מותו של אסף רמון: בטוויטר לא מכירים בצנזורה
כאן אפשר להגיב על האייטם.
13 בספטמבר, 2009 | בנושאים 404, העין השביעית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, טוויטר, עיתונות ותקשורת, צנזורה
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
על כמה שטויות שמעת לאחרונה בטוויטר?
האם בפעם הבאה שיעבור בארץ גל שמועות שבמבה הינה חטיף מסוכן תאמין להן? הרי הן יופיעו גם בטוויטר.
במקרים של טרגדיות קשה מאד למנוע מהמידע לדלוף.
גם לפני פרוץ האינטרנט לחיינו, כל מידע על אירוע טרגי היה עובר בארץ במהירות מסחררת, למרות הצנזורה.
אני חייבת לומר שחזקה היתה יד הצנזורה עלי בזמן אמת, ואני לא בטוחה שזה כל כך גרוע. זאת אומרת, בסביבות רבע לארבע כבר הייתי במערכת, ידעתי שרמון נהרג ואישרתי את השמועה בחפץ לב לאמי, שביררה אתי בסמסים; אבל לצייץ לא צייצתי. לא מאימת המצנזרים (מה תעשו לי?), אלא מחשש שמא שמא אגרום בידי הקלה על המקלדת לפגיעה בבני משפחה שאולי טרם נודע להם.
לא יועיל לסגור את השער אחרי שהסוסים ברחו – צריך לתקן את הבעיה מהבסיס. צריך למצוא את מי שהדליף את שם הטייס ולהעניש אותו בצורה כל כך חמורה עד כדי כך שאחרים יבינו שממש לא כדאי להם להדליף, גם לא תמורת תשלום.
אני מרגיש שלמרות שזה נכון לומר ש”בעידן ה… אין תועלת לצנזורה”, הרי שבדרך כלל מי שאומר משפט זה הם אלה שמעוניינים לפרסם בכל מחיר, משיקוליהם הפרטיים (רייטינג?).
מבלי קשר לכך, זה לא מקטין את האחריות של כל אחד מאיתנו, שאולי יודע משהו, ויודע שלא הותר לפרסמו, שלא לפרסם בחוסר אחריות.
או שמא אחריות אישית זה משהו שגם מוגזם לבקש.
מסכים עם ישי, רוב (או לפחות חלק גדול) מאוכלוסיית טוויטר הישראלית הם אנשים בוגרים נפשית שיש להם מושג מה היא אחריות אישית. הנה aYa כדוגמה.
הבעיה היא שלהרגשתי, ואני חושב שיש עוד רבים שמרגישים כך, הטוויטריה הישראלית, בפרט כשכותבים בעברית, נותנת תחושה של שיחה בסלון, זה לא כל ההמון שנמצא באינטרנטים, לכן אולי חלקנו מרגישים שמותר לספר דברים שהיינו מספרים לחברים קרובים או למשפחה (aYa לא נמנעה מלספר, או לפחות לאשר את השמועה, לאמא שלה, וזה הגיוני בעיניי). אבל זה לא כך. גוגל מוצא דברים מטוויטר, אנשים נעקבים ע”י מספר תלת ספרתי של עוקבים, זה ממש לא סלון הבית, יותר דומה לבמת תיאטרון.
[…] באותו הנושא: בעוד עידו קינן סבור שהצנזורה איבדה את הרלוונטיות שלה בעידן הרשת, שליו בן […]
אייטם מעניין ומעורר מחשבה…
שוב לא הבנת את מטרת הצאנזורה וזו לא הפעם הראשונה. כל העם לא עוקב בטוויטים אחרי אסף רמון ועד שזה לא מגיע לטיבו או לynet או כדמותו זה לא קרה.
הצאנזורה לא מחפשת בלוגים או טווטיר גדולים מלכתכילה מהסיבה שכמות החשיפה שמה היא מינורית וגם אי אפשר ליחס להן רשמיות ב90 אחוז מהמקרים.
אני מרגיש שאתה מפתח ונג’טה כלפי הצאנזורה מסיבה לא ברורה.
הצנזורה הצבאית היא קצת כמו הבידוק הבטחוני בנתב”ג. למי שלא מנסה להעביר פצצה (או עשוי להיחשד ככזה), הבידוק עשוי להיראות רשלני וקל למעבר. אבל הבודקים הבטחוניים יודעים לזהות את המטרות החשובות ולטפל בהם.
יש אולי רגישות אישית בנושא של אסף רמון, אבל אין שמץ של רגישות בטחונית כאן, לכן זה לא ממש עומד בראש סדר העדיפויות של הצנזורה. גם נושאים אחרים שנדמה שהם חשובים (כמו מיקום נפילת הרקטות של החזבאללה, לדוגמא) הם הרבה פחות חשובים מהרושם שנוצר לציבור הרחב. בנושא של סודות מדינה אמיתיים, מי שיודע צריך לשמור אותם לעצמו – אחרת זה כבר לא כשלון צנזורה אלא אבטחת מידע.
היכן שהצנזורה יכולה ומצליחה לפעול היא היכן שסודות נחשפים כמעט במקרה – כתבות בנושאים צבאיים שחושפות פרט שנראה טריוויאלי לקורא התמים (ולעיתים גם לכתב) אבל מקרינות על סודות מדינה בצורה שדורשת מיומנות כדי לפענח. מידע מהסוג הזה יטבע בשטף המידע בטוויטר, אבל ימצא בקלות בעיתונות הממוסדת.
יש בעייתיות אדירה בגוף כמו הצנזורה הצבאית במדינה דמוקרטית, ועידן האינטרנט בהחלט מקשה עוד יותר על עבודתה – אבל צריך להכיר את הדברים מקרוב (כלומר לדעת גם מה לא פורסם, ומה יעדי ההסתרה, ולא רק מה לא ניתן היה למנוע מלדלוף) כדי להעריך את היעילות של הצנזורה הצבאית.