מעריב הבקיע שער עצמי

במעריב ביקשו לומר באמצעות מיקום התמונות ששיחות הקרבה בין ישראל לפלסטין לרשות הפלסטינית לא ממש ידידותיות:

אבל ככה ראיתי את זה היום בקיוסק:

כך תראו עמודי פייסבוק בלי ללייקק אותם

[עדכון 12.9.2010: הדור הבא של עמודי ההונאה גורם לכם לעשות לייק בלי שתדעו]

קוד מעקף שמאפשר לצפות בתוכן של עמודי פייסבוק שדורשים לייק – בלי לעשות לייק:

javascript:var t = document.getElementById("tab_canvas").getElementsByTagName("span"); for (i=1; i

קוד מעקף שמאפשר לצפות בתוכן של עמודים מחוץ לפייסבוק שדורשים לייק – בלי לעשות לייק:

javascript:a=2;void(0);

איך משתמשים בקוד? נכנסים לעמוד שדורש לייק, מכניסים את הקוד בשורת הכתובת ומקישים אנטר.

להמשך קריאה

עיתונאים ללא גבולות, בלוגרים ללא תגובות

ב-ynet דיווחו שצה”ל נכנס לרשימת “טורפי חופש העיתונות” של עיתונאים ללא גבולות. אחר כך העלימו את צה”ל מהכתבה. מיניסטריון האמת? לא, סתם טעות שתוקנה. לידיעה ב”העין השביעית” >>

[עדכון] הידיעה המקורית של ynet דיברה על צה”ל, הרש”פ והחמאס כגופים חדשים ברשימה. הם לא, הם נכנסו לשם כבר בדוח של 2008. בדוח העדכני אין מידע חדש עליהם. עם זאת, הם ממשיכים להופיע גם ברשימה המעודכנת, ועל כן אם היה ראוי לדווח עליה, היה ראוי לציין אותם בכתבה, גם אם לא בכותרת/משנה.

[עדכון 2] פרסמתי תיקון לידיעה שלי ב”העין השביעית”.

מרכאות “” מיותרות

air quotes, צילום: serenae, cc-by-nc-sa; עיבוד מחשב

המרכאות המיותרות הגיעו גם לחיל האוויר, ל”אופקפדיה”, הוויקיפדיה של יחידת התוכנה של החיל.

מרכאות טוטו.

רחוב ה”זנב” בכפר ויתקין. צילום: תמר עילם גינדין.

הכל ב”חצי מחיר”. צילום: אסף שגיא.

עוד בחדשות המרכאות

הטבליות באמת לא ירוקות במובן הצבעוני של המילה, אלא במובן האקולוגי. אבל הביטוי מספיק מוכר ורווח שאפשר להשתמש בו בלי מרכאות ובלי חשש שאנשים יצפו לטבליות צבועות ירוק. הלשין: אסף שוחמי.

המרכאות לא מיותרות, אבל ממוקמות לא נכון: “למלכת היופי” צ”ל ל”מלכת היופי”. צילום: אסף שגיא.

• “ארכיון” מרכאות מיותרות

אני טקסט פוליטי

פוסט של שאול אמסטרדמסקי

קטעים גנוזים מתוך טור דמיוני, בעיתון בדיוני:

1.

כבר חודשים רבים אנחנו מזהירים מעל דפי העיתון מפני משבר חמור בכלכלת יוון, אבל היוונים הבטלנים האלה בשלהם. מה לא עשינו? מיקמנו כותרות מבהילות בפונט הכי גדול שיש לנו במחשב בעמוד הראשון; שתלנו גרפים עצובים (אך מקצועיים!) באפור ואדום ברחבי העיתון; גיירנו טורי דעה מהאקונומיסט, העיתון הכלכלי החשוב בעולם, שלא תגידו שרק אנחנו אמרנו. אבל היוונים? כלום. ממשיכים לחגוג. ממשיכים להגדיל את החוב הלאומי, ואחרי המבול. בתנאים כאלה, כשאנחנו מזהירים והם מתעלמים – אולי מגיע להם לקרוס.

2.

אבל היהירות והשאננות הן לא הבעיות היחידות של היוונים. יש עוד כמה רעות חולות במשק היווני, שגם מפניהן התרענו ושבנו והתרענו, אפילו בטורי דעה יוצאים מגדר הרגיל. היה זה ככל הנראה השילוב בין שכר הבכירים המנופח ומנקר העיניים (טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-ממש-החלטתי-בעצם-בא-לי-מיץ-פירות-טרופיים-על-בסיס-תפוז-אבל-ההיא-בדוכן-בפינה-תמיד-עובדת-עלי-בעודף-וגם-מטפטפת-עלי-מהמיץ), לבין שחיתויות הענק בתחום הנדל”ן, לבין אוליגרכיית הסלולר ההולכת ומשתלטת על המדינה והיקום כולו ובכלל, לבין הטייקונים האלה, הריכוזיים האלה, המגעילים האלה, החמודים האלה שבא לי ללקק אותם, שהם כל כך עשירים, פוי, איכסה פיכסה איזה מאמי, לבין ההתנהלות הבלתי נסלחת של ארגוני העובדים החזקים במדינה, שהביאו את יוון אל עברי פי פחת. כן, זה היה הקומבו בין כל הדברים האלה שמוטט את המשק היווני. ועל כל אלה, על כל אלה, התרענו בחגיגה של צליל וצבע מזה ימים רבים. אבל הכל היה לשווא.

3.

אז מגיע להם, ליוונים. שיקרסו. שיקרסו ויקחו אחריהם גם את האיסלנדים (גם לגביהם התרענו), ואת הפורטוגזים (גם עליהם הלשנו), גם את הספרדים (גם אודותיהם סיפרנו), ואת הבריטים והאמריקאים. שיקרסו כולם. אבל שלא יגידו שלא אמרנו. רק שלא יגידו שלא אמרנו.

כי אמרנו.

חזינו. צפינו. ניבאנו. ידענו.

וזוהי התורה כולה.

שאול אמסטרדמסקי הוא ראש מערכת החדשות של “כלכליסט” וכותב הבלוג “תחשוב טעים, יהיה טעים.“, שם פורסם הפוסט במקור

עיריית תל אביב דואגת לאיכות הסביבה

במקום לשים את חוברת איכות הסביבה באינטרנט ולתת לינק בחשבון הארנונה, היא הדפיסה את החוברת ושלחה אותה בדואר, כדי שיהיה לנו מה לזרוק בפחי מיחזור הנייר.

אינדוקטרינציה בגינה

פוסט של אורית גולן

הספר “חתונה בגינה” מאת ד”ר מירי צללזון (הוצאת עזריאל ניצני, באר-שבע) נכתב ב-1989, אך גם כיום, בשנת 2010, הוא מוצג כספר העוסק בסובלנות ורב תרבותיות ואף נלמד בקורסים העוסקים בנושא זה. יש לי הרגשה שמשהו בהנהלה פספס את השיעור על סובלנות בין המינים ואיזה קורס מגדר אחד או שניים.

מדהים לגלות איך עדיין בשנת 2010, הילדים שלנו מתחנכים על פי מסורת יהודית שאופיינית יותר לטוביה החולב. מדהים עוד יותר לגלות שאישה בעל תואר ד”ר לספרות בוחרת ללמד תכנים חשובים וחינוכיים בראייה שוביניסטית ועיוורת מגדרית.

מדוע האחיינית שלי צריכה להיחשף בקניון המקומי להמחזה של הספר, טלנובלה סוחטת דמעות ובה עגבנייה צריכה לחוות ניכור משפחתי וחברתי ולהתמודד עם ניסיונות שידוך שנכפים עליה על ידי משפחתה הפטריארכאלית? האם היא מספיק מודעים לעצמה וכוחה בכדי להבחין בטקסט שוביניסטי ומפלה? האם קהל היעד של הסיפור בכלל מבין מושגים כגון חתונה, שידוך, בחירה חופשית?

מקריאת הסיפור לא ניתן שלא להבחין בסמלים המצויים בו. העגבנייה העגולה, הבשלה ובעלת השפתיים האדמוניות חייבת שידוך. הרי לא יתכן שהיא תהיה לבדה ותצליח להתמודד עם העולם כרווקה. אך האם מישהו ישאל אותה במי היא מעוניינת? לא בגינה של ד”ר מירי צללזון. שני סמלים פאלים בדמות גזר ומלפפון יקבלו את ההחלטה עבורה.

הם לא ישנו יומיים עד שימצאו פתרון לבעיה. אך מיהי אותה עגבנייה? מה אנחנו יודעים על אופייה, תחביביה, תחום עיסוקה, למעט שהיא “יפהפייה”? היכן הם הוריה של העגבנייה? מדוע הסבא וחברו הם אלה שמחליטים בדבר? ואת מי הם מנסים לשדך לה? בעל חכם (בצל), חזק (תפוח אדמה) או יפה (הפלפל).

כמובן שהעגבנייה, המתנגדת לשידוך, יכולה להגיב בדרך היחידה שבה נשים מגיבות – בבכי. טיעוניה הם טיעונים “נשיים”: היא לא מעוניינת בבצל בגלל ריחו, בפלפל כי הוא מפונק ובתפוח האדמה כי הוא משמין (!). לא ציפינו הרי שיושמו בפיה טיעונים אינטליגנטיים יותר. לבסוף בוחרת העגבנייה ב”ילד הרע”, יוצא הודו, החציל, המתואר כמוזר (אויה! אפילו באוזנו עגיל!) אך כמו כל גבר טיפוסי הוא לא צריך יותר מ”חיוך מזמין” כדי שיסכים להצעה.

בדרך פלא, העגבנייה מצליחה לעמוד מול מקבלי ההחלטות (והשכונה הרכלנית בה היא מתגוררת) ולשכנע בזכות בחירתה. השכנוע איננו מתוקף זכותה לבחירה אישית אלא מתוקף ייחוסו המשפחתי של החציל. בישראל 2010 קשרים ויחוס משפחתי עדיין חשובים. טוב שלפחות הסכימו למחול על מוצאו המזרחי.

סיפור כזה לא יכול להסתיים סתם ככה ב”והם חיו באושר ועושר”. ילדי ישראל חייבים להבין את חשיבות הנישואים כדת וכדין, הכיפה, החופה וכמובן – הולדת ילדים תוך שנה (מקסימום). כולי תקווה שהשורה “גַם אֶצְלֵנוּ כָּאן זֶה תָמִיד יָכוֹל לִקְרוֹת…” לא תתממש, ונשים יוכלו לקבל בעצמן החלטה עם מי להיות בקשר זוגי, אם בכלל.

אורית גולן היא פסיכולוגית וכותבת בלוג על אפליה מגדרית בפרסומות

גלריה: ועוד ועוד תמונות ספאם ויאגרה

גלריות קודמות: תמונות מספאם ויאגרהעוד תמונות מספאם ויאגרהועוד תמונות מספאם ויאגרה

ניצול עובדים זרים פוגע בפרנסה שלנו

שאול חנוכה הרים קמפיין תגובה לקמפיין הממשלתי נגד העסקת עובדים זרים:

כשלים בפרסום

גם כלב מפלסטיק זקוק לאילוף. גליה, את מטפלת גם בכאלה? הלשינה: עדנה אברמסון.

כשל בעמוד הפונטים העבריים של מיקרוסופט. הלשין: יותם הדר.

מבצע משתלם. צילם: דרור נחמיאס; הלשין: ניר ש.

← לדף הקודםלדף הבא →