קליפים מילוליים בשם אומרם
נתן סבן העיר מחדש את הטרנד של יצירת קליפים מילוליים לקליפים עבריים. בהתחלה הזמרים הסתייגו, היום הם כבר מבינים את הפוטנציאל
באוקטובר 2008 העלה דסטין מקלין לאינטרנט את הקליפ המילולי הראשון, גירסה ל-Take On Me של א-הא שבה הוחלפו מילות השיר המקורי במילים שתיארו את המתרחש בקליפ. שנה אחר כך נולד הקליפ המילולי העברי הראשון, ל”בדרך אל הים” של משינה. “אנחנו כבר לא כל כך פעילים בתחום המוזיקה, אבל שמחים לראות את כל הפעילות שאנשים אחרים עושים”, אמר לי אדם לונדין, אחד מיוצריו.
אחד מהאחרים הללו הוא נתן סבן, תסריטאי ומדריך צילום סטילז בן 29 מתל אביב, שבחודש יולי העיר מחדש את הטרנד: “לפני יותר משנה נתקלתי בקליפ אמריקאי שעשו. צחקתי מאוד, התלהבתי ותהיתי אם יש דבר כזה בארץ. זה משהו שכל הזמן צפצף לי במוח שאני צריך לעשות. ביום קצת רגוע מהעבודה ראיתי את הקליפ של עומר אדם, וחשבתי שיהיה ראוי לעשות את הקליפ המילולי הראשון שלי”. התוצאה: גירסה היסטרית ל”הופה“. (“יש לנו בריכה / רקדני נינג’ה / זה כבר לא קשור אך יש כאן ילד עם שמלה […] הנה אני ערס / עם שני חברים / שוט של בחורה רוקדת / ועכשיו סוסים”). אחר כך יצר ארבעה קליפים נוספים, שבהם “תותים” של אתניקס ו”מילים פשוטות” של דודו אהרון.
“אני מאוד אוהב להסתכל על קליפים ולנתח אותם”, הוא מספר. “מספיק לפעמים משפט אחד או שוט אחד בקליפ שמצחיק אותי, ורק בשביל המשפט הזה אני יכול לשבת על כל השיר ולנסות לפצח אותו. יושבים פריים אחרי פריים, מחפשים סיטואציות, הבעות פנים. בדרך כךך לכל שוט או סיטואציה יש כמה וכמה אופציות, שכל אחת מצחיקה בצורה אחרת, וצריך להחליט מה היית רוצה להכניס. אח”כ מגיע שלב ההקלטה, שהוא לא פחות קשה – זה אומר לא לחקות, כי אני לא חקיין, אבל למצוא את המאפיינים של הזמר, כדי שזה בכל זאת ירגיש דומה”.
איך הגיבו הזמרים? “בהתחלה הם לא ידעו איך לעכל את זה. כששמתי את הסרטון של עומר אדם הורידו לי אותו לשבוע וחצי, זה היה פשוט עניין של לעכל את התופעה. אבל בהמשך אני חושב שהם הבינו את הפוטנציאל של זה. היום הערוץ ביוטיוב מקושר אליהם, כשיש פרסומת הם מקבלים תשלום. היו קליפים מקוריים שכמות הצפיות שלהם קפצה פי שתיים במהלך החודשיים שהקליפים המילוליים קיימים, לעומת שנים שהם היו ברשת והיו די תקועים”. בקרוב הוא מתכוון להעלות אתר שבו הגולשים יוכלו להציע ולדרג מילים לקליפים מילוליים, והוא יקליט את השירים המוכנים.
יש לך חלום שאחד הזמרים יקח את הגירסה שלך ויבצע אותה?
“זה נראה לי מופרך, אבל בוא נאמר שזמר שישים בהופעה שלו את הקליפ על מסך וישיר את השיר המילולי יצא ענק. צריך להיות אמיץ. הוא בטוח ישיר את זה יותר יפה ממני ויותר קרוב למקור”.
________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אוקטובר של מוסף פירמה של גלובס.
פוטושופ: פיני סילוק
פיני סילוק הוא צלם ומעבד תמונה, בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל ת”א, מתגורר ויוצר בתל אביב. “[סילוק] כבש בזריזות את הנישה הקטנה והיוקרתית של צילום שערי המוספים”, כתב עליו אסף שניידר ממעריב. “ברור לי שהוא ייסד משהו, ברור לי שהוא מוכשר כמו שד במשהו הזה, אך ברור לי גם שהמשהו הזה לא יכול, אסור לו פשוט, להיקרא צילום”.
“אני די אנטי לכך שהופכים דוגמניות למשהו שלא קיים במציאות רק לשם הכתרתן כדבר הכי יפה בשביל למכור מוצר או שער”, אומר סילוק. “אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מחליק דוגמנית בשביל לייפות אותה. הייתי מחליק אותה בשביל להפוך אותה לבובת ברבי, כמו שעשיתי לשירז טל לשער של תרבות מעריב לפני כשנתיים. כיום אני משתמש בפוטושופ בעיקר בשביל להעביר קונספט, לתת אמירה, לרגש בצורה הייחודית לי שאפשרית רק באמצעות הרחבה הדמיון אל מעבר לכותלי היכולות של הצילום הרגיל”.
סילוק חש שההצלחה שלו מתרסקת על קירות הממסד האמנותי: “בעולם המסחרי יש ביקוש תמידי ואינסופי לחדש ולהפתיע. גם באמנות קיים היצר הזה, אך לצערי בארץ הוא מלווה בדעות קדומות, שליליות רבה וחוסר פרגון. האנשים ששולטים בתחום האמנות בארץ כיום לא פתוחים מספיק בשביל לקבל את הפוטושופ ככלי מודרני בידי היוצר של המאה העשרים ואחת, אולי כי הם לא מכירים אותו. מאוד פשוט להבין מכחול, צבע וכן ציור. לעומת זאת, להבין איך עובד הפוטושופ ומה היכולות שלו קצת יותר קשה. היו לי יצירות מדהימות שעבדתי עליהן שעה, ולעומתן כאלו שלקחו לי שלושה ימים רצוף. הצופה הממוצע לא יבחין בהבדל של ממש ולא יבין מדוע זה לקח כך וזה לקח יותר זמן.
“אולי הסיבה היא שיש בפוטושופ מעין משהו מזוייף, מציאות מדומה. ועכשיו אני אשאל אותך – האם לא כך הדבר גם בציור? מי קבע שהדיוקן של הנרי ה-8 באמת היה זהה אחד לאחד להנרי ה-8 בכבודו ובעצמו? טוב ככל שהיה הצייר שצייר אותו, הוא לא מושלם, ועל כן היתה חייבת להיות איזה שהיא סטיית תקן של המציאות. ואולי הנרי ה-8 רצה שהצייר יעשה אותו בעל אף סולד יותר או בטן נפוחה פחות. מי אמר שכך היו הדברים?
“השמרנות כיום לגבי תמונות מעובדות נמצאת בעיקר אצל בעלי הגלריות. יש מין דרישה שכזו למשהו אמיתי בכל הנוגע לצילום. בתערוכה הגדולה שלי במתחם התחנה במרץ הצגתי סדרות של צילומים שעסקו בחיי הלילה של תל אביב. הסדרה ‘the sin’ עסקה בצילומים דוקומנטריים ללא פוטושופ, וסדרת ‘המרוטשים’ היתה סוג של מחווה לקלפים המיתולוגיים משנות השמונים, ‘חבורת הזבל’. הסדרה של החתול והכלב המרוטשים לא מכרה אפילו תמונה אחת. כל המבקרים נדהמו מהתמונות אבל זה לא מכר כלום. לעומת זאת, ‘the sin’ מכרה כמה הגדלות במחיר יפה מאוד. זה גרם לי לחשוב שאולי לא רק בעלי הגלריות סגורים לפוטושופ, אלא גם הקניינים”.
________________
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור פי במוסף פירמה של גלובס, גליון ספטמבר 2011
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
