חטפתי התקף לב בכאילו. יש רופא אילוסטרציה בקהל?

המודעה הזאת נותנת עבודה ברמת הטיזר. רופא עושה 10 אלף מהצד – זה קמפיין הפוך על הפוך מטעם הרופאים השובתים? קמפיין השמצה מצד משרד האוצר? ריחוף עם הסמן מעל הבאנר חושף את האמת המשעממת: מודעה לחברה המאפשרת הימורים בבורסה.

קליק על המודעה מביא אותי לעמוד נחיתה באתר החברה, שמסביר לי ש”גם אתה יכול להרוויח 1,000 ש”ח לשעה. בקלות”. לשון הזכר אינה מטעמי נוחיות, והפניה אינה מיועדת לנשים ולגברים כאחד – גם שלוש העדויות (טסטמוניאלז) באתר מובאות מפי גברים – יוסי, מנהל שיווק, מודיעין, אבשלום, רופא מנתח, הרצליה ויוני, טייס, תל אביב.

אבל היי, אלה לא אנשים אמיתיים! אני מריח רופא אילוסטרציה כשאני רואה אותו.

(זמן קצר לאחר מכן רואה החשבון שלו צעק עליו שיפסיק להמר בבורסה, הוא בדק את תיק ההשקעות וגילה שהלך כל הכסף, ועכשיו הוא הומלס).

וכן, ראיתי את האותיות הקטנות:

* העדויות בפרסום זה מבוססות על סיפורים אמיתיים של לקוחות etrader, כדי לשמור על חיסיון הלקוחות ולהגן על מידע מסחרי, שונו שמות הלקוחות, תמונות והפרטים המזהים שלהם.

אם החליפו לאנשים האלה את השמות, התמונות והפרטים המזהים, יכול להיות שאבשלום, רופא מנתח, הרצליה הוא בעצם משה, מלצר, חולון?

20 ביולי, 2011 | בנושאים: 404, צילום אילוסטרציה | 13 תגובות 

מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים חופשה

סנוב, ובעיר האוהלים בשדרות רוטשילד כבר היית?

תודה, סמוצ’י.

19 ביולי, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

הביצה קדמה לתרנגולת ועוד תשובות לשאלות נפוצות

מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?
הביצה.

מה הצליל של מחיאת כף יד אחת?
אין לה צליל.

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא משמיע רעש?
כן.

למה לא עושים את כל המטוס מהחומר של הקופסה השחורה?
כי הוא יהיה כבד מדי ולא יצליח להתרומם מהקרקע.

אם אין אני לי, מי לי?
אנשים אחרים.

שלחו שאלות ותשובות נוספות בתגובות או באימייל.

17 ביולי, 2011 | בנושאים: 404 | 24 תגובות 

ממשינה ועד עומר אדם: קליפים מילוליים

קליפ מילולי (“literal version” במקור), רעיון ויראלי שהגיע אלינו מאומת האינטרנט האמריקאית, הוא שיר שמילותיו המקוריות מוחלפות במילים המתארות את המתרחש בקליפ. לפי אבי לבקוביץ’ מ”זיפט”, הקליפ המילולי הראשון בהיסטוריה נוצר ל-Take on Me של א-הא.

רק קומץ שירים ישראליים זכה לטיפול הזה. ב”צינור לילה” סיפרו על אחד הטריים שבהם, קליפ מילולי מעולה ל”הופה” של עומר אדם:

היוצרים שלו הביאו גם גירסה ל”תותים” של אתניקס:

הקליפ המילולי העברי הראשון (ככל שידוע לי) הוא ל”בדרך אל הים” של משינה:

ועוד:

יואב מאור יצר קליפ מילולי ל”מתוקה” של ליאור נרקיס, שהקליפ שלו קיצוני במיוחד.

“יש טבעת” של יוני בלוך:

“יש לי סימפתיה” של שלמה גרוניך (דרך ynet מחשבים):

מכירים עוד קליפים מילוליים ישראליים? ספרו לי בתגובות או באימייל.

16 ביולי, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות 

יס פייל: תיאורי התוכן שכותבים השימפנזים המאולפים ביס

פוסט של ניצן סדן, YES FAIL

‫קריאה נרגשת1: אנשים, היו פחות רשעים אחד לשני. מי אמר שאין מסרים חיוביים בטלוויזיה מסחרית‬.

‫קריאה נרגשת2: אוף איתך, ערפד דמיוני. למה אתה לא יכול להיות יותר נחמד וזה?‬

‫ברור שהוא צריך להאכיל אותה. לפחות עד שמישהו יענה למודעה שהוא פרסם בפייסבוק, ויבוא לאסוף אותה‬.

‫ערוץ מזו הודיע על שיתופי פעולה נוספים עם רחוב סומסום‬.

נשיונל ג’אוגרפיק וערוץ פלייבוי הודיעו על שיתופי פעולה נוספים‬.
____________________
עוד יספיילים אפשר למצוא באלבום YES FAIL בפייסבוק של ניצן סדן

16 ביולי, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

אני חייב להיות סלברשת: הפייסבוק של המפורסמים

0 | אני חייב להיות סלב-רשת

ג’סטין ביבר הוא זמר ואליל נערות. ברק אובמה הוא נשיא ארה”ב השחור הראשון. אנג’לינה ג’ולי היא שחקנית, דוגמנית ובת זוגו של בראד פיט. בראד פיט הוא שחקן, דוגמן ובן זוגה של אנג’לינה ג’ולי. טייגר וודס הוא שחקן גולף ונואף. פריס הילטון היא ארס-סלבית, אישה שמפורסמת בכך שהיא מפורסמת. הילטון אינה לבד בקטגוריה הזאת, אבל היא לבטח נערת הפוסטר שלה, מה שמוסיף מטא-שכבה נוספת ומבלבלת להגדרה שלה: הילטון מפורסמת בזכות העובדה שהיא ארס-סלבית. וג’וליה אליסון רוצה להיות פריס הילטון כשהיא תהיה גדולה.

עוד בנושא: כך תהפוך לסלב פייסבוק

הילטון היא בת לאימפריית מלונאות, שגדלה עם כפית כסף בפה, תלתלי פלטינה על הראש ומטילי זהב בבנק, וכעת משוטטת ללא תכלית בעולם הסלבריטאות חסר התכלית. היא לא צריכה לדאוג לפרנסתה, והסלבריטאות שלה היא תחביב נחמד לשעות הפנאי. אליסון גדלה בפרבר של שיקגו, למדה מדע המדינה בג’ורג’טאון, עברה לניו יורק למצוא עבודה בתקשורת, והפכה את עצמה לסלבריטאית על ידי שימוש בכלי מדיה חברתית והתחככות באנשי התעשיה. אליסון עובדת בזה, מתוך אינסטינקט או הבנה עמוקה שסלבריטאות-עצמית היא מודל עסקי שחשיבותו נמצאת במגמת עליה. “איך להפוך למפורסמת אינטרנט (אפילו אם את אף אחד – תשאלו את ג’וליה אליסון)” היתה ההפניה המעליבה לכתבת השער שהקדיש לה מגזין הטכנולוגיה וויירד ב-2008.

האינטרנט היא מדיום זמין גלובלית לכל מי שרוצה לדעת עלינו משהו, או לשכור אותנו לעבודה. הכוח שלנו שם נבנה מפעולות מקוונות (סטטוסים בפייסבוק, פוסטים בטאמבלר, תמונות באינסטגרם, סרטונים ביוטיוב, צ’ק-אינים בפורסקוור) ומקשרים חברתיים מקוונים (מספר הלייקים בפייסבוק, מספר הריטוויטים בטוויטר, מספר האתרים שמלנקקים לבלוג שלנו). הכוח נמדד בבולטות שלנו ברשת – האם אני משה כהן הראשון, השלישי או ה-36,000 שתמצאו בפייסבוק? באיזה עמוד אני בגוגל כשמחפשים “מתרגם מעברית לאנגלית”? כמה אנשים קוראים את הציוץ שבו כתבתי שאני מחפש עבודה בתרגום, וכמה מהם יעשו לו ריטוויט? כשמישהו יכתוב בפייסבוק שהוא מחפש מתרגם, כמה אנשים ימליצו לו עלי? ואיך אני הופך לסלב רשת כדי לקדם את עסקי התרגום שלי?

יש אנשים שהאינטרנט מעניקה להם סלבריטאות-בזק לא מתוכננת וזמנית. סואהיב אתר, איש מחשבים מאבוטאבאד, דיווח לילה אחד על רעשי מסוק ופיצוצים. בדיעבד הסתבר שתיעד את הדקות האחרונות לחייו של אוסמה בן-לאדן. ג’נט קורדובה, סטודנטית מוושינגטון, קיבלה מנציג בית הנבחרים האמריקאי אנת’וני ווינר תמונה של הזקפה שלו בציוץ טוויטר, שנשלח בטעות אבל אמור היה להיות הודעה פרטית. ווינר טען בתחילה שלא שלח את התמונה ושמישהו פרץ לו לחשבון, אבל חפירה של אומת האינטרנט ושל התקשורת חשפה שורת מעשים דומים של ווינר, שנאלץ לכנס מסיבת עיתונאים ולהודות. ושרה קילן התפרסמה בזכות קונאן אובראיין.

כשרשת הטלוויזיה NBC התנכלה לתוכניתו של אובראיין, אומת האינטרנט התגייסה לעזרתו והרימה קמפיינים מקוונים והפגנות אופלייניות. אחרי שחתם על הסכם כניעה עם אן.בי.סי שפיצתה אותו בנדיבות בתמורה לתקופת צינון ארוכה, פתח אובראיין חשבון בטוויטר כדי לשמור עם קשר עם המעריצים עד שיורשה להפשיר. בתחילת 2010 חנך את הנעקב הראשון שלו, שרה קילן, מובטלת בת 19 ממישיגן שעומדת להתחתן. משלושה עוקבים היא עלתה לעשרות אלפים, חברות מסחריות גילו את הפוטנציאל המסחרי והתחילו לשלוח לה מתנות. היא הפכה לסלבית בפני עצמה ואפילו עשתה מזה כסף.

קילן היא הצד הפחות מעניין בסיפור. אובראיין הוא הסיפור: כוכב אולד סקול נטול נוכחות רשת שאיבד את הבמה הפופולרית שפרסמה אותו, גילה את האינטרנט ומינף את הסלבריטאות שלו לכוכבות רשת, שמשמשת עכשיו כתומכת לחימה לתוכנית הטלוויזיה החדשה שלו בערוץ קטן יותר.

אובראיין לא לבד. כששביתת התסריטאים שיתקה את הוליווד, ג’וס ווידון, האבא של “באפי קוטלת הערפדים”, גייס כמה חברים ויצר מיני-סדרה לאינטרנט בלי שום אולפן מאחוריו. המעריצים עשו לה את יחסי הציבור הכי טובים שאי אפשר לקנות בכסף. אשטון קוצ’ר כבר היה כוכב טלוויזיה וקולנוע כשפתח חשבון טוויטר כדי להיות בקשר ישיר עם המעריצים שלו, בלי תיווך של הגופים שחיים מההצלחה שלו – תעשיית הבידור, האולפנים, התקשורת והסוכן שלו. במהלך זועק מסמליות הוא הזמין את CNN לדו-קרב על גיוס מיליון עוקבים בטוויטר. הסלב הביס את תאגיד החדשות הגלובלי.

אובראיין, ווידון, קוצ’ר וסלבים רבים אחרים רואים בשנים האחרונות את השקיעה התרבותית והפופולרית של מוקדי הכוח הישנים בעולם הבידור. הם קולטים שהקדנציה שלהם עלולה להיקטע במפתיע. הם מבינים שהם חייבים להקים נוכחות רשת דומיננטית, שתשמש אותם לבצר את מעמדם, לשמר את הפופולריות שלהם, להגדיל את ערך המניה שלהם בשוק הבידור. בעזרתה הם יוכלו לחוש את הדופק של המעריצים ואת כיוון הרוח של התעשיה. אם יהיו אמיצים, הם גם יתנסו בפורמטים ובנראטיבים היצירתיים החדשים שהמדיום האינטרנטי מציע להם.

1 | ג’סטין ביבר

29,588,101 אוהדים בפייסבוק
10,338,101 עוקבים בטוויטר

אם תחפשו “ג’סטין ביבר” בפייסבוק, תוצפו בעשרות רבות של דפים שמוקדשים לזמר אליל הנערות, עד שהדפדפן שלכם יתרסק אל מותו. זה רק טבעי עבור כוכב ששירתו נחשפה לעולם בסרטונים שאמו העלתה ליוטיוב כשהיה בן 12, שם גילה אותם מנהל שיווק של חברת תקליטים שהפך אותו לאימפריה. היום, בגיל 17, הוא אחראי לסרטון הנצפה ביותר בתולדות יוטיוב, שירו “בייבי” בביצוע משותף עם לודקריס. הסרטון הזה הוא הראשון שעבר את חצי מיליארד הצפיות, ועומד כעת על 561,690,972 נכון למועד הכתיבה. “Bad Romance” של ליידי גאגא משתרך אחריו במקום השני עם 375.7 מיליון צפיות בלבד. רק במקום החמישי מופיע לראשונה סרטון ויראלי נטול סלבים, הלחם והחמאה של יוטיוב של פעם, “צ’ארלי נשך לי את האצבע”, עם כ-240 מיליון צפיות.

אף שלגאגא יש יותר אוהדים בפייסבוק ובטוויטר, השפעתו של ביבר גדולה יותר, והוא המוזיקאי המשפיע ביותר (והאדם המשפיע ביותר) בסושיאל מדיה לפי בדיקה שערך ביוני שירות קלאוט, שמודד השפעה של אנשים ברשתות חברתיות, ושמעניק לו ציון 100 עגול. “ג’סטין ביבר יותר משפיע אונליין מהדלאי לאמה או נשיא ארה”ב”, הזדעק העיתון הבריטי אובזרבר בכתבה על קלאוט.

כוחו של ביבר מגיע מקהל האובססיבי-קומפולסיבי שלו, כמו גם ממתנגדיו, שמתחזקים את הבאז סביבו. בקרב המעריצות הישראליות, למשל, התפתח ז’אנר ספרותי של סיפורי ארוטיקה קלה בהשתתפות ביבר. חוקי הז’אנר מכתיבים שהסיפור יסופר בגוף שני ושמה של הגיבורה לא יופיע, כך שכל מעריצה יכולה לקרוא את הסיפור כאילו נכתב עליה.

2 | ליידי גאגא

37,960,339 אוהדים בפייסבוק
10,864,628 עוקבים בטוויטר

ה-20 באוגוסט 2010 היה תאריך היסטורי עבור שתי כוכבות-על מוזיקליות, בריטני ספירז וליידי גאגא, אבל רק אחת מהן חגגה אותו. באותו יום עבר מספר העוקבים של גאגא בטוויטר את ה-5,667,000, מספר העוקבים של ספירז, והפך אותה לאדם הנעקב ביותר בטוויטר, חשבון שאותו היא מעדכנת בעצמה ויש בו פחות מ-900 ציוצים (היום יש לה פי שניים עוקבים, אחריה ביבר ואובמה, וספירז ירדה למקום הרביעי עם כ-8.2 מיליון עוקבים). חודש לפני כן רשמה גאגא שיא עולמי נוסף כשהיתה לאדם החי הראשון שעבר את ה-10 מיליון אוהדים בפייסבוק, יותר מנשיא ארה”ב ברק אובמה ופחות ממלך הפופ המנוח מייקל ג’קסון. סרטון התודה שפרסמה גאגא בפייסבוק זכה ל-54 אלף לייקים ולכ-13 אלף תגובות.

ההצלחה המקוונת של גאגא לא גדלה פרא, אלא טופחה ודושנה בקפידה. בשנת 2008, כשעוד היתה אלמונית למדי, שכרה גאגא את שירותי ניהול הסושיאל מדיה והפרסום המקוון של חברת ת’ינק-טאנק דיג’יטל. החברה הציפה את בלוגרי המוזיקה בחומרים של גאגא, דאגה שהיא תהיה נגישה ביותר לראיונות בבלוגוספירה וקצרה את ההצלחה. גאגא הפכה למוזיקאית מובילה במייספייס, כשזו עוד היתה רלוונטית, עם 700 אלף חברים. עכשיו היא מנסה להקים מייספייס חדשה, מוצלחת יותר.

בשנה שעברה הזמין מנכ”ל אפל סטיב ג’ובס את גאגא ומנהלה העסקי, טרוי קרטר, לדבר על הרשת החברתית מבוססת המוזיקה פינג שהקים. השניים החליטו שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר, קרטר גייס חבר והשלושה הקימו את הסטארטאפ “בקפליין”. החברה עובדת על פלטפורמה חברתית לסלבריטאים, שיוכלו לבנות בה קהילות של מעריצים ולשלב בהן פעילות מרשתות חברתיות. החברה גייסה לאחרונה למעלה ממיליון דולר ממשקיעי הון סיכון, שביניהם יו”ר גוגל אריק שמידט.

3 | שאקיל אוניל

2,127,948 אוהדים בפייסבוק
3,915,429 עוקבים בטוויטר

שחקן הכדורסל האגדי שאקיל אוניל סיכם 19 שנות משחק בסרטון קצרצר שבו הודיע על פרישה. הוא צילם והעלה אותו לטוויטר באמצעות אפליקציה בשם טאוט (Tout), לצד ההכרזה הלקונית ושגוית הכתיב “im retiring”, לינק לסרטון וההשתגית #ShaqRetires, שתשמש אחר כך את המצייצים על פרישתו.

אוניל אוהב את טוויטר, ולא התבייש לחפור שם עם עשרות ציוצים ביום עוד לפני שהחליט לעזוב את הדיי ג’וב שלו. שניים מעוקביו, שהתווכחו ביניהם אם זה אכן הוא או מתחזה, הלכו לדיינר בפיניקס אחרי שאוניל צייץ שהוא אוכל שם. הם גילו שזה הוא, חמקו לשולחן אחר והתווכחו אם לפנות אליו. שאק חסך להם את ההתלבטות: הוא שאל בטוויטר אם יש עוד טוויטריסטים בדיינר, הם הצטרפו אליו לשולחן והשלושה סעדו יחד, דיברו על טוויטר וסלולריים והצטלמו למזכרת. האיש שעושה מיליונים הצליח ליצור לעצמו תדמית של עממיקו חביב שלא מתנשא על המעריצים, וכל זה במחיר של שני ציוצים וארוחה בדיינר.

גם הודעת הפרישה של אוניל היתה שיעור בשיווק בסושיאל מדיה. אפליקצית טאוט שבה השתמש זכתה לחשיפה יקרת ערך (חצי מיליון כניסות רק בשלוש השעות הראשונות אחרי הפרסום) מבלי שהחברה הוציאה סנט אחד. אוניל גילה בעצמו את האפליקציה, שהיתה עוד בבטא, אהב אותה, יצר קשר עם החברה ואמר שהוא מתכוון לפרסם חדשות מעניינות באמצעותה. משם נסללה הדרך לשיתוף פעולה שהפך את אוניל לחבר במועצה המייעצת של החברה. אנשי טאוט זכו גם להיות שותפי סוד, כשאוניל סיפר להם על פרישתו המתוכננת ארבעה שבועות לפני שהודיע עליה לשאר העולם.

4 | ג’ימי פאלון

27,533 אוהדים בפייסבוק
3,660,798 עוקבים בטוויטר

ג’ימי פאלון, שחקן ובדרן בינוני שהתקדם מסאטרדיי נייט לייב דרך סרטים בינוניים להנחיית תוכנית הלייט נייט של אן.בי.סי, שם הוא ממלא את נעליו העצומות של קונאן אובראיין. כמו אובראיין, גם פאלון מתחזק גיק שיק, מריץ דאחקות בטוויטר ואפילו הקדים את אובראיין בשטיק של לקחת טוויטריסט אנונימי ולהפוך אותו לסלב.

פאלון בחר בבראיין ברינקמן, שהגיע להיות בקהל בצילומי התוכנית, וביקש מהצופים לעקוב אחריו בטוויטר. אובראיין החל לעקוב אחרי שרה קילן (היום סלוויק, שמה אחרי הנישואים) כששרף זמן באינטרנט בהמתנה לתום תקופת הצינון מהופעה בטלוויזיה שכפו עליו הבוסים מאן.בי.סי. לקילן של אובראיין יש היום 49,402 עוקבים. לברינקמן של פאלון פחות מחצי מזה – 21,693 עוקבים. בינוני כבר אמרנו?

5 | אופרה ווינפרי

6,007,192 אוהדים בפייסבוק
6,213,532 עוקבים בטוויטר

אופרה ווינפרי אמנם פעילה ברשתות החברתיות – כאילו שיש לה ברירה – אבל לא נמצאת בפסגת כוכבי הסושיאל מדיה. עם זאת, ההשפעה שלה על הקהל המקוון עצומה. כשהזכירה מוצרים בתוכניתה הטלוויזיונית המצליחה The Oprah Winfrey Show, ששודרה במשך רבע מאה, הקהל רץ לחפש אותם. למשל, כשהמליצה לנשים לרכוש חזיות בגודל הנכון ואזכרה את המותג פרייה (Freya), חיפוש המותג ביאהו קפץ ב-49 אלף אחוזים!

לפי מדידה של חברת ג’נרל סנטימנט, תוכנית הסיום של ווינפרי הגיעה למקום החמישי ברשימת הנושאים הנידונים ביותר ברשת ב-2011. האירועים שעקפו אותה היו בינלאומיים או לאומיים-אמריקאיים: חיסולו של אוסמה בן-לאדן, החתונה המלכותית בבריטניה, הסופרבול וטקס פרסי האוסקר.

6 | תודות

סייעו בגיבוש הרשימה: אפי טריגר, Pop Tarts; דורי בן-ישראל קריו, מזבלה; מאור קפלנסקי, eBrand; ספי שקד, ענבר מרחב שקד; צביקה בשור, דיבור מדיה; שילת לנדנברג, סמנכ”ל פייסבוק בנענע10.

_________________________
התפרסם במקור ב”פירמה – מדד המותגים", יולי 2011

מדד המותגים 2010: מותגים מאבדים שליטה באינטרנט
מדד המותגים 2009: מותגים שעשו את זה באינטרנט

16 ביולי, 2011 | בנושאים: 404 | 4 תגובות 

כך תהפוך לסלב פייסבוק

1. פתח לעצמך דף מעריצים. פרופיל זה לפשוטי העם, והוא מוגבל ל-5000 חברים. קטן עליך.

2. בצע צ’ק-אין במועדונים לוהטים ומסעדות שוות. אף אחד לא צריך לדעת שאתה עומד עם הסמארטפון בחוץ ומסתכל פנימה בקנאה בזמן שהסלקטור מסתכל עליך בתיעוב.

3. העלה תמונות מאירועים שאתה משתתף בהם. בזווית הנכונה ועם קצת פוטושופ יצירתי, גם יום כיף של ועד העובדים באשקלונה יכול להיראות כמו מסיבה בבריכה פרטית של אוליגרך.

4. הגב בעמודים של סלבריטאים אמיתיים. אבל באחוות סלבים נון-שלנטית, כמו שאתה מדבר עם חבר מהתיכון.

5. התייחס לאירועי אקטואליה. אתה לא רוצה להיות ראש הממשלה, אבל תשמח לייעץ לו איך לפתור את בעיות המדינה.

עוד בנושא: אני חייב להיות סלברשת: הפייסבוק של המפורסמים

_________________________
הפוסט התפרסם במקור ב”פירמה – מדד המותגים", יולי 2011

16 ביולי, 2011 | בנושאים: 404 | 2 תגובות 

אפרים קישון+: שטוכס טכנאי המדפסות

אהודק כתב אפרים קישון, אני ביצעתי שמוליק סגל. שטוכס טכנאי המדפסות >>

[עדכון] אפשר להאזין גם פה:

[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2010/06/shtux.mp3]

Vm
P
d

14 ביולי, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות 

הכת של אפל וסטיב “איוב” ג’ובס

עם עדת מעריצים, מיתולוגיה, טקסים וסמלים, לא פלא שיש מי שאומר על מייסד ומנכ”ל אפל, סטיב ג’ובס, שהוא על-אנושי

סטיב ג’ובס יודע למכור. ויותר מכך: ליצור תשוקה. חברות מוציאות סכומי עתק בנסיון לשוות לעצמן ערכי מותג של אהבה, בזמן שהכת של אפל באמת אוהבת את המותג שלה. “הדבר שהדהים אותי, בתור איש שיווק שראה המון מותגים ברחבי העולם, זה רמת הנאמנות של אותם אנשים למוצר”, אומר מנכ”ל איידיגיטל ערן תור, הזכיין הישראלי של אפל, שהגיע לשם אחרי קדנציות ביצרניות מוצרי צריכה כיוניליוור ורקיט בנקיזר. “הנאמנות נובעת מקשר אמוציונלי מאוד חזק על בסיס האהבה, מערכת יחסים שאנשים קשרו עם המוצרים האלה, הם דיברו על המחשב שלהם בצורה של מערכת יחסים כמו בין אנשים כמעט. יש אנשים שאתה אוהב, למשל אם אתה נשוי להם, ואחרי כמה זמן אתה מסתכל על חתיכה ברחוב, זה קורה לכולם. אבל באפל זה לא קורה”. קובי שלי, במאי הסרט התיעודי Macheads על כת חובבי אפל, רואה זאת אחרת: “אפל עושה אנשים מאוד אוטיסטים – הם לא מכירים שום דבר אחר. כשאפל נפלה אנשים היו בחרדה גדולה. הם רצו לקנות מוצרים וניסו לגייס משקיעים לחברה”. “זה כמו סם”, מודה תור.

מה יוצר את מערכת היחסים העזה הזאת? תור חושב שמדובר בחווית השימוש: “הם יצרו ממשק שימוש שבו הפשטות, האינטואיטיביות והקשר עם האדם נעשו בצורה מדהימה. באפל קורה משהו אינטואיטיבי שאתה מתחבר אליו. אנשים שלא הסתדרו עם טכנולוגיה פתאום הסתדרו עם האייפון, התחילו לגלוש באינטרנט, לעשות וידאו קונפרנס בלי להבין איך זה עובד”.

חווית משתמש, טובה ככל שתהיה, לא מסבירה את עוצמת הרגשות של כת האפל. כשמדובר בהערצה, הגורם הרציונלי הוא משני לגורם האמוציונלי. במקרה של אפל זו השאיפה האנושית להשתייך לקבוצה אקסקלוסיבית. אפל התחילה כיצרנית מחשבים אישיים לאנשים במקצועות יצירתיים, כמו גרפיקאים, מוזיקאים ופרסומאים, שהיוו את הבסיס לכת המק. המיצוב הזה, שבו האיכות באה על חשבון הכמות, הוכיח את עצמו: מדובר במעצבי דעת קהל, כפי שאפשר ללמוד מהשכיחות הבלתי מציאותית של מחשבי מק בסרטים וסדרות טלוויזיה.

ההוליווד ריפורטר דיווח שבתקופה של ארבעה חודשים ב-2006, מוצרי אפל הופיעו 250 פעמים ב-38 תוכניות פריים טיים שונות, שבהן The O.C. ו-CSI: ניו יורק. לפי בדיקה של אתר ברנדצ’אנל, מוצרי אפל הופיעו ב-112 מתוך 334 הסרטים שהגיעו לראש טבלת שוברי הקופות האמריקאית ב-2001-2010, שניה רק לפורד (144 סרטים) ולפני קוקה קולה (96 סרטים). שנת השיא של אפל באותו עשור היתה 2008, עם הופעה ב-20 מתוך 40 סרטים שוברי קופות. אפל אמנם שוכרת אנשים שעבודתם היא לקדם הצגה ואזכור של מוצריה בסרטים וסדרות, אבל בניגוד לחברות רבות אחרות, היא לא משלמת לאולפנים על הפרסום הסמוי עצמו.

“אפל הוא מותג של אנשים יצירתיים”, הסביר לוסיאן ג’יימס, נשיא חברת ייעוץ המותגים אג’נדה, בראיון לוושינגטון פוסט ב-2006. “כשמשתמשים באפל מנסים לרמז על ארטיסטיות”. כלומר: אנשי הכת של אפל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה מנצלים את הבמה שלהם לקדם בקרב הציבור הרחב את התדמית של אפל כמחשב לאנשים יצירתיים. באופן מעגלי, הדבר מקדם את התדמית שלהם עצמם בציבור הרחב כאנשים יצירתיים: הם הרי משתמשים במק, ומי שמשתמש במק הוא אדם יצירתי. עובדה, זה היה בטלוויזיה ובקולנוע.

גם כשאפל הרחיבה את המעגל ונכנסה לכל כיס ותיק עם האייפודים, האייפונים והאייפדים, היא השכילה לשמר את התדמית האקסקלוסיבית. רוצה לומר, לגרום לאנשים להרגיש מיוחדים גם כשהם קונים גאדג’ט שיש לכל כך הרבה אנשים אחרים. “אפל זיהתה משהו שהוא גאוני מבחינה שיווקית”, אומר תור, “אם אתה אוהב משהו ואני אוהב משהו, יש בינינו קשר. מאחר שיש לנו אהבה אליו, אנחנו מדברים עליו. אני לא מכיר מישהו שיש לו מק או אייפון ולא מדבר עליו, מישהו שיש לו אייפד 2 ולא מספר על זה לחברים שלו. אתה לא מדבר על הרבה דברים שאתה קונה – חולצות, נעליים, שקדי המרק שאכלת בשבת אצל אמא שלך. אנשים קונים קוטג’ אבל לא מדברים עליו. התחילו לדבר עליו רק כשהיתה בעיה”.

אפל מצליחה לגרום לצרכנים לשלם יותר על מוצריה גם כשיש להם חלופות זולות יותר, ולעתים טובות יותר. זה מוביל לדיסוננס קוגניטיבי: עדיף לי להמשיך להתלהב מהאייפון שלי מאשר להודות, אפילו כלפי עצמי, שיצאתי גרופי פראייר של מותג. דוגמה חיה מפי תור: “אפל החליטו לעבור ממערכת ההפעלה 9 ל-10 וביום אחד מחקו את הכיווניות של העברית, ואנשים לא עזבו. לקחו להם משהו מאוד בסיסי כמו שפה, והם עדיין נשארו באפל. דמיין לעצמך שאתה נוהג במכונית, ופתאום יגיע מישהו ויגיד לך, ‘אתה נוסע מעכשיו עם ההגה בצד ימין’. אתה לא תישאר באוטו הזה. לא עזבו! זה הדהים אותי!”

המופע של סטיב

בתוארו, סטיב ג’ובס הוא יו”ר ומנכ”ל אפל. בפועל, אפל היא מופע של איש אחד, ג’ובס. מהפילוסופיה והחזון דרך ההבנה של נפש המשתמש ועד הקנאות לפרטים הקטנים, ג’ובס הוא רכיב חד-פעמי ובלתי ניתן להחלפה במכונה של אפל. iSteve – The Book of Jobs אינה הביוגרפיה הראשונה עליו, אבל היא הראשונה שאיתה הוא שיתף פעולה באופן ישיר והעניק ראיונות למחברה, וולטר אייזקסון. מדובר ברב מכר: בתחילת יוני שהתה הביוגרפיה יומיים ברשימת 15 הספרים הנמכרים ביותר באמזון, ובראש הרשימה בשלוש קטגוריות, ביוגרפיה והיסטוריה, ביוגרפיות של אנשי עסקים, וטכנולוגיה. ההצלחה של הביוגרפיה שלו מרשימה אפילו יותר לאור העובדה שהיא תראה אור רק בחודש מרץ 2012, ושמעמדה כרב מכר בא לה מהזמנות מוקדמות באתר.

שמו של הספר, משחק מילים על Book of Job (ספר איוב), מרמז אולי על הנראטיב הצפוי, צדיק גמור שעומד שוב ושוב בפני מבחנים קשים אך לא מאבד את האמונה. הילד שנמסר לאימוץ; הצעיר שאכל בבית תמחוי וישן בבתים של חברים; הסטודנט שנשר מהלימודים אחרי סמסטר אחד; המייסד-השותף של אפל שהורחק ממנה על ידי המנכ”ל שהוא עצמו גייס; יזם הטכנולוגיה שהסתכל מבחוץ על החברה שהקים הולכת וגוועת; המנכ”ל החוזר שהוביל את המהלכים המוצלחים של השקת נגני האייפוד וחנות המוזיקה המקוונת אייטיונז ואז חלה בסרטן; אחד האנשים המשפיעים בתבל שלא יכול לשבריריות של הגוף האנושי ונאלץ לעבור טיפולים רפואיים שונים, שבהם השתלת כבד, ולהעביר את סמכויות הניהול היומיומיות של החברה שהוא כל כך אוהב לידי סמנכ”ל התפעול טים קוק.

אבל בניגוד לאיוב, ג’ובס אינו צדיק גמור.

ג’ובס הילד, שחווה את הטראומה הבלתי ניתנת לריפוי של מסירה לאימוץ ואת חיי העוני, הוא ג’ובס המבוגר שהתכחש לאבהותו לילדה בטענה שהוא עקר, ודן אותה להתקיים על קצבת סעד, עד שהתרצה והסכים להכיר בה.

ג’ובס הצעיר, שגדל בסיקסטיז החופשיות והושפע ממהפכת תרבות הנגד, נסע להודו וגילה את הבודהיזם ואת הסמים הפסיכדליים, היה לג’ובס המבוגר השמרן שמוכר מוצרים סגורים, הן בחומרה והן בתוכנה, ומצנזר אפליקציות שתכניהן לא מוצאים חן בעיניו. העיתונאי ראיין טייט מהבלוג גוקר התעצבן כשראה פרסומת שמוכרת את האייפד כ”מהפכה”, ושאל את ג’ובס באימייל: “אם דילן היה בן 20 היום, מה הוא היה חושב על החברה שלך? האם הוא היה חושב שלאייפד יש ולו קשר קלוש ל’מהפכה’? מהפכות עוסקות בחופש”. ג’ובס השיב לו: “כן, חופש מתוכנות שגונבות את המידע הפרטי שלך. חופש מתוכנות שמחרבות את הסוללה שלך. חופש מפורנו. כן, חופש. הזמנים הם משתנים, וכמה אנשי פי.סי מסורתיים מרגישים שעולמם מחליק ובורח. זה נכון”.

ג’ובס הבוגר, שפוטר מהחברה שהוא הקים על ידי מנכ”ל שהוא עצמו גייס, הוא ג’ובס המנכ”ל שיחסי האנוש שלו עם עובדיו ידועים לשמצה. “אנשים רואים אותו במסדרון ומסתובבים, הם לא רוצים להיתקל בו”, אומר תור, שלא פגש את ג’ובס אישית. ג’ובס ידוע כמי שערך לכמה וכמה עובדים ראיונות פתע ופיטר על המקום את אלו שתשובותיהם לא מצאו חן בעיניו. אנקדוטה ידועה מספרת על אדם שנכנס למעלית במטה אפל, ואחריו נכנס ג’ובס, שמיד שאל: “אז מה אתה עשית בשבילי לאחרונה?” האיש חשב רגע ואז אמר שקנה אייפוד שאפל לא מזמן. ג’ובס קצר הפיוז הודיע לו מיד על פיטוריו. האיש לא התבלבל והשיב “אתה לא יכול לפטר אותי”. ג’ובס ההמום חשב שאולי האיש לא מזהה אותו: “אתה יודע מי אני? אני סטיב ג’ובס!” “אבל אתה לא יכול לפטר אותי”, המשיך האיש בשלו. “אני קובע, ואתה מפוטר!”, קבע ג’ובס. “אני לא”, המשיך האיש למתוח את עצביו של המנכ”ל. כשנמאס לו מהמשחק הוציא כרטיס ביקור והסביר: “אתה לא יכול לפטר אותי כי אני לא עובד פה. אני טכנאי, הזמינו אותי לתקן מכונת צילום בקומה 4”. למרות שמדובר באגדה אורבנית מרובת גרסאות שמופצת ברשת, עובדים רבים באפל מעדיפים להשתמש במדרגות מאשר לנסוע עם ג’ובס במעלית, מחשש שיגיעו לקומה שלהם כשהם מובטלים.

ג’ובס הפילוסוף הטכנולוגי, שהלוגו של החברה שלו הוא מעורר אסוציאציה של פרי עץ הדעת הנגוס שחווה ואדם העזו לאכול למרות האיסור, ושהפך את עולם הטכנולוגיה כמה וכמה פעמים בזכות המחשבה הפרועה והתעוזה היצירתית, הוא ג’ובס המנהל הלא-מפרגן שאפילו עובדיו הבכירים מפחדים לבקר את הקיים ולהעלות רעיונות חדשים מחשש שהוא יגיד להם “זה חרא”, באלו המילים. באחד מהכנסים הפנימיים של אפל נכנס טים קוק לאולם ואמר לנוכחים, בכירים בחברה: “עוד מעט סטיב נכנס, אני מקווה שיש לכם שאלות טובות בשבילו. אם אתם לא בטוחים, אל תשאלו. הוא לא שוכח”. איש מהמשתתפים, כך סופר לנו, לא העז לשאול דבר.

ג’ובס יורד אל העם פעם בשנה (בכפוף למצב הבריאותי) בכנס המפתחים של אפל, לבוש ג’ינס כחול, חולצה שחורה וסניקרס, מכריז על המוצרים החדשים ב-keynote, הנאום המרכזי, וחוזר אל האולימפוס. “ג’ובס הוא תופעה חד פעמית שקרובה למשיחיות. עם זה קשה להתווכח”, אומר שלי. “כל קינואוט שלו זה כמו ציפיה להופעה של רוקסטאר. בכנס האחרון זה היה כמו טקס דתי. זה ברמת החיזבאללה, ההערצה והציפיה לכל מילה ומילה שלו”. “בכל קנה מידה שתסתכל, סטיב ג’ובס הוא super human being”, אומר תור. “לא בקנה מידה של איש חכם – הוא מהאנשים שמשנים את האנושות. מצד שני, כבנאדם על-אנושי יש לו גם קשיים על אנושיים. אני לא משוכנע שהיית רוצה לעבוד איתו”. ושלי מסכם: “אני חושב שהבנאדם שהכי הגדיר לי את מושג ההערצה לסטיב ג’ובס הוא בחור שקוראים לו ג’ורג’ קנליס, הפנאט הכי גדול של סטיב ג’ובס ואפל, שאמר: ‘סטיב ג’ובס יודע מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו יודעים'”.

_________________________
התפרסם במקור ב”פירמה – מדד המותגים", יולי 2011

14 ביולי, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 7 תגובות 

ספינינג בתל אביב: הספין הירוק של העלמת מקומות חניה לתושבים

פוסט של אורי תובל


למה אני מעדיף ללכת ברגל בחום ובלחות, ולא לעלות על האופניים של התל-אופן

(אני מבקש להודות לראש העיר בפועל, עידוק, שהזמין אותי לשאת פה כמה מילים. לא יודע מה עבר לו בראש, אבל לכבוד הוא לי להתארח בבמה השנייה הכי שווה במדינה).

יש באזז מגניב חדש בתל אביב: מורידים מקומות חניה. וודי אלן היה אומר על זה – האוכל גרוע, ועוד נותנים ממנו כל כך מעט. בתרגום לישראלית: גם תוכנית גרועה, וגם לא ממש מתרחשת.

למשל ברחוב בלוך. לפני כמה חודשים בישרה העירייה ש-60 חניות ברחוב יבוטלו לטובת סלילה של שביל אופניים. והיה גם מסר: “סוף ההעדפה למכונית הפרטית“. בבלוך ייסדתי את המדיניות הירוקה החדשה. העירייה נראתה נחושה, פגישות עם התושבים התפוצצו. אבל לפני כחודש נודע לי מגורם מוסמך בעירייה שתהיה היענות חלקית לדרישות: 70 חניות באזור בלוך, שכיום מותר גם למכוניות לא תל-אביביות לחנות בהן אחרי חמש בערב – יוסטו לשימוש בלעדי של התושבים. בנוסף, נולדו 12 מקומות חניה חדשים בכחול-לבן. לא ראיתי מפה, לא יצאתי לשטח, וברור שזה לא ממש מחזיר את החניות שירדו. אבל מה קרה לנחישות? לעקרונות? למדיניות?

מתברר שגם חניה היא פונקציה של פוליטיקה – וזה מצוין. זאת דמוקרטיה בפעולה. קצת לחץ מכיוון הבלוכאים, והעירייה קצת הקשיבה להם. אם הבלוכאים לא היו נשארים לבד, היה הרבה לחץ, וגם הרבה הקשבה. אבל נראה שעכשיו קצת מאוחר לבטל את התוכנית הזאת.

* * *

אז איך נראית המפה הפוליטית של החניה בתל אביב?

ארבע “מפלגות” משחקות במפה הזאת. הקולנית והפטרונית מכולן היא “ירוק“, שרוצה להפוך את תל אביב לעיר-מדרחוב, שבה הרכב העיקרי הוא אופניים, כמובן לצד תחבורה ציבורית אירופאית. מפלגת “ירוק” מברכת על כל צעד שמריח כאקולוגי, גם אם ברור שאינו תורם בכלום לשיפור ממשי. שבילי אופניים חסרי משמעות? סבבה! הורדת חניות? מעולה. נת”צ לא אפקטיבי באבן-גבירול וקרליבך? משובח.

המפלגה השנייה היא “פיתוח“, שרוצה להפוך את מרכז תל אביב לשכונת יוקרה. מצביעי המפלגה הם דווקא משתמשים כבדים ברכב פרטי, אבל הם נהנים מחניה פרטית – מתחת למגדל שלהם או בחניוני הענק במרכז העיר. “פיתוח” אמורה להיות יריבה של “ירוק”, אבל בעניין הורדת החניה בכחול-לבן, הן ביחד בקואליציה. לאנשים של “פיתוח” לא אכפת אם יש חניה ברחוב – הם פשוט לא משתמשים בה. אז מה אכפת להם לעשות מערוף ל”ירוק”.

יחד עם “ירוק” ו”פיתוח” יושבת בקואליציה מפלגה שלישית, שהיא הגדולה ביותר, אך הסמויה ביותר. זוהי מפלגת “תושבי חוץ” – אנשים שנכנסים עם האוטו לעיר. חצי מיליון כלי רכב נכנסים בכל יום לתל אביב (!), והם האחראים האמיתיים לבעיות התחבורה כאן. מי שמעודד אותם להשתמש בפרייבט זו מדינת ישראל, שסוללת למענם אוטוסטראדות מדהימות ומחלפי ענק ועדיין לא החליטה מה לעשות עם כלי הרכב הארוך הזה (משפחה אחת מהגן של הבת שלי עברה לכרכור. ההורים ממשיכים לעבוד בתל אביב. הם סיפרו שכרכור נהדרת, “הבעיה היחידה זה הרכבת”, אמרו, “כל הדרך בעמידה או על הרצפה, כמו סרדינים”).

לראש העיר תל אביב אין הרבה מה לעשות מול זרם המכוניות הזה. אם הוא היה רוצה לצמצם אותו – לא בטוח שיש לו את הסמכות לכך. ואולי הוא בכלל לא רוצה – זה הזרם שאחראי לשגשוג העיר. עד שלא תהיה פה תחבורה ציבורית לאומית ברמה מערבית, שום ראש עיר לא יעז לפגוע במאזדות-3 שדוהרות לתל אביב, וכנראה בצדק.

* * *

מול הקואליציה החזקה הזו, מתייצבת אופוזיציה חבוטה: מפלגת “הרוב הדומם“. חברי המפלגה הם כמה עשרות אלפי תושבי העיר – משפחות, שכירים, קשישים, צעירים – שהתחבורה הציבורית לא משרתת אותם מספיק טוב, ולכן הם תלויים ברכב הפרטי היקר. אני מוכן להתעקש על הקביעה הבאה: תושבי תל אביב שמחזיקים רכב, לא אחראים לבעיות התחבורה בעיר.

(אני מזמין אתכם למשחק שאני משחק עם עצמי. לא, לא זה. משחק אחר: אני עומד ליד נתיבי אבן גבירול או כביש ארלוזורוב, וסופר לכמה מכוניות חולפות יש תווית חניה של מרכז העיר. תמיד יוצא לי 15%, אולי 20% [חוץ מבבוקר ובחמש אחרי צהריים]. רוב הזיהום והפקקים של תל אביב בא ממוניות, אוטובוסים ואורחים).

בקומה ה-12 של עיריית תל אביב יודעים יותר טוב ממני, שבלי פתרון מטרופוליני-לאומי, שום נתיב ייעודי לתחבורה ציבורית באבן גבירול או קרליבך לא יעזור. “בעיות התחבורה במטרופולין שלנו רק הולכות ומחריפות”, כתב רון חולדאי לפני חצי שנה לראשי רשויות באזור. “בהיעדר אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית יעילה, הציבור מעדיף את הרכב הפרטי”. פתרון אסטרטגי עוד אין, חולדאי מנסה להקים רשות תחבורה מטרופולינית, אבל העירייה שלו עומדת תחת לחץ של “ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, והיא צריכה לזרוק להם איזו עצם. “הרוב הדומם” משלם את המחיר על הדמגוגיה הירוקה.

(הערה בסוגריים: בתכל’ס, אני לא בטוח שהעירייה עצובה מדי מכך שמעמד הביניים נפגע. כמו הממשלה, כמו האוצר, כמו המילואים, כמו המצב המדיני, כמו החרדים, כמו כולם, גם העירייה שוחקת אותו ומעמיסה עליו הוצאות: שימור בתים או שיפוץ החזיתות וזה עוד לפני שהזכרנו שמדובר בעיר היקרה ביותר במזרח התיכון וכל מה שקורה עם מחירי הדיור).

אבל תראו איזה קטע: העיר אולי לא קשובה לבעלי המכוניות שגרים בה, אבל נראה שהיא דווקא מאוד אוהבת מכוניות: באבן גבירול יש שישה נתיבים. בארלוזרוב לפחות שלושה ולפעמים שישה. ביהודה הלוי יש שלושה לכיוון אחד. בחניון התרבות החדש יש 1,000 מקומות חניה (אבל אין שם הסדר “קרוב לבית” של חניה בחינם בלילה לתושבי האזור. במקום זה, אפשר לעשות מנוי). בקצה רוטשילד נבנה חניון גדול, וחניוני ענק מתוכננים גם במתחם גבעון ובבוגרשוב (ויש תוכנית גם לאלפי מקומות מתחת כיכר רבין, אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב). כדי להדגיש עד כמה אותם חניונים חיוניים לנו, מסבירים לנו לאחרונה בלי בושה שהחניונים הם מקלטי ענק נגד התקפה כימית נוראית.

אז זה לא שמפסיקים ליצור מקומות חניה בתל אביב. נהפוך הוא, מייצרים כאן המון מקומות חניה, להמון המכוניות שייכנסו לעיר – רק בתשלום. איך קוראים למה שקורה כאן? הפרטה! לוקחים משאב ציבורי בחינם – חניה ברחוב בכחול-לבן – ומעלימים אותו בשם הספין הירוק, לטובת חניונים תת קרקעיים בתשלום – שנבנים בשם הספין הביטחוני. זה ספינינג בתל אביב, ואנחנו עוד חושבים שזה בריא לנו. הירוקים (והאדומים) היו צריכים לעמוד פה על רגליהם האחוריות, אבל בשם הספין הירוק, הם משתפים פעולה עם מכירת התושב הממוצע לאילי החניונים.

* * *

התעלפתם? עוד לא? יופי, יש עוד קטע אחד אחרון. על תל-אופן.

סיסמת הקסם שמנחה את העירייה בהתמודדותה הבלתי אפשרית עם הלחצים השונים המופעלים עליה, היא “מציאת איזון בין שימושי הכביש”. אלא שהאיזון הופר בשל פרויקט “תל-אופן”. לאחר חודש, כבר דווחנו שיש לו 2,000 מנויים. כשיגיע, נניח, ל-20,000 מנויים, יטענו שהעומס דורש הורדת חניות לטובת שבילי אופניים. ייקחו רחוב כמו סוקולוב, ויסבירו לנו שהמון אופניים ירקרקים נוסעים לפארק על המדרכה, ויש תאונות בין רוכבים לילדים, ולכן צריך להוריד חניות לכל האורך לטובת שביל אופניים. איזון!

(דרך אגב, שמתם לב שבאופניים הירוקים אי אפשר להסיע ילד מאחור? הסיבה הרשמית היא בטח ביטוחית, אבל שוב – מי לא יכול להשתמש בהם? נכון, בעלי המשפחות, אלה שגם לוקחים מהם את החנייה. נו, נודניקים, שיעברו כבר לפתח תקווה).

בפרויקטים דומים בחו”ל התגלה שרוב שוכרי האופניים הם תושבי חוץ – שמגיעים לעיר ברכבת, או חונים בחניוני חנה-וסע עצומים. שני דברים שאין אצלנו. לכן, אצלנו לא יהיה צמצום במספר המכוניות, אבל תושבי העיר יפסידו חניה בחינם. נכון, בהרבה ערים באירופה מעודדים את התושבים לעזוב את הרכב ולעבור לאופניים, אבל תראו בתמונות, יש שם כלי רכב שאני לא מכיר. זה נראה כמו אוטובוס אבל יוצאים לו חוטים מלמעלה. ומי יודע, אולי יש להם אפילו תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע.

תל-אופן זה פרויקט נחמד, אפילו שמיש ויעיל. בשבוע שעבר נגנבו האופניים שלי, ואולי אעשה מנוי לפרויקט הזה (רגע… האם יכול להיות ש… לא, לא יכול להיות). אבל ברמה העקרונית, הפרויקט הזה הוא דמגוגיה, אבק ירוק בעיניים. זה אקט שיווקי שמטרתו למתג את העיר הזאת כ”ירוקה” בזמן שהיא הכי שחורה. כמו הנת”צים המגוחכים והורדת החניות בבלוך – זה לא חלק מתוכנית אמיתית לשינוי במצב התחבורה, זה רק תהליך שכל מטרתו, להוריד אותי מהרחוב לחניון תת קרקעי בתשלום.

אומרים לנו שכשתהיה פחות חניה בעיר, יהיה יותר טוב. אבל הסדר צריך להיות הפוך: כשיהיה יותר טוב, נוכל לוותר על הרכב ונזדקק לפחות חניה. אבל לפוליטיקה אין סבלנות לשינויים אסטרטגיים, ובשיטת “מצליח” מנסים פעולות כוחניות. הצליח בבלוך? סבבה. בפעם הבאה ניפגש בבן-גוריון. מעמד הביניים התל אביבי ייאלץ לשלם יותר על חניה, או לעזוב את העיר. אישית אני חושב שב”ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, לא יהיו יותר מדי עצובים. אבל יש אפשרות נוספת: ש”הרוב הדומם” ישמיע את קולו. אנחנו אולי פחות מאגניבים, אבל אנחנו לא בנים חורגים בעיר הזאת.

_____________________
אורי תובל הוא סגן עורך "מוסף הארץ"

14 ביולי, 2011 | בנושאים: 404, עירוניה | 17 תגובות 

← לדף הקודם — לדף הבא →