבל בגוף ההודעה הסתתרה פצצונת: בעוד השירות יינתן חינם ללקוחות yes, גולשים אחרים שירצו לצפות בפרקים ישלמו ארבעה שקלים לפרק. בלון הניסוי של וואלה!, שלא זכה לתשומת לב בזמן אמת ומוחזר כ”סקופ” רק מספר שבועות אחר כך, הקפיץ את אנשי HOT-ynet, הבית האינטרנטי החדש של HOT שהושק כשבועיים אחרי ההודעה לעיתונות, אחרי חודשים ארוכים של עבודה.
בפרינט, כש”ידיעות אחרונות” מעלה את המחיר, “מעריב” מתאים את עצמו כמה ימים מאוחר יותר. במקרה ההובלה של וואלה! באינטרנט, הצלחה של ניסוי התכנים בתשלום תדביק בווירוס הזה את שאר האתרים המסחריים הגדולים, יותר מהר מדעיכת שפעת החזירים בתודעה הציבורית.
“המודל היה ונשאר חינם, ונמשיך לשדר את תכני הוידאו באופן הזה. המודל הכלכלי הוא עדיין פרסומות”, מנסה להרגיע את “פירמה” סמנכ”ל התוכן של וואלה! יהורם דילמאני. “יחד עם זאת, יהיו תכנים שלא נוכל לשדר בחינם, בגלל מגבלות מצד ספק התוכן. כמו סרטי קולנוע, או הסדרה ‘גיבורים’. מוקדם לומר אם זה מודל הכנסות חדש, אפילו שתוצאות השבועיים הראשונים לשירות החדש משביעות רצון ומפתיעות, כשנמכרו 40 אלף פרקים, עד כמה שידוע לי זה חסר תקדים באינטרנט הישראלי. אבל אנחנו בטח לא בונים על זה כעל מקור הכנסה משמעותי בזמן הקרוב”.
ובינתיים, מעבר לים, אולפני הטלוויזיה בארה”ב הבינו שהם לא יכולים לרכז את תכניהם באתר אחד, כי אומת האינטרנט האמריקנית עצומה והזנב ארוך מאוד. פוקס, NBC והמצטרפת הטרייה ABC מזרימות תכנים לאתר Hulu, ממנו אפשר להטמיע אותם בכל מקום באינטרנט, כך שכל בלוג יכול לשדר את הסימפסונים ואת קונאן אובראיין (אבל לצפות אפשר רק מארה”ב; הרשתות לא רוצות לוותר על כספי הסינדיקציה. הכסף שאתם משלמים ל-yes/HOT, למשל, מהווה מקור הכנסה עצום עבורם).
הזנב בישראל קצר יותר, והאינטרנט מרוכז במספר מצומצם של אתרים גדולים, כך שכיוון עתידי אפשרי הוא פירוק הבלעדיות יס-וואלה!/ הוט-וויינט/ ערוץ 10-נענע10/ וכו’, לטובת סינדיקציה – התכנים יוצעו למכירה לא בלעדית וכל אתר יבחר איך לעשות מהם כסף: בתשלום חד-פעמי, במנוי קבוע, בפרסומות או בדרכים שטרם נודעו.
גם ספקיות האינטרנט הן מועמדות אפשריות לשת”פ כזה, ואולי יסכימו לשלם יותר עבור בלעדיות שתבדל אותן מול המתחרות: הירשמו לאינטרנט של 012 וקבלו את העונה הבאה של “החיים זה לא הכל” לפני שאר הגולשים (אלא אם הם הורידו אותה כבר באינטרנט).
נמלטים בכבוד
באמצע מאי הסתיימה ברשת פוקס האמריקנית העונה האחרונה של “נמלטים”. אולפני פוקס הפיקו סרט, שעלילתו ממוקמת לפני סצינת הסיום של העונה הרביעית. הסרט לא שודר בטלוויזיה ועבר ישירות ל-DVD, שיגיע לחנויות בסוף יולי. אבל אומת האינטרנט קצרת הסבלנות והריכוז לא רצתה לחכות, חיפשה, חיפשה ובסוף מצאה בביטורנט. האתר TorrentFreak מדווח על כמעט 2 מיליון הורדות של הסרט בסוף מאי.
מאיפה הוא הגיע? מישראל, כאן הוא שודר ב-yes בבכורה עולמית. כמה ימים אחר כך הוא שודר גם בבריטניה. כמו שציינו באתר rslog. net, “מי היה חושב שהבכורה העולמית תהיה בישראל מכל המקומות בעולם?” כמה מיליונים צפו בלוגו של yes stars, כשהם אסירי תודה שחסכנו להם חודשיים ו-26.99 דולר. ואם זו לא הסברה ישראלית במיטבה, אל תקראו לי עידוק.
לא כל השרשראות מזויפות
מציאת שרידי גופתה של הנערה הנעדרת דנה בנט הולידה אימייל שרשרת. כשהתקשורת עוד הייתה מנועה בצו איסור פרסום, המייל פרש את העלילה: הרוצח הוא ערבי שיש לו בת זוג יהודייה, אותה נהג להכות, והוא בכלל בכלא על גניבת מכוניות. הוא סיפר על הרצח לזוגתו, והתוודה על רציחות נוספות. זו מאסה במכות, והלשינה למשטרה על מעשיו.
עם למוד אימיילי-שרשרת אנחנו, וההמלצה הקבועה היא לפקפק בתוכנם של אלה ולחשוד בכוונות מחבריהם העלומים. בטח כשמדובר בסיפור כזה, טלנובלי בפיתוליו ושייקספירי בתככיו.
אלא שכאן, משהוסר צו איסור הפרסום והפרשה נחשפה, הסתבר שאותו אימייל היה מדויק למדי. עוד ניצחון לוויראליות הפרועה על התקשורת הממוסדת והאחראית.
שתולבקיסטים
בדיוק כשנדמה היה שטוויטר, פייסבוק ושאר הפעילויות החברתיות ברשת הפכו את הטוקבקים לדבר הזה שההורים שלכם עושים מול המחשב במקום לצעוק על הטלוויזיה, באו הטוקבקים-האנונימיים-בתשלום של חברת החשמל והחזירו להם את הצבע ללחיים.
הנה עוד סיפור: עיתונאי אחד פרסם באתר חדשות אייטם ביקורתי. עד מהרה הגיעו טוקבקים שניאצו אותו ואת הבנתו בתחום. בדיקת כתובת ה-IP העלתה שמדובר בשתולבקיסטים שגולשים מהחברה שאת מוצרה ביקר העיתונאי. הדבר התרחש בחודש שעבר, אבל סיפורים דומים לו שמעתי לא אחת. באחד המקרים פורסמה כתבה ביקורתית, ושניות מרגע פרסומה כבר הגיעו טוקבקים משמיצים, שבדיקת IP קישרה למשרד יחסי ציבור גדול.
העיתונאים, שחתומים על הכתבות ועומדים מאחוריהן, נאלצים להיחשף ללכלוכים אנונימיים מבעלי עניין. המחיקה הרפלקסיבית של טוקבקים שתולים היא טיפול בסימפטום: מחר יבואו חדשים. במקום זה, אני מציע לתת להם כבוד: לשכלל את יכולת איתור הטוקבקים השתולים ולסמנם באייקון מיוחד, ובציון מי עומד מאחוריהם, אם אפשר. אנשי רשת עם ניסיון וגישה לממשק טוקבקים מזהים כשמישהו מתנכל להם. חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אאוטינג.
השדכן שכשל
במארס 2008 הושקה גירסה עברית לאתר ההיכרויות האמריקאי החינמי OKCupid, בניהולה של “קבוצת אתרים”, בעלת הרשת החברתית “שין1”. קסמו של אוקייקיופיד, הוא שבמקום לשדך לפי הקטגוריות המקובלות באתרים כאלה, הוא מתאים בני זוג על סמך מבחני אישיות ושאלות אמריקניות, שחלקם הגדול מגיע ממשתמשי האתר. כך הוא מושך גם אנשים שלא מחפשים בן זוג, ומשאיר כאלה שכבר מצאו: הם ממשיכים להכנס, להשתתף ולכתוב מבחנים. הרבה גיקים יש שם, כצפוי.
אבל הקסם לא הספיק: בתחילת פברואר נסגרה הגרסה העברית של האתר, והמשתמשים נאלצו לחזור לממשק באנגלית. “השימוש באתר עלה בצורה משמעותית, וכך גם ההכנסות מפרסומות”, מספר ל”פירמה” המנכ”ל והמייסד-המשותף סם יגן. “מה שקרה זה שהשותף הישראלי נטש אותנו. אפילו הפסיקו לענות לאימיילים שלי”. אולם זה לא הסיפור, או לפחות לא כולו: באותו זמן הודיעה החברה לכל המתרגמים והתומכים המקומיים שלה שהיא מפסיקה מיידית את העבודה על הגרסאות בשפות הזרות – צרפתית, הולנדית ופורטוגזית – וכי אולי תשיק אותן מחדש בעתיד.
מקבוצת אתרים נמסר בתגובה: “הקבוצה לא תתנצח עם אוקייקיופיד מעל דפי העיתון, ובכל מקרה, היא לא הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה”.
פיתוח מחופש
בינג, מנוע החיפוש החדש של מיקרוסופט, הוא קורבן של השיטות המלוכלכות שגוגל למדה ממיקרוסופט עצמה: בשנות ה-90 הביסה מיקרוסופט את נטסקייפ והשתלטה על שוק הדפדפנים כשהלחימה את אקספלורר שלה לתוך מערכת ההפעלה חלונות, שולחן העבודה של רוב משתמשי המחשבים האישיים. אבל מוקד הפעילות עבר לאינטרנט, ושולחן העבודה של האינטרנט הוא מנוע החיפוש של גוגל. זה הולחם לשירותי גוגל שימושיים אחרים, כמו לוח שנה, מעבד תמלילים, גיליון אלקטרוני, קורא RSS עם שיתוף פריטים ואפשרות לטקבק, כלי סטטיסטיקות לאתר ושירות פרסומות לאתר.
אם יש משהו שיגרום לי לעזוב את גוגל, שהתחילה כסטארט-אפ של שני סטודנטים מבריקים והפכה למונופול מסוכן, זו השליטה חסרת התקדים שיש לה על הפעילות האינטרנטית והמידע האישי שלי ושל חבריי לאומת האינטרנט. בינג עובד בסדר, וחשוב שקמה לגוגל תחרות בסדר גודל כזה, אבל במה אועיל לעצמי אם אעבור ממונופול מסוכן אחד למונופול מסוכן אחר?
והרי החדשות
שלוש שנים ומנכ”ל אחד אחרי שוואלה אסר על גוגל לכלול את כתבותיו בגוגל ניוז, שינה הפורטל את עמדתו וכעת כתבותיו מופיעות שם. בזמן הקרוב אמורים בוואלה להשיק רסס לכתבותיהם. אופטימיות תהיה פזיזה בשלב זה, אבל אם לא מדובר באירועים מבודדים אלא במגמה, משמח לראות שוואלה הבינו סוף סוף שהאינטרנט הולך לכיוון של פתיחות וביזור, ומי שיעמוד בדרכו יידרס או יישכח מאחור.
השרת: האם ישראלים ישלמו על אינטרוויזיה, המחאה נגד AM:PM וסגירת אוקייקיופיד בעברית
השבוע יוצא גליון יוני של מוסף פירמה של גלובס . הנה טעימה טרום-ערוּכה מטורי “השרת”, שהחל מהחודש גדל מעמוד לכפולה. [עדכון 16/6: הטור עלה בגלובס ובמקו]
yes-וואלה, HOT-ynet
באמצע מאי יצאה הודעה לעיתונות על שירות חדש באתר הווידאו yes.walla – צפייה בפרקי סדרות ברשת מיד עם סיום שידור הפרק בטלוויזיה. ל-yes אין שירות VOD עם ספרית תכנים כמו שיש ל-HOT, והשירות האינטרנטי הוא תחליף סביר לכך. אבל בגוף ההודעה הסתתרה פצצונת: בעוד השירות יינתן חינם ללקוחות yes, גולשים אחרים שירצו לצפות בפרקים יוכלו לעשות זאת תמורת ארבעה שקלים לפרק. בלון הניסוי של וואלה, שלא זכה לתשומת לב בזמן אמת ומוחזר כסקופ רק מספר שבועות אחר כך, הקפיץ את אנשי HOT-ynet, הבית האינטרנטי החדש של HOT שהושק כשבועיים אחרי ההודעה לעיתונות, אחרי חודשים ארוכים של עבודה.
בעיתונות הפרינט, כשידיעות אחרונות מעלה את המחיר, מעריב מתאים את עצמו כמה ימים מאוחר יותר, כפי שקרה שוב ממש לאחרונה. באינטרנט המוביל הוא פורטל וואלה, ואם ניסוי התכנים בתשלום ירשום הצלחה, הווירוס הזה עלול להדביק את שאר האתרים המסחריים הגדולים יותר מהר מדעיכתה של שפעת החזירים בתודעה הציבורית.
“המודל היה ונשאר חינם, ואנחנו נמשיך לשדר את תכני הווידאו באופן הזה. המודל הכלכלי הוא לחלוטין פרסומות”, מנסה להרגיע סמנכ”ל התוכן של וואלה, יהורם דילמאני. “יחד עם זאת, יהיו תכנים שנרצה לשדר ולא נוכל לעשות זאת בחינם, בגלל מגבלות מצד ספק התוכן. כמו למשל סרטי קולנוע, או הסדרה ‘גיבורים’. מוקדם לומר אם זה מודל הכנסות חדש, אפילו שהתוצאות של השבועיים הראשונים לשירות החדש משביעות רצון ומפתיעות, כשנמכרו 40 אלף פרקים, עד כמה שידוע לי זה חסר תקדים באינטרנט הישראלי. אבל אנחנו בטח לא בונים על זה כעל מקור הכנסה משמעותי בזמן הקרוב, אנחנו בוחנים את העניין מקרוב ולומדים אותו בכל יום שעובר”.
AM:PM
מקומון תל אביבי פרסם פעם שפיצוציות מפקיעות מחירים של מוצרים בפיקוח ובהם לחם וחלב. חשבתי אז שמדובר בהיטפלות פורמליסטית: הפיצוציות סיפקו שירות של מוצרי צריכה בשעות הלילה. מי שרוצה לחם וחלב במחיר נמוך, שיחכה לבוקר ויקנה במכולת או בסופר. ואז הגיעה AM:PM ושברה את השוק: רשת של סופרמרקטים קטנים ופתוחים תמיד. מכירת הרשת לקבוצת דור אלון (מגה, מגה בול, אלונית) של איש העסקים דודי וייסמן (הרבוע הכחול) הפכה אותה מסטארטאפ לתאגיד ומטרה לאקטיביסטים: חרדים נגד אוכל לא כשר ופתיחת סניפים בשבתות, חילונים נגד הפסקת מכירת האוכל הלא-כשר וסגירת חלק מהסניפים בשבתות, פעילים עירוניים נגד פגיעה במכולות המשפחתיות, לקוחות נגד מחירים גבוהים וכותב שורות אלה נגד הפרת חוק הפקדון.
בחודש שעבר חשף המקומון “העיר תל אביב” שהרשת מטילה על עובדיה קנסות כבדים, ספק חוקיים, על העדרויות, איחורים, חוסרים בקופות ונזק לסחורה, וכי פיטרה עובדת בגלל הריונה (אף שהדבר נעשה כחוק, משום שהיא לא צברה את הוותק הנדרש בו אסור לפטר אישה בהריון). הגולש קליין ישראל הקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את הרשת, אולם גייס רק שמונה תומכים. כמה בלוגרים בולטים קראו להחרים את הרשת, והפנו לקבוצת פייסבוק אחרת, ותיקה יותר, “AM:PM הורסים את תל אביב“, שמרכזת את כל המחאות יחד ומוסיפה עליהן את זו על השכר הנמוך (לפי הכתבה בהעיר, AM:PM משלמת 22 שקל לשעה, כששכר המינימום הוא 19 [תיקון] בניגוד לכתוב בהעיר, החל מיולי 2008 שכר המינימום לשעה לעובד מעל גיל 18 הוא 20.70 שקל [\תיקון]), ואספה בינתיים 136 חברים (קבוצה נגד המחירים הגבוהים צברה 103 חברים, ובזו נגד הסגירה בשבת יש 153).
המספרים האלה מביכים במיוחד כשמדובר בתחקיר עיתונאי נגד רשת גדולה ומוכרת כמו AM:PM, שבסופו תגובה של הרשת שמאשרת את הפרטים. ויראל שהפיצה אם לילד אוטיסט על יחס מגעיל מצד בעל הפיצריה הזעירה “פיצה שרגא” בדיזנגוף סנטר הרעישה את המדינה עוד לפני שמישהו בכלל חשב להרים טלפון לשרגא גרוס ולשמוע את גרסתו. בפורום בו פורסם המכתב היא אמנם חתמה בשמה המלא, עמית וולפמן, “מפני שחשוב שאנשים ידעו שזו לא עוד אגדה אורבנית ושאכן קיימם אנשים חסרי רגישות כאלה ויש אמהות כמוני שמוכנות להחשף בשמן המלא כדי להוקיע את התופעה באודה באיבה [כך במקור]”, אבל כמה מהאנשים שהעבירו אותו הלאה בכלל יודעים מי זו עמית וולפמן, או בדקו אם היא קיימת באמת? אבל סיפור כואב על התעמרות בילד חסר אונים, והזדמנות לנקום בבריון, חזקים מחוש האחריות המחייב בדיקת עובדות.
אוקייקיופיד
במרץ 2008 הושקה גירסה עברית של אתר ההכרויות האמריקאי החינמי OKCupid, בניהולה של “קבוצת אתרים”, בעלת הרשת החברתית שין1 ובעלת השליטה באתר הילדים מומו הפרה. קסמו של קיופיד הוא שבמקום לשדך אנשים לפי הקטגוריות המקובלות באתרים כאלה, הוא מתאים בני זוג על סמך מבחני אישיות ושאלות אמריקאיות, חלקם הגדול נתרם על ידי משתמשי האתר. כך הוא מושך גם אנשים שלא מחפשים בן זוג, ומשאיר אצלו כאלה שכבר מצאו: הם ממשיכים להיכנס לאתר להשתתף במבחנים ולכתוב חדשים. הרבה גיקים יש שם, כצפוי.
אבל הקסם לא הספיק: בתחילת פברואר נסגרה הגירסה העברית של האתר, והמשתמשים נאלצו לחזור לממשק באנגלית. “השימוש באתר עלה בצורה משמעותית, וכך גם ההכנסות מפרסומות”, אמר לי המנכ”ל והמייסד-המשותף סם יגן. “מה שקרה זה שהשותף הישראלי נטשו אותנו –אפילו הפסיקו לענות לאימיילים שלי”. אולם זה לא הסיפור, או לפחות לא כולו: באותו זמן הודיעה החברה לכל המתרגמים והתומכים המקומיים שלה שהיא מפסיקה מיידית את העבודה על הגירסאות בשפות הזרות – צרפתית, הולנדית ופורטוגזית – וכי אולי תשיק אותם מחדש בעתיד.
מקבוצת אתרים נמסר בתגובה: “הקבוצה לא תתנצח עם אוקייקיופיד מעל דפי העיתון, ובכל מקרה, היא לא הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה”.
כך גנבה כנופיית 4Chan את הבחירות של איש השנה של טיים
idok is מזכיר בפעם האחרונה את סוזן בויל, כדי לשים מראה מול חובבי הפריק שואו ברשת; מגלה מה כוחו של מגזין מכובד מול גאון רשת מחוצ’קן; ומצליח להכניס את המונח “פחחח” ב-140 תווים
תחזירו לנו את האינטרנט
בשבועות האחרונים נעה המטוטלת באגרסיביות מאומת האינטרנט האותנטית אל הדיירים החדשים ברשת: סוזן בויל עברה לגור ביוטיוב; הערווה של עדי נוימן התפשטה באימיילים; אשטון קוצ’ר, הוא ולא סטיב ג’ובס, נניח, היה לחלילן מהמלין של טוויטר עם מיליון עוקבים, וגם אופרה ווינפרי השתכנה במגדלי טוויטר; ושפעת החזירים, פסבדו-מגיפה עלובה, הפכה לוויראל לוהט שמועבר מפה-לאימייל-לטוויטר-לבלוג-לתקשורת-רעבה-לריגושים-שמוכרים-עיתונים, ומפחיד אותנו יותר מהווירוס המסוכן באמת: וירוס המחשבים קונפיקר.
פריקטיוב
לסוזן בויל יש קול יפה; זה סוד קסמה המוזיקלי. בויל היא אישה מבוגרת וכעורה ויש לה קול יפה; זה סוד קסמה הוויראלי. נתחים נכבדים מהוויראליות הרשתית הם המשך של המסורת המפוארת של מופעי המעוותים (פריק שואוז) של המאות הקודמות. תצוגה פומבית של דוחים שמסבה לנו עונג בצורת שמחה לאיד, הגשמת פטישים ומאווים נסתרים, התנשאות וחגיגת הנורמליות של עצמנו.
אישה עם זקן, עגל עם שני ראשים, איש הפיל, פספוסים עם יגאל שילון, דיוויד בליין נצלה באקווריום תלוי, האחיות פיק בשבי קשת, הסטאר וורז קיד (ילד קנדי מסכן שהסרטון הועלה לאינטרנט בניגוד לרצונו), נומה נומה גאי (הוא מצחיק כי הוא שמן), הילד הממלמל הזיות סמים אחרי הביקור אצל רופא השיניים (שאביו חשב שיהיה מגניב להשפילו ברמה גלובלית), וכאמור, הסקוטית המכוערת ששרה יפה.
אחת המוטציות של ויראלי הפריק שואו היא ויראלי הפריק שואו העצמי, אלה שהופכים לבדיחה בעצמם כשהם נגעלים מהפריק שואו שנשלח אליהם. למשל, אלפי הקורבנות שחבריהם ביקשו לראות אותם צופים ב-2girlslcup. אחרי שינקו את פיהם משאריות הקיא, הם יפיצו את הוויראל לקורבנות הבאים ויחזרו להיות חלק מהקהל.
המוות נאה לה
קחו, למשל, את הסיפור של ניקי קטסורס, בת למשפחה אמידה מקליפורניה, שבגיל ילדות אובחן גידול במוחה, והיא טופלה בהקרנות. אלו גרמו כנראה לשיבושים במוחה, שהובילו אותה להתנהגות אימפולסיבית ולשיקול דעת לקוי. בקיצה האחרון היא נתקפה בפסיכוזה ואושפזה. אחר כך פילחה את הפורשה של הוריה ונהרגה בתאונת דרכים מחרידה.
צהובונים משפריצים על סיפורים כאלה, אבל אומת האינטרנט עקפה אותם: שוטרים שתיעדו את זירת הזוועה הפיצו את התמונות, שדלפו לאתרי אינטרנט ולאימיילי שרשרת. פריק שואו. החוק האמריקני מגן על אתרי תוכן גולשים, ואיתור הגולשים עצמם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. המשפחה יודעת שהעלמת התמונה מהרשת היא סיזיפית וחסרת סיכוי כהתפלת אוקיאנוס שלם, ובכל זאת משקיעה כסף וזמן וכאב לב במאבק הזה, לעידוד שינויי חקיקה ואתיקה. אולי גם להציב מראה מול הגולשים שצופים בסקרנות חולנית, פשע ללא קורבנות, חוץ מהתודעה המתקהה שלהם.
“מבחינה חוקית, כל אחד יכול לפרסם תמונות מדממות של ניקי”, כתבה ב”ניוזוויק” העיתונאית ג’סיקה בנט, “אבל זה לא מסביר למה כל-כך הרבה אנשים הרגישו שהם מוכרחים להסתכל”. וזה אפילו לא מתחיל להסביר למה היו מי ששלחו את התמונות למשפחתה של ניקי. אחד מהם שלח אותן לאביה עם הודעה: “היי אבא, אני עדיין בחיים”. הפריק שואו האמיתי, כנראה, הוא של הצופים בפריק שואוז.
טוהר הבחירות
הסערה שעורר טיים מגזין כשבחר לאיש השנה של 2006 את “You“, כלומר “אתם”, אנשי אומת האינטרנט, הוכיחה שהיתה זו בחירה נכונה במובן השיווקי/רייטינגי – נדמה שכל הרשת רחשה וזמזמה סביב הסיפור. עכשיו, עוד בטרם הגיעה 2009 לאמצעיתה, פרסם אתר המגזין את תוצאות המשאל המקוון לבחירת האיש המשפיע של השנה מתוך מאתיים דמויות, בהן ברק אובמה, אנגלה מרקל, סטיב באלמר, בריטני ספירז, הו ג’ינטאו, טינה פיי, בראנג’לינה, סטלה מקרטני, רפאל נדל וג’ון סטוארט. מהר מאוד כבש moot את הפסגה, ונצמד לשם בנחישות של נוער גבעות עד לנצחון.
אני כבר רואה את סימני השאלה מעל ראשי הקוראים: מי זה לכל הרוחות? לא נשאיר אתכם במתח: ברק אובמה הוא פוליטיקאי אמריקאי שחור שנישא על כפי אומת האינטרנט כל הדרך לבית הלבן. moot, לעומת זאת, הוא מנהיג אינטרנטי מסוג אחר: בגיל 15 הקים את 4Chan, אתר קבוצות דיון פרוע שאחראי להולדתם ו/או הפצתם של לא מעט ממים (memes, יחידות מידע ויראליות) שמציפים את האינטרנט, שבין הבולטים שבהם Lolcats, תמונות של חתולים עם כיתובים מצחיקים; ריקרולינג, שתילת קישורים מטעים שמובילים לשיר “Never Gonna Give You Up” של ריק אסטלי; ו”פרויקט צ’אנולוג’י”, תנועת-גג אמורפית לאקטיביסטים אנטי-סיינטולוגיים. לב גרוסמן מטיים מגזין דימה את פורצ’אן לחור שחור: בלתי נראה לעין הבלתי-מזויינת, אבל בעל כוח כבידה עצום.
פורצ’אן הוא מקום מפגש פופולרי של האקרים, שמשלבים הומור פרוע, אקטיביזם, לינץ’-אקטיביזם וגועל נפש, ומהווים מטרה קלה לתחקירי היסטריה בשקל של כלי תקשורת כמו פוקס ניוז, שכינה אותם “האקרים על סטרואידים“. אנשי פורצ’אן לא מתים על העיתונות, מוּט עצמו ממעט להתראיין ואפילו השם האמיתי שמסר בראיון לגרוסמן, כריסטופר פול, מוטל בספק וחשוד כבדיחה שנשתלה כדי להביך את התקשורת. ואם להביך את התקשורת, הכי שווה מעל הבמה המכובדת של אנשי השנה של טיים.
כשנאור ציון מקדיש פרק בתוכנית שלו לאנשי הפיפל מיטר, הרייטינג טס למעלה כי המדגם מפסיק לייצג את הציבור הכללי. כשעושים באינטרנט סקר על דמויות משפיעות, המדגם ממילא מורכב מ-100% גולשים, ולכן מראש אינו מדגם מייצג. אך זה לא היה המקרה של מוט: כנופיית פורצ’אן עבדה קשה, מלוכלך ומרשים כדי שהמועמד שלה יזכה (הבלוג Music Machinery סיקר בפרוטרוט את המאמץ הקולקטיבי). אנשי טיים טענו שאיתרו נסיונות ההאקינג, חסמו וניטרלו אותם. במילים אחרות, טיים חושב שהקוראים שלו הם אידיוטים שמאמינים שמוט לא רק ניצח ביושר אנשים כמו אובמה וספירז, אלא אף בהפרש קולות מטורף (כ-16.8 מיליון למוט, 1.4-2.3 מיליונים לשאר האנשים בעשיריה הראשונה). עבור האידיוטים הללו שתלה כנופיית פורצ’אן דאחקת פאק יו ענקית בסקר: אקרוסטיכון בו האותיות הראשונות של מקומות 1-21 מאייתים את המחרוזת “marblecake also the game”, המורכבת מבדיחות פנימיות של 4Chan.
אבל גם הנצחון של איש הרשת המובהק מוט הוא בעצם נצחון של האולד מדיה: כנופיית פור’צאן ביצעה עבור טיים, בחינם, עבודה יקרה של זריעת באז ופרסום חינמי בקרב אנשי הרשת, גם אלה שלא קוראים עיתוני מיינסטרים כמו טיים ויש להם תוסף שחוסם באנרים ופופ-אפים.
140 תווים? לא אצלנו
לכל ישראלי יש דעה על כל דבר, אותה ישמיע מעל כל במה: טוקבקים, בלוגים, אימיילי שרשרת. מישהו באמת חושב שאפשר להגבילו ל-140 תווים? טוויטר, פחחח.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2009 של מוסף פירמה של גלובס
מי צריך טוקבקיסטים?
התקשורת הממוסדת צופה בעניין מעורב בחשש על האינטרנט, המאתגר אותה ומאיים על עצם קיומה. לפעמים היא נלחמת בחידושים, ולעתים היא מעדיפה לאמץ אותם, בעיקר כשהם סקסיים ומצליחים כמו טוויטר, פלטפורמת המיקרובלוגים שמגבילה פוסט ל-140 תווים. רשת ABC ראיינה את המועמד הרפובליקני לנשיאות ג’ון מקיין בשיחת טוויטר; רשת סקיי מינתה כתבת שטח בטוויטר; סלייט בדה את השירות הפארודי Flutter, שמגביל את הכתיבה ל-26 תווים; הגרדיאן יזנח את הכתבות הארוכות לטובת דיווחי טוויטר, לפי מתיחת 1 באפריל שנשמעה הגיונית להרבה אנשים; ועל תחרות הזין הגדול בין אשטון קוצ’ר ו-CNN אין צורך להרחיב.
ואיפה שיש מיזם אינטרנטי מצליח, תמצאו את סטיבן קולבר בודק את הגבולות שלו. קולבר, מנחה תוכנית הבידור החדשותית הקולבר ריפורט, ראיין לאחרונה את ביז סטון, ממייסדי טוויטר. “אני אשאל אותו על כל פרט משעמם ויומיומי של חייו”, הציג את המרואיין, ובזמן שסטון ניסה להסביר את ההצלחה וגמגם מודלים עסקיים, קולבר הרים את הסלולרי בחוסר נימוס מופגן ועדכן בטוויטר שלו פוסטים כמו “‘ביז’? אתה צוחק עלי?” ו”תזכורת לעצמי: לשלוח רובוט לעבר להמציא את טוויטר לפני הבחור הזה”. קולבר המציא בזאת ז’אנר חדש: אוטו-טוקבקים בזמן אמת.
| The Colbert Report | Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c | |||
| Biz Stone | ||||
|
||||
(הקטע יתפרסם מחר, בגירסה שונה מעט, בטור “השרת” במוסף פירמה)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
