כותרת מוצלחת: “שמישהו יכה אותה, רק עוד פעם אחת” (על רצונה של בריטני ספירז להתפשט לפלייבוי)

כותרת קלישאתית: כמות מופרעת למדי של כותרות בפורמט הקלישאתי “איך אומרים X ב-Y?” הצטברה בתקשורת בימים האחרונים, מה שגורם לדורהX, שליחת האשגר לענייני “איך אומרים X ב-Y?”, לחשוד שמדובר במגיפה.

הנה הן:

ידיעות אחרונות: “איך אומרים מאפיונרים בגרמנית?” (16/8/2007)

הסוכרייה, הניוזלטר של טיים אאוט: “איך אומרים ‘פיפי’ [ב]סינית?” (במקור כתוב “הסינית”, כנראה שגיאת הקלדה)

NFC: “איך אומרים קינות ברוסית?”

nrg: “איך אומרים כפרה ברוסית?”

ynet: “איך אומרים אהבה בהינדית?”

הארץ: “איך אומרים איטון בקוקנית”

מעריב: “אקסודוס בפולנית” (10/8/2007)

nrg: “איך אומרים רותח באפריקאנס?” (הכותרת שונתה מאוחר יותר)

מעריב: “איך אומרים ‘עולים חדשים’ בסינית?” (13/8/2007)

כתבת השער של המגזין של מעריב (12/8/2007) עסקה בקניות בגדים לפי גובה, ואיור השער הציג שלוש נערות על רקע מה שנראה כמו שנתות גובה במסדר זיהוי משטרתי.

שער המגזין פגום האינצ’ים. קליק להגדלה

הבעיה היא שמי שעיצב את השער לא ממש מבין את שיטת המדידה האנגלית:

1) המעבר בין השנתות של הפוטים והאינצ’ים נעשה בדילוגים של שני אינץ’ בכל פעם – 5 פוט ו-7 אינץ’, 5 פוט ו-9 אינץ’, ואז 6 פוט ו-1 אינץ’. אלא שהשיטה האנגלית אינה עשרונית, ובפוט יש 12 אינצ’ים, לא 10.

2) הפוטים והאינצ’ים לא תואמים את הסנטימטרים שהוצבו מולם. בשנתה התחתונה, למשל, מצויינים 135 סנטימטרים מול 5 פוט ו-3 אינץ’, שהם דווקא כ-160 ס”מ.

3) שתי הטעויות הללו מצטברות לטעות הבוטה ביותר: מול 170 ס”מ הוצבו 6 פוט ו-7 אינצ’ים, שהם יותר מ-2 מטר, גובה שנערות ממעטות להגיע אליו.

(הלשין: אהוד קינן)

ב”מי ניצח”, מדור התקשורת של המקומון התל אביבי “העיר”, קטלו השבוע את החינמון מטרו ישראל על פרסום כתבה על רשת הריבוע הכחול, שבבעלות דודי וייסמן, שמוציא גם את מטרו ישראל, ואיימו להעיף את החינמון מהסקירה השבועית אם זה יקרה עוד פעם.

מזל שהם לא כותבים על מקומונים, כי אז היו צריכים להעיף את העיר, שהקדיש כתבת שער – ופה ראוי להשתמש בסימן קריאה בסוגריים: (!) – לכתבה על שפים שמסעדותיהם משתתפות בפסטיבל טעם העיר, שהוא מארגן.

זכותו של גונן גינת לפרסם ב”ישראל היום” (15/8/2007) מאמר דעה שקובע כי “נתניהו לקח, בגדול” בפריימריז של הליכוד, כאשר קיבל יותר מ-70% מהקולות לעומת כ-20% של משה פייגלין (המספרים הלא-סופיים היו נכונים למועד פרסום הגיליון). וזה רק במקרה שיום לפני כן הוקדשה הכותרת הראשית של החינמון לאותם פריימריז לא ממש חשובים, והכריזה “הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות”, מה שבמקרה מסתדר עם האינטרס של נתניהו, שעלייה במספר המצביעים עבורו פירושה נצחון גדול יותר על משה פייגלין.

מה שחשוב זה שהחינמון הוא ממש לא שופרו של בנימין נתניהו.

דה מרקר הכריז על הצטרפותו לטרנד הירוק ששוטף את העולם עם סקירה קבועה של נושאים ירוקים. שזה הרבה יותר קל מלעבור להדפיס את העיתון ואת המגזין החודשי על נייר ממוחזר.

אשגר 404 הקדים, כמובן, את דה מרקר: כבר מגיליון הפיילוט הוא מופץ בגירסה 100% נטולת נייר.

בפרויקט חזרה ללימודים של 24 שעות של ידיעות אחרונות התבקשו כותבי העיתון לספר על היום הגרוע ביותר בבית הספר. יאיר לפיד, בשבתו כעצמו, סיפר על היום בו מורתו בכיתה ד’ האשימה אותו בכך שאת החיבור שהתבקש לכתוב כתבה אמו הסופרת. היום הכי גרוע של לפיד בבית הספר היה היום בו הוא קיבל אישור, בגיל 11, לכך שהוא כזה כותב מוכשר. הלב נשבר.

(ואם רוגל אלפר עדיין פגוע מכך שלפיד, שנעלב מביקורתו של אלפר על תוכנית הטלוויזיה שלו, קרא לו “קקה קטן”, הרי שלפיד מספק בכתבה הזאת הסבר פסיכולוגי: “מאז [המקרה בבית הספר] אני לא סובל מבקרים. אין להם מושג”).

ביום ראשון כתבתי על באנר הסקרים של אתר “יאללה קדימה”, שהועתק מ-ynet. למחרת נעלם הבאנר מיאללה קדימה.

אז זהו, שיש עוד אחד:

אולי תנצלו את ההזדמנות לעבור על כל האתר ולוודא שאין שם עוד תמונות שמצאתם בגוגל? כי מצד אחד, יכול להיות באמת שישעמם לי ואני אפרסם עוד כמה פוסטים כאלה שיחסכו לכם את המאמץ, אבל מצד שני יכול להיות שבעלי הזכויות על התמונות יקדימו אותי, וזה יעלה לכם 10-20 אלף שקל החתיכה בפיצויים סטטוטוריים.

הילד השחור בסאות’פארק נקרא Token, כי הוא token black, כלומר השחור שמשמש מס שפתיים. הקורא יאיר קלדור תוהה אם הסאטירה חלחלה למציאות של כוכב נולד: למתמודדת הערביה שם קוראים מרים טוקאן.

ועוד בסאטירה: עלית וקשת הוציאו במשותף חטיף דוריטוס כוכב נולד 5, עם לוגו מיזם “פרסומאי נולד”. שזה, כאילו, הסאטירה הכי מעולה על כוכב נולד.

הדמיית מחשב: יחצנות עלית

החוק השלישי של סופר המד”ב ארת’ור סי קלארק קובע כי “Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic” (“כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק לא ניתנת להבחנה מקסם”).

החוק הראשון של אלי אשד קובע כי “אם אני כותב כתבה במוסף הספרות של ידיעות אחרונות (10/8/2007) על הכישוף בספרי הפנטזיה שדוחק את רגליו של המדע בספרי המדע הבדיוני, אני רשאי לעוות את המשפט של קלארק לנוסח ‘כל טכנולוגיה גבוהה מספיק תיראה ככישוף לאנשים שאינם מבינים אותה'”.

הוראות עריכה במבזק ב-ynet:

(דרך nrg)

קידוד לתוכנת העימוד (“טקסט1”) בכתבה במעריב (14/8/2007):

“נעבור לשר אלי ישי, שיסביר את הסכנה בהתארגנויות טרור בקרב ערביי ישראל” – כתב בגל”צ (13/8/2007).

איך אומרים כותרת קלישאתית מעצבנת בעברית? כותרת של כתבה במעריב על הטלוויזיה האפגנית: “אז איך אומרים סימפסונס באפגנית?”

הכותרת המוצלחת של השבוע: דה מרקר בכתבה על העלות של המילואים למילואימניקים: “גיוס הון”

בנק דיסקונט פיתח חיבה מדאיגה למודעות שנראות יותר מדי כמו חדשות, ונראה שכלי התקשורת לא עושים לו יותר מדי בעיות עם זה. הנה מודעה במעריב (8/8/2007) שנראית כמו כפולת חדשות, ואחריה אתר פרסומי שנראה כמו ynet:

קליק להגדלה

קליק להגדלה

(דיסקונט מעריב – דרך ולווט; דיסקונט ynet – הלשנה של נדב סאמט)

באשגר 001 עסקתי בפרשת הבאנר של צו פיוס, ממנו הוסרו קווי גבולות 1967 וצלליתה של אישה בבגד ים, לבקשת כמה גולשים.

הבאנר של צו פיוס, לפני (למעלה) ואחרי. קליק להגדלה

פניתי לצו פיוס בשאלה על ההחלטה לתקן את הבאנר, הן על תיקוני הגבול והן על הסרת האישה. השיבה לי רעיה לוי, מנהלת פרויקטים בצו פיוס:

השימוש במפת א”י המחולקת נעשה על ידינו בתום לב. לאחר שהמודעה עלתה לאוויר, קיבלנו מגולשים רבים תגובות ובקשות לשנות את המפה, ונענינו להם, משום שמלכתחילה כוונתנו לא הייתה להיכנס לויכוח פוליטי, ובוודאי שלא לנקוט עמדה בויכוח כזה. גם שינוי המפה אין משמעותו סיפוח השטחים, אלא הצגת המפה הרשמית של מדינת ישראל, בה מרבית שטחי יהודה ושומרון – ובודאי רמת הגולן – עדיין מהווים חלק מגבולותיה החוקיים של המדינה.

לגבי צללית האישה – הדבר אכן פגע ברגשותיהם של חלק מהגולשים, ולא רצינו לעשות זאת. בעינינו זו לא עמדה קיצונית, אלא פשוט התחשבות ברגשות, בעיקר כשהשימוש במוטיב הספציפי הזה לא היה הכרחי לצורך העברת מסרי הקמפיין.

nrg יהדות, שעסקו גם כן בפרשה, זכו לתגובה נוזפת:

מעבר לטעות המצערת, שאין מאחוריה כל אמירה מסוג שהוא, אנו מצרים על ההתעסקות הצינית בטעות וההתעלמות מפרוייקט “צופן הפיוס”, המבקש לקרב ולאחד בין אוכלוסיות שונות בעם.

אנו מזמינים את כל הנפגעים מהטעות להיכנס לצופן הפיוס ולהיווכח שמדובר במאמץ אמיתי וכן לפיוס, ולא כפי שנרמז בכתבה.

ואף שצו פיוס הורו ל-d-say לתקן את הבאנר שהכיל את מפת א”י המחולקת, ואף שהמתלונן, “אור אור”, דיווח ב-30/7 שהגירסה המתוקנת מופיעה ב-ynet וב-nrg, מלשין אנונימי שלח צילומסך שמראה שביום שישי ה-3/8 הופיעה ב-ynet הגירסה הקודמת של הבאנר:

לוי בתגובה:

בשל הלוגיסטיקה הטכנית, כל הבאנרים הפרסומיים שונו, אולם כנראה שלא כולם התעדכנו. אנו מטפלים בעניין, והכוונה היא כמובן שכל הבאנרים המקוריים יוחלפו בחדשים.

אם החינמון “ישראל היום” מקורב לבנימין נתניהו ולימין, מאיפה הגיע הקשר העיצובי והרעיוני לשלום עכשיו?

סדרה שתעלה בקרוב ביס עוסקת במגזין בידור צהוב. שמו של המגזין: Dirt. אם לדייק: D!rt. סימן הקריאה בתוך השם של העיתון נראה פתאום נורא נורא מוכר.

(הלשין: אהוד קינן)

מתחת ללוגו של העיתון החדש “מטרו ישראל”, בין מספר הגיליון לתאריך הפרסום, מופיע הכיתוב “מחיר: 3 שקלים” עם איקס אדום מעליו. האם החלוקה בחינם היא מבצע היכרות? לא, שהרי מדובר בחינמון, כפי שאפשר להבין גם מהבאנר “מחולק חינם” שחוצה את הלוגו שלו, ומדבר העורך, גולן בר יוסף, בגיליון 1, לפיו “אין צורך לשלם עבורנו: מהיום אנחנו איתך, ללא תשלום”.

אז מאיפה הגיעו שלושת השקלים המחוקים? שקר לבן שיווקי שנועד לתת לקוראים תחושה שהם קיבלו בחינם משהו ששווה שלושה שקלים. יופי של תרגיל, מטרו, ומאוד עוזר בבניית אמינות של כלי תקשורת חדש.

חינמון בשלושה שקלים. צילום: דוד שי, ויקיפדיה העברית

מיליארדר התוכנה לארי אליסון ביקר בישראל. הוא השתתף באירועים של גלובס ושל דה מרקר, כל אחד לחוד, וכל כלי תקשורת, כנהוג במדינת צ’ילבה, פיאר את הכנס שלו והצניע עד העלים את הכנס של המתחרה.

אליסון ביקש לשמור על חשאיות פרטי הפרטים של ביקורו. איך אני יודע? כי היחצנית של המלון בו התארח סיפרה את זה לדה מרקר, ולא שכחה להוסיף כמה פרטים חשאיים:

אליסון שוהה במלון מצודת דוד בירושלים וכיאה לאורח בכיר מאוד הוא שוהה בסוויטה הנשיאותית בה התאכסנו בעבר קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, וקופי אנאן, מזכ”ל האו”ם לשעבר. אשת יחסי הציבור של המלון ציינה כי אליסון צפוי לשהות במלון עד השבוע הבא. כמו כן הבהירה כי אליסון ביקש לשמור על חשאיות ביקורו ולכן נמנעה מלנדב פרטים. עם זאת, הבהירה כי לאליסון לא היו בקשות מיוחדות מהמלון, לא בנוגע לתנאי חדרו או בנוגע למזון מיוחד.

את היחצנית אני יכול להבין – חשאיות שמשאיות, את השם של המלון היא צריכה להכניס לעיתון. אבל מה גרם לכתב דה מרקר, גיא גרימלנד, להדגיש שהיחצנית “נמנעה מלנדב פרטים”, כשבמשפט הבא הוא מפרט את הפרטים שהיא נידבה בנדיבות?

ynet מדווח:

א’ חדר למחשב של חברת ק.ג. עיצוב, ששלחה לו דואר זבל, והסיר את עצמו מרשימת התפוצה של החברה.

מדוע הוסתר שמו המלא של א’? לא ברור. והוא גם לא באמת הוסתר: לינק בפסקה הראשונה מוביל לגזר הדין באתר בתי המשפט, שמכיל את השם המפורש אלישע שי.

(וזו הזדמנות לבקש מ-ynet, שוב, להשתחרר מהג’אווהסקריפט שמונע פתיחת לינקים בעמוד חדש).

אחת הבעיות עם קלישאות בכותרות היא כשמשתמשים בהן לא נכון. למשל: המגזין פורצ’ן הכתיר את המיליארדר המקסיקאי קרלוס סלים כאיש העשיר בעולם, שהדיח את ביל גייטס מהתואר. בדה מרקר החליטו שקרלוס אמנם עקף את גייטס, אבל עדיין נמצא מאחוריו. אחר כך הם התחרטו: עכשיו הוא מלפניו.

תופעה: כמו אלפים רבים לפניו, גם צ’, עיתונאי מתל אביב, אולץ לכתוב כתבה מביכה והומוריסטית על “תופעה” –

אלפי אנשים בישראל כבר נפלו קורבן לפאדיחות טכנולוגיות, ועכשיו הם מאיימים להתנזר מהסלולר ומהמייל

גולשת באתר כיפה שואלת:

יש אתר אינטרנט שמאפשר צפייה ישירה מהמחשב בסרטים וסדרות טלוויזיה. אין בכוונתי לקנות את הסרט, אני רק רוצה לראות אותו במחשב ולא לצרוב או להעתיק. האם זה מותר מבחינת ההלכה?

תשובתו הלקונית והשגויה-חוקית של הרב אפי קיציס:

לשואלת שלום רב. מותר.

חדשות בן עזר, גליון 268, מבקש מהקוראים לשלוח חבצלות עצמיות:

[…] כל עיתון שמכבד את עצמו מחזיק במלאי נקרולוגים ומעדכן אותם מדי פעם כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם בביטחה מיד בשעת הצורך –

לכן אנחנו פונים לאלה מנמענינו המעריכים את עצמם וסבורים שהם שווים הספד אצלנו, ומבקשים מהם לשלוח לנו בהקדם את הספדם העצמי, כפי שנהוג כיום בכמה וכמה לקסיקונים ספרותיים, המסתמכים גם, ולעיתים בעיקר – על מה שהאישים החיים שולחים להם על אודות עצמם.
[…]
אנחנו גם מבטיחים לפרסם את ההספדים ב”חדשות בן עזר” מיד עם קבלתם כדי שהנפטרים (והרי כולנו בחזקת נפטרים במוקדם או במאוחר) יוכלו ליהנות מהספדם בעודם חיים, וגם לתקן שגיאות אם תיפולנה, זאת לקראת ההספד הסופי, כך שלא ייגרם להם צער אחרי מותם, שהרי אמר כבר אוסקד ויילר, שהדיוק והכבוד ממשיכים להטריד גם את מנוחתם של המתים.

(על המעבר של בן עזר מהביטים לנייר ראו אשגר 000)

מכחיש בועה: אדם שמתכחש לכך שבשוק האינטרנט יש בועה כלכלית שעתידה להתפוצץ. על משקל “מכחיש שואה”. נצפה אצל הדוברמן.

לזרבב: לכתוב באופן וולגרי כדי להשיג צפיות. על שם הבלוגרית זרובבלה. נצפה אצל אפי פוקס.

ראו מה הוצאתי משרוולי!

מרלין תקשורת ממשיכה להוביל בתחום החדשנות, היצירתיות והמקוריות את שוק ה-PPC (מודעות ממומנות שהתשלום עליהן הינו על פי מספר ההקלקות על המודעות). משרוולו של הקוסם מרלין הופק שירות חדשני המאפשר גם למפרסמים להם אין אתר אינטרנט לפרסם מודעת טקסט שתופיע כקישור ממומן!

הכותרת האידיוטית: גלובס: “‘וולווט אנדרגראונד’ נצבעת בכתום: דבורית שרגל מונתה לעורכת הראשית של תפוז”.

הכותרת המפוספסת: אייס: “סקר סקר לֵך: הצעת חוק לאיסור פרסום סקרים לפני פריימריז”. כנראה משחק מילים תמוה על “גשם גשם בוא”. ומה רע ב”סקר סקר תרדוף”?

צו פיוס העלו קמפיין אינטראקטיב לחידת חמיצר שלהם, “צופן הפיוס“. אך אבוי, בבאנר הוצגה מפת א”י בגבולות אושוויץ (בגימטריה: לפני 1967), וליד עצי הדקל התנוססה צללית של אישה (וכידוע, “צללית באישה ערווה” או משהו).

הגולש “אור אור” התלונן על המפה בפני צו פיוס ונענה כי

השימוש במפת א”י המחולקת נעשה בתום לב וללא כוונה. העיצוב נעשה על ידי חברת הפרסום שלנו, ולצערנו הרב לא שמנו לב לכך, ואישרנו את הפרסומת כפי שהיא. אנו מתנצלים על כך ולוקחים את האחריות לתקלה, ותודה לך על שהבאת את הדבר לידיעתנו.

מה שנקרא, זה בסדר להיות שמאלנים-חילוניים-ליברליים, אבל למה מהמקפצה?

הבאנר של צו פיוס, לפני (למעלה) ואחרי. קליק להגדלה

משרד האינטראקטיב d-say תיקן את הבאנר, סיפח בחזרה את השטחים והעיף את הבחורה הטמאה, אבל רק באתר כיפה, בעוד האתרים הכלליים המשיכו להציג את הבאנר הישן. אור אור התלונן שוב ונענה כך:

יש סיבות טכניות ואחרות שבגללן מתעכב התיקון בחלק מן האתרים. כמובן שבשל הרגישות לעניין, נתנו עדיפות לאתרים בהם יש נוכחות גדולה של גולשים דתיים, ובאתרים אחרים התיקון עדיין נמשך.

בסופו של דבר הוחלף הבאנר בכל האתרים. תזכרו את זה בפעם הבאה שצו פיוס ינסו למכור לכם ש”דעות שונות יכולות וצריכות להתקיים זו לצד זו. הן אלה שמעשירות את החברה שלנו ומאפשרות לה להכיל בתוכה כל כך הרבה גוונים”.

ב-ynet פורסמה טבלה עם אתרי הפורנו הפופולריים בישראל, והערה:

בטבלה מצד שמאל מופיע דירוג של אתרי הפורנו הפופולרים, ללא קישורים ישירים, כדי להימנע מחשיפה של ילדים לתכנים אלה.

מזל שילדים לא יודעים לעשות קופי-פייסט, אחרת הם עוד עלולים היו להעתיק מהטבלה את כתובות האתרים ולהדביקן בשורת הכתובת של הדפדפן.

בטבלה למעלה מופיע דירוג של אתרי הפורנו הפופולרים, כקובץ תמונה, כדי להימנע מחשיפה של ילדים לתכנים אלה

(מקור: עופרניקוס)

בפרשנות יצירתית לדברי אהוד אולמרט, יהונתן קלינגר טוען שרה”מ מתנגד לחוק הצנזורשת:

נזכור שכל אזרח בביתו חייב להיות שותף במאמץ להגן על עצמו ומשפחתו – ולא להטיל את מלוא האחריות רק על המנגנון הממשלתי והציבורי.

“באילו קליפים צופה אולמרט ביוטיוב?”, שואלת כותרת כתבה בדה מרקר על הסטארטאפ סמינגו. הכתב, גיא גרימלנד, לא מניח לרה”מ גם בגוף הכתבה:

נאמר שאתם מבקשים לחפש מידע על אהוד אולמרט. במקום לבלות בעשרות הלינקים בהם מוזכר אולמרט ברשת, תקבלו במקום אחד פרטים עליו: תחביביו, קריירה, חבריו, אילו תמונות הוא העלה לפליקר ובאילו סרטונים הוא צפה ביוטיוב.

ובכן, האם יש תשובה לשאלה אילו תמונות אולמרט מעלה לפליקר ובאילו סרטונים הוא צופה? לא. בדה מרקר פשוט חשבו להשתמש בו כארכיטיפ מייצג של הגולש הממוצע פלוס. הגיוני.

ידיעות אחרונות, שדודיגולדמנו נהם בפטרוניות שוביניסטית על מריסה מאייר מגוגל, זכה לראיון חצי בלעדי איתה (החצי השני הלך לערוץ 2).

דודי גולדמן. צילום: גדי שמשון

shufflr.com: זה כמו פליקר, רק לווידאו. רק שאת הווידאו אנחנו לוקחים מאתרי וידאו אחרים, ואת הלוגו מפליקר. מה, רק לדימיטרי קשין מותר?

ביט תקשורת, משרד יחסי ציבור שלא אכפת לו מה הוא יכתוב על על עצמו בבלוג שלו, העיקר שיאיית את השם של עצמו נכון, מפרסם עכשיו קורס לעסקים קטנים בו הוא ילמד אותם טכניקות בסיסיות ביחסי ציבור.

סילבוס אפשרי של הקורס:

• שיעור ראשון: פרסום בספאם זה אחלה. אנחנו אפילו פרסמנו את הקורס בספאם.
• שיעור שני: פעמיים. לאותן כתובות. בהפרש של פחות מחצי יממה. למקרה שהנמענים לא התעצבנו בפעם הראשונה.
• שיעור שלישי: עובדה, זה עובד. אפילו קינן הדפקט הזה כתב עלינו בבלוג שלו. פרסום חינם! ואייתו את השם שלנו נכון!

שמעת? ‘ישראלי’ השיקו סוף סוף אתר אינטרנט – news.google.co.il.

(עיבוד לבדיחה של גיא ווסט)

חגיגות בחינמון החדש “ישראל היום”: “סקר TGI קובע שעלינו ביותר מ-100% לעומת המחצית הראשונה של השנה”.

(אפעס)

אייס מתלוצץ עם קוראיו:

* ‘אדלסון’ – יותר מחינמון, פחות מעיתון (כל הזכויות שמורות)

לא יודע מה הקשרים בין בנימין נתניהו לישראל היום (ושמא יש לכתוב “ישראל הי!ם”?). אני אתן לשלטי החוצות בצומת מעריב לדבר בשם עצמם:

שלטי פרסום של ישראל היום ושל בנימין נתניהו. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

לאחר הפרסום פה על זניחת הדומיין themarkerblogs.com, הדה מרקרים חידשו אותו, לטובת ההיסטוריה. ששת הבלוגרים שכתבו שם מוזמנים לעשות גיבוי.

שעד שכבר יש ב-ynet טוקבקים משורשרים, הם במודעה:

(מקור: עופרניקוס)

בזק בינלאומי שואלת מי ניסה לחסל את התוכי. אני רוצה לדעת למה הוא פספס. ודוברמן כבר פתר את התעלומה.

הבלוג “היתוך קר למפגרים” נותן לתחרות הבלוגים של blogerim.net את הכבוד המגיע לה:

שיחת טלפון עם מועדון “הצוללת הצהובה” בירושלים:

שלום, הזמנתי כרטיסים להופעה באתר שלכם, ואני לא חושב שההזמנה נקלטה. אתה יכול לבדוק?
הצוללת הצהובה: “ההזמנה לא נקלטה”.

יכול להיות שזה בגלל שהזמנתי דרך פיירפוקס?
“כן. מה זה פיירפוקס?”

זה דפדפן שהוא לא אקספלורר.
“כן, יכול להיות שזו הסיבה. תנסה להזמין עם האינטרנט הרגיל”.

בשם יערות הגשם ההולכים ונכחדים, בשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים, פונה המכתב העיתי ללא נייר “חדשות בן עזר” וקורא: יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן, אלא להפך, מתרגז ועובר הלאה – כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן, והרמה – ביותר ממחציתם היא תת-רמה!

[…]

אמנם, וכל זמן שהשיטפון מתרחש בתחום חדש-יחסית – האלקטרוני, האינטרנטי, זה דווקא לטובה. רוב המידע אמין. אפשרויות הנגישות אליו והתקשורת עימו הן בגדר התגשמות חלום שאותו לא העזו בני אדם לשער עד לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הערך המוסף הגדול והעצום של העיתונות האינטרנטית הוא שאינה זקוקה לנייר ואינה מייצרת הררי זבל-נייר שאותו איש לא קרא ושבישראל גם אינו ממוחזר.

את הדברים הללו כתב הסופר אהוד בן עזר בגיליון 42 של הניוזלטר האימיילי שלו, “חדשות בן עזר” (4/6/2005), וחלקים מהם צוטטו בטור של תום שגב ב”הארץ” (15/5/2005). שנתיים עברו, ובן עזר מצטרף למכחידי היערות: הוא נמנה על המצטרפים לשורות העיתון העתידי “ישראל היום”.

אהוד בן עזר. צילום פרטי

איך עולים הדברים בקנה אחד, אימיילתי לבן עזר, ותוך זמן קצר קיבלתי תשובה מפורטת:

אחת הסיבות להוצאה לאור של ‘חדשות בן עזר’ אלה היתה התחושה שהעיתונים הרגילים סתומים עבורי ועבור עוד אנשים כותבים כמוני, ולפיכך המכתב העיתי יימשך ללא כל קשר להופעתו של העיתון החדש ‘ישראל היום’.

ההצטרפות שלי ל’ישראל היום’ היא בתור פרי-לאנס מתבטאת בכך שנתבקשתי לכתוב רשימה פובליציסטית פעם בשבועיים דרך קבע, וזאת אעשה גם כדי שעוד קוראים לבד מנמעני ‘חדשות בן עזר’ יקראו לפעמים את דבריי.

אני חושב שאחת הסיבות שכותבים רבים מצטרפים ל’ישראל היום’ נעוצה ביהירות, בהתנשאות, ובדיעות הקדומות שמאפיינות את שלושה העיתונים הגדולים הקיימים.

אבל במקביל מתחזקת אמונתי שהעיתונות האינטרנטית הולכת ומאגפת את העיתונות המודפסת, ויותר ויותר קוראים מגלים אותה. ראה למשל את האתר המצויין של ד”ר גיא בכור.

ואולם הבעייה בעיתונות האלקטרונית היא שחלק גדול מהחומר הוא מתחת לכל רמה מבחינת השפה, הסגנון והפיסוק ונראה ממש חובבני. לכן ‘חדשות בן עזר’ אינו אתר ואינו בלוג אלא הוא מכתב עיתי, מכתב כתוב בתוכנת וורד שאני שולח ערוך היטב פעמיים בשבוע לכל נמעניי, ואני גם עורך מבחינה לשונית את דברי המשתתפים שיהיו ברמה לא פחות גבוהה ואולי גם יותר מזו של העיתונים היומיים, תוך מתן חופש מירבי לדיעותיהם (אך לא השמצות סתם וניסיון להשתמש בפלטפורמה שלי כדי לפרסם דברי בלע וחשבונות אישיים).

בעייה נוספת באתרים ובבלוגים היא שככל שהאתר יהיה יותר סנסציוני מבחינה חדשותית, גם בנוסח של ידיעות מתחת לחגורה, תהיינה לו יותר כניסות ולכן יותר פרסומות תמורת סכומים גבוהים יותר. מה שמעודד שחיטה עיתונאית מתוך אינטרסים כלכליים ברורים.

אגב, בן עזר מציין ש”חדשות בן עזר”, שנוסד ב-2005, הגיע כבר לגליונו ה-264, ונשלח ליותר מ-1500 נמענים. מי שרוצה להימנות על רשימת התפוצה שלו צריך לבקש זאת מבן עזר, בכתובת benezer@netvision.net.il.

עוד אחד שמבקר את הרמה של העיתונות הישראלית הוא נחום ברנע, אחד מטובי כותביה החיים היום ולבטח אחד המתוגמלים ביותר בה. ודווקא הוא נפל בפח של עצלות אינטרנטית בבדיקת עובדות. בטור שפרסם בידיעות אחרונות ב23/7/2007 הוא כתב:

לפעמים, בימים חמים של קיץ, אני מתגעגע לדלידה. דלידה היתה זמרת מצרית עם קול של נער מתבגר, שהיה מעלה אותה בוודאות לשלב הגמר ב’כוכב נולד 5′. על-פי ויקיפדיה היא נולדה בקהיר למשפחה ממוצא איטלקי.

וויקיפדיה? אותה אנציקלופדיה אינטרנטית פתוחה לכל קורא וכותב, שבמשך כמה חודשים טענה, למשל, שג’ון סיגנת’לר האב היה חשוד במעורבות ישירה ברצח האחים קנדי?

ברנע, שמרבה לבקר את היעדר העריכה והסטנדרטים הנמוכים של העיתונות בישראל, ודאי היה נוזף בברנע שהסתמך על וויקיפדיה, ואולי אף מכנה אותו בלעג “בלוגר”, כפי שכתב בגיליון 62 של העין השביעית:

ההבדל בין מאמר שמתפרסם בעיתון לבין בלוג הוא בדרישות: הדרישה ממאמר היא שיופק בתהליך מקצועי מורכב, שכולל בדיקה של העובדות מצד הכתב ומצד הצוות של העיתון, עריכה וסגנון. בלוג נכתב מהבטן. מותר לשער, לנחש, לצטט מקורות בלי לבדוק את אמינותם. אם טועים, מתקנים.

בהקשר אחר של פרסום מידע לא-בדוק שאל עמוס שוקן את ברנע, ואני שואל ממנו את השאלה: תגיד, בידיעות לא משלמים לך מספיק בשביל לבדוק את העובדות? ואוסיף משלי: אני בטוח שאם רק תבקש, יתנו לך מנוי חינם לאנציקלופדיה ynet.

אפרופו העין השביעית, מישהו מצליח להבין את ההיגיון של סדר השנים בארכיון?

סגנית נשיא גוגל, מריסה מאייר, הגיעה לביקור בזק בישראל. לצד פגישות עם שמעון פרס, עכברי הייטק ועובדי גוגל ישראל (כן, גם מאיר ברנד), היא העבירה הרצאה לעיתונאים במפגש אקסקלוסיבי בחסות גלובס.

אף שבעבר נהגו שני הצ’ילבות להתגבר על צ’ילבתיותם ולתת זה לזה קרדיט על כנסים, הפעם העלים דה מרקר כל זכר לגלובס בידיעה המקדימה על האירוע, מה שלא מנע ממנו לשלוח לשם כתב, ומגלובס לאשר לו להיכנס לאירוע האקסקלוסיבי, מה שלא מנע מהכתב לשוב ולהתעלם בכתבתו מחסותו של גלובס לאירוע.

גלובס (25-26/7/2007): “חברת MSN ישראל השיקה את גרסת הבטא של מערכת הדואר האלקטרוני החדשה Windows Live Hotmail […] המשמשת על פי נתוני מיקרוסופט 280 משתמשים פעילים”.

המציאות: אמנם מדובר בשירות אימייל נחות לעומת מתחריו, אך לא 280 משתמשים כי אם 280 מיליון.

מעריב (27/7/2007): “ספקית האינטרנט נקסטל הודיעה ל-200 אלף לקוחות על הפסקת ההתקשרות עימם”.

המציאות: ספקית הסלולר ספרינט נקסטל הודיעה ל-1,100 לקוחות על הפסקת ההתקשרות עמם.

“345 מיליון דולר תמורת אתר אינטרנט”, מדווח ידיעות אחרונות (27/7/2007). רק את שם הדומיין שנרכש במחיר שיא, business.com, שכחו שם לציין.

(דרך Micro Gal)

המועמדת לנשיאות קולט אביטל היא כלב.

(דרך חצי אוטומטי; הלשינה: אדר שלו)

הנשיא בוש עובר בדיקת תחת.

(דרך טקקראנץ’; הלשינה: דורה קישינבסקי)