ערב יום הדין

פוסט של שוקי טאוסיג, העין השביעית


“יום הדין” היתה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” ב-26 בפברואר 2008, היום שבו היה בית-המשפט העליון אמור להכריע אם לקבל את עסקת הטיעון של המדינה עם משה קצב, מי שהיה עד לא מזמן נשיא מדינת ישראל והודה במסגרת עסקת הטיעון בהיותו עבריין מין – אולם בעבירות פחותות בהרבה בחומרתן מאלו שנכללו בטיוטת כתב האישום.

בית-המשפט העליון קיבל, כידוע, את עסקת הטיעון, אולם דווקא קצב היה מי שביטל אותה לבסוף, במהלך מפתיע בפרשה רצופה מהלכים מפתיעים. בעקבות ביטול עסקת הטיעון נפתח משפט נגד קצב, באישומים של אונס ועבירות מין אחרות כלפי עובדות בלשכותיו בתפקידיו השונים כנבחר ציבור בכיר. בכך נפתחה האפשרות בפני העיתונים להשתמש שוב בכותרת “יום הדין”, והיום, יום מתן פסק הדין במשפט, הם אכן מנצלים אותה.

“יום הדין של קצב”, מודיעה הכותרת הראשית של “ישראל היום”; “יום הדין”, מודיעה הכותרת הראשית של “מעריב”. ב”ידיעות אחרונות” הכותרת הראשית היא “רגע האמת” וב”הארץ”: “הבוקר יוכרע משפט הנשיא לשעבר קצב”. “מסתמן:”, נכתב בכותרת אחרת על שער “הארץ”, “הפרקליטים חוזרים הבוקר לעבודה”. “שביתת הפרקליטים עומדת להסתיים”, מודיעה כותרת על שער “ידיעות אחרונות”, “התובעים במשפט קצב יגיעו להכרעת הדין”. התובעים יגיעו, הנאשם יגיע, עורכי-הדין יגיעו, השופטים יגיעו, יגיעו גם העיתונאים – שמאבקם המשפטי להקראת פסק הדין בדלתיים פתוחות נחל הצלחה – אך מהעיתונים, לצערם, ייבצר מלדווח. אחרי הכול, הם הודפסו אתמול.

המלה “יום” שבכותרות הראשיות של העיתונים, ועוד יותר המלה “רגע” בזו של “ידיעות אחרונות”, מצביעות על המימד הקריטי של ההתרחשות: זה של הזמן. זה המימד שבו המדיום המודפס ניגף תמיד בפני המדיומים האחרים, המשודרים, למיניהם ולסוגיהם. “אחרי ארבע שנים”, נכתב על שער “ידיעות אחרונות”, “אחרי יותר מ-4 שנים” נכתב על שער “ישראל היום” – אחרי כל השנים האלה מצטמצם, מתמקד ומתנקז הסיפור לרגע אחד של חדשות, שנייה אחת ומלה אחת: אשם או זכאי. העיתונים ידווחו על כך רק מחר.

[…]

“יום הדין”, הכריזה הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” בנובמבר 2009 עם פתיחת משפטו של ג’ון דמיאניוק בגרמניה (משפט שהעיתונים בארץ זנחו את סיקורו). “יום הדין”, כינה “מעריב” ביולי 2009 את הכרעת הדין בערעור על זיכויו של “האברך הדורס” (זוכרים?). “יום הדין של אברהם הירשזון”, הכריזה כותרת על שער “ישראל היום” ביוני 2009. “יום הדין”, הכריזה הכותרת על שער “מעריב”. “הונאת המאה: יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” באותו חודש. “יום הדין”, קבעה באותו יום, יום גזירת דינו של הנוכל ברנרד מיידוף, כותרת על שער מוסף “ממון” של “ידיעות אחרונות”. “יום הדין והחשבון”, הכריזה הכותרת הראשית של “ישראל היום” בינואר 2008, לקראת פרסום דו”ח וינוגרד (הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” היתה “רגע האמת”). “יום הדין של רומן זדורוב”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” בספטמבר 2010. “יום הדין”, הכריזה כותרת על שער “מעריב” החודש עם פרסום דו”ח המבקר על שירותי כיבוי האש. דוגמאות אקראיות מהשנים האחרונות.

ויום הדין – עדיין לא בא.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הפוסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית

30 בדצמבר, 2010 | בנושאים: 404, שפה | להגיב זה מגניב 

גָנַבוֹת, זוֹנים והאקדמיה ללשון העברית

פוסט של עדי ברטשניידר


פתיחת אתר האינטרנט החדש של האקדמיה ללשון עברית הזכיר לי סיפור אמיתי שקרה לי לפני יותר מ-15 שנים. במקום בו עבדתי אז התעורר ויכוח לשוני בין שני עובדים בעקבות סיפורי הבוקר הלא-קשורים לעבודה בעליל: מה נכון יותר לומר, גָנֶבֵת או גָנַבַה?

ומי אם לא אני, שאוהבת לדחוף את האף כל פעם מחדש, יפתור את התעלומה? אחד-ארבע מהיר אחד על החוגה (כן-כן, הטלפונים האלה שבמקום לחיצות מסובבים קמעה עם כיוון השעון ובחזרה) – והטלפון של האקדמיה ללשון עברית מתקבל ומיד מחוייג בחזרה.

וכך התנהלה השיחה (כשאני מוקפת בלפחות עשרה מחברי לעבודה):

שלום. הגעתי לאקדמיה ללשון עברית? אפשר לשאול שאלה? כי יש לנו ויכוח במשרד מה המילה הנכונה לנקבה של הגנב. האם זה…
“כן-כן. בוודאי. אני המזכירה. עוד רגע בבקשה, בדיוק עבר כאן פרופסור פלוני אלמוני, חכי על הקו”.
…
“שלום, הבנתי שיש לך שאלה?”, השתנה הקול מעברו השני של הקו לאיש חביב שהחליף את האישה החביבה שהיתה שם לפניו.

כן. מה נכון יותר מבחינה לשונית להגיד: גָנֶבֵת או גָנַבַה?
“אהמממ… מעניין… זו באמת סוגייה לא פשוטה… אני חייב לבדוק ולהתייעץ כאן עם הסגל. חכי בבקשה על הקו”.
…
“כן. ובכן, אפשר לאמר גָנֶבֵת מאחר ומדובר במקצוע, על משקל שוטר-שוטרת וגם מותר לאמר גָנַבַה. כמו רופא ורופאה. ויותר מכך, אפשר לאמר אף גָנַבִית, כמו במקצוע ‘רקדנית’. הסיבה לכך שכל האפשרויות הללו נכונות היא בגלל שאין לנו במקורות גנב ממין נקבה ולכן אין מילה ישירה שמתקשרת לכך. זה דומה למקרה שהיה לנו ממש לפני כמה ימים, צלצל אלי אבא לילד בגן ילדים מתל-אביב, שיש לו גננת ממין זכר(!) והילד קורא לו ‘גָנֵן’. הוא רצה לדעת האם הילד צודק. ומאחר והמילה ‘גָנַן’ קיימת במשמעות מקצועית שונה (שאגב, גם לה אין מקבילה בנקבה), ולא היה קיים עד כה גננת לילדים ממין זכר, לא היתה מילה כזו בעברית (ואגב, אנו מקיימים דיון לגבי המילה הזו בשבוע הבא). ואכן, יש מקרים בהם קיים שם שמתאר מקצוע רק עבור אחד המינים כשעלינו מוטלת האחריות לקבוע את השם החדש שיתאר את המקצוע למין השני. דומה הדבר לזוֹנַה ממין זכר. עורכי העיתונים פנו אלינו במטרה לקבל את המילה העברית הנכונה, וחשבנו על השימוש במילה ‘זוֹנֶה’ על משקל מוֹרַה-מוֹרֶה: מוֹרַה-זוֹנַה <--> מוֹרֶה-זוֹנֶה”.

(הערת אגב: נשבעת לכם בהן צדקי שככה בדיוק זה קרה!)

כאן השתררה דממה לשניה, ואז גם הוא הבין את מה שאמר ופרץ בצחוק בלתי נשלט.

אז אני שואלת אתכם, לא עדיף לנהל את התהיות וההצעות בשיחות טלפון שכאלה על פני הקשות סתמיות על מקלדת יחפה, בלי דו-שיח עסיסי ופליטות פה שיעזרו להעביר את יום העבודה עם מצב-רוח נפלא והרבה יותר תקווה?

עדי ברטשניידר היא רעיונאית, חריפה, מנטורית בנשמה ועובדת בתעשיית ההייטק כמעט 30 שנה. לא יודעת מה תעשה כשתהיה גדולה

29 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, שפה | 16 תגובות 

על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו

ליאור ליברובסקי מדווח באייס (דרך היתוך קר למפגרים):

לקראת נסיעה של משלחת כתבים פרלמנטריים מהארץ להולנד התקבלה בשגרירות הולנד רשימת נושאים ושאלות לדיון, המנוסחת בלשון עילגת על ידי אחד הכתבים – דבר שבגינו הגיעה הוראה משר החוץ ההולנדי לעכב את הנסיעה, ובשגרירות אף שוקלים עתה לבטל את הפגישה.

[…]

המדובר בכתב יעקב אייכלר, פרשן פוליטי בערוץ הכנסת ויו”ר תא הכתבים הפרלמנטריים, שכמו יתר עמיתיו הישראלים נדרש לכתוב מספר שאלות שיועברו לשגריר הולנד, ובהן לפרט את הנושאים בהם הוא מעוניין לדון במפגשים בהולנד.
אלא שכאשר התכוון הכתב לשאול ’האם ביקורך בישראל שינה לטובה או לרעה את דעתך על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל יחסי ישראל-הולנד?’, יצאה מתחת ידיו השאלה ’The mother your visit in Israel is a sleep to the favor or to the bad your mind on the conflict are Israeli Palestinian, and on relational Israel Holland ’. או כאשר התכוון לשאול לגבי האיום האיראני, נוסחה השאלה כך: ’מה דעתך על הפרסים הנוראיים בישראל?’.

[…]

בתגובה לאייס אמר אייכלר כי “השתמשתי בתוכנת תרגום ’בבילון’ ולא שמתי לב למה שיצא”.

8 בנובמבר, 2007 | בנושאים: שפה, תוכנה | 5 תגובות