הדיסלייק של פייסבוק | גוגל סוגרת ברוסיה ובספרד // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ:
גוגל סוגרת בספרד וברוסיה
גוגל תסגור את מרכזי הפיתוח שלה ברוסיה. החברה לא אומרת מדוע, אבל ההשערה בתקשורת היא שהסיבה היא מגבלות שהשלטון מטיל על חירויות רשת, ובראשן חוק שייכנס לתוקף בשנה הבאה, ויחייב חברות זרות לאחסן מידע אישי על משתמשים רוסיים בשרתים שממוקמים ברוסיה. החוק נותן לשירותים החשאיים של רוסיה גישה טובה יותר למידע הזה, ומעניק יתרון לחברות רוסיות. מעניין לציין שההדלפות של עובד ה-NSA לשעבר אדוארד סנואודן חשפו שארה”ב ובריטניה מיירטות את תעבורת המידע של גוגל ומשתמשיה, ותגובת גוגל לא היתה לסגור את משרדיה בארה”ב אלא לחזק את ההגנות וההצפנות שלה.
גוגל תסגור החודש גם את שירות גוגל ניוז בספרד. גם כאן מדובר בחקיקה, אבל הסכסוך עסקי: חוק שייכנס לתוקף בינואר בספרד קובע כי כלי תקשורת מחוייבים לגבות תמלוגים מגוגל על הצגת כתבות שלהם בשירות איסוף החדשות שלה, גוגל ניוז, גם אם מדובר בתקציר. בניגוד לחוקים דומים בגרמניה ובצרפת, החוק הספרדי לא מאפשר לגופי התקשורת לוותר על התמלוגים, וקובע שאי תשלום תמלוגים יגרור קנס של 750 אלף אירו. מנהל גוגל ניוז, ריצ’רד גרינגרס, כתב בבלוג האירופי של החברה: “מאחר שגוגל ניוז לא מכניס כסף (אנחנו לא מציגים פרסומות באתר), הגישה החדשה הזאת פשוט אינה בת קיימא”.
פייסבוק שוקלת דיסלייק
מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק זאקרברג, נפגש אתמול עם הציבור והשיב על שאלות במסגרת אירוע Townhall Q&A במטה החברה בקליפורניה. בין השאר הוא נשאל על כפתור דיסלייק – “לא אהבתי”, והשיב:
אנחנו חושבים על זה, על כפתור הדיסלייק. […] הרבה פעמים אנשים משתפים דברים בפייסבוק שהם רגעים עצובים בחייהם, או דברים תרבותיים או חברתיים קשים, ואנשים אומרים לנו שהם חשים לא בנוח ללחוץ לייק כשמישהו איבד את יקירו או מדבר על סוגיה קשה. […] אני חושב שלתת לאנשים את הכוח לעשות זאת בדרכים אחרות, עם רגשות אחרים, יהיה מאוד עוצמתי. אבל אנחנו צריכים למצוא דרך לעשות את זה, שבה זה יהיה כוח חיובי ולא כוח לרעה ולהשפלה של דברים שאנשים שמים שם.
לינצ’טרנטים? אני מטא על זה // השרת
כשחגי פליסיאן התבקש להתנער מהרצח בבר-נוער בראיון ל”עובדה”, הוא הרים את עיניו למצלמה ואמר: “לא ביצעתי שום… את הרצח בבר נוער”. כמו ה”לא בשביל פר.. לא בשביל קבוצה” של יאיר לפיד, שנטען שהצליח להימנע ברגע האחרון מלהגיד את המילה הטעונה “פרענקים”, כך גם נטען כי פליסיאן כמעט ואמר “לא ביצעתי שום רצח”. הלפסוס הפרוידיאני של פליסיאן הפך למם, שבו הוא מתחיל במשפט מאיים, כמו “החיים שלך נגמרו”, ונסגר במשפט שמבהיר את המשמעות התמימה – “אני אשלח לך חדשים בקנדי קראש”.
המם גרר ביקורת על גזענות. “אנחנו נטפלים דווקא אליו בגלל שיש לו לוק מפחיד ו’משוגע'”, כתב ניר שרעבי-הופמן. “כשאני חושב למה חשבתי שהוא פושע מסוכן (אפילו נראה לי ‘מהמסוכנים בישראל’), אני מבין שזה כנראה בעיקר הפרצוף שלו + המבט שלו + השם שלו + הפרדס כץ. כל אלה, דברים שהוא לא באמת ‘אשם’ בהם, בצירוף חשד (והוא אפילו כבר לא בגדר חשוד עכשיו, נדמה לי) הספיקו לי בשביל לבסס עליו דעה קדומה שהוא פושע אכזרי. וככה. בדיוק. עובדת. גזענות”. ההאשמה הזאת גררה, כצפוי, דיון ארוך שגלש גם לסטטוסים אחרים.
שבוע לפני כן התקיים ברשת החברתית דיון על גיא גולד, סטנדאפיסט טוויטר ופייסבוק, שבעבר בייש גולשים (ובהם גולשת צעירה) שהעתיקו ממנו סטטוסים, וכעת התגלה שמספר רב של סטטוסים שלו פורסמו קודם לכן באנגלית, בין השאר בפרופילים מפורסמים כמו זה של השחקן וויל פרל. בלוגר הרכילות עומרי חיון התגייס לטובת גולד, ולטובתו של חיון התגייסה ידוענית הרשת בת טיפוחיו, חן טל. כחודש לפני כן נחשף במקו שאת הפוסט שכתבה על הסרטן שהיה לה בילדותה, טל העתיקה מסיפורה של דנה קידר בת ה-4. אף אחד לא רצה לשמוע מה יש לה להגיד על העתקות סטטוסים. גולשת אחת האשימה את המתדיינים בגזענות: “חייבת חייבת להבין איך קרה שגם בקרקס הזה של הגברים הלבנים המאגניבים והנכונים של פייסבוק, בסוף חן טל ועומרי חיון הם מושאי הלעג”.
בתחילת פברואר התקיים דיון נוסף, זנבה של שריפת רשת שפרצה בדצמבר, כשגולשים גילו שהרצאה של ענב גנד גלילי מטעם איגוד האינטרנט הישראלי על אבטחת מידע היתה מלאה בשטויות ומבוססת על מתיחה אינטרנטית. דף הפייסבוק “חדשות המהפכה” כתב עליה כי “חברה טובה שלי הפכה לקורבן של שובינזם גברי שהרס את העסק שבנתה והרס את שמה הטוב בצורה מכוערת תוך שימוש בשנאת נשים שכל כך נפוצה בארצנו”, והסיט את הדיון מתוכן ההרצאה למלחמת המינים.
השִׂנְאָנוּת על שלל גווניה (גזענות, שוביניזם וכיוצא בזה), אמיתית או מדומיינת, היא לא הבעיה הכי גדולה של רידוד השיח הציבורי לתחרות ממים. כמו שכתבה שירלי קליינמן: “דברים שלא אמורים להגיע למיצוי אלא על ידי פתרון ברור ומוחלט, מגיעים למצב בו הם מגיעים למיצוי כי לאנשים נגמרו הדברים השנונים לומר. ככה אולי דברים עולים למודעות רחבה, אבל כולם (כולל מפרסמים, מוסדות מדינה וגופי ציבור, פוליטיקאים וכו’) יודעים שהם ירדו באותה המהירות. כך שבאמת לאף אחד, שוב ועדיין, לא אכפת”.
מיקרוסופט משלמת על פוסטים • Yo נולד • ולא תאמינו מי עומד מאחורי מלכודת הקליקים החדשה! // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ:
1.
מיקרוסופט פנתה באמצעות סוכנות פרסום למייקל ארינגטון, מייסד הבלוג הטכנולוגי המצליח טקקראנץ’, והציעה לו לפרסם פוסטים חיוביים על דפדפן אקספלורר, ולקדם את הדפדפן ברשתות חברתיות. ארינגטון חשף את הפנייה בבלוגו אנקראנצ’ט, החברה קנתה לעצמה גל של פרסומים שליליים והחליטה להשעות את התוכנית.
קוראיו הוותיקים של בלוג זה ודאי זוכרים מקרה דומה.
2.
אפליקציה חדשה מאפשרת למשתמשיה לשלוח מסר קבוע מראש, קריאת Yo, לחברים שהתקינו גם הם את התוכנה. האם מנחם המשעמם מעורב? לא.
3.
האתר הסאטירי-פארודי The Onion הקים את Clickhole, מלכודת-קליקים פארודית דמויית באזפיד ודומיו. כתבה לדוגמה: אישה צילמה את עצמה כל יום במשך שבוע שלם.
ה-CIA מתבדח בטוויטר, מנחם המשעמם הופך לפזמונאי // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ:
1.
We can neither confirm nor deny that this is our first tweet.
— CIA (@CIA) June 6, 2014
בממשל האמריקאי ממהרים לאמץ פלטפורמות חדשות לתקשורת עם הציבור. מפתיע לגלות שעד עכשיו, ל-CIA לא היתה נוכחות רשת בטוויטר ובפייסבוק. כדי שכולם ידעו שהיא הצטרפה לשם, הציוץ הראשון בטוויטר של סוכנות הביון המרכזית היא “אנחנו לא יכולים לאשר ולא להכחיש שזה הציוץ הראשון שלנו”.
גופים רשמיים נוספים מיהרו להצטרף למשחק. סוכנות הביון הגאוחללית הלאומית (National Geospatial-Intelligence Agency) צייצה בתגובה: “ברוכים הבאים לטוויטר! קצרי רוח לעבוד איתכם על [צונזר] :-)”. דארפה (DARPA), זרוע המחקר של משרד ההגנה האמריקאי, צייצה: “@CIA, אם זה אכן הציוץ הראשון שלכם, ברוכים הבאים! אם תשנו את דעתכם בהמשך, הרשו לנו להמליץ על ow.ly/xIHwO” – הלינק המקוצר מוביל לעמוד על תוכנית VAPR לפיתוח אמצעי לחימה אלקטרוניים שניתן לנטרל מרחוק כדי למנוע את נפילתם בידי האויב.
CIA הצליחו לתפוס את היוזר הנחשק @CIA, והם לא היו הראשונים. דובר מטעם הסוכנות, טוד אביטס, סיפר לטיים מגזין שמישהו התחזה לסוכנות בטוויטר, והסוכנות הגישה תלונה לטוויטר שהובילה להעברת היוזר לרשותה: “זה היה תהליך ארוך. זה היה בעבודה במשך זמן רב”.
2.
מנחם המשעמם, פרופיל פייסבוק שמספר סיפורים משעממים, מפרסם בין השאר שירים שכתב. גל ניסן וליאור סקר הלחינו שניים מהם ופרסמו ביוטיוב. כנראה שהם אוהבים את השירים שלו.
אין ביקורות חינם
מבקרת קולנוע, כתב צרכנות ועיתונאים אחרים שעוסקים בביקורת הם, באופן אידיאלי, אנשים שמתמחים בתחום הסיקור שלהם, ודעותיהם עשויות לרומם או להחריב מסעדה, תקליטור או חנות לכלי בית. מנגד יש אנשים שנשים שצרכו מוצר, שירות או תרבות ופרסמו ביקורת באתר אינטרנט המוקדש לביקורות צרכניות. הם לא אנשי מקצוע בהכרח, אלא צרכנים שהאתר נותן להם במה להביע את דעתם על הסובייקט המבוקר. הם זוכים לפרגן למישהו שעשה עבודה טובה, או לקטול מישהו שלא. דעתם בפני עצמה אינה בעלת חשיבות רבה למי שלא מכיר אותם אישית. אבל במצטבר, כמות גדולה של ביקורות בכיוון מסויים יכולה להשפיע על צרכנים פוטנציאליים אחרים שמשתמשים באתר להחליט אם לשכור שיפוצניק או ללכת להצגה. כלומר, לפעול עליהם באותו אופן שבו פועלת ביקורת של מבקר מקצועי. מבקרת הקולנוע, כתב הצרכנות והעיתונאים האחרים שעוסקים בביקורת מקבלים משכורת על עבודתם. האם המבקרים החובבים זכאים גם הם לתשלום?
אלן פנזר, איימי סיירז, לילי יונג ודארן וולצ’סקי חושבים שכן. הארבעה הגישו תביעה ייצוגית נגד קהילת הביקורות האמריקאית Yelp, בטענה שהיא מוכרת פרסומות באתרה על גבי תוכן ש”נוצר ללא-שכר על ידי גדודים של כותבים שהתבקשו לעשות זאת, תוך הפרת חוק העבודה הסטנדרטי הפדרלי” (החוק האמריקאי שמסדיר את שעות העבודה ושכר המינימום). לפי התביעה, ילפ מתחמקת מתשלום משכרות על ידי הגדרת כותבי הביקורות כ”מבקרים”, “ילפרים”, “קבלנים עצמאיים”, “מתמחים”, “מתנדבים” ו”תורמים”.
ארוחה בחושך. צילום: Yelp Inc. (cc-by-nc-nd)
הסוגיה הזאת אינה חדשה. כל מי שמפרסם תכנים בפייסבוק, אינסטגרם, ישראבלוג, תפוז אנשים ואפילו בטוקבקים באתרי חדשות יודע שהוא לא רק צרכן השירות (החינמי, במקרים רבים), אלא גם עובד היזע שמייצר את התכנים שמושכים את הטראפיק שמייצר את ההכנסות. גם מי שמפרסם תכנים באתר עצמאי משלו הוא חלק מהתעשייה הזאת, כשהאתר שלו מזין את תוצאות מנועי חיפוש, שממומנים גם הם מפרסומות. מי ששולח אימייל לכתובת בג’ימייל מאכיל את המכונה של גוגל, שמנתחת את המייל ומצמידה לו פרסומות רלוונטיות. אפילו מי שמשחק בקנדי קראש הופך לנציג קידום מכירות של המשחק כשהוא מעלה ממנו עדכונים לרשת ומבקש חיים מחבריו.
אף אחד לא מכריח איש לעבוד בחינם, אבל הסביבה שנוצרה מטמיעה את העבודה הזאת כחלק מהותי מחיי הרשת של אומת האינטרנט. בהנחה הסבירה שהתביעה תידחה, מי שירצה לשמור על זכויותיו הסוציאליות יצטרך להעביר את הסלולרי למצב טיסה ולתלוש את המודם מהחשמל.
אנדי וורהול משחק במחשב // הורדות
באירוע ההשקה של המחשב האישי קומודור אמיגה, שנערך ביולי 1985, צייר אמן הפופ-ארט אנדי וורהול את ציור המחשב הראשון שלו – עיבוד גרפי באמצעות תוכנת ProPaint לתמונה דיגיטלית של הזמרת דבי הארי, שצולמה במקום. עד מותו ב-87′ רכש וורהול מספר מחשבי אמיגה והשתמש בהם ליצירה.
ב-2001 התגלו על דיסקט בעזבונו 20 תמונות צבועות של מרילין מונרו, פריימים עבור סרט מונפש בשם YOU ARE THE ONE, ומוזיקה עבור הסרט הזה וסרטים נוספים בדיסקט נוסף, ואלו שוחזרו והוצגו במוזיאון MONA ליום אחד בלבד, בגלל ענייני זכויות יוצרים.
בעקבות פנייה של האמן קורי ארקאיינג’ל למוזיאון אנדי וורהול, נחשפו באחרונה כעשרים ציורים דיגיטליים של וורהול על דיסקטי אמיגה שנותרו בעזבונו. אלו יוצגו במוזיאון ובסרט תיעודי על תהליך השיחזור שלהם.
בראיון למגזין “אמיגה וורלד” ב-1986 נשאל וורהול איך יוצגו עבודותיו הממוחשבות לציבור. “ובכן, נוכל לקבל תדפיס של זה. הייתי יכול לפשוט להדפיס את זה לו היתה לנו המדפסת”. על היצירות עצמן אמר: “הדבר שאני הכי אוהב ביצירת אמנות מסוג זה על האמיגה הוא שזה נראה כמו עבודה שלי”.
http://www.youtube.com/watch?v=hWiOVa1R4m0
הטוויטרוריסטים נגד חברות התעופה
“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”
מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP).
ההתכתבות של שרה עם אמריקן איירליינז
שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.
בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.
צילומים: Marion Doss (cc-by-sa), Aero Icarus (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן
אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.
שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות ( “פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.
מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.
להקה של אלבום אחד // השרת
”שיווק ההתקליטים הרגיל שקיים היום הוא תהליך מטומטם שעוסק בעיקר בהעברת חתיכות פלסטיק, העטופות בחתיכות קרטון, מאתר אחד לאתר אחר. […] תקליטורים […] הם קטנים יותר, מכילים יותר מוזיקה, וניתן להניח שעלות הובלתם תהיה נמוכה יותר […] אבל ייצורם וקנייתם יהיו הרבה יותר יקרים. כדי לשכפל אותם, הצרכן צריך לרכוש מתקן דיגיטלי שיחליף את מערכת ההיי-פיי הישנה שלו”.
את הדברים הללו אמר המוזיקאי פרנק זאפה בתחילת שנות השמונים, כשהציע לחברת רוטשילד הון סיכון “הצעה למערכת שתחליף את שיווק תקליטי הפטיפון”. ההצעה שלו היתה אבטיפוס קדמון לשירות מוזיקה מקוון: אתר עיבוד מרכזי שיכיל את המוזיקה, גישה להאזנה או להורדתה דרך הטלפון, והזרמת מידע וחומרים על האלבום דרך ערוצי טלוויזיה פנויים.
החזון של זאפה התגשם והציב מספר אתגרים בפני המוזיקאים. הבולט בהם הוא קלות השכפול וההפצה הפיראטיים, שפוגעת בפוטנציאל ההכנסות ממכירות האלבומים. אתגר משני הוא הפגיעה באלבום הפיזי (בין אם תקליט, קלטת, דיסק או כל פורמט גשמי אחר), וירידת מעמדו כפריט נחשק, עם מעבר המוזיקה לקבצים ולזרימה (סטרימינג).
הרכב ההיפ-הופ וו טאנג קלאן מתמודד עם שני האתגרים הללו באמצעות ניסוי מרתק. האלבום הכפול “ה-ווּ – היׂה היה בשאולין…“, שההרכב הקליט בסוד בשנים האחרונות, לא יופץ המונית על חתיכות פלסטיק משוכפלות, אלא בתקליטור בודד בקופסה מהודרת עם תחריטי כסף וניקל שיצר האמן המרוקאי-בריטי Yahya. האלבום יעשה מסע הופעות במוזיאונים, גלריות ופסטיבלים, ואנשים יוכלו להגיע לשם להאזין לו, בתשלום ואחרי שעברו בדיקה לוודא שאין עליהם מכשירי הקלטה. בתום המסע יוצע האלבום למכירה במיליוני דולרים.
“במשך שנים קידמנו את הרעיון שמוזיקה היא אמנות”, אמר ריזה, אחד מחברי ההרכב, בראיון לפורבס, “ובכל זאת היא לא מקבלת את אותו היחס כמו אמנות במובן של הערך שלה, במיוחד בימינו כשהיא עברה פיחות והצטמצמה כמעט עד לנקודה שצריך לחלק אותה בחינם”. על הבעלות על האלבום הייחודי הוא אומר: “זה כמו שלמישהו יהיה השרביט של מלך מצרי”.
יתכן שהיצירה תדלוף לרשת, מה שעלול לסכל את התוכנית ולהפוך את האלבום לסתם עוד אלבום. אם זה לא יקרה, מעניין מי יחזיק באותו שרביט. זה עשוי להיות אספן עשיר, משקיע מסתורי, חברת תקליטים או קבוצת מעריצים שיתארגנו ביחד דרך האינטרנט לרכישה משותפת.
גם עתידה של היצירה המוזיקלית מסעיר את הדמיון: האם הקונה ישכפל את המוזיקה וימכור אותה בהפצה המונית, יציע אותה להאזנה פרטית במחיר גבוה, יפיץ אותה בחינם באינטרנט או ישמור אותה לעצמו ויקח אותה לקבר?
מדברים עם המתים • נלחמים בתאגידיממשלות • משתחררים מהכבלים // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ, היום בהגשת אסף ליברמן:
1. יורם קניוק מת, אבל בפייסבוק הוא מקבל ברכות ליום ההולדת. להבדיל, גם אדולף היטלר מת, אבל בטוויטר הוא מקבל גידופים לכבוד יום השואה. לכתבה ולפוסט >>
2. ג’וליאן אוליבר, אמן רשת ו”מהנדס ביקורתי” כהגדרתו, רוצה שנלמד טכנולוגיה כדי להחזיר לידינו את השליטה בפרטיות ובסדר היום הציבורי. לכתבה >>
3. ראש הממשלה בנימין נתניהו, כנראה לא מודע לכך שהוא מתועד, יוצא נגד ההתמכרות לגאדג’טים ולצילומים.
משחקי הכס והתקווה • אנדי וורהול, אמן מחשב • קראקרים רפואיים // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ:
1.
Campbell’s, ציור מחשב של אנדי וורהול משנת 1985, אחת מ-23 יצירות שהתגלו לאחרונה. ©The Andy Warhol Foundation for the Visuals Arts, Inc., (שימוש הוגן)
יותר מ-20 ציורים לא מוכרים של האמן אנדי וורהול נחשפו כמעט 30 שנה אחרי שצוירו על מחשב קומודור אמיגה 1000. הציורים היו כלואים על דיסקטים שאי אפשר היה לקרוא בגלל היעדר ציוד מתאים, וחולצו לאחרונה בזכות יוזמה של אמן בשם קורי ארקאיינג’ל. חלק מהם אפשר לראות כאן.
http://www.youtube.com/watch?v=3oqUd8utr14
2.
העובדה שמכשירים רפואיים מסויימים ניתנים לפריצה ולחבלה על ידי האקרים ידועה זה מכבר – ב-2007, ג’ונת’ן ריינר, הקרדיולוג של של סגן נשיא ארה”ב דאז דיק צ’ייני, החליף לו את קוצב הלב ונטרל את האפשרות לשלוט בו אלחוטית, מחשש להתנקשות בידי האקרים. אולם במחקר בן שנתיים שערך סקוט ארבן, ראש אבטחת מידע בחברת שירותי הרפואה האמריקאית Essentia Health, הוא גילה שאפשר לפרוץ בקלות לשורה ארוכה של מכשירים רפואיים, לגנוב מידע, לחבל בנתונים ולשנות טיפולים באופן שעשוי לגרום למטופלים נזקים ואף מוות.
בין הגילויים: אפשרות לשנות מינון של מורפיום שמטופטף לאינפוזיה באמצעות משאבות, לשנות מינון של אנטיביוטיקה וכימותרפיה שמחולקים לחולים, לשלוח שוק חשמלי מיותר או למנוע שוק חשמלי נחוץ בדפיברולטור שנשלט בבלוטות’, ליירט צילומי רנטגן דרך הרשת האלחוטית של בית החולים, לשנות טמפרטורה של מקררים שמאחסנים תרופות ודגימות דם ולשנות תיקים רפואיים.
3.
מיכאל גריילסאמר, שמרית גריילסאמר ואוריאל סברדין מערבבים את ההמנון הלאומי של ישראל “התקווה” ואת נעימת הנושא של “משחקי הכס”. זהירות: אין ספוילר.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
