תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית מנסה להילחם בפיראטיות
פוסט של יובל אביביגופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים הניחו בצד את המאבקים זה בזה והתאגדו מול אויב משותף – האתרים הפיראטיים המשגשגים ברשת. המטרה: לגרום לרשויות לנקוט יד קשה נגד ספקי הסדרות והסרטים הפיראטיים וצרכניהם. הבעיה העיקרית: באף מדינה המאבק לא צלח
באמצע פברואר האחרון קיבלו הגולשים הטורקים הודעת טוויטר מהנשיא המעודכן וירטואלית שלהם, עבדאללה גול. “ראיתי את ‘נאום המלך’ עם אשתי”, צייץ הנשיא, “באמת סרט יפה מאוד”. הסרט אכן קיבל ביקורות נלהבות ואפילו קטף את הפרסים הנחשקים בטקס האוסקר, אבל כשהנשיא המכובד צייץ הוא טרם הוקרן בבתי הקולנוע הטורקיים ועדיין לא הופץ ב-DVD בשום מקום בעולם. באינטרנט, לעומת זאת, כבר התרוצצה גרסה בטורנטים ובאמצעי שיתוף קבצים אחרים. חלק מהעוקבים של גול, בערך 200 אלף בני אדם (לא סחורה בהשוואה לאשטון קוצ’ר), התעניינו איזו רשת פיראטית כבוד הנשיא מעדיף. גול לא ענה, אבל יועציו הזדרזו לשחרר הודעה שהנשיא אינו פיראט, אלא קיבל “עותק מיוחד”.
הוריד או לא הוריד, גול לא לבד. בישראל, אם מסכמים את מספר ההורדות הפיראטיות של הגרסאות השונות של “נאום המלך” בשני אתרי ההורדות הגדולים בלבד מגיעים ליותר מ-200 אלף הורדות, בלי לכלול את האתרים הקטנים שכמוהם יש כמו דיסקים צרובים אחרי הגשם, ואת תוכנות השיתוף שאינן ניתנות לניטור. האתרים האלה מציעים את הפרקים האחרונים של סדרות הטלוויזיה המבוקשות פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, עם תרגום סביר לגמרי – ובחינם – תוך עשר דקות מהשרת למחשב, וגם כל תוכן ישראלי שעות ספורות אחרי הפצתו: מ”מחוברים” של HOT, דרך “בלי בושה” החדשה של yes, מ”פעם הייתי” בקולנוע ועד “ארץ נהדרת” של קשת – הכל שם.
מעבר למספרים, הקלילות שבה גול מדווח לציבור הרחב על סרט שכל הסימנים מראים שהגיע לידיו בצורה בלתי חוקית, מצביעה על הנורמטיביות שבה מתייחסים להורדות הבלתי חוקיות. ואם בנשיא נפלה שלהבת, מה יגידו אזרחיו? איש לא מתבייש בהיותו פיראט: לאתר ההורדות המוביל בישראל, Horadot שמו הקולע, יש פרופיל פייסבוק עם כמעט 60 אלף לייקים של גולשים שלא מהססים להזדהות בשמם המלא פלוס תמונה מחמיאה, לנגד עיני גופי האכיפה, שממצמצים בעייפות סבתאית מול הבזקי הטכנולוגיה שהשאירו אותם מאחור.
מאבק אבוד מסביב לעולם
הורדות פיראטיות אינן חוקיות, אבל בישראל איש לא אוכף זאת והאתרים הפיראטיים משגשגים על שרתים בניקוסיה וברוסיה, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק, ונהנים מהכנסות מגופים מפרסמים בדרגות שונות של מפוקפקות. זו הסיבה שלאחרונה החלו גופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים, בניסיון התאגדות מול התופעה, כאומרים: במקום שבו נכשלו חברות המוזיקה החזקות והעשירות ביותר בארה”ב – שם נצליח. בינואר השנה פנתה סמנכ”ל הרגולציה של yes, מיכל רפאלי כדורי, אל המועצה לשידורי הכבלים והלוויין בבקשה שתפעל נגד ההורדות הפיראטיות, בטיעון של “הקטנת התמריצים של גורמי השידור הישראליים להשקעה בהפקות מקור ישראליות, המפרנסות תעשיה שלמה”. במועצה, שגם רפאלי כדורי יודעת שהקשר בינה לפיראטיות הוא כמו הקשר בין פקח חנייה עירוני לעבירת מהירות בכביש 6, דחו את הבקשה.
רפאלי כדורי לא שלחה את המכתב מתוך ציפייה שהגוף הרגולטורי האחראי על הטלוויזיה יהפוך פתאום לגוף אכיפה באינטרנט, אלא מרצון לעורר תשומת לב ציבורית למהלך גדול יותר שקורם עור וגידים: לפני כמה חודשים שילבו ידיים המתחרים הגדולים של עסקי השידור בישראל – yes עם HOT תרבץ, וגר ערוץ 10 עם קשת ורשת – ופנו לממונה על ההגבלים העסקיים בבקשה לקבל פטור מהסדר כובל כדי להתאגד לפעולה נגד התופעה. ברשות להגבלים עסקיים נמצאים “בישורת אחרונה” לפני קבלת החלטה בנושא. הפנייה למועצה נועדה לתת שכנוע קטן בישורת אחרונה זו. כתף אל כתף עם גופי השידור עומדים מפיצי הסרטים הגדולים בארץ וגם כמה מפיקים ויוצרים, וביחד הם מנסחים גישה מבולבלת וסותרת למדי של האסטרטגיה הנדרשת כדי למגר את הפיראטיות. כמו לא מעט הפקות מקור בישראל, גם כאן ניכרת השראה נלהבת וקצת נאיבית ממה שקורה מעבר לים.
ב-yes וב-HOT מסבירים שיש שינוי באוויר: כל דובר נתלה באורקלים כמו בריטניה, שבדיה וצרפת, שמובילות את אירופה במאבק, וגם וורנר בראדרס ודיסני, שהקימו מעין גוף פעולה מיוחד בארה”ב שאמור לנצח את הקלות הבלתי נסבלת של הקליק להורדה. החזית הבינלאומית הזו מציגה לא מעט פעילות מוצלחת בשנה-שנתיים האחרונות. כבר בימי ממשל בוש בארה”ב אושרה חקירה מחמירה נגד משתמשי קצה, כלומר, המורידים עצמם, וב-2009 אף הורשעו כמה מהם ונקנסו במאות אלפי דולרים. ב-2010 החלה תוכנית חדשה: מעקב פדרלי ואזהרה של גולשים שהורידו תוכן פיראטי באמצעות אימייל, לפני נקיטת סנקציות כמו צמצום רוחב פס, ניתוק מהספקית ולאחר מכן פעולה במישור הפלילי. בבריטניה, מהלך דומה, שחייב ספקיות לבצע סנקציות דומות, אושר בפרלמנט במארס, אך יישומו נדחה ל-2012 בגלל התנגדות הספקיות וארגוני זכויות אדם. ואיך אפשר שלא להזכיר את משפט הראווה נגד בעלי אתר ההורדות The Pirate Bay שנקנסו ואף נשלחו לכלא למאסר ממושך.
הפעולות האלה מוצגות כהצלחה גדולה, ואכן – שוק ההורדות הפיראטיות עצר לחלוטין באירופה ובארה”ב, ואין במדינות אלה אף אחד שמוריד תוכן לא חוקי ברשת, וגם אתר Pirate Bay כבר לא פעיל. אה, רגע, סליחה. בעצם לא: עולם ההורדות הפיראטיות תוסס מאי-פעם בארה”ב, בצרפת ובבריטניה, ו-Pirate Bay עדיין חי וקיים ושוקק גולשים. למעשה, האילן הגבוה והמרשים שבו נתלים מובילי המאבק בישראל הוא קנה סוף דקיק.
דיסני החלה במאבק שלה בתחילת שנות ה-2000, והתוצאות לא ממש משביעות רצון. אפילו אן סוויני, היו”ר המשותף של דיסני ומי שנחשבת לאישה החזקה בתעשיית הטלוויזיה בארה”ב, הצהירה כבר ב-2006 ש”פיראטיות היא מודל עסקי שיש להתחרות בו” – הצהרה שקשה להאמין שנשמע בימינו מבכירי התעשייה בישראל. בשבדיה, שהייתה מהראשונות לנסח חוקים נגד פיראטיות, מגלה סקר אחרי סקר שהתופעה לא עצרה ובעיקר שצעירים עדיין מתייחסים להורדות כאל אמצעי לגיטימי של צריכת תוכן.
“הבא להורגך השכם להורגו”
בישראל לא נתנו לקשיים המציאותיים לבלבל אותם. מה yes ו-HOT חושבות שהן יכולות לעשות שלא נכשל כבר בידי האולפנים הגדולים של ארה”ב? כאן אין אחידות בין הגורמים שמשתפים פעולה. אם ב-yes מדברים על חקיקה נגד האתרים ומשתמשי הקצה ביחד, ב-HOT מדברים רק על הראשונים. ואם ב-yes חושקים בגוף רגולטורי שיפקח על העסק, הרי שב-HOT ממש לא רוצים את זה. בדבר אחד הדוברים מאוחדים: מצד אחד אין לבעלי המניות מה לדאוג והעסק מצוין, מצד שני אנחנו בדקה ה-90 לפני קריסה מוחלטת של התעשייה.
”העסק של דמי מנוי עובד מצוין, המודל שלנו לא נהרס”, ממהר להבהיר יורם מוקדי, סמנכ”ל הרגולציה של HOT, “אבל מה שקיים הוא תופעה הולכת וגוברת של אתרים ייעודיים שבהם מועלים תכנים גנובים לצד פרסומות. זו לא הורדה של ילד בן 16, אלא מישהו שעושה כסף תוך כדי גניבת זכויות יוצרים. באתרים האלה המדינה צריכה לטפל במישור המשפטי, מה שהיא לא עשתה עד היום”.
גם ב-yes מצהירים שהמודל של דמי המנוי עדיין עובד טוב, וגם משה אדרי, בעלי בחרת ההפצה יונייטד קינג, מתחם הקולנוע סינמה סיטי ובוגר המאבק בפיראטיות במוזיקה כבעלי NMC, מצביע על ההצלחה של סרטים כמו “זוהי סדום” ו”פעם הייתי”, רגע לפני שהוא מצהיר ש”אם לא נשים לב, עוד מעט לא יצטרכו אותנו. הבא להורגך השכם להורגו. אתה לא יכול לישון פה, זו הדקה ה-90 ובגלל זה יש את האיחוד הזה”
המספרים מוכיחים שאכן, ביזנס איז בומינג. yes רשמה גידול של 10,000 מנויים ב-2010 והכנסות החברה גדלו ב3.4% ל-1.6 מיליארד שקל (שם טוענים שהגידול הוא בעיקר בזכות מכירת שירותים מלווים כמו ממירים מקליטים ו-VOD – אסטרטגיות אחרות למלחמה בפיראטיות שכנראה עובדות יפה מאוד, יותר מהמאבק בפיראטיות).
ב-HOT אמנם איבדו כ-17 אלף מנויי טלוויזיה ב-2010, רובם עם ממירים אנלוגיים ישנים, אבל מנויי הטלפוניה והאינטרנט פיצו על כך בגדול, מה שגרם למצב מעניין שבו יד אחת של החברה נלחמת בפיראטיות בעוד שיד שנייה של החברה מאפשרת הורדות בקצב מהיר ומקצצת לאותה יד ראשונה את האצבעות. הכנסות החברה הכלליות גם הן נמצאו במגמת עלייה, וברבעון האחרון של 2010 גם מגמת מנויי הטלוויזיה התהפכה ושבה לעלייה. אז איה בדיוק הפגיעה מהפיראטים? מנכ”ל yes, רון אילון, מסביר ש”בתעשייה מבוססת כמו זו של הטלוויזיה הרב-ערוצית אתה אמור לראות גידול של לפחות הגידול באוכלוסייה, ובסך הכל התעשייה כאן לא גדלה, וזה כרטיס צהוב חזק מאוד”.
הקלף ששולפים אנשי התעשייה הוא הפגיעה בתוכן, ולצד הטענה שבשנים האחרונות רוחב הפס שינה את החוקים, זו התשובה שכולם מספקים לשאלה “למה עכשיו, כשהתעשייה משגשגת, הפקות המקור והרכש מתנפחות ובמיוחד כשתעשיית הפיראטיות קיימת כבר שנים”.
”התופעה תלך ותחריף כשלאורך זמן גופים יוכלו לגנוב לאור יום”, אומר מוקדי, “זה פוגע במוטיבציות של יוצרים והשקעה בהפקות מקור, שבהן יש לנו אמנם יתרון בראשוניות השידור אבל זה פוגע ב-VOD וב-DVD, וזה פוגע במוטיבציה שלנו לרכוש סדרות רכש”.
אילון אומר דברים דומים: “כרגע תחום הפיראטיות עדיין לא מאיים על התעשייה, אבל אנחנו יושבים על המגמות ומבינים לאן זה הולך ומה קורה לעלויות. אם לא נטפל בזה עכשיו, זה יהיה טו לייט”.
יש תחושה שאתם נתלים בנזקי הפיראטיות כדי לבקש הקלות בהפקות המקור מהרגולטור.
אילון נחרץ: “בחמש השנים האחרונות מעולם לא ביקשנו להוריד את הפקות המקור, גם בסיטואציות לגיטימיות, כמו למשל מול ה-DTT, שזו יוזמה של המדינה”. מוקדי נחרץ לא פחות: “אני לא מבקש הקלה בהפקות מקור ואני לא מנצל את הפיראטיות כדי להוריד מהרגולציה, אבל אני מצפה שיסבירו לי למה אסור לי לפרסם ולמה אני לא יכול להתמודד עם התופעה בכלים שיש לכל מדינה אחרת. לא נהיה במצב שבו יש לנו מטלות רגולטוריות וחברתיות מרובות והמדינה עומדת מהצד ולא עושה כלום. מעולם לא אמרתי: ‘תחזיקו אותי, אני מפסיק להפיק’, אבל כמובן שאם יש גוף שהיקף ההפקות שלו נגזר מההכנסות שלו, יש אינטרס שהשוק לא ייפגע”.
הטענה שמה שבעצם הם דורשים זו רגולציה על האינטרנט (שמחירה בצדה – כיום גופי השידור עושים באינטרנט מה שהם רוצים, ורגולציה תגביל גם את פעילותם) כבר נתקלת באי הסכמה. מוקדי מצהיר ש”אני האחרון שיגיד צריך רגולציה בכלל. אנחנו בעד דה-רגולציה בכל הגזרות, אבל יש חקיקה קיימת שחלה על האינטרנט, וכמו שאסור לגנוב זהות באינטרנט או להוציא דיבה באינטרנט – כך החקיקה יכולה להיות רלוונטית לגבי פרסום באינטרנט”. ב-yes, כאמור, אומרים דברים אחרים, ובכירים שם אומרים במפורש: “לא נקים משטרה של האינטרנט, אבל אי אפשר לאפשר סוג כזה של התנהגות. אם יש מחיר לרגולציה – נשלם אותו”.
באינטרנט מותר לגנוב
אז מה באמת יעשה אותו גוף, שכרגע עדיין לא יהיה ברור מה יהיו סמכויותיו ומעמדו? גם כאן החזית לא לגמרי אחידה. הפעולות המתוכננות רבות ולא כל הגורמים תומכים בכולן. בראש ובראשונה מדברים על חקיקה, וטוענים שגם המחוקק בישראל מבין את הצורך והחובה לפעול משפטית. השאלה היא נגד מי. אדרי אומר ש”אני לא אלך לאיזה מסכן בבאר שבע ואתבע אותו. נקים יחידה ונדפוק כמה תביעות נגד מפרסמים על 2-3 מיליון דולר, ואחרי פעמיים-שלוש אני רוצה לראות שיהיה מפרסם שילך לפיראטים, והרי מזה הם חיים, הם לא עושים את זה לשם שמים”.
גורמים אחרים מדברים בדיוק על סנקציות נגד אותו “מסכן מבאר שבע” (“מזהים כתובות IP, זה לא מוחלט אבל אפשר להפוך את חוויית השימוש לחוויה מייגעת”) ונגד האתרים, ש”מוקמים במקומות שקשה להגיע אליהם ומתפרנסים מפרסומות ומגביית כסף. אלה אתרים שלא צריך להסכים לקיומם. מבחינה טכנולוגית זה אפשרי, ויש נכונות של המחוקק והרשויות לטפל בזה”.
אדרי מסביר ש”נחוקק בעזרת הממשלה, אין שר שלא יבין אותנו “.
איזה חוק בדיוק תחוקקו?
”קודם כל נגד האתרים. איך בדיוק? אני לא איש טכני, אבל צריך לחסל את התופעה. גם משטרת התנועה לא מצליחה לעצור את תאונות הדרכים ב-100%, אבל לולא המשטרה במקום 500 הרוגים היו 50 אלף”.
הצד השני של הפעילות יהיה חינוך והעלאת המודעות. אדרי אומר ש”נצטרך הסברה גדולה לדור הצעיר, כי הדור הבוגר לא עוסק בזה. אלו הם בני הנוער שגדלים עם שוד”. אחרים טוענים ש”רוב האנשים שצופים באינטרנט או מורידים לא מודעים באופן מלא לעובדה שזה לא חוקי, זה חלק מתרבות לגיטימית של אינטרנט. אלה לא אנשים שיגנבו בסופר, אבל באינטרנט הם מרגישים שזה בסדר. אם אנשים יבינו שהם גוזלים פרנסה של אחרים הם לא יורידו”.
זה נשמע ממש נאיבי.
”בשבילך זה נאיבי. בשבילנו זו פרנסה. אנחנו בהתחלה, אין פתרונות קסם, אבל לפחות סוף סוף התחילו לעבוד על זה”.
לצד המלחמה הדון-קישוטית בפיראטים, ארה”ב מציגה זה זמן מה מודלים מצליחים למדי של מכירת תוכן בזול באינטרנט, באתרים כמו Hulu ו-Netflix, לצד שימוש ב-VOD ובאפליקציות בתשלום לאייפד ולאייפון. בישראל ה-VOD מצליח (מערך ה-VOD של yes, למשל, הושק ממש לצד פתיחת המאבק בפיראטיות, אבל ב-yes דוחים את ההשערה שהמאבק הוא חלק מתזמורת יח”צ של ה-VOD. “הדבר היחיד הוא ששיפור הטכנולוגיה מאפשר גם פיראטיות וגם שידור VOD על גבי האינטרנט”, הם טוענים), ויש נוכחות רשתית, אבל אין מערך הפצה מסודר בתשלום (HOT השיקה לאחרונה אפליקציה לאייפד שכוללת קניית סדרות וסרטים בתשלום).
”הטיעון של ‘אין אלטרנטיבה אז נגנוב’ הוא טיעון חלש: א. יש אלטרנטיבה. ב. אסור לגנוב”, אומר בכיר באחד מגופי השידור. מעבר לזה, כל הדוברים מסכימים שמודל אינטרנט לא יאפשר את קיום התעשייה. “אם מסתכלים על עלות ייצור התכנים, צריכים לקרות שני דברים כדי שהאינטרנט יוכל להיות צינור הפצה עיקרי: 1. נכונות של אנשים לשלם. 2. היקפי שימוש שיובילו להיקפי פרסום גדולים. זה רחוק מאיתנו מאוד”.
הטענה הזו נכונה רק בחלקה. תשלום עבור תוכן ברשת, שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס אצל הגולשים, נעשה יותר ויותר מקובל. הרי אחת הטענות של לוחמי הפיראטים היא שאתרי הורדות גובים תשלום לעתים, ויש מי שמשלם. ואכן, הגולשים מוכנים לשלם עבור הורדות פיראטיות, תורמים מרצונם החופשי לבלוגרים מסוימים ועושים מנוי לעיתונים ברשת. התופעה בחיתוליה, אבל מתקדמת מהר. מה שתורם הרבה לשינוי התפיסה הזו הם הסמארטפונים והטאבלטים, שהרגילו אנשים לשלם סכומים נמוכים על תוכן בנגישות גבוהה מאוד.
כולם משבחים את האינטרנט ומתגאים בקיום וירטואלי, אבל ממהרים לסייג את התועלת הכלכלית. “אנחנו לא מקדשים טכנולוגיה ישנה, אנחנו מאמינים במודל אינטרנטי, ואם זה היה משתלם – היינו שם, אבל כרגע ההכנסות מזה לא מאפשרות את עלות השידור”, אומרים ב-yes. “השוק הישראלי לא יכול לאמץ מודל אמריקני בגלל הגודל”, טוען מוקדי, “לא נוכל לקבל החזר השקעה מתשלום על פרסום באינטרנט או באפליקציות אחרות. אנחנו לא נאיביים ויודעים שאנחנו צריכים להיות גם בפלטפורמות אחרות. HOT-Ynet הוא עסק מצוין, ועדיין עסק הליבה הוא מודל דמי מנוי ואנו מתמקדים בו. עולם המכירות של תכנים באינטרנט הוא בעל כלכליות מוגבלת ולא יוכל להכיל שפע של תכנים כמו היום”.
המודל האינטרנטי אולי נתפס כמקום מוגבל כלכלית, אבל זה לא אומר שאין בו כסף, והרבה. מספיק לחשב את פוטנציאל ההכנסה מאפליקציית האייפד של HOT כדי להבין זאת. HOT מציעה כיום כ-25 סדרות באפליקציה בעלות של עד 5 דולרים לסדרה, כמעט כולן סדרות מקור. הסדרות האלה מורדות בעשרות אלפי מחשבים בישראל, אם לא יותר, דרך שרתים פיראטיים. הפרק האחרון של הסדרה “הבורר”, שמוצעת באפליקציה, הורד ברחבי הרשת על ידי כמעט 100 אלף איש. אם נניח, תחת הנחות של פרסום יעיל ושיווק נכון שהפכו את ה-VOD למודל כה מכניס, שרק 20 אלף איש יבחרו להוריד כל אחת מהסדרות באופן חוקי, מדובר על 500 אלף הורדות. אם כל הורדה מכניסה לכיסי HOT 15 שקל, בסך הכל אלו 7.5 מיליון שקל שבחישוב שנתי שווים לדמי מנוי של יותר מ-2,000 איש. טיפה בים מאות אלפי המנויים של HOT, אבל ההכנסות האלה יגדלו אם יורחב מאגר התכנים המוצעים וחשוב לזכור: אלו הכנסות שיגיעו כולן מחתך הצרכנים שאינם נמנים על מנויי HOT, שלא בהכרח היו עושים מנוי לחברת הכבלים בסיטואציה אחרת. כל זאת, כמובן, בלי שום סתירה בצורך במיגור הפיראטיות.
שידור התכנים של HOT ב-Ynet הוא דוגמה למודל שקשה לאמוד את האפקטיביות שלו, למרות שביעות הרצון שמוקדי מפגין: HOT מעלה לאתר פרקי טעימה מהסדרות שלה ומקווה למשוך את הגולשים הסקרנים לרכישת מנוי כדי לצפות בשאר הפרקים. אבל קשה להאמין שבני נוער שממילא יושבים מל המחשב, ומבחינתם לצפות בפרק של “מחוברים” ב-Ynet זה בדיוק כמו לצפות בו באתר לצפייה ישירה, יחליטו לרכוש מנוי כחוק במקום פשוט לעבור אתר. זה לא משכנע את מוקדי. “לא נעלה את כל התוכן שלנו בחינם לרשת. יכול להיות שיש אנשים שרואים את זה באינטרנט ולא יעשו מנוי אלא יורידו את ההמשך. מצד שני, יש לי עסק מצוין של דמי מנוי ואין לי כוונה לפגוע בו”.
“זוהי סדום”, וזהו “עג’מי”
הרעיון של הפצה מוזלת באינטרנט לא מתקבל בעין יפה גם אצל אדרי. הוא אמנם טוען ש”בן אדם שיוריד שיר בשקל לא ילך לפיראטים”, אבל ההצעה להפיץ באינטרנט את “זוהי סדום”, למשל, כשבוע אחרי הפרמיירה, בתשלום של 10 שקלים, מקפיצה אותו. “יש בארץ 300 מסכים שמפרנסים אלפי עובדים, אני לא יכול לפגוע בבתי הקולנוע. בחלון של ארבעה חודשים מצאת הסרט, זה אפשרי”.
”זוהי סדום” הוא דוגמה לסתירה בטיעוני יצרני התוכן: סרט שהושקע בו סכום עתק במונחים ישראליים והצליח לסחוף לבתי הקולנוע כ-600 אלף צופים. אדרי מנע דליפת גרסה באיכות טובה, ובשבועות הראשונים אפשר היה למצוא ברשת גרסת cam בלבד – גרסה שצולמה בקולנוע במצלמת וידיאו ביתית, באיכות מחפירה ומייאשת (שלמרות זאת הורדה על ידי יותר מ-420 אלף ישראלים), בעוד אדרי מתפאר באולמות הקרנה מפנקים עם איכות סאונד מהטובות בעולם.
נו, פיצחתם את השיטה: חוויה קולנועית שאין בבית לצד מערך אבטחה משובח. בשביל מה המאבק?
”קודם כל זה רק בקולנוע, ברגע שזה מגיע ל-DVD ול-VOD זה נגמר (לאחר הוצאת הסרט ב-DVD, קיימות ברשת גרסאות באיכות מושלמת, י.א.). דבר שני, את כל הפעולות האלה אתה עושה במקביל, כדי למשוך את הקהל. דבר שלישי, לא ייתכן שאנשים ישקיעו 2-3 מיליון דולר בסרט ישראלי, ימשכנו את הבית שלהם, ואחר כך יגלו את הסרט ברשת. הבעיה היא הפסיכולוגיה של הגולשים, ‘בוא נדפוק את המערכת’. זו טעות לחשוב ככה, זו תעשייה שגם ככה בקושי מתפרנסת”.
מי שמציג גישה מרעננת הוא מוש דנון, מבכירי המפיקים בארץ ומי שעומד מאחורי ההצלחה של “עג’מי”: “הייתי טירון. אם הייתי יודע לאן זה יגיע, וההערכות הן שהפיראטיות עלתה לנו כמה מאות אלפי שקלים, הייתי בהחלט שוקל, לצד חסימת פיראטים, להציע אותו ברשת בעבור סכום סמלי”. דנון הרבה פחות נחרץ מכל הדוברים. “יש ויכוח אם זה בסדר. שמע, זו גניבה, וצריך לטפל בחקיקה ובעיקר בחינוך. נתקלתי בילדים שאפילו לא יודעים שזו גניבה. אבל ברמה הפרקטית-עסקית, אני לא בטוח שזה רע, לפעמים נעים לי לראות כמה אנשים ראו את זה באינטרנט. יחד עם המלחמה בדרכים רגילות, צריך למצוא דרך שהסרטים יגיעו לרשת בצורה מסודרת עם מנגנון גבייה מינימלי, ויש קהל שבכל מקרה יבוא לקולנוע לראות את הסרט, בשביל החוויה. תמיד ימצאו פתרונות עוקפי חקיקה, ואותי מעניין להפיץ את הסרטים שלי. האינטרנט זה עוד ערוץ, עוד בית קולנוע”.
מה שמרתיח את דנון הוא הטענה לפגיעה בהפקות המקור. “הבכי שהפקות המקור יתמעטו לא מוצדק וזה לא קשור למאבק בפיראטיות. נמאס לשמוע שכל בעיה מאיימת לפגוע דווקא בהפקות המקור, שהן נטל על צווארם של חלק מהגורמים”.
אלה הגורמים שאיתם אתה משתף פעולה.
”אינטרסים מנוגדים, עם מטרה משותפת”.
יש מקום לנחמה. כמעט כל הגורמים חוזרים לנוסחה פשוטה, שלמעשה משחזרת את מה שאמרה בכירת דיסני ב-2006. לצד החקיקה, והחינוך, והכעס, כולם מדברים על חוויית תוכן טובה יותר מאחרים. אדרי מדבר על בתי קולנוע שאין אפשרות לשחזר בבית את חוויית הישיבה בכיסאות שלהם. מוקדי מזכיר ש”בכל פלטפורמה תמיד יצטרכו תוכן טוב, ואם אתה, כמונו, חברת תקשורת שיודעת לייצר תוכן – מצבך טוב”. הוא גם מציין את הניסיון לספק למנויים את סדרות הרכש פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, כפי שנעשה עם “מד מן” ועם “דקסטר”, ולא שוכח את חוויית שידורי הספורט הישירים – שקשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לספקם פיראטית. ואילו אילון מדגיש שהצד השני של המלחמה בפיראטיות הוא כיסוי ההשקעה ההולכת וגדלה בהפקות ענק כמו “הפסיפיק”, “אימפריית הפשע” או “המתים המהלכים” – שעלות פרק בהן לעתים עולה על עלותו של סרט באורך מלא.
”המתים המהלכים” זו דוגמה מצוינת לפדיחה שלכם: היה באזז מהשנייה הראשונה, רכשתם את הסדרה ואז חיכיתם חודשים עד לשידור שלה. איך אתם מצפים שהגולש בן ה-16 יתאפק כשזה כל כך זמין?
”קודם כל אני מקבל את הטענה הספציפית. דבר שני, הצעיר הזה צריך להחליט אם הוא הלך ל-yes, ל-HOT או לאורנג’ טיים. זה האלמנט התחרותי. איך לעמוד ביצר? כמו שאתה עומד מול הקיוסק ונורא בא לך קרמבו, אבל אתה לא גונב אותו. פיראטיות זו גניבה, ואם אתם עושים את זה – אתם צריכים להרגיש אשמים”.
___________________
יובל אביבי הוא כתב מגזין בפירמה, מבקר ספרות בטיימאאוט, מנהל פרויקטים במדרשה לאמנות, ובעברו כתב בעוד הרבה מאוד מקומות. הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר בגליון אפריל 2011 של מגזין "פירמה" של גלובס
אגרה שנתית על אחזקת מחשב סוכלה בוועדת הכלכלה
באמצע החודש שעבר השתתף יו”ר מועצת הכבלים והלוויין, ניצן חן, בכנס על עתיד הרגולציה בעולם הניו מדיה, ואמר שם כי אין בכוונתו לזרז את עבודת הצוות לבחינת הרגולציה על שידורי טלוויזיה באינטרנט, שבראשו הוא עומד. שבועיים לאחר מכן פסקה ועדת הכלכלה נגד גביית אגרת טלוויזיה על צפייה שלא באמצעות מקלט טלוויזיה, כלומר דרך האינטרנט.
בניגוד לשעטה הדורסנית שבה מתקדם המאגר הביומטרי, למשל, הרגולטור והמחוקק הישראלי נזהרים בבואם לשים את טלפיהם על ההתפתחות הטכנולוגית של האינטרוויזיה. זה ודאי לא נוח למי ששילמו ומשלמים למדינה על הזכות לשדר, בעידן שבו עצם ההנמקה לתשלום ולפיקוח – המשאב הציבורי שהוא תדרי השידור – הולכת ומאבדת ממשמעותה, עם הדיגיטציה שמגדילה את כמות התכנים שאפשר להעביר באוויר, ועם האינטרנטיזציה שמאפשרת לבזר את השידור מלוח שידורים לינארי אחד לאינספור לוחות שידור לפי דרישה שמותאמים לכל צופה וצופה. זה גם לא נוח למי שמפתחים, או שוקלים אם לפתח בעתיד, חלופות לטלוויזיה, ולא יודעים אם יוכלו לפעול בחופשיות או יגלו בוקר אחד שנכבשו על ידי רשות השידור הדיגיטלית, שוודאי תקום פה יום אחד.
יו”ר רשות השידור, אמיר גילת, הסתכל קדימה וטען בצדק בפני ועדת הכלכלה כי בעתיד הלא-רחוק, גביית אגרה על מקלטי טלוויזיה לא תספיק. לפי ההודעה לעיתונות, יו”ר הוועדה, ח”כ כרמל שאמה, ביקש ממנו קודם כל למצות את פוטנציאל הגבייה של האגרה “לא רק ברמת גן אלא גם באום אל פאחם”, וח”כ נחמן שי אמר שיסכים להעמקת הגבייה רק “בתנאי שהרשות תגיע לגבייה של 80% מהאגרה, אחרת סקטור הפראיירים ימשיך לשלם”.
ניצן חן, שמונה כבר לפני שנתיים לבדוק את שידורי הטלוויזיה באינטרנט, נימק את התארכות הטיפול בנושא בכך שעדיף להתעכב בקבלת ההחלטות מאשר להיחפז להחלטות שיהיה צורך לתקנן בעתיד הקרוב. זה אולי תירוץ, אבל זו גם תשובה ניצחת ליו”ר גילת. בהנחה שאין בכוונת המדינה לעקוב אחרי תעבורת האינטרנט של כל האזרחים כדי לגלות מי צופה בשידורים, מי שולח מייל ומי סתם משחק באנגרי ברדז, משמעות אישור התיקון בפועל היתה הטלת מס שנתי חדש על אחזקת מחשב בישראל, כלומר על 74.4% ממשקי הבית (נכון ל-2009, הנתון העדכני ביותר שמספק הלמ”ס בנושא). ספק אם יו”ר רשות השידור רוצה להיות חתום על חוק שיעמיק את הפער הדיגיטלי ויפגע בהתפתחות הטכנולוגית של מדינת ישראל.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 6.2011 של מגזין פירמה של גלובס
קולנוען חשוד בפיראטיות, בכירה בכבלים לא יודעת מה זה טלוויזיה
הגניבה // ביום של הפצה
כך מגיעים סרטים בעותקים איכותיים לרשתות הפיראטיות, לפעמים עוד לפני שהם מגיעים לאקרנים
כשסרט מגיע לקולנוע, תעשיית הפיראטים שולחת אנשים לאולמות עם מצלמות וידאו לצלם את הסרט, בגירסה רועדת באיכות טכנית גרועה ועם רעשי קהל. לא רק שאנשים מורידים את הגרסאות הללו בחינם מהרשת – יש אפילו כאלו שמוכנים לשלם כמה דולרים ולרכוש מדוכן מזוייפים עותק פיראטי כזה. כשהסרט מגיע לטלוויזיה ולדיוידי, העתקתו פשוטה ואיכותיות יותר. אבל איך מגיעים עותקים איכותיים לרשתות הפיראטיות כשהסרט עדיין בקולנוע, ואפילו לפני שהוא מגיע לשם?
מנואל סירגו הוא חבר ותיק ומכובד בתעשיית הקולנוע הספרדית: הוא במאי, כותב, מייסד חברת ההפקות “12 פינגווינים”, עובד לשעבר בחברות וורנר ודיסני, חבר האקדמיה הספרדית לקולנוע וזוכה פרס גויה, האוסקר הספרדי, לסרט הקצר הטוב ביותר ב-2002 על סרטו “פויו”. סירגו הוא גם חשוד בהפצת סרטים לרשתות שיתוף קבצים לפני יציאתם למסכים, שנעצר ונחקר לאחרונה בנושא על ידי המשטרה הספרדית.
לפי דיווח של אתר חדשות שיתוף הקבצים טורנט-פריק, סירגו נעצר באמצע מרץ בעקבות הלשנה שהתקבלה מארגון זכויות היוצרים הקולנועי הספרדי EGEDA. לפי החשד, סירגו השיג עותקים של הסרטים ממחשב של האקדמיה הספרדית לקולנוע, שם יש לו גישה לסרטים שטרם הופצו, וביחד עם שניים מעובדיו העלה את הסרטים לרשת. סירגו הכחיש את ההאשמות וטען שגורם עלום השיג את הסיסמאות שלו והשתמש בהן להוריד את הסרטים ולפרסמם ברשת. “איך אני אבצע פיראטיות של סרטים אם אני במאי?”, הגיב באמצעות עורך דינו.
המלחמה // תיק לכל גולש
כך נלחמת התעשייה במאות אלפי צרכנים פיראטים
המלחמה של תעשיות הבידור והתוכן בפיראטיות נתפסת אצל חלק מהמבקרים כהתכחשות למציאות והתחמקות מהתמודדות עמה. ההתפתחות הטכנולוגית והדיגיטציה של התוכן הובילה לשינוי בהרגלי הצריכה ובהשקפת העולם. אדם שלא היה גונב דיוידי מחנות לא תופס את עצמו כגנב כשהוא מוריד סדרה מביטורנט. יותר מכך: הסביבה לא תופסת אותו כגנב. המבקרים קראו לתעשיה להפסיק לראות בפיראטים עבריינים, להציב תחרות ראויה להפצה הפיראטית ולחשוב מחדש על מודלים עסקיים.
גורמים בתעשיה האזינו, הפנימו, יישמו והציגו מודל עסקי עדכני: תביעת מורידים פיראטיים ברבבותיהם. מי שלא רצה לשלם 10 דולר בקופת הקולנוע ישלם אלפי דולרים בהסכם פשרה. לפי דוח שפורסם באתר טורנטפריק, מינואר 2010 עד ינואר 2011 הוגשו בארה”ב תביעות נגד כמאה אלף גולשים על הורדת סרטים, בעיקר בביטורנט. הסרטים נשואי התביעה נעים מ”מטען הכאב” זוכה האוסקר דרך סרטי אינדי ועד לפורנוגרפיה. הצופים, משערת תעשיית הסרטים למבוגרים, יעדיפו לסגור את העניינים בפשרה ולא להגיע לדיון משפטי שיחשוף בפני העולם את העדפותיהם בתחום הפורנו.
אחת התביעות העדכניות נוגעת לסרט “Nude Nuns With Big Guns” (“נזירות עירומות עם רובים גדולים”), פיסת טראש מהסוג שאנשים אוהבים להפוך לסרטי קאלט ולצפות בהם בצורה אירונית ומודעת לעצמה. בתחילת מרץ הגישה חברת הסרטים האמריקאית קמלוט דיסטריביושן גרופ תביעה פדרלית נגד 5865 גולשים שהורידו את הסרט בפרוטוקול שיתוף הקבצים ביטורנט ברבעון הראשון של השנה.
קמלוט לא יודעת את שמות הנתבעים – התביעה הציגה רשימה כתובות איי.פי (מספר ייחודי שמוקצה לכל מכשיר שמתחבר לאינטרנט), ומבקשת מבית המשפט להורות לספקי האינטרנט לאתר את הלקוחות לפי הכתובות ולהעביר לה את פרטיהם. השלב הבא יהיה לשלוח לגולשים מכתבים שמודיעים להם על התביעה ומציעים להם להגיע לפשרה ולפצות את קמלוט על הנזקים. מי שלא יסכים לפשרה יגרר לבית המשפט וישלם, תאורטית, סכום גדול הרבה יותר.
מפיקי סרטים, גם אם הם גרועים, רשאים וזכאים להתפרנס מעבודתם, אבל הרציונל שעומד בבסיס התביעה בעייתי. ייתכן שההורדות הפיראטיות הסבו לקמלוט נזק כלכלי, אבל קשה לקבל את ההנחה שבהיעדר פיראטיות,, כל אחד מאלפי המורידים היה משלם כדי לצפות בסרט – קונה כרטיס בקולנוע, שוכר את הסרט בספריה או בשירות צפייה מקוון, מזמין אותו ב-VOD או מעביר דמי מנוי חודשיים לספק טלוויזיה שמשדר אותו באחד הערוצים. לפי אותו הגיון, ג’דסון לייפלי, יוצר הסרטון “אבולוציה של הריקוד”, שרשם עד כה 169 מיליון צפיות ביוטיוב, יכול היה להיות מיליונר אם במקום להעלות את הסרטון לצפייה חינמית ביוטיוב היה מעלה אותו על דיוידי ומפיץ לחנויות.
הנה עוד דרך להסתכל על המופרכות של התיק הזה: אם בית המשפט יגזור על כל אחד מהנתבעים של קמלוט את סכום הפיצויים המקסימלי, 150 אלף דולר, יגיעו ההכנסות של “נזירות עירומות” בארה”ב ל-879,750,000 דולר, יותר מההכנסות ברוטו בארה”ב של סרט שאולי שמעתם עליו: “אווטאר“.
הספין // שודדי הפיראטים
כך נעשה באוסטרליה שימוש בדוח מפוקפק לקידום חקיקה נגד הפיראטים
תעשיית הבידור האוסטרלית נחלה כשלון אחרי כשלון בבתי המשפט בנסיונותיה לאלץ ספקי אינטרנט לפעול נגד משתפי קבצים. בפברואר 2010 פסק שופט פדרלי כי ספק האינטרנט iiNet אינו אחראי משפטית להורדות הפיראטיות שמבצעים לקוחותיו. תעשיית הקולנוע ערערה על הפסיקה, ושנה לאחר מכן, בפברואר 2011, נדחה הערעור. בית המשפט קבע כי אין תוקף לטענה שהספק “אישר” שיתוף קבצים פיראטי בכך שלא פעל למנוע מלקוחותיו לשתף קבצים.
חזית נוספת של התעשיה היא חקיקה. ה-Australian Content Industry Group הזמינה מחברת המחקר ספיר אנליסיס דוח על נזקי הפיראטיות. לפי הדוח, שפורסם בתחילת מרץ, בשנת 2010 צרכו 4.7 מיליון אוסטרלים תוכן פיראטי אונליין, שכולל סרטים, סדרות, מוזיקה ותכנים אחרים. הפיראטיות הסבה לתעשיות המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה, התוכנה ומשחקי הווידאו נזק של 900 מיליון דולר, גרמה למדינה להפסיד 190 מיליון דולר וחיסלה 8000 משרות בתחום. ב-2016, מעריכים מחברי הדוח, יעלה מספר הפיראטים ל-6.5 מיליון, ואלו יגרמו לנזק של 5.2 מליארד דולר לתעשיה ו-1.1 מיליארד דולר למדינה, ויפגעו ב-40 אלף משרות.
האמנם? בסידני מורנינג הראלד נטען כי הדוח מסתמך על דוח דומה שנכתב באירופה והופרך עד היסוד, שאי אפשר לבסס תחזית של חמש שנים על נתונים של שנה אחת בלבד, ושהמספרים שמופיעים בו מפוקפקים, אם לא מומצאים. כשאתר טורנטפריק ביקש לבדוק את המתודולוגיה של הדוח כדי לברר את אמינותו, הוא כשל בכך, וחשף מידע מעניין על הגופים שעומדים מאחוריו. ACIG, שהזמינה את המחקר, היא חברה לא מוכרת, שנרשמה כחברה רק ארבעה חודשים לפני כן, ואין לה אפילו אתר אינטרנט. גם חברת המחקר ספיר אנליסיס נרשמה כחברה חודשים ספורים לפני פרסום הדוח, וגם לה אין אתר. שם החברה רשום על שם תאגיד ספיר פרופרטי קורפוריישן, שעוסק ככל הנראה בנדל”ן.
ההתייחסות הראשונה לדוח ניתנה בנאום של היועץ המשפטי לממשלה רוברט מקלילנד, בכנס על עתיד חוק זכויות היוצרים, כשהציבור טרם שמע על הדוח או ראה אותו. מקלילנד התייחס בדבריו לנזקים הכלכליים שגורמת הפיראטיות. שבועיים לאחר מכן פורסמה ידיעה על הדוח בעיתון The Age. הכתב שחתום על הידיעה הודה שלא קרא את הדוח המלא, אלא קיבל מידע עליו ממקור שהוא לא רוצה לחשוף. אנשי טורנטפריק, שהסתייעו במפלגת הפיראטים האוסטרלית ובבקשת חופש מידע מהיועץ המשפטי, לא הצליחו לקבל עותק מלא של הדוח.
ואתם חשבתם שפיראטים זה דבר מפוקפק.
הטכנולוגיה // מה זה טלוויזיה?
כך מצא את עצמו תאגיד טיים וורנד כייבל בצד של הפיראטים
במלחמה נגד הפיראטיות, תאגידי ענק נמצאים באופן טבעי בצד התובע והמאיים, כשבצד השני הגולשים שצורכים ומשתפים תכנים פיראטיים. אבל לאחרונה מצאה את עצמה טיים וורנר כייבל, ספקית טלוויזיה רב-ערוצית בכבלים, בצד של הפיראטים.
טיים וורנר כייבל השיקה אפליקציית אייפד בשם “TWCable TV“, שאיפשרה למנויי הטלוויזיה בכבלים של החברה לצפות בחלק מהערוצים על האייפד שלהם. טו”כ ראתה באייפד זרוע ישירה, קטנה וניידת של השידור על מסכי הטלוויזיה – האפליקציה עובדת רק כשהצופה נמצא בבית ומחובר לקו האינטרנט הביתי, ועל כן מהווה שירות של ניוד התכנים מהמסך הגדול והנייח למסך הקטן והנייד, שאפשר לקחת לשירותים או למיטה.
ספקי התוכן של טו”כ, לעומת זאת, ראו באפליקציה סכנה לפגיעה במקור הכנסה פוטנציאלי וממשי – למשל, מכירת סדרות וסרטים בחנות המקוונת של אפל, אייטיונז, לצפייה באייפד. הזרמה של סדרות וסרטים באייפד, טוענים הספקים, היא שירות שונה ונפרד משידור טלוויזיה בכבלים. לפי דיווח של ביזנס אינסיידר, כמה מהם דרשו מטו”כ להפסיק מיד את השירות.
סמנכ”ל הפרוגרמינג של טו”כ, מלינדה וויטמר, טוענת שהחוזים הקיימים של החברה עם הספקים מתירים לה הזרמת ערוצים לכל מכשיר בבית, כל עוד המידע מועבר על גבי הכבלים או ברשת מאובטחת. “אנחנו לא מגדירים בחוזה שלנו מהו מכשיר צפייה, כי הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת”, אמרה בראיון לוול סטריט ג’ורנל.
בהתחשב בכסף הגדול שעובר בין הצדדים, לא נראה שמדובר פה בשבירת כלים. ספקי התוכן רוצים לבצר את כוחם במו”מ על גובה התשלום על שידור במכשירים חכמים, מול טו”כ, ספקי טלוויזיה רב-ערוצית אחרים וגופים כמו חנות המדיה אייטיונז של אפל, שירות השכרת התכנים נטפליקס ואתרי סרטונים כמו יוטיוב. טו”כ רוצה להוכיח שלמרות שהיא לכאורה כלכלה ישנה של כבלים ומכשירי טלוויזיה, היא פלטפורמה יעילה לשיווק ולהעברה של שידורים גם למכשירים חכמים.
תפקידה של וויטמר הוא למצוא תכנים, לרכוש את הזכויות עליהם ולארגנם לצפייה ברצועות השידור המתאימות, בעולם שבו הצפייה החיה והלינארית הולכת ומפנה את מקומה לצפייה לפי דרישה במגוון מכשירי קצה תוך דילוג על מתווכים (כמו חברות כבלים) ופירוק של מדורות השבט של הפריים טיים. אולי הפער הזה הוא שהוציא מוויטמר את המשפט המהמם הבא, בראיון לג’ורנל: “אני כבר לא יודעת מה זה טלוויזיה. זה סוג של מונח אנכרוניסטי”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
האח הגדול לא יוכל לקדם את מקו
מועצת הכבלים והלוויין החליטה לאסור על קשת להפנות את צופי ערוץ 20 (“ערוץ האח הגדול”) לאתר מקו, כל עוד זה לא עומד בכללי הרגולציה. הסיבה עקומה אבל התוצאה היא תקדים מבורך. טור שלי ב”העין השביעית” >>
האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות
בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>
אנגרי בירדז בטלוויזיה: קץ התרבות המערבית?
מהו נזקה של אנגרי בירדז לאנושות? מהו נזקה של הטלוויזיה לאנושות? ומה יקרה כשאנגרי בירדז יגיעו בקרוב לטלוויזיה? כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>
(ואפרופו אנגרי בירדז: לא יפה!)
הוקפאה “אגרת האינטרנט”
ynet מדווח על הקפאת “אגרת האינטרנט”, התוכנית של רשות השידור לגבות אגרת טלוויזיה מכל בעל מחשב בישראל. הנה כמה טקסטים שלי בנושא האגרה והשידורים באינטרנט.
• אגרת טלוויזיה על האינטרנט? אפשרי אפילו בלי שינוי חקיקה (2007)
• מנכ”ל וואלה חיפש פראייר שייתן לו חדשות טלוויזיוניות חינם. רשות השידור התנדבה על חשבוננו
• “אתרים ישדרו תוכניות מערוץ 1, אתם תשלמו את האגרה”
• אגרת הטלוויזיה באינטרנט ודעתו של הציבור על כך
אתרים ישדרו תוכניות מערוץ 1, אתם תשלמו את האגרה
• הקטע הוא חלק מהטור "השרת", שיתפרסם מחר במוסף פירמה של גלובס
“השידור הציבורי שייך לציבור. אתם מוזמנים לנצל במה זו וליצור קשר ישיר לרשות השידור. אני פתוח לכל רעיון או הצעה עניניית ומעשית”, הודיע היו”ר החדש של רשות השידור, אמיר גילת. לא מכתבים, לא פקס ולא טלמסר – גילת פתח עמוד פייסבוק למטרה זו. הוא גם הכריז שוב ושוב מאז כניסתו לתפקיד כי “המדיה החדשה תהיה הפלטפורמה השלישית של רשות השידור, שתשלים את פעילותה בשני ערוצי הטלוויזיה ושמונה ערוצי הרדיו שהיא מפעילה”.
וזה לא שאומת האינטרנט חיכתה שרשות השידור תקנה מודם. תכנים טלוויזיוניים, ובפרט תוכניות הזמר הנוסטלגיות שמשודרות בשעות הלילה, נדגמים ומועלים ליוטיוב ודומיו. תכני הטלוויזיה והרדיו עולים גם בצורה רשמית לאתר רשות השידור, אולם זה מסורבל, קשה לחיפוש ונותן גישה רק לתוכניות הטריות יחסית.
באמצע ספטמבר התקיימה ישיבה של ועדת האינטרנט של מליאת הרשות, וגילת הודיע על תוכנית “להפוך את אתר הרשות לאתר תוכן פעיל ודינאמי שיפעל תוך שיתוף הצופים, המאזינים והגולשים”. בתחילת אוקטובר החליט גילת לאפשר את הפצת תכני הטלוויזיה והרדיו של הרשות באתרי האינטרנט. “המדיניות החדשה תאפשר לנו להביא את תכניות הרדיו והטלוויזיה שלנו לקהלים גדולים ומגוונים יותר, ולהתאים את פעילות רשות השידור לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שחלו מאז הקמתה”, מסר גילת בהודעה לעיתונות.
ההשראה לשדרוג האתר מבוססת ודאי על אתרי גופי תקשורת דומים, ובראשם ה-BBC. אלא שהיוזמה של גילת נכונה לאינטרנט של לפני עשור, ומשולה להתמודדות עם פקקי תנועה על ידי סלילת כבישים נוספים. באינטרנט של היום, שבו ההומפייג’ים נחלשים והצריכה המבוזרת ברשתות חברתיות מתחזקת, הרשות צריכה למקד את משאביה בנכסים וביכולות הקיימים – חדשות, הפקות מקור ותכני ארכיון נחשקים, ולפזרם על פני הפלטפורמות הקיימות: אתרי תוכן ורשתות חברתיות.
והיא צריכה להרוויח מזה: מכירת תכנים בסלולר, שיתוף ברווחים מהצגת התכנים בפורטלים הסלולריים, פרסומות על התכנים ביוטיוב ותשלום מהאתרים שיציגו את התכנים. זה רק צודק שאתרים שירוויחו מהתכנים של הרשות יחלקו עמה את ההכנסות; וזה רק צודק שההכנסות הללו יקוזזו מהאגרה שאנחנו משלמים כדי ליצור את אותם תכנים.
בשנה שעברה סיפק ערוץ 1 תכנים חדשותיים לפורטל וואלה, שנזקק לחיזוק בחדשות הווידאו מול המתחרים נענע10 (חדשות 10), מקו ורשת-ynet (חדשות 2). וואלה לא שילם שקל על התכנים. האם גם הפעם תתן הרשות את תכניה בחינם לאתרים מסחריים? “כל הסוגיות העסקיות ינוסחו ויגובשו בכללים ובתקנות”, מסרה דוברת הרשות, לינדה בר. לשאלה אם האגרה תרד בעקבות כך אמרה בר: “למהלך זה אין כל קשר לאגרת הטלוויזיה”. אולי כדאי להזכיר פה משפט שאמר אחד, אמיר גילת: “השידור הציבורי שייך לציבור”.
מקו נגד וואלה, מקו בעד וואלה
28.10.2009: יובל נתן, מנכ”ל ועורך אתר Mako של קשת, אומר לאתר www.140.co.il:
“אין לנו שום כוונה להוציא את כל התוכן מחוץ ל-mako. עשינו ניסיונות נקודתיים, בין היתר עם וואלה, להפצת התוכן באופן מוגבל מאד”.
– ואיך עלה הניסוי?
“עובדה שלא חזרנו עליו מאז”.
5.11.2009, דה-מרקר חושף:
אתרי האינטרנט וואלה ו-Mako במשא ומתן לגיבוש שיתוף פעולה אסטרטגי בתחום התוכן – וואלה יספק ל-Mako תוכן כתוב ממערכת החדשות שלה, ו-Mako יספק לוואלה תכני וידאו מבית היוצר של זכיינית ערוץ 2, קשת. במקביל נשקלת האפשרות כי קשת, בעלת השליטה ב-Mako, תרכוש נתח בבעלות וואלה.
שימושיות!: איפה! הסרגל! בווידאו! וואלה! לגולשי! פיירפוקס!
וידאו בוואלה באקספלורר: ניגון/עצירה, בר התקדמות, זמן שעבר מתחילת הסרטון וזמן כולל של הסרטון, שליטה בעוצמת הקול, מעבר למסך מלא.
וידאו בוואלה בפיירפוקס: לא צריך כל כך הרבה כפתורים, זה סתם מסבך את החיים.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
