אשגר 404, גיליון 000*

בשם יערות הגשם ההולכים ונכחדים, בשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים, פונה המכתב העיתי ללא נייר “חדשות בן עזר” וקורא: יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן, אלא להפך, מתרגז ועובר הלאה – כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן, והרמה – ביותר ממחציתם היא תת-רמה!

[…]

אמנם, וכל זמן שהשיטפון מתרחש בתחום חדש-יחסית – האלקטרוני, האינטרנטי, זה דווקא לטובה. רוב המידע אמין. אפשרויות הנגישות אליו והתקשורת עימו הן בגדר התגשמות חלום שאותו לא העזו בני אדם לשער עד לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הערך המוסף הגדול והעצום של העיתונות האינטרנטית הוא שאינה זקוקה לנייר ואינה מייצרת הררי זבל-נייר שאותו איש לא קרא ושבישראל גם אינו ממוחזר.

את הדברים הללו כתב הסופר אהוד בן עזר בגיליון 42 של הניוזלטר האימיילי שלו, “חדשות בן עזר” (4/6/2005), וחלקים מהם צוטטו בטור של תום שגב ב”הארץ” (15/5/2005). שנתיים עברו, ובן עזר מצטרף למכחידי היערות: הוא נמנה על המצטרפים לשורות העיתון העתידי “ישראל היום”.

אהוד בן עזר. צילום פרטי

איך עולים הדברים בקנה אחד, אימיילתי לבן עזר, ותוך זמן קצר קיבלתי תשובה מפורטת:

אחת הסיבות להוצאה לאור של ‘חדשות בן עזר’ אלה היתה התחושה שהעיתונים הרגילים סתומים עבורי ועבור עוד אנשים כותבים כמוני, ולפיכך המכתב העיתי יימשך ללא כל קשר להופעתו של העיתון החדש ‘ישראל היום’.

ההצטרפות שלי ל’ישראל היום’ היא בתור פרי-לאנס מתבטאת בכך שנתבקשתי לכתוב רשימה פובליציסטית פעם בשבועיים דרך קבע, וזאת אעשה גם כדי שעוד קוראים לבד מנמעני ‘חדשות בן עזר’ יקראו לפעמים את דבריי.

אני חושב שאחת הסיבות שכותבים רבים מצטרפים ל’ישראל היום’ נעוצה ביהירות, בהתנשאות, ובדיעות הקדומות שמאפיינות את שלושה העיתונים הגדולים הקיימים.

אבל במקביל מתחזקת אמונתי שהעיתונות האינטרנטית הולכת ומאגפת את העיתונות המודפסת, ויותר ויותר קוראים מגלים אותה. ראה למשל את האתר המצויין של ד”ר גיא בכור.

ואולם הבעייה בעיתונות האלקטרונית היא שחלק גדול מהחומר הוא מתחת לכל רמה מבחינת השפה, הסגנון והפיסוק ונראה ממש חובבני. לכן ‘חדשות בן עזר’ אינו אתר ואינו בלוג אלא הוא מכתב עיתי, מכתב כתוב בתוכנת וורד שאני שולח ערוך היטב פעמיים בשבוע לכל נמעניי, ואני גם עורך מבחינה לשונית את דברי המשתתפים שיהיו ברמה לא פחות גבוהה ואולי גם יותר מזו של העיתונים היומיים, תוך מתן חופש מירבי לדיעותיהם (אך לא השמצות סתם וניסיון להשתמש בפלטפורמה שלי כדי לפרסם דברי בלע וחשבונות אישיים).

בעייה נוספת באתרים ובבלוגים היא שככל שהאתר יהיה יותר סנסציוני מבחינה חדשותית, גם בנוסח של ידיעות מתחת לחגורה, תהיינה לו יותר כניסות ולכן יותר פרסומות תמורת סכומים גבוהים יותר. מה שמעודד שחיטה עיתונאית מתוך אינטרסים כלכליים ברורים.

אגב, בן עזר מציין ש”חדשות בן עזר”, שנוסד ב-2005, הגיע כבר לגליונו ה-264, ונשלח ליותר מ-1500 נמענים. מי שרוצה להימנות על רשימת התפוצה שלו צריך לבקש זאת מבן עזר, בכתובת benezer@netvision.net.il.

עוד אחד שמבקר את הרמה של העיתונות הישראלית הוא נחום ברנע, אחד מטובי כותביה החיים היום ולבטח אחד המתוגמלים ביותר בה. ודווקא הוא נפל בפח של עצלות אינטרנטית בבדיקת עובדות. בטור שפרסם בידיעות אחרונות ב23/7/2007 הוא כתב:

לפעמים, בימים חמים של קיץ, אני מתגעגע לדלידה. דלידה היתה זמרת מצרית עם קול של נער מתבגר, שהיה מעלה אותה בוודאות לשלב הגמר ב’כוכב נולד 5′. על-פי ויקיפדיה היא נולדה בקהיר למשפחה ממוצא איטלקי.

וויקיפדיה? אותה אנציקלופדיה אינטרנטית פתוחה לכל קורא וכותב, שבמשך כמה חודשים טענה, למשל, שג’ון סיגנת’לר האב היה חשוד במעורבות ישירה ברצח האחים קנדי?

ברנע, שמרבה לבקר את היעדר העריכה והסטנדרטים הנמוכים של העיתונות בישראל, ודאי היה נוזף בברנע שהסתמך על וויקיפדיה, ואולי אף מכנה אותו בלעג “בלוגר”, כפי שכתב בגיליון 62 של העין השביעית:

ההבדל בין מאמר שמתפרסם בעיתון לבין בלוג הוא בדרישות: הדרישה ממאמר היא שיופק בתהליך מקצועי מורכב, שכולל בדיקה של העובדות מצד הכתב ומצד הצוות של העיתון, עריכה וסגנון. בלוג נכתב מהבטן. מותר לשער, לנחש, לצטט מקורות בלי לבדוק את אמינותם. אם טועים, מתקנים.

בהקשר אחר של פרסום מידע לא-בדוק שאל עמוס שוקן את ברנע, ואני שואל ממנו את השאלה: תגיד, בידיעות לא משלמים לך מספיק בשביל לבדוק את העובדות? ואוסיף משלי: אני בטוח שאם רק תבקש, יתנו לך מנוי חינם לאנציקלופדיה ynet.

אפרופו העין השביעית, מישהו מצליח להבין את ההיגיון של סדר השנים בארכיון?

סגנית נשיא גוגל, מריסה מאייר, הגיעה לביקור בזק בישראל. לצד פגישות עם שמעון פרס, עכברי הייטק ועובדי גוגל ישראל (כן, גם מאיר ברנד), היא העבירה הרצאה לעיתונאים במפגש אקסקלוסיבי בחסות גלובס.

אף שבעבר נהגו שני הצ’ילבות להתגבר על צ’ילבתיותם ולתת זה לזה קרדיט על כנסים, הפעם העלים דה מרקר כל זכר לגלובס בידיעה המקדימה על האירוע, מה שלא מנע ממנו לשלוח לשם כתב, ומגלובס לאשר לו להיכנס לאירוע האקסקלוסיבי, מה שלא מנע מהכתב לשוב ולהתעלם בכתבתו מחסותו של גלובס לאירוע.

גלובס (25-26/7/2007): “חברת MSN ישראל השיקה את גרסת הבטא של מערכת הדואר האלקטרוני החדשה Windows Live Hotmail […] המשמשת על פי נתוני מיקרוסופט 280 משתמשים פעילים”.

המציאות: אמנם מדובר בשירות אימייל נחות לעומת מתחריו, אך לא 280 משתמשים כי אם 280 מיליון.

מעריב (27/7/2007): “ספקית האינטרנט נקסטל הודיעה ל-200 אלף לקוחות על הפסקת ההתקשרות עימם”.

המציאות: ספקית הסלולר ספרינט נקסטל הודיעה ל-1,100 לקוחות על הפסקת ההתקשרות עמם.

“345 מיליון דולר תמורת אתר אינטרנט”, מדווח ידיעות אחרונות (27/7/2007). רק את שם הדומיין שנרכש במחיר שיא, business.com, שכחו שם לציין.

(דרך Micro Gal)

המועמדת לנשיאות קולט אביטל היא כלב.

(דרך חצי אוטומטי; הלשינה: אדר שלו)

הנשיא בוש עובר בדיקת תחת.

(דרך טקקראנץ’; הלשינה: דורה קישינבסקי)