התיקונים: אנגלית
איך כותבים “ציון” באנגלית? עיריית תל אביב מציגה שתי גרסאות זו לצד זו. אתם תבחרו. צילם: איתן שלו.
היוגורטיה הזאת בנמל תל אביב נקיה מחמץ ומפרחים. הלשינה: n.
הסיסמה באתר של דל: “Windows. Life without Walls. Dell recommends Windows 7”. ובעברית: “Windows. חומות ללא החיים. Dell ממליצה על 7 Windows”. הלשין: גיל שושן.
לידיעת עיריית רמת גן: אנה פרנק באנגלית זה Anne Frank, לא Anna Frank.
חסרה אות אהו”י בחניון בהרצליה פיתוח.
יש לשכתב כתבה זו
חבל שאתרי חדשות לא מאפשרים לגולשים לערוך ולתקן שגיאות כמו בוויקיפדיה:
(הלשין: איתן שלו).
פסיקים-במקום-סוגריים
פוסט של Figgy
שנתיים וחצי הוא לא החליף איתי מילה. זה משום שעובדים בלתי-בכירים אינם זוכים ממנו ל”שלום”, אפילו לא לניד ראש במעלית. המיילים החגיגיים שהוא מפיץ מפעם לפעם אחרי מוסף מוצלח, סקופ או הישג עיתונאי חולקים שבחים לצוות שעבד על הנושא – אף פעם לא לכל הצוות; מגיהים ומעבדי תמונה הם בין הנשכחים הקבועים (בעצם גם המנקה אף פעם לא זוכה לקרדיט, לכל הרוחות). אל הפרולטריון הוא פונה רק בהרמות כוסית בדסק בחגים, אז הוא עוטה טון דיבור שכנראה נשמע לו לבבי.
השבוע ראיתי את חדרו לראשונה מבפנים. הוא זימן אותי אליו בצו חמור ומיידי (מזכירתו התקשרה אליי כשעוד הייתי בדרך לעבודה). לפני כן ישבה אצלו הבוסית שלי וזכתה לשטיפת צוננין, ואחרי שיחת הנזיפה שלי חטף אצלו גם אחד העורכים. כולנו נקראנו אליו באותו עניין – מחדל נוראי שנתגלה בעמוד האחורי של העיתון שהתפרסם באותו היום. התיישבתי מולו, והוא הצביע בזעף אל המדור הבעייתי. בחיל וברעדה הבטתי בדף: מתברר שגיל האנשים שהוזכרו במדור ההוא נכתב כמה פעמים בפורמט הזה – “צוקרברג בן ה-36”, ולא כפי שמקובל בעיתוננו – “צוקרברג (36)”. אני, המגיהה, הש.ג. של העיתון, החמצתי את הטעות הזאת. לא האחדתי את כל הגילים בתוך סוגריים, כראוי, ובמקום זה פיזרתי אותם ברשלנות בין פסיקים. נטשתי את משמרתי. הפקרתי מילים פצועות בשטח. נכשלתי.
ננזפתי במשך 10 דקות. הוא השתדל לגוון את אוצר המילים, אבל בינינו – יש בכל זאת גבול למספר המילים השונות המשמשות בעברית כדי לתאר כֶשֶל פסיקים-במקום-סוגריים שכזה. לכל אורך שיחת התוכחה, המסר שעלה מבין השורות היה “כעת אצעק על הכפופים לי כדי להרגיש יותר גבר, אחרי שמישהו העיר לי שבעיתון המוקפד שלי יש פסיקים-במקום-סוגריים”. הוא חזר ואמר שזה חמור מאוד. מאחר שמיאנתי ליפול לרגליו חדורת אשמה נוכח הטרגדיה, הוא האשים אותי שאני מקלה ראש בעניין, ושדרדרתי את העיתון ל”רמה של מקומון”. הוא הטיח את גיליון-המריבה בשולחן וחזר ואמר, “אבל אני לא מבין, איך יכול לקרות דבר כזה?!”.
מעולם, למיטב זיכרוני, לא ננזפתי על ידי בוס בחומרה שכזו. ישבתי וישבתי שם, מתקשה להבין על מה המהומה, והאיש סירב להתעשת. מה לעשות, שאלתי את עצמי באותן דקות ארוכות. האם לשתוק ולחכות שיתעייף? האם לפרוץ בבכי ובין יפחה ליבבה להבטיח לו ששנית מצדה לא תיפול? האם להמשיך להתנצל על שאני מגיהה כזו, עלבון למקצוע, שהטעות הנוראית שלה מביישת דורי דורות של כותבים עבריים? (בדקו בשיריו של אלתרמן בעצמכם, קראו אצל ביאליק, לכו אפילו עד התנ”ך עצמו אם תרצו – ותראו שהפורמט העברי הקלאסי לכתיבת גילים של מרואיינים הוא בתוך סוגריים). האם אהיה אנוסה לרדת מהארץ מחמת הבושה הגדולה?
ביני לביני התעצמו הלבטים, וכמעט החלטתי שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה פשוט להפנות לאיש את גבי, להסתלק מהחדר ולעולם לא לחזור אל בין כותלי מערכת העיתון שלו.
(אבל החלטתי נגד זה, כי בדיוק עמדו להגיע התלושים לחג ולא רציתי להחמיץ אותם. בסוף יצא שזה רק 200 שקל. קמצנים.)
לפני שאני שוברת את הכלים, חשבתי להזכיר לאיש שיש לו על הראש דאגות חמורות הרבה יותר מאסון הפסיקים-במקום-סוגריים שהמטתי אני עליו. למשל, שבין סקופ למשנהו, ובינות לכתבות-הפוליצר המדהימות הגודשות את העיתון שלנו, מתפרסמים מדי יום – באישורו ובעידודו – גם הררים של חומר יחצ”ני חסר כל ערך עיתונאי; או להזכיר לו, למשל, שהוא משלם משכורות לכתבים ועורכים שמוציאים תחת ידיהם ללא הרף כתבות רצופות שגיאות מביכות *באמת* – ואילו ראה כתבה אחת במצבה הגולמי, לפני שקיבלה החייאה מידי המגיהים, הוא היה מבין אל נכון שחבל לבזבז זמן על זוטות כמו הפסיקים-במקום-סוגריים. חשבתי גם להפנות את תשומת לבו לכך שרבים מעובדיו מסתובבים ממורמרים ושוטמים את מקום עבודתם – בין היתר בגלל הזלזול של הנהלת העיתון בפועלים ה”שחורים”, בעודה מתמקדת בהאדרת שמם של הכתבים-כוכבים; בגלל בעיית היחס הנוקשה-עד-עוין במחלקת כוח-האדם של העיתון; בגלל הניסיונות לשחד את העובדים בקרמבואים במטבח ובהוצאות כספים ראוותניות (דוכן צמר גפן מתוק במערכת! הקלטות אולפן מקצועיות!), בתקווה שישכחו שמשכורתם לא הועלתה זה שנתיים וחצי (ואף ירדה לזמן מה). וכן, גם בגלל שאינך טורח לומר שלום במסדרונות, לעזאזל.
אבל בעודי חושבת את כל זה ונועצת מבט מזוגג בפניו המתעוותות בכעס שאין לו סוף – אלליי, הוא כנראה *ממש* אוהב סוגריים (או ממש שונא פסיקים) – הבנתי שכל מה שאגיד לא ישנה מאומה. כמו רבים מעובדי מערכות העיתונים, הוא אינו רואה אותי כאדם, הוא רואה אותי כמגיהה – היצורים המוזרים האלה שאוהבים דקדוק, ששותלים פסיקים סוררים והורסים משפטים נשגבים של הכתבים המחוננים, ושכל תכליתם להיות עיכוב אחרון ומעצבן בדרך לירידת העיתון לדפוס (וכמובן, לשמש שעיר לעזאזל כאשר מתגלית טעות מביכה בעיתון). הבנתי עד כמה הוא חושב שהוא טוב ממני, ונזכרתי גם במשפט שהוא אוהב להגיד פה ושם למגיה שמעז לנסות להרים ראש: “תזכרו שב’הארץ’ אין מגיהים” (או: אני עושה לכם טובה שאני בכלל מעסיק אתכם, אפסים).
האם הפסיקים-במקום-סוגריים שלי ירסקו את מעמדו של העיתון, יפגמו בסקר ה-TGI הבא שלו ויפחיתו דרמטית או מספר המנויים? האם הפדיחה תשנה את פני התקשורת בישראל? האם האקדמיה ללשון העברית תיקרא להכריע בסוגיה הכאובה? ימים יגידו. מה שבטוח, אדוני המו”ל, זה שאתה תמשיך להתקטנן על פסיקים וסוגריים, ואני אמשיך – לעת עתה – להציל יום יום את העיתון היוקרתי שלך מעשרות פדיחות קטנות וגדולות שלעולם לא יגיעו לדפוס, ושלא תדע כי אי פעם התקיימו.
• פורסם לראשונה בבלוג של Figgy, “שותף נולד“
התיקונים: בין ארבע ערים, פייקיפדיה וסרוגים על עצמם
“אפשר להגיד שהחיים שלי עצמם היו פסקול אחד ארוך. המוזיקה היתה החיים שלי, המוזיקה החייתה אותי, והמוזיקה היא הדרך שבה אזכר הרבה אחרי שאעזוב את החיים האלה. כשאמות, יהיה ואלס אחרון שיתנגן בראשי, שרק אני אוכל לשמוע”. הציטוט הקסום הזה, מפי המלחין הצרפתי הנודע מוריס ז’אר, הופיע בהספדים שפורסמו בתקשורת העולמית עם מותו. בעיה אחת קטנה: הציטוט מפוברק. שיין פיצג’רלד, סטודנט לסוציולוגיה, המציא אותו ושתל בערך של ז’אר בוויקיפדיה שעות ספורות אחרי שהמלחין נפטר, כניסוי לבדיקת מהירות הפצת מידע סביב העולם.
פעילי וויקיפדיה איתרו את הפברוק ומחקו אותו תוך זמן קצר, אבל כלי תקשורת רבים הספיקו ליפול בפח ולהשתמש בציטוט המפוברק, למרות שהוא הופיע שם ללא ציון המקור ממנו נלקח הציטוט (ראיון, ספר, הופעה פומבית). למעשה, המקור היחיד לקיומו של הציטוט היה הערך הוויקיפדי בו הוא הופיע. אפשר לשער שעיתונאים שכן ניסו להצליב את המידע גיגלו את הציטוט ונתקלו בו בכתבות רבות אחרות, והניחו שאם כולם כותבים את זה, כנראה שזה נכון. כשחודש עבר ואיש לא הבחין בטעות, פיצג’רלד פנה למערכות כלי תקשורת ודיווח על המתיחה שלו. הגרדיאן פרסם התנצלות והסבר. כלי תקשורת רבים אחרים פשוט מחקו את הפאדיחה מהארכיון.
אחד מכלי התקשורת שדיווחו על המתיחה היה nrg מעריב, בכתבה עמוסת שגיאות: המלחין ז’אר כונה שם “ג’ארה”, תאריך מותו הוזז יומיים קדימה ופורסם שם ציטוט של “סיובהיין בוטרוורת’, עורך בכיר בעיתון [הגרדיאן]”, כש-Siobhain הוא שם אירי לאישה, הוא מבוטא “שיבון”, ומכאן אפשר להבין שלא מדובר בעורך אלא בעורכת. השגיאות הללו היו נמנעות, באופן אירוני, אם הכותב או העורך היו עושים חיפוש מהיר בגוגל ובוויקיפדיה.
(פורסם כחלק מכתבה ב”פירמה” על שימוש של עיתונאים בגוגל ובוויקיפדיה כתחליף לארכיוני עיתונות)
ברשות השניה לא סרוגים על עצמם.
בלבול מוניציפלי (ynet, 12.7.06). הלשין: ויטלי מיז’יריצקי
התיקונים 57
כאן אפשר להגיב על הטור.
התיקונים 56: לואיס בסמ”ך רפויה
ג’וליה לואי-דרייפוס זכתה לכך שיטביעו את שמה בשדרת הכוכבים בהוליווד. דיוויד דניאל, מפיק בכיר במחלקת הבידור של CNN, גילה שגיאה באיות שמה כפי שהוטבע בכוכב – Luis במקום Louis. הפוסט שלו בנושא באתר CNN עשה כנפיים, ובין אינספור הפניות שקיבל היה גם טלפון מלואי-דרייפוס, שהודתה לו אבל הביעה צער על התיקון: “כל כך הייתי רוצה שהם ישאירו את זה ככה, שגוי, כי ככה זה יכול היה להיות סיפור מופלא, מופלא”. ויש גם זווית ישראלית: ב”עכבר העיר אונליין” (6.5.10) דיווחו על הפאדיחה ותרמו שגיאה משלהם, “ג’וליה לואיס-דרייפוס”.
עוד שגיאות וטעויות ב”התיקונים” >>
כאן אפשר להגיב על הטור.
כשלים בפרסום
גם כלב מפלסטיק זקוק לאילוף. גליה, את מטפלת גם בכאלה? הלשינה: עדנה אברמסון.
כשל בעמוד הפונטים העבריים של מיקרוסופט. הלשין: יותם הדר.
מבצע משתלם. צילם: דרור נחמיאס; הלשין: ניר ש.
התיקונים 55
“התיקונים” 55 // מדד המכירים לצרכן // הרצל על הסוס ב”מעריב”, בוואלה סופרים נפגעים, ב”דה מרקר” מעקלים את מפלצות הנדל”ן ועוד שחיתויות מהעיתונות העברית >>
כאן אפשר להגיב על הטור.
כשל בוב ספוג
איך אומרים בוב ספוג באנגלית? Bob Sfog (ומה לעזאזל עושה שם הלו קיטי?). צולם בשוק בצלאל בתל אביב.
שלגיה והדברים שהיא עשתה עם שבעת הגמדים
בחדשות 2 ברשת מדווחים:
“לשלגיה זה לא היה קורה“? [אנחת יאוש] לפעמים אני תוהה אם הם ואני גולשים באותו אינטרנט. כי באינטרנט שלהם כנראה לא שמעו על התופעה הפופולרית של סלאש פיקשן, בה מתארים בטקסט ובתמונה דמויות בדיוניות בסיטואציות ארוטיות, מיניות או פורנוגרפיות.
(אגב, גם הכותרת “כוכבי שרק מתפשטים” היא שקר סנסציוני שנועד למשוך גולשים. בגוף האייטם נכתבה האמת העילגת: “בימים האחרונים פורסמו ברשת צילומים של דמויות הסרט בהם החמור המפורסם, הנסיכה פיונה ואפילו שרק עצמו, שלידם גברים ונשים בלבוש מינימלי ועוררו סערה בארה”ב”).
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
