מחאת האוהלים: ק’ זה קטמארי דמאשי

ב-2004, אחרי שנה וחצי של עבודה והשקעה של פחות ממיליון דולר, יצא משחק הווידאו קטמארי דמאשי, פרי מוחו היפני ודמיונו הפסיכדלי של קייטה טקהאשי. השחקן במשחק מגלם נסיך שצריך לברוא ירח, כוכבים וקבוצות כוכבים שאביו, מלך כל הקוסמוס, הרס בטעות. הנסיך מגלגל כדור, קטמארי ("גוש" ביפנית), שמדביק אליו מה שנקרה בדרכו, מעפרונות וספסלים דרך חיות ועצים וכלה במטוסים ובניינים, עד שגוש החי-צומח-דומם הזה מתייצב ומגיע למסה קריטית של כוכב.

אוהל הדוט.קום

בני ישראל סבלו מרעב בכנען, ירדו למצרים, שגשגו והחלו להיתפס כאיום על המלך פרעה, שהפך אותם לעבדים. שליח מגמגם של אלוהים, משה, ושורת אסונות שהלכו והסלימו, שכנעו את פרעה לשלח אותם לדרכם. מצרים הפכה במסורת היהודית לסמל לשעבוד, ויציאת מצרים לסיפור מכונן של יציאה מעבדות לחירות ובסופה של דרך ארוכה, איטית, מייגעת, רצופה מכשולים ומבחנים, לעצמאות. במסורת הקיברנטית, השחיתות, העוני והרודנות במצרים דחפו את המצרים עצמם לצאת נגד השלטון שלהם. הם עשו שימוש בכלים אינטרנטיים להפצת המסרים, תיאום פעולות המחאה ודיווח לחבריהם ולשאר העולם על הנעשה תוך עקיפה של הצנזורה והתקשורת המגויסת. הנשיא חוסני מובארק נלחם והגיע עד לכדי ניתוק המדינה מהאינטרנט יומיים אחרי פרוץ המהומות. אבל שלטונו נפל, ובעת כתיבת שורות אלה הוא, שני בניו וכמה מבכירי ממשלו עומדים למשפט שישודר בטלוויזיה בשידור חי.

אומת האינטרנט הישראלית ראתה את מהפכת הפייסבוק והטוויטר המצרית, ודמיונה ניצת. מחאות פייסבוק לא היו דבר חדש לישראלים, משימוש בדוגמניות רזות מדי בפרסומות ועד הקריאה להחזיר את החייל השבוי גלעד שליט. אולם אין דין מחאה שמתמצה באיסוף לייקים כדין מחאה שמוציאה המונים לרחובות ומפילה שלטון מושחת בן עשרות שנים.

מחאת הפייסבוק המשמעותית הראשונה שנולדה אצלנו בעידן פוסט מובארק היתה זו של איציק אלרוב. הוא פתח דף פייסבוק שקרא לחרם: “קוטג’ מוצר כ”כ בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל 8 ש”ח לא קונים במשך חודש”. אלרוב הוא חרדי, ציבור שידוע בחרמות צרכניים יעילים. מחאת הקוטג’ שלו רשמה הצלחה מהדהדת: התגייסות של הגולשים, דיון ציבורי, עיסוק תקשורתי, הנחות של רשתות השיווק, מגוון רעיונות לשיפור המצב, התערבות של פוליטיקאים ויצרניות חלב שהפגינו הלם, חשש ומרירות לסירוגין.

הקרב על הגבינה עם הבית סלל את הדרך לקרב על הבית: מחאת הדיור. כשלונה של יוזמת המחאה, דפני ליף, למצוא דירה בשכירות בתל אביב במחיר סביר, הוביל אותה ליזום התנחלות אוהלים בשדרות רוטשילד. היא גייסה כמה שותפים למאבק בשיטת חבר מביא חבר בפייסבוק, העלתה את האירוע “מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה” ושלחה לחברים. בתוך פחות משבועיים אוכלסה השדרה כולה, ומאהלי מחאה הוקמו במוקדים נוספים בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובערים נוספות (מחאת הדיור, שנולדה בהשראת מחאת הקוטג’, החזירה לה השראה: יוזמי מחאת הקוטג’ הקימו בסוף יולי מאהל מול ביתה של יו”ר שטראוס עופרה שטראוס, שיצאה לדבר איתם, וימים ספורים לאחר מכן זומנו לפגישה עם יו”ר תנובה זהבית כהן, שהבטיחה לתרום להורדת המחירים בתנאי שגם הגורמים האחרים בשרשרת הייצור יתרמו את חלקם).

במקביל לסיקור התקשורתי (האוהד ברובו), מחאת הדיור מתועדת בבלוגים, פלטפורמות לשיתוף תמונות ורשתות חברתיות על ידי המוחים, תומכיהם וגם מתנגדיהם. המחאה הישראלית זכתה לתגית #J14, ה-14 ביולי, יום הקמת האוהל הראשון. “תכלס“, האתר הרשמי של יוזמי המחאה, אימץ אותה גם כן, וכתובתו היא J14.org.il. זו קריצה רבת משמעות לתגית #Jan25, ששימשה לעדכוני המהפכה במצרים, אשר פרצה ב-25 בינואר.

מחאת הקטאמרי דמאשי התחילה באישה אחת שמחתה על דמי השכירות הגבוהים בתל אביב. האוהל התגלגל והדביק אליו מוחים מכל מיני סוגים: סטודנטים, אנרכיסטים, תושבי פריפריה, ניו אייג'יסטים, אמהות, חסידי עוזי משולם, עצמאים, חרדים, פעילי מפלגת זכויות הגבר, מתנחלים, נכים, מילואימניקים ורופאים, שמוחים על מחירי הנדל"ן, היעדר דיור בר השגה, יוקר המחיה, משכורות לא מספיקות, תנאי עבודה לא ראויים, עלות גידול ילדים ועוד ועוד.

איפה זה פייסבוק?

כשההפגנות עוד בערו ברחובות מצרים, מלקולם גלדוול כתב בניו יורקר כי “העובדה הכי פחות מעניינת בנוגע אליהן היא אם חלק מהמפגינים השתמשו (או לא השתמשו) בנקודה זו או אחרת בכמה מכלי הניו מדיה לתקשר זה עם זה. אנא מכם. אנשים הפגינו והפילו ממשלות לפני שפייסבוק הומצא. הם עשו זאת לפני שהגיעה האינטרנט. כמעט לאיש במזרח גרמניה של שנות ה-1980 לא היה טלפון”. טכנית, הממשק הראשון של מחאת הדיור עם הציבור היה האירוע של ליף בפייסבוק. אבל השאלה אם זו מחאת פייסבוק היא השאלה הכי פחות מעניינת, ולא בגלל מה שגלדוול אומר.

“הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך”, קובע פוסט של גדי שמשון, מוותיקי האינטרנט הישראלי. “במוצ”ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול”.

“עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת”, כתבו טל מסינג ויואב ליפשיץ בבלוג “ארץ האמורי”. “מדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי ההוויה עצמה היא דיגיטלית”. לדברי אלי לוין בבלוג “הציווי החדש”, “מחאת האוהלים היא מם רשת, רעיון מופשט שאף אחד מאתנו לא יכול באמת להגדיר באופן מדויק ולהסביר על מה בדיוק אנחנו מוחים ומה בדיוק אנחנו רוצים להשיג. כל אחד מאתנו יכול רק להעניק לו את הפרשנות האישית שלו כאשר הוא לוקח חלק פעיל בשכפולו והפצתו של הרעיון”.

“מאהל המחאה הוא הפייסבוק החדש, הוא המקום שאליו מגיעות כל המחאות כדי להישמע”, אמר לי איתמר שאלתיאל, מפעיל “אקטיביזם הוא קוד פתוח“, פלטפורמה לדיון ולהצגת כלים לאקטיביזם מקוון ולא-מקוון. לדבריו, “יש פה סינגולריות של מחאות – זה גדל בצורה כל כך מהירה ופסיכית, כך שאי אפשר להקיף את זה, להבין את זה או לסיים את זה. יש לזה דינמיקה משלו”.

בזמן כתיבת שורות אלה מכינים יוזמי המחאה מסמך דרישות לממשלה, אולם הם כבר לא מייצגים את המחאה ההטרוגנית. יכול להיות שתוך זמן קצר יאבדו האוהלים תאוצה ויתקפלו. ואולי המוחים יצליחו בכל זאת להביא את הקטמארי החברתי למסה קריטית, ולתקן את מה שהדור של הוריהם הרס בלי כוונה.

שטייניץ מפחד מטוויטר?

מי אמר שהממשלה לא עוקבת אחרי המחאה ברשתות החברתיות? בסוף יולי, ביום שישי שלפני ההפגנה הגדולה, ישב העורך הכלכלי של מעריב, יהודה שרוני, בבית קפה לא רחוק משדרות רוטשילד, שהפכו זמנית לשדרות “לו הייתי רוטשילד”. מאבטחים נכנסו וסרקו את המקום, ואיש שנכח שם המתיק סוד לכמה מהלקוחות: “הולך להגיע שר האוצר ולשבת כאן, אז אם יש לכם חברים במאהל תודיעו להם”.

אחד הלקוחות סימס את המסר לפעיל במאהל במטרה שזה יפיץ שם את המידע אופליין. זמן קצר לאחר מכן התקפלו שרוני והמאבטחים, והפגישה עברה למיקום חדש. האיש שסיפר על בואו של השר אמר: “כנראה שביטלו את זה כי זה פורסם”.

מסתבר שאחד מהמוחים שהיו בסוד העניינים, אסף מהללאל, לא הבין את חשיבות השמירה על חשאיות המבצע, וכתב בטוויטר: “שטיניץ מגיע להתרריין [השגיאה במקור] בקפה ג’ו בחשמונאים בחצי שעה הקרובה. מי בא לעשות באלגן”. יותר מעשרה טוויטריסטים ציטטו את הציוץ.

האם אנשי שטייניץ או מאבטחיו מהיחידה לאבטחת אישים עוקבים אחרי המתרחש ברשת החברתית ופועלים לפי המידע בזמן אמת? “אני מעדיפה לא לדבר על הפגישות של השר”, מסרה יועצת התקשורת של שטייניץ, שרונה מזליאן-לוי, “אבל לשנות פגישה בגלל פרסום בטוויטר – זה הזוי, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה”.

"אם משחק פשוט כזה יכול להיות פופולרי דיו לצאת במערב", אמר טקהאשי על יצירתו, "אולי העולם הוא לא כזה מקום רע אחרי הכל".

_________________________
התפרסם במקור (1, 2) בגליון אוגוסט 2011 של מגזין ”פירמה" של גלובס

16 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית מנסה להילחם בפיראטיות

פוסט של יובל אביבי

גופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים הניחו בצד את המאבקים זה בזה והתאגדו מול אויב משותף – האתרים הפיראטיים המשגשגים ברשת. המטרה: לגרום לרשויות לנקוט יד קשה נגד ספקי הסדרות והסרטים הפיראטיים וצרכניהם. הבעיה העיקרית: באף מדינה המאבק לא צלח

באמצע פברואר האחרון קיבלו הגולשים הטורקים הודעת טוויטר מהנשיא המעודכן וירטואלית שלהם, עבדאללה גול. “ראיתי את ‘נאום המלך’ עם אשתי”, צייץ הנשיא, “באמת סרט יפה מאוד”. הסרט אכן קיבל ביקורות נלהבות ואפילו קטף את הפרסים הנחשקים בטקס האוסקר, אבל כשהנשיא המכובד צייץ הוא טרם הוקרן בבתי הקולנוע הטורקיים ועדיין לא הופץ ב-‏DVD‏ בשום מקום בעולם. באינטרנט, לעומת זאת, כבר התרוצצה גרסה בטורנטים ובאמצעי שיתוף קבצים אחרים. חלק מהעוקבים של גול, בערך 200 אלף בני אדם (לא סחורה בהשוואה לאשטון קוצ’ר), התעניינו איזו רשת פיראטית כבוד הנשיא מעדיף. גול לא ענה, אבל יועציו הזדרזו לשחרר הודעה שהנשיא אינו פיראט, אלא קיבל “עותק מיוחד”.

הוריד או לא הוריד, גול לא לבד. בישראל, אם מסכמים את מספר ההורדות הפיראטיות של הגרסאות השונות של “נאום המלך” בשני אתרי ההורדות הגדולים בלבד מגיעים ליותר מ-200 אלף הורדות, בלי לכלול את האתרים הקטנים שכמוהם יש כמו דיסקים צרובים אחרי הגשם, ואת תוכנות השיתוף שאינן ניתנות לניטור. האתרים האלה מציעים את הפרקים האחרונים של סדרות הטלוויזיה המבוקשות פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, עם תרגום סביר לגמרי – ובחינם – תוך עשר דקות מהשרת למחשב, וגם כל תוכן ישראלי שעות ספורות אחרי הפצתו: מ”מחוברים” של ‏HOT‏, דרך “בלי בושה” החדשה של ‏yes‏, מ”פעם הייתי” בקולנוע ועד “ארץ נהדרת” של קשת – הכל שם.

מעבר למספרים, הקלילות שבה גול מדווח לציבור הרחב על סרט שכל הסימנים מראים שהגיע לידיו בצורה בלתי חוקית, מצביעה על הנורמטיביות שבה מתייחסים להורדות הבלתי חוקיות. ואם בנשיא נפלה שלהבת, מה יגידו אזרחיו? איש לא מתבייש בהיותו פיראט: לאתר ההורדות המוביל בישראל, ‏Horadot‏ שמו הקולע, יש פרופיל פייסבוק עם כמעט 60 אלף לייקים של גולשים שלא מהססים להזדהות בשמם המלא פלוס תמונה מחמיאה, לנגד עיני גופי האכיפה, שממצמצים בעייפות סבתאית מול הבזקי הטכנולוגיה שהשאירו אותם מאחור.

מאבק אבוד מסביב לעולם

הורדות פיראטיות אינן חוקיות, אבל בישראל איש לא אוכף זאת והאתרים הפיראטיים משגשגים על שרתים בניקוסיה וברוסיה, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק, ונהנים מהכנסות מגופים מפרסמים בדרגות שונות של מפוקפקות. זו הסיבה שלאחרונה החלו גופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים, בניסיון התאגדות מול התופעה, כאומרים: במקום שבו נכשלו חברות המוזיקה החזקות והעשירות ביותר בארה”ב – שם נצליח. בינואר השנה פנתה סמנכ”ל הרגולציה של ‏yes‏, מיכל רפאלי כדורי, אל המועצה לשידורי הכבלים והלוויין בבקשה שתפעל נגד ההורדות הפיראטיות, בטיעון של “הקטנת התמריצים של גורמי השידור הישראליים להשקעה בהפקות מקור ישראליות, המפרנסות תעשיה שלמה”. במועצה, שגם רפאלי כדורי יודעת שהקשר בינה לפיראטיות הוא כמו הקשר בין פקח חנייה עירוני לעבירת מהירות בכביש 6, דחו את הבקשה.

רפאלי כדורי לא שלחה את המכתב מתוך ציפייה שהגוף הרגולטורי האחראי על הטלוויזיה יהפוך פתאום לגוף אכיפה באינטרנט, אלא מרצון לעורר תשומת לב ציבורית למהלך גדול יותר שקורם עור וגידים: לפני כמה חודשים שילבו ידיים המתחרים הגדולים של עסקי השידור בישראל – ‏yes‏ עם ‏HOT‏ תרבץ, וגר ערוץ 10 עם קשת ורשת – ופנו לממונה על ההגבלים העסקיים בבקשה לקבל פטור מהסדר כובל כדי להתאגד לפעולה נגד התופעה. ברשות להגבלים עסקיים נמצאים “בישורת אחרונה” לפני קבלת החלטה בנושא. הפנייה למועצה נועדה לתת שכנוע קטן בישורת אחרונה זו. כתף אל כתף עם גופי השידור עומדים מפיצי הסרטים הגדולים בארץ וגם כמה מפיקים ויוצרים, וביחד הם מנסחים גישה מבולבלת וסותרת למדי של האסטרטגיה הנדרשת כדי למגר את הפיראטיות. כמו לא מעט הפקות מקור בישראל, גם כאן ניכרת השראה נלהבת וקצת נאיבית ממה שקורה מעבר לים.

ב-‏yes‏ וב-‏HOT‏ מסבירים שיש שינוי באוויר: כל דובר נתלה באורקלים כמו בריטניה, שבדיה וצרפת, שמובילות את אירופה במאבק, וגם וורנר בראדרס ודיסני, שהקימו מעין גוף פעולה מיוחד בארה”ב שאמור לנצח את הקלות הבלתי נסבלת של הקליק להורדה. החזית הבינלאומית הזו מציגה לא מעט פעילות מוצלחת בשנה-שנתיים האחרונות. כבר בימי ממשל בוש בארה”ב אושרה חקירה מחמירה נגד משתמשי קצה, כלומר, המורידים עצמם, וב-2009 אף הורשעו כמה מהם ונקנסו במאות אלפי דולרים. ב-2010 החלה תוכנית חדשה: מעקב פדרלי ואזהרה של גולשים שהורידו תוכן פיראטי באמצעות אימייל, לפני נקיטת סנקציות כמו צמצום רוחב פס, ניתוק מהספקית ולאחר מכן פעולה במישור הפלילי. בבריטניה, מהלך דומה, שחייב ספקיות לבצע סנקציות דומות, אושר בפרלמנט במארס, אך יישומו נדחה ל-2012 בגלל התנגדות הספקיות וארגוני זכויות אדם. ואיך אפשר שלא להזכיר את משפט הראווה נגד בעלי אתר ההורדות ‏The Pirate Bay‏ שנקנסו ואף נשלחו לכלא למאסר ממושך.

הפעולות האלה מוצגות כהצלחה גדולה, ואכן – שוק ההורדות הפיראטיות עצר לחלוטין באירופה ובארה”ב, ואין במדינות אלה אף אחד שמוריד תוכן לא חוקי ברשת, וגם אתר ‏Pirate Bay‏ כבר לא פעיל. אה, רגע, סליחה. בעצם לא: עולם ההורדות הפיראטיות תוסס מאי-פעם בארה”ב, בצרפת ובבריטניה, ו-‏Pirate Bay‏ עדיין חי וקיים ושוקק גולשים. למעשה, האילן הגבוה והמרשים שבו נתלים מובילי המאבק בישראל הוא קנה סוף דקיק.

דיסני החלה במאבק שלה בתחילת שנות ה-2000, והתוצאות לא ממש משביעות רצון. אפילו אן סוויני, היו”ר המשותף של דיסני ומי שנחשבת לאישה החזקה בתעשיית הטלוויזיה בארה”ב, הצהירה כבר ב-2006 ש”פיראטיות היא מודל עסקי שיש להתחרות בו” – הצהרה שקשה להאמין שנשמע בימינו מבכירי התעשייה בישראל. בשבדיה, שהייתה מהראשונות לנסח חוקים נגד פיראטיות, מגלה סקר אחרי סקר שהתופעה לא עצרה ובעיקר שצעירים עדיין מתייחסים להורדות כאל אמצעי לגיטימי של צריכת תוכן.

“הבא להורגך השכם להורגו”

בישראל לא נתנו לקשיים המציאותיים לבלבל אותם. מה ‏yes‏ ו-‏HOT‏ חושבות שהן יכולות לעשות שלא נכשל כבר בידי האולפנים הגדולים של ארה”ב? כאן אין אחידות בין הגורמים שמשתפים פעולה. אם ב-‏yes‏ מדברים על חקיקה נגד האתרים ומשתמשי הקצה ביחד, ב-‏HOT‏ מדברים רק על הראשונים. ואם ב-‏yes‏ חושקים בגוף רגולטורי שיפקח על העסק, הרי שב-‏HOT‏ ממש לא רוצים את זה. בדבר אחד הדוברים מאוחדים: מצד אחד אין לבעלי המניות מה לדאוג והעסק מצוין, מצד שני אנחנו בדקה ה-90 לפני קריסה מוחלטת של התעשייה.

‏”העסק של דמי מנוי עובד מצוין, המודל שלנו לא נהרס”, ממהר להבהיר יורם מוקדי, סמנכ”ל הרגולציה של ‏HOT‏, “אבל מה שקיים הוא תופעה הולכת וגוברת של אתרים ייעודיים שבהם מועלים תכנים גנובים לצד פרסומות. זו לא הורדה של ילד בן 16, אלא מישהו שעושה כסף תוך כדי גניבת זכויות יוצרים. באתרים האלה המדינה צריכה לטפל במישור המשפטי, מה שהיא לא עשתה עד היום”.

גם ב-‏yes‏ מצהירים שהמודל של דמי המנוי עדיין עובד טוב, וגם משה אדרי, בעלי בחרת ההפצה יונייטד קינג, מתחם הקולנוע סינמה סיטי ובוגר המאבק בפיראטיות במוזיקה כבעלי ‏NMC‏, מצביע על ההצלחה של סרטים כמו “זוהי סדום” ו”פעם הייתי”, רגע לפני שהוא מצהיר ש”אם לא נשים לב, עוד מעט לא יצטרכו אותנו. הבא להורגך השכם להורגו. אתה לא יכול לישון פה, זו הדקה ה-90 ובגלל זה יש את האיחוד הזה”

המספרים מוכיחים שאכן, ביזנס איז בומינג. ‏yes‏ רשמה גידול של 10,000 מנויים ב-2010 והכנסות החברה גדלו ב3.4% ל-1.6 מיליארד שקל (שם טוענים שהגידול הוא בעיקר בזכות מכירת שירותים מלווים כמו ממירים מקליטים ו-‏VOD‏ – אסטרטגיות אחרות למלחמה בפיראטיות שכנראה עובדות יפה מאוד, יותר מהמאבק בפיראטיות).

ב-‏HOT‏ אמנם איבדו כ-17 אלף מנויי טלוויזיה ב-2010, רובם עם ממירים אנלוגיים ישנים, אבל מנויי הטלפוניה והאינטרנט פיצו על כך בגדול, מה שגרם למצב מעניין שבו יד אחת של החברה נלחמת בפיראטיות בעוד שיד שנייה של החברה מאפשרת הורדות בקצב מהיר ומקצצת לאותה יד ראשונה את האצבעות. הכנסות החברה הכלליות גם הן נמצאו במגמת עלייה, וברבעון האחרון של 2010 גם מגמת מנויי הטלוויזיה התהפכה ושבה לעלייה. אז איה בדיוק הפגיעה מהפיראטים? מנכ”ל ‏yes‏, רון אילון, מסביר ש”בתעשייה מבוססת כמו זו של הטלוויזיה הרב-ערוצית אתה אמור לראות גידול של לפחות הגידול באוכלוסייה, ובסך הכל התעשייה כאן לא גדלה, וזה כרטיס צהוב חזק מאוד”.

הקלף ששולפים אנשי התעשייה הוא הפגיעה בתוכן, ולצד הטענה שבשנים האחרונות רוחב הפס שינה את החוקים, זו התשובה שכולם מספקים לשאלה “למה עכשיו, כשהתעשייה משגשגת, הפקות המקור והרכש מתנפחות ובמיוחד כשתעשיית הפיראטיות קיימת כבר שנים”.

‏”התופעה תלך ותחריף כשלאורך זמן גופים יוכלו לגנוב לאור יום”, אומר מוקדי, “זה פוגע במוטיבציות של יוצרים והשקעה בהפקות מקור, שבהן יש לנו אמנם יתרון בראשוניות השידור אבל זה פוגע ב-‏VOD‏ וב-‏DVD‏, וזה פוגע במוטיבציה שלנו לרכוש סדרות רכש”.

אילון אומר דברים דומים: “כרגע תחום הפיראטיות עדיין לא מאיים על התעשייה, אבל אנחנו יושבים על המגמות ומבינים לאן זה הולך ומה קורה לעלויות. אם לא נטפל בזה עכשיו, זה יהיה טו לייט”.

‎‎יש תחושה שאתם נתלים בנזקי הפיראטיות כדי לבקש הקלות בהפקות המקור מהרגולטור.
אילון נחרץ: “בחמש השנים האחרונות מעולם לא ביקשנו להוריד את הפקות המקור, גם בסיטואציות לגיטימיות, כמו למשל מול ה-‏DTT‏, שזו יוזמה של המדינה”. מוקדי נחרץ לא פחות: “אני לא מבקש הקלה בהפקות מקור ואני לא מנצל את הפיראטיות כדי להוריד מהרגולציה, אבל אני מצפה שיסבירו לי למה אסור לי לפרסם ולמה אני לא יכול להתמודד עם התופעה בכלים שיש לכל מדינה אחרת. לא נהיה במצב שבו יש לנו מטלות רגולטוריות וחברתיות מרובות והמדינה עומדת מהצד ולא עושה כלום. מעולם לא אמרתי: ‘תחזיקו אותי, אני מפסיק להפיק’, אבל כמובן שאם יש גוף שהיקף ההפקות שלו נגזר מההכנסות שלו, יש אינטרס שהשוק לא ייפגע”.

הטענה שמה שבעצם הם דורשים זו רגולציה על האינטרנט (שמחירה בצדה – כיום גופי השידור עושים באינטרנט מה שהם רוצים, ורגולציה תגביל גם את פעילותם) כבר נתקלת באי הסכמה. מוקדי מצהיר ש”אני האחרון שיגיד צריך רגולציה בכלל. אנחנו בעד דה-רגולציה בכל הגזרות, אבל יש חקיקה קיימת שחלה על האינטרנט, וכמו שאסור לגנוב זהות באינטרנט או להוציא דיבה באינטרנט – כך החקיקה יכולה להיות רלוונטית לגבי פרסום באינטרנט”. ב-‏yes‏, כאמור, אומרים דברים אחרים, ובכירים שם אומרים במפורש: “לא נקים משטרה של האינטרנט, אבל אי אפשר לאפשר סוג כזה של התנהגות. אם יש מחיר לרגולציה – נשלם אותו”.

באינטרנט מותר לגנוב

אז מה באמת יעשה אותו גוף, שכרגע עדיין לא יהיה ברור מה יהיו סמכויותיו ומעמדו? גם כאן החזית לא לגמרי אחידה. הפעולות המתוכננות רבות ולא כל הגורמים תומכים בכולן. בראש ובראשונה מדברים על חקיקה, וטוענים שגם המחוקק בישראל מבין את הצורך והחובה לפעול משפטית. השאלה היא נגד מי. אדרי אומר ש”אני לא אלך לאיזה מסכן בבאר שבע ואתבע אותו. נקים יחידה ונדפוק כמה תביעות נגד מפרסמים על 2-3 מיליון דולר, ואחרי פעמיים-שלוש אני רוצה לראות שיהיה מפרסם שילך לפיראטים, והרי מזה הם חיים, הם לא עושים את זה לשם שמים”.

גורמים אחרים מדברים בדיוק על סנקציות נגד אותו “מסכן מבאר שבע” (“מזהים כתובות ‏IP‏, זה לא מוחלט אבל אפשר להפוך את חוויית השימוש לחוויה מייגעת”) ונגד האתרים, ש”מוקמים במקומות שקשה להגיע אליהם ומתפרנסים מפרסומות ומגביית כסף. אלה אתרים שלא צריך להסכים לקיומם. מבחינה טכנולוגית זה אפשרי, ויש נכונות של המחוקק והרשויות לטפל בזה”.

אדרי מסביר ש”נחוקק בעזרת הממשלה, אין שר שלא יבין אותנו “.

‎‎איזה חוק בדיוק תחוקקו?
‏”קודם כל נגד האתרים. איך בדיוק? אני לא איש טכני, אבל צריך לחסל את התופעה. גם משטרת התנועה לא מצליחה לעצור את תאונות הדרכים ב-100%, אבל לולא המשטרה במקום 500 הרוגים היו 50 אלף”.

הצד השני של הפעילות יהיה חינוך והעלאת המודעות. אדרי אומר ש”נצטרך הסברה גדולה לדור הצעיר, כי הדור הבוגר לא עוסק בזה. אלו הם בני הנוער שגדלים עם שוד”. אחרים טוענים ש”רוב האנשים שצופים באינטרנט או מורידים לא מודעים באופן מלא לעובדה שזה לא חוקי, זה חלק מתרבות לגיטימית של אינטרנט. אלה לא אנשים שיגנבו בסופר, אבל באינטרנט הם מרגישים שזה בסדר. אם אנשים יבינו שהם גוזלים פרנסה של אחרים הם לא יורידו”.

‎‎זה נשמע ממש נאיבי.
‏”בשבילך זה נאיבי. בשבילנו זו פרנסה. אנחנו בהתחלה, אין פתרונות קסם, אבל לפחות סוף סוף התחילו לעבוד על זה”.

לצד המלחמה הדון-קישוטית בפיראטים, ארה”ב מציגה זה זמן מה מודלים מצליחים למדי של מכירת תוכן בזול באינטרנט, באתרים כמו ‏Hulu‏ ו-‏Netflix‏, לצד שימוש ב-‏VOD‏ ובאפליקציות בתשלום לאייפד ולאייפון. בישראל ה-‏VOD‏ מצליח (מערך ה-‏VOD‏ של ‏yes‏, למשל, הושק ממש לצד פתיחת המאבק בפיראטיות, אבל ב-‏yes‏ דוחים את ההשערה שהמאבק הוא חלק מתזמורת יח”צ של ה-‏VOD‏. “הדבר היחיד הוא ששיפור הטכנולוגיה מאפשר גם פיראטיות וגם שידור ‏VOD‏ על גבי האינטרנט”, הם טוענים), ויש נוכחות רשתית, אבל אין מערך הפצה מסודר בתשלום (‏HOT‏ השיקה לאחרונה אפליקציה לאייפד שכוללת קניית סדרות וסרטים בתשלום).

‏”הטיעון של ‘אין אלטרנטיבה אז נגנוב’ הוא טיעון חלש: א. יש אלטרנטיבה. ב. אסור לגנוב”, אומר בכיר באחד מגופי השידור. מעבר לזה, כל הדוברים מסכימים שמודל אינטרנט לא יאפשר את קיום התעשייה. “אם מסתכלים על עלות ייצור התכנים, צריכים לקרות שני דברים כדי שהאינטרנט יוכל להיות צינור הפצה עיקרי: 1. נכונות של אנשים לשלם. 2. היקפי שימוש שיובילו להיקפי פרסום גדולים. זה רחוק מאיתנו מאוד”.

הטענה הזו נכונה רק בחלקה. תשלום עבור תוכן ברשת, שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס אצל הגולשים, נעשה יותר ויותר מקובל. הרי אחת הטענות של לוחמי הפיראטים היא שאתרי הורדות גובים תשלום לעתים, ויש מי שמשלם. ואכן, הגולשים מוכנים לשלם עבור הורדות פיראטיות, תורמים מרצונם החופשי לבלוגרים מסוימים ועושים מנוי לעיתונים ברשת. התופעה בחיתוליה, אבל מתקדמת מהר. מה שתורם הרבה לשינוי התפיסה הזו הם הסמארטפונים והטאבלטים, שהרגילו אנשים לשלם סכומים נמוכים על תוכן בנגישות גבוהה מאוד.

כולם משבחים את האינטרנט ומתגאים בקיום וירטואלי, אבל ממהרים לסייג את התועלת הכלכלית. “אנחנו לא מקדשים טכנולוגיה ישנה, אנחנו מאמינים במודל אינטרנטי, ואם זה היה משתלם – היינו שם, אבל כרגע ההכנסות מזה לא מאפשרות את עלות השידור”, אומרים ב-‏yes‏. “השוק הישראלי לא יכול לאמץ מודל אמריקני בגלל הגודל”, טוען מוקדי, “לא נוכל לקבל החזר השקעה מתשלום על פרסום באינטרנט או באפליקציות אחרות. אנחנו לא נאיביים ויודעים שאנחנו צריכים להיות גם בפלטפורמות אחרות. ‏HOT-Ynet‏ הוא עסק מצוין, ועדיין עסק הליבה הוא מודל דמי מנוי ואנו מתמקדים בו. עולם המכירות של תכנים באינטרנט הוא בעל כלכליות מוגבלת ולא יוכל להכיל שפע של תכנים כמו היום”.

המודל האינטרנטי אולי נתפס כמקום מוגבל כלכלית, אבל זה לא אומר שאין בו כסף, והרבה. מספיק לחשב את פוטנציאל ההכנסה מאפליקציית האייפד של HOT כדי להבין זאת. HOT מציעה כיום כ-25 סדרות באפליקציה בעלות של עד 5 דולרים לסדרה, כמעט כולן סדרות מקור. הסדרות האלה מורדות בעשרות אלפי מחשבים בישראל, אם לא יותר, דרך שרתים פיראטיים. הפרק האחרון של הסדרה “הבורר”, שמוצעת באפליקציה, הורד ברחבי הרשת על ידי כמעט 100 אלף איש. אם נניח, תחת הנחות של פרסום יעיל ושיווק נכון שהפכו את ה-VOD למודל כה מכניס, שרק 20 אלף איש יבחרו להוריד כל אחת מהסדרות באופן חוקי, מדובר על 500 אלף הורדות. אם כל הורדה מכניסה לכיסי HOT 15 שקל, בסך הכל אלו 7.5 מיליון שקל שבחישוב שנתי שווים לדמי מנוי של יותר מ-2,000 איש. טיפה בים מאות אלפי המנויים של HOT, אבל ההכנסות האלה יגדלו אם יורחב מאגר התכנים המוצעים וחשוב לזכור: אלו הכנסות שיגיעו כולן מחתך הצרכנים שאינם נמנים על מנויי HOT, שלא בהכרח היו עושים מנוי לחברת הכבלים בסיטואציה אחרת. כל זאת, כמובן, בלי שום סתירה בצורך במיגור הפיראטיות.

שידור התכנים של ‏HOT‏ ב-‏Ynet‏ הוא דוגמה למודל שקשה לאמוד את האפקטיביות שלו, למרות שביעות הרצון שמוקדי מפגין: ‏HOT‏ מעלה לאתר פרקי טעימה מהסדרות שלה ומקווה למשוך את הגולשים הסקרנים לרכישת מנוי כדי לצפות בשאר הפרקים. אבל קשה להאמין שבני נוער שממילא יושבים מל המחשב, ומבחינתם לצפות בפרק של “מחוברים” ב-‏Ynet‏ זה בדיוק כמו לצפות בו באתר לצפייה ישירה, יחליטו לרכוש מנוי כחוק במקום פשוט לעבור אתר. זה לא משכנע את מוקדי. “לא נעלה את כל התוכן שלנו בחינם לרשת. יכול להיות שיש אנשים שרואים את זה באינטרנט ולא יעשו מנוי אלא יורידו את ההמשך. מצד שני, יש לי עסק מצוין של דמי מנוי ואין לי כוונה לפגוע בו”.

“זוהי סדום”, וזהו “עג’מי”

הרעיון של הפצה מוזלת באינטרנט לא מתקבל בעין יפה גם אצל אדרי. הוא אמנם טוען ש”בן אדם שיוריד שיר בשקל לא ילך לפיראטים”, אבל ההצעה להפיץ באינטרנט את “זוהי סדום”, למשל, כשבוע אחרי הפרמיירה, בתשלום של 10 שקלים, מקפיצה אותו. “יש בארץ 300 מסכים שמפרנסים אלפי עובדים, אני לא יכול לפגוע בבתי הקולנוע. בחלון של ארבעה חודשים מצאת הסרט, זה אפשרי”.

‏”זוהי סדום” הוא דוגמה לסתירה בטיעוני יצרני התוכן: סרט שהושקע בו סכום עתק במונחים ישראליים והצליח לסחוף לבתי הקולנוע כ-600 אלף צופים. אדרי מנע דליפת גרסה באיכות טובה, ובשבועות הראשונים אפשר היה למצוא ברשת גרסת ‏cam‏ בלבד – גרסה שצולמה בקולנוע במצלמת וידיאו ביתית, באיכות מחפירה ומייאשת (שלמרות זאת הורדה על ידי יותר מ-420 אלף ישראלים), בעוד אדרי מתפאר באולמות הקרנה מפנקים עם איכות סאונד מהטובות בעולם.

‎‎נו, פיצחתם את השיטה: חוויה קולנועית שאין בבית לצד מערך אבטחה משובח. בשביל מה המאבק?
‏”קודם כל זה רק בקולנוע, ברגע שזה מגיע ל-‏DVD‏ ול-‏VOD‏ זה נגמר (לאחר הוצאת הסרט ב-‏DVD‏, קיימות ברשת גרסאות באיכות מושלמת, י.א.). דבר שני, את כל הפעולות האלה אתה עושה במקביל, כדי למשוך את הקהל. דבר שלישי, לא ייתכן שאנשים ישקיעו 2-3 מיליון דולר בסרט ישראלי, ימשכנו את הבית שלהם, ואחר כך יגלו את הסרט ברשת. הבעיה היא הפסיכולוגיה של הגולשים, ‘בוא נדפוק את המערכת’. זו טעות לחשוב ככה, זו תעשייה שגם ככה בקושי מתפרנסת”.

מי שמציג גישה מרעננת הוא מוש דנון, מבכירי המפיקים בארץ ומי שעומד מאחורי ההצלחה של “עג’מי”: “הייתי טירון. אם הייתי יודע לאן זה יגיע, וההערכות הן שהפיראטיות עלתה לנו כמה מאות אלפי שקלים, הייתי בהחלט שוקל, לצד חסימת פיראטים, להציע אותו ברשת בעבור סכום סמלי”. דנון הרבה פחות נחרץ מכל הדוברים. “יש ויכוח אם זה בסדר. שמע, זו גניבה, וצריך לטפל בחקיקה ובעיקר בחינוך. נתקלתי בילדים שאפילו לא יודעים שזו גניבה. אבל ברמה הפרקטית-עסקית, אני לא בטוח שזה רע, לפעמים נעים לי לראות כמה אנשים ראו את זה באינטרנט. יחד עם המלחמה בדרכים רגילות, צריך למצוא דרך שהסרטים יגיעו לרשת בצורה מסודרת עם מנגנון גבייה מינימלי, ויש קהל שבכל מקרה יבוא לקולנוע לראות את הסרט, בשביל החוויה. תמיד ימצאו פתרונות עוקפי חקיקה, ואותי מעניין להפיץ את הסרטים שלי. האינטרנט זה עוד ערוץ, עוד בית קולנוע”.

מה שמרתיח את דנון הוא הטענה לפגיעה בהפקות המקור. “הבכי שהפקות המקור יתמעטו לא מוצדק וזה לא קשור למאבק בפיראטיות. נמאס לשמוע שכל בעיה מאיימת לפגוע דווקא בהפקות המקור, שהן נטל על צווארם של חלק מהגורמים”.

‎‎אלה הגורמים שאיתם אתה משתף פעולה.
‏”אינטרסים מנוגדים, עם מטרה משותפת”.

יש מקום לנחמה. כמעט כל הגורמים חוזרים לנוסחה פשוטה, שלמעשה משחזרת את מה שאמרה בכירת דיסני ב-2006. לצד החקיקה, והחינוך, והכעס, כולם מדברים על חוויית תוכן טובה יותר מאחרים. אדרי מדבר על בתי קולנוע שאין אפשרות לשחזר בבית את חוויית הישיבה בכיסאות שלהם. מוקדי מזכיר ש”בכל פלטפורמה תמיד יצטרכו תוכן טוב, ואם אתה, כמונו, חברת תקשורת שיודעת לייצר תוכן – מצבך טוב”. הוא גם מציין את הניסיון לספק למנויים את סדרות הרכש פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, כפי שנעשה עם “מד מן” ועם “דקסטר”, ולא שוכח את חוויית שידורי הספורט הישירים – שקשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לספקם פיראטית. ואילו אילון מדגיש שהצד השני של המלחמה בפיראטיות הוא כיסוי ההשקעה ההולכת וגדלה בהפקות ענק כמו “הפסיפיק”, “אימפריית הפשע” או “המתים המהלכים” – שעלות פרק בהן לעתים עולה על עלותו של סרט באורך מלא.

‎‎‏”המתים המהלכים” זו דוגמה מצוינת לפדיחה שלכם: היה באזז מהשנייה הראשונה, רכשתם את הסדרה ואז חיכיתם חודשים עד לשידור שלה. איך אתם מצפים שהגולש בן ה-16 יתאפק כשזה כל כך זמין?
‏”קודם כל אני מקבל את הטענה הספציפית. דבר שני, הצעיר הזה צריך להחליט אם הוא הלך ל-‏yes‏, ל-‏HOT‏ או לאורנג’ טיים. זה האלמנט התחרותי. איך לעמוד ביצר? כמו שאתה עומד מול הקיוסק ונורא בא לך קרמבו, אבל אתה לא גונב אותו. פיראטיות זו גניבה, ואם אתם עושים את זה – אתם צריכים להרגיש אשמים”.

___________________
יובל אביבי הוא כתב מגזין בפירמה, מבקר ספרות בטיימאאוט, מנהל פרויקטים במדרשה לאמנות, ובעברו כתב בעוד הרבה מאוד מקומות. הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר בגליון אפריל 2011 של מגזין "פירמה" של גלובס

16 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, אינטרוויזיה, זכויות יוצרים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פיראטיות, קולנוע | 9 תגובות

פאוורפוינט קריוקי: זה לא ייגמר אם לא תספר

פאוורפוינט קריוקי הקרוב יתקיים ב-25.8: “פאוור פוינט קריוקי IV – נקמת השקף”.

הנה לקט מהאירוע הקודם. יש שם קטע מההרצאה שלי, ואת הצחוק שלי שומעים לאורך כל הסרטון.

15 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

זהירות, שיפוצים בסופרמרקט

ערן כ”ץ גלש באתר החדש של סופר באבא, והוא אומר: “ככה לא מעלים אתר לאוויר. אלא אם זה בארץ, איפה שחצי עבודה זה כמעט סטנדרט”.

ואני אוסיף שאתר קניות שיש לו בשער שלט מכוער שמכריז על שעות פתיחה וסגירה, ומספק את גירסת הסופרמרקט של מדבקת הבטא של ג’ימייל, נראה בדיוק כמו שהייתי מצפה שייראה אתר של סופרמרקט שכונתי. זו לא מחמאה.

14 באוגוסט, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, מסחר אלקטרוני, פרסום ושיווק | 4 תגובות

תמרור פעלולי אופנועים (תמונה שווה)

צולם על דרך נמיר ליד נחל הירקון בתל אביב.

13 באוגוסט, 2011 | בנושאים: תמונה שווה | 2 תגובות

מוות ל”שגעון האינטרנט”

פוסט של אדריאן צ'ן

הרעיון של “שגעון אינטרנט” מיצה את השימושיות שלו. מחצית החיים ממם אינטרנט לקטע בתוכנית בוקר הוא אפס. הגיע הזמן שעיתונאים יוציאו לפנסיה את קב התרבות הפופולרית הזה. לא כל דבר מחורבן שקורה באינטרנט הוא שיגעון אינטרנט.

Horsemaning, שיגעון האינטרנט המזויף העדכני, מוכיח עד כמה הרעיון הפך לחסר משמעות. לפני מספר ימים החליט Buzzfeed, אגרגטור הממים הבלתי נלאה, לנסות ליצור מם משלו. האתר פרסם תמונת וינטג’ של שתי נערות שממוקמות כך שנראה כאילו אחת מהן היא הראש הערוף של השניה. הם קראו לזה “horsemaning,” על שמו של הפרש בלי הראש, פרסמו כמה דוגמאות ושידלו את הקוראים לשלוח תמונות. קומץ קוראים הגיבו.

מנחות הטודיי שואו העליזות שלא כדרך הטבע הודה וקאת’י לי עשו אתמול אייטם על הורסמאנינג. הן צחקקו על כמה טפשי הוא “שגעון האינטרנט” הזה, והתייצבו לתמונת הורסמאנינג משלהם, אחרי שבאזפיד דחק בהם בטוויטר לעשות זאת. אלא שבזמן שהאייטם שלהן שודר, ה”שגעון” היה מורכב מקומץ פוסטים בבאזפיד, דף פייסבוק עם מאות ספורות של לייקים, וכמה פוסטים שטחיים באתרים אחרים.

אם זה שיגעון אינטרנט, אז כל דבר שקורה באינטרנט יכול להיות שגעון אינטרנט. למעשה, אליבא דהתקשורת, שמתחרה על לייקים וריטוויטים כמו כוכב פופ צעיר מדרגה ב’, כל דבר באינטרנט הוא אכן שגעון אינטרנט. מתיחות במסעדות שלם-וסע (drive-thru)? זה שגעון אינטרנט (“cone-ing“), כאילו מסעדות שלם וסע לא היו מאז ומעולם יעד מועדף על ילדים משועממים. משחק החניקה היה חזק במיוחד, למרות שהיה קיים הרבה לפני שילדים התחברו לאינטרנט. כמה עשרות אנשים שמצטלמים בתנוחות מוזרות ויוצרים לזה דף פייסבוק? גם אלה הן “שגעונות אינטרנט”: Owling, pillaring.

הרעיון של “שגעון האינטרנט” הוא חסר תועלת לחלוטין, אבל ממשיך להציף את העולם כי הוא שימושי מאוד לעיתונאים בשני אופנים מנוגדים:

ראשית, ה-CNNים ותוכניות הבוקר של העולם, שנמצאים מחוץ לעניינים, יכולים להשתמש ב”שגעון אינטרנט” כדי שזה ייראה כאילו הם מחוברים למה שכל הילדים עושים על מכונות הפייסבוק שלהם. כך היה עם פלאנקינג, שהתחיל כעמוד פייסבוק עלום לפני שנחטף וקודם על ידי תחנות רדיו אוסטרליות שחיפשו לזכות באמון של אומת אינטרנטית. הטודיי שואו היתה חסרת בושה בהזניית המדיה החברתית שלה, כשפרסמה תמונה של הודה וקאת’י לי עושות הורסמאנינג בטאמבלר עם הכיתוב “פתיון באזפיד“.

שנית, מסגור “שגעון האינטרנט” מאפשר לעיתונאים לסקר את כל הדברים הטראשיים החזקים באינטרנט בלי להיראות כאילו הם יורדים לרמה שלהם. הם רק מסקרים את ה”תופעה” של חתלתולים על ספה. מה שהם באמת רוצים לעשות זה לפרסם תמונות של חתלתולים יושבים על ספות, כי הם חמודים לאללה ויביאו טונות של קליקים.

היו זמנים שבהם “שגעון אינטרנט” היה הגיוני. אולי בראשית שנות ה-2000? או אז, “אנשים ברשת” היתה קבוצה קטנה מהאוכלוסייה כולה, ואפשר היה להגיד שיש לה תרבות משלה, שנזקקה לפרשנות של אמצעי תקשורת אחרים כדי שתהיה מובנת להמונים. אבל היום למעלה ממ-70% מהאמריקאים מחוברים לאינטרנט – יותר משיעור המחוברים לטלוויזיה בכבלים. דברים שפופולריים באינטרנט הם פופולריים בקרב כולם. האם עלינו להתחיל לקרוא לדברים שהפכו פופולריים בגלל הטלוויזיה “שגעונות טלוויזיה”? לא, זה יהיה מטומטם.

עיתונאים שמכנים משהו בשם “שיגעון האינטרנט העדכני” רוצים ליהנות מכל העולמות. הם רוצים לרכוב על הסקרנות לגבי השגעון, יהא אשר יהא, ובו זמנית לגמד אותו כסתם משהו שקורה באינטרנט. כל דבר באינטרנט נבחן בקפדנות, כמו גללים של מפלצת ויראלית אקזוטית, בזמן שדברים מעניינים באמת זוכים להתעלמות כי הם סתם משהו שקורה באינטרנט. הגיע הזמן להתגבר על עצמנו, כי שגעון האינטרנט החדש והלוהט הוא להטעות עיתונאים עצלנים לחשוב שמשהו הוא שגעון אינטרנט.

• עוד בנושא:
עזבו את אומת האינטרנט במנוחה!
ביל מאהר: ערוץ הקניות

___________________
אדריאן צ'ן הוא עורך בבלוג גוקר, שם התפרסם הפוסט במקור ברשיון CC-by-nc. תרגום מאנגלית: עידו קינן, cc-by-nc-sa

13 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

אין פאקינג מצב, אם זה אמיתי זו האינטרטקסטואליות השולתתתת ביקום

אם סריק העיתון הזה מ-TheChive הוא אותנטי, ואם זה נוצר במקרה ולא בידי עורך זדוני, זו האינטרטקסטואליות השולתתתת ביקום. וגם אם עורך זדוני עשה את זה זה פאקינג מבריק.

13 באוגוסט, 2011 | בנושאים: אינטרטקסטואליות | 2 תגובות

ב’ זה לוגו

התמונות המלאות אחרי הקיפול.

להמשך קריאה

12 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 4 תגובות

חייך למצלמה, מדפיסים פסלון שלך

אתם נכנסים לצלמניה במדריד, נעמדים מול סורק, קופאים ל-2.5 שניות, ואחרי שבועיים מקבלים פסלון של עצמכם. כתבה שלי ב-ynet >>

12 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, חיים 2.0 | להגיב זה מגניב

במדיה חברתית, לכלוכים יכולים להפוך לדברים טובים

פוסט של עידו מאירון

השבוע רץ ברשת סרטון ויראלי שבו עידו מאירון ומירב באבאי מפרסמים שירות שלהם לקידום עסקים בלינקדאין. גולשים הבחינו שמאירון ממלמל בלחש את השורות של באבאי בזמן שהיא מקריאה אותן מהטלפרומפטר. שלשום פרסמתי כאן את הסרטון, ובהמשך עותק עם כתוביות פארודיות שהכין שאול אננס. מאירון שלח לי אימייל כועס ודרש להסיר את הפוסט. עברו יומיים וכיוון הרוח התחלף. הנה דבריו. (ע"ק)

סיפור אמיתי מניסיון אישי בתחום המדיה החברתית: לפני יומיים הובא לאזניי שהועלה קטע סאטירי עליי ועל מרב באבאי. כן, זכיתי לפוסט בבלוג הפופולרי של עידו קינן, חדר 404. לקחו את הסרטון שלנו מהאתר והסתלבטו על זה ש”קלטו” שאנחנו מקריאים מהטלפורטר. והוסיפו כל מי כתוביות “מצחיקות” כמו “בובה שבי לי על הברכיים ” וכו’… כמובן שברור לי שמדובר בעבודה של מישהו שבא לו להציק לי או שאני מציק לו מדי, אחרת סרטון שכזה מעולם לא היה מגיע לאתר.

מה עושים?

דבר ראשון, כמובן שתיעדתי את כל הנושא בתמונות, וידאו וכו’. התייעצות מהירה עם עורך דין גם נתנה כיוון חיובי לתביעה על הוצאת דיבה, לשון הרע וכו’. כמובן שחסמתי את אפשרות הצפייה דרך יוטיוב כך שנותרו להן רק אותן התגובות, שעכשיו מופיעות ברצף, לא ברור מאיפה ולא על ידי מי.

ולפתע התחלתי לקלוט שכמות הנרשמים ברשימת הדיוור לא מפסיקה לגדול, כאילו העליתי איזה קמפיין מטורף. חמישה אנשים הצטרפו לסדנה הקרובה שלנו, אנשים רכשו את הקורס האינטרנטי, פשוט קטע הזוי לחלוטין.

זה מה שיפה במדיה חברתית, וכך לדעתי יש לנהוג גם אם זה קורה לכם או ללקוחות שלכם.

___________________
עידו מאירון חי ונושם מדיה חברתית, ומשמש מורה דרך לעסקים ברשת