נגן הווידאו של BBC: אפשר להגביר את זה ל-11

הנגן של ה-BBC במחווה לספיינל טאפ.

נמרוד צפנת הלשין.

חשבתם שטייפקאסט של מחבל זה גרוע?

הפרופיל של אן סלורז באימדב מציין סרט אחד בלבד שהופיעה בו, בתפקיד “אישה שמרטיבה במכנסיים”.

(דרך b3ta)

אורנג’: *זה* שירות!

אחרי שמונה שנים כלקוח, אורנג’ עדיין לא יודעים שברק דנין הוא גבר.

פרשת עמנואל: הכוח (של הדג) הלבן

יוסי ש שלח לי כרזת דה-מוטיבציה על פרשת הגזענות בעמנואל והסבר: “הכוח הלבן לא התחיל בחצר בית הספר בעמנואל אלא במזרח אירופה אי שם בימי הביניים החשוכים. דורות של יהודים חירפו את נפשם למען הדג בעל ראש הגזר, ואפילו היו מוכנים לעמוד מול כיתת יורים בשבילו. הרדיפות ומתחריו המזרחיים רק הוסיפו למיתוס ולגאווה העדתית חסרת הטעם. די אם נזכר את הבדיחה בעלת הזקן הארוך: מה ההבדל בין דג חי לדג מת? לדג מת יש גזר על הראש”.

צילום גפילטע פיש: jeffkole (רשיון cc-by-nc-sa)

אל תלקקו את הארטיק של פלדמן, אתם לא יודעים איפה הוא היה קודם

פוסט של איילת מוהר

אל מודעת הפרינט הזו הגעתי דרך אחד מחבריי הערניים. “זו לא בדיחה”, הוא הסביר, “זו מודעה אמיתית. מודפסת במוסף עכבר העיר. אני אסרוק לך אותה כדי שתאמיני לי”.

בהיתי במודעה. זו סתם מודעה, אין בה שום דבר יוצא דופן – גרפיקה פשוטה, צפויה, גם מבחינת צבע וגם מבחינת קומפוזיציה ואלמנטים. מבט קצת סקרן יותר מגלה שמדובר בכאילו-פחית-משקה שקיבלה את השם הכאילו-מגניב FLD. קיצור ל”פלדמן” של גלידות פלדמן. מזיע ממאמץ. השנינה: פחית משקה אנרגיה אומרת “הפנטזיה שלי היא שידחפו לי מקל…” (שלוש הנקודות במקור).

איך נראית הודעה לעיתונות על קמפיין כזה? אולי כך – “גלידות פלדמן, המפעל המשפחתי הוותיק הקיים מאז 1963, יוצא בקמפיין למוצר חדש, שלגון המבוסס על משקה אנרגיה. הקמפיין מבקש להדגיש את הצדדים הצעירים והכה-מגניבים של הקרחון החדש, ואת הפתיחות המינית אותה מעודדת חברת ‘גלידות פלדמן’, בשיתוף הציבור בפנטזיות המיניות הוולגריות של השלגון, כביכול…”

תראו לי משרד יח”צ שמוכן להיות חתום על טקסט כזה.

גבי זלצמן, מנכ”ל פרסום חברון זלצמן, אמר לאתר “מזבלה” שהוא “מודה ללקוח שהיתה לו את התעוזה והבין את ההומור שמתאים לקהל יעד של שלגון מסוג כזה”. יש לי מבזק חדשות קטן עבורך, מר זלצמן – חבריי בקרב “קהל היעד” לא ממש מסכימים איתך. אני אשתף אותך רק בחלק מהביטויים שנאמרו בתגובה לפרינט הזה: “וולגרי”, “זול”, “הומור ירוד”, “מזעזע”, “מטומטם”, “חסר טעם”, “דוחה ומגעיל” “פרובוקציה בגרוש”, “מסריח מאלימות”, “תחושה של ניצול ואלימות מינית”, “מסוג הבדיחות שאפילו אבנר דן היה מתבייש לספר”, “פאתטי”, “עלוב וילדותי”, “מעאפן”.

הביטוי המנומס מכולם היה “לא מצחיק”.

על המודעה שלכם, גלידות פלדמן, יש לי רק דבר אחד להגיד: איכס. והאמת? כל מילה נוספת פשוט מיותרת. איכס על המודעה, ועל הקרחון, ועל הקופי ועל הרעיון כולו.

ולא שזה מפתיע אותי, אבל מעניין לגלות שהשלגון הגאון לא מוצג לראווה באתר של פלדמן, וסיסמתו גם לא מתגלגלת על לשונו של הקריין בסרטון הפרסומת, וחבל, כי נורא מעניין אותי מה “בד”צ מהדרין חוג חתם סופר בני ברק”, משגיחי הכשרות של מפעלי גלידות פלדמן, היו אומרים על הדבר הזה.

יותר מהכל, המודעה הזו נראית כמו דחקה של ישיבת קריאייטיב בסוף יום עבודה, ניסיון של הרגע האחרון לפתור בריף של מוצר לא מספיק מרתק, לא מספיק מגניב, לא מספיק היפסטרי. אז ישבו הקופירייטרים והמעצב וזרקו כמה שטויות באוויר ונכנסו לאווירת העיקר-שנציג-משהו-ללקוח, מקסימום יהיו כמה צחוקים ויפסלו לנו את הכיוון, ונרוויח עוד קצת זמן. הם בטח לא האמינו כשמכל הכיוונים שהוצגו ללקוח, הוא אישר דווקא את הכיוון הדחקאי והבזוי הזה. ולחשוב שהמוטו של פלדמן הוא “איכות מעל הכל”.

הצד החיובי היחיד של הקמפיין הזה הוא הצד הפרקטי: אין התלבטויות. או כמו שניסח זאת אחד מחבריי בפשטות – “הנה ארטיק שלא הייתי רוצה לטעום”.

איילת מוהר, שנת יצור 1972, שועטת בדרכים, פוחדת פחד מוות מקינואה, מעדיפה שוקולד. יש לי: כלב, אקס מיתולוגי, הרבה נעלי עקב ודעה כמעט על כל דבר. אין לי: אג’נדה פמיניסטית סדורה. אוהבת: אנשים, ספרים, מוזיקה, הרבה עיתונים ודברים שנעשים בהיגיון. פחות אוהבת: כל מי שחושב שיש רק דרך אחת לחיות את החיים. חלום: להתחתן עם מוטי קירשנבאום. מאותתת לפני עקיפה, אבל עוצרת בפתאומיות. פייסבוק, בלוג בסלונה, טוויטר

כשל פוטושופ בפנאי פלוס: עברי לידר בחזית ובעורף בו זמנית

שחר גולן מלשין: “בגיליון האופנה החגיגי של פנאי פלוס השקיעו עמל רב. קצת פחות עמל הושקע בשער המגזין אשר כולו עבודת פוטושופ זולה: כאילו היה אשליה אופטית מבית מ. ק. אשר, הזמר עברי לידר ירום הודו עומד גם מאחורי עדי אשכנזי וגם לפני עדי אשכנזי – תלוי מאיזה צד של העברי אתה מסתכל”.

ניר גולן מלשין: “לשחקן ישי גולן יש עיניים של זיקית!”

ושחר גולן מזכיר פאדיחת פוטושופ קודמת של פנאי פלוס, שפורסמה במקור אצלו (באנגלית) ובטור “התיקונים”:

[גולן:] “מירי בוהדנה מסתכלת ישר למצלמתה הדיגיטלית, אך בבואתה מסרבת להסתכל אליה ישר בחזרה. בסיטואציה כזו, משיקולים טכניים, כמעט תמיד תושתל בבואה מלאכותית – החוכמה היא לשתול תמונה הגיונית”. התמונה שנשתלה היא פשוט קטע מהתמונה המקורית, מה שגרם לתקלה נוספת: הבבואה מציגה את החלק החיצוני של הזרוע הימנית, למרות שלפי זווית הצילום אנחנו אמורים לראות את פנים הזרוע, או לא לראותה בכלל.

עץ המסטיקים

אודין צילמה בשדרות בן ציון בתל אביב:

אולי זה נסיון למנוע הדבקה של מסטיקים משומשים במקומות אחרים, כמו שעשו בצרפת.

ובאותו עניין, בערך: אמנות רחוב – כוסות קפה חד-פעמיות.

בקרוב: חוק ההרואין/קוקאין

אורן פרסיקו הצחיק אותי היום בסקירת העיתונות של העין השביעית:

במוסף “סגנון” של “מעריב” כותב איתי יעקב על ‘קשר השתיקה ארוך השנים בין תעשיית האופנה לסמים, מערכת יחסים שזוכה ליחס סלחני מאנשי התעשייה והתקשורת’. […] בין היתר מראיין יעקב את יחצנית האופנה שחף סגל-נייברוג שאומרת “זה לא סוד שהסמים שרצים בתעשייה הזו – קוקאין והרואין בעיקר – נחשבים כסמים מרזים, שחביבים בעיקר על דוגמניות שמתחזקות את הרזון”. עכשיו, אחרי שהפרלמנטרים הישראלים החליטו להוציא את הרזון המוגזם מחוץ לחוק, אולי יחליטו לאסור בחוק גם את השימוש בקוקאין והרואין.

פתרון לבעיית החניה בתל אביב

(ויה זיפט)

תוגת המונדיאל: גבר הולך לאיבוד

פוסט של גבריאל גרמייז

פעם בארבע שנים גבר נזכר שהוא גבר ושהוא אוהב כדורגל. אז הוא הולך לחנות ובוחר את הטלוויזיה הכי פאקינג גדולה שהוא יכול למצוא והולך ומשתין עליה, כי לקנות אותה הוא לא יכול גם בתשלומי אד אינפיניטום. ואז הוא חוזר הביתה ותולש את הטלוויזיה מאותגרת האינצ’ים מהסלון ומסתגר איתה בחדר השינה ומתפטר ושם את הילדים על רטט ומפצח פיסטוק חלבי בשביל היוקרה ומקלל את השופט עם שריקת הפתיחה, ליתר ביטחון ולמפרע.

מכיוון שהוא גבר רק פעם בארבע שנים הוא צריך לרענן את זכרונו בחוקי המשחק ובשביל זה יש לו חבר טלפוני בשם גוגל, אבל גוגל לא אומר לו את מי הוא אמור לעודד, אז הוא בוחר לפי הדאו ג’ונס של האנטישמיות ולפי האינטואיציה הנשית של אשתו, שהסתגרה איתו בחדר, אישה מבינה ומקבלת שהיא, ומספקת פרשנויות מאלפות: תראה איזה יופי איך בלילה יש לכל שחקן ארבעה צללים, הם נראים כמו שפריריות. אבל מה זה נבדל לכל הרוחות? וגבר מסדר את הכריות על המיטה ומדגים לאשתו איך צריך להעביר פיסטוק חלבי בהתאם לחוקים שקבע גוגל באמצע המאה ה-19 ומרגיש כמו לורד בריטי שמביא את הבשורה לילידים. ורק דבר אחד לא מסתדר, שרצים הלוך ושוב ושוב ושוב ואפס אפס אפס אפס. התוצאות נראות כל הזמן כמו קוד בינארי שגוי. גבר מתרגז וזורק חפצים על המסך, בעיקר פריטי לבוש כדי לא להזיק למזבח, אבל בסופו של דבר גבר לא מחזיק מעמד בשיממון ההולנדי ונרדם וחולם: פלה ומראדונה ופלאטיני וואן באסטן וראובן עטר, שאלוהים יודע איך הסתנן לשם, כולם עומדים בתחנת ביקורת גבולות וממלאים טפסים. והפקיד עובר אחד אחד ומתקן את הסימונים ונוזף במראדונה שהעתיק מראובן עטר את שם האב ומכריח אותו להתחיל טופס חדש וזה נמשך ונמשך, אלוהים, וגבר מתעורר ורואה שעדיין אפס אפס ויוצא החוצה.

בחוץ חם, כמה חם, ושומם, כמו איזה סרט פוסט-אפוקליפטי, הכביסה התלויה הפכה צהבהבה וגם הכלב נתלה שם מהזנב מתוך פיזור הדעת של ארגנטינה-קמרון, והילדים מונחים על הרצפה עם הלשון בחוץ, ואיזה זיכרון חושי של לחות מניע אותם לאט לאט אל המקרר, שיש בו אבטיח, וגבר מוכן לחלוק אותו בנדיבות עם צאצאיו אבל קודם כל – כדור זה כדור. והוא מניח את האבטיח על הדלפק ומנסה לפצח אותו עם הראש ואומר לילדים: תראו, זידאן. אבל הרפרנס ההיסטורי לא מוציא מהם יותר מחרחור והוא נאלץ לחתוך על פי המסורת ולחלק כמו כרטיסים אדומים גדולים וחגיגיים, ואז חזרה למזגן ולאשתו שבוכה בתסכול ומנסה לדווח שהצפון קוריאנים הקטנים והחמודים הפסידו, אבל כישורי השפה שלה נמסו ונותרה ממנה איזו שלולית קטנה ופרימורדיאלית של יצרים, מה שאומר שהתובנות שלה לגבי המשחק הפכו דומות להפליא לאלו של שלמה שרף. וגבר מתחיל להרגיש איזה ריק פנימי נוראי, איזו תחושת דחיפות, שיש משהו חוץ מכל זה, חוץ מגול ואופסייד וכרטיסים צבעוניים, והוא מחייג למקום עבודתו, ועונה לו קול מבוהל של אישה, שמדווחת שהמקום נטוש ושהיא לא יודעת למי היא מגישה דוחות רבעוניים עכשיו. והוא מנסה להרגיע אותה בקול אבהי אבל אחרי דקה הוא שם לב שהוא פשוט מתאר לה מה מתרחש על המסך ושהיא ניתקה והוא נותר עם השלולית של אשתו מול המזבח והוא נאבק, אלוהים עדו שהוא נאבק, הוא בועט ומנפנף בזרועות כדי להשתחרר מאדי הטסטוסטרון ולחלץ משהו מהקליפה של השכל, המשט, המשט, את זוכרת שהיה דבר כזה? ותורכיה, ופוליטיקה, והיה משהו עם הכלכלה גם, אבל מה, מה, מה? והשיר הקצבי של המונדיאל משתלט לו על המחשבות, והוא נכנע ונרדם, כמו שהתעורר, מול בוני גינצבורג, וחוזר לחלומות בירוקרטיים, ובמעבר הגבול הוא דואג לסמן את מועד השיבה לארץ: 12 ביולי. ב-12 ביולי הוא יחזור ויתנער וכל שערות החזה ינשרו מרצונן החופשי והוא יחזור להיות נאור ופרודוקטיבי. בינתיים נא להשאיר פיצוחים ליד הדלת ולרוקן את בקבוק השתן, בברכת היידה מסי, תודה.

גבריאל גרמייז הוא תסריטאי בארון ואב גאה לשלל בלוגים מתים, כמו זה

← לדף הקודםלדף הבא →