גם גוגל רוצה להיות אקטיביסטית מאגניבה

לאור ההצלחה הפנומנלית של אומת האינטרנט כנגד החוק הדרקוני SOPA שאיים עליה כל כך, גוגל החליטה לרכוב על גלי המחאה.

נכון, גוגל לא החשיכה אז את הדף הראשי שלה כאות מחאה, כפי שעשו אתרים רבים ברחבי הרשת ובהם וויקיפדיה, אבל היא כן הפנתה את הגולשים למידע על החוק שאיים להפוך את רוב הגולשים באינטרנט לפושעים ואת רוב האתרים לנרדפי החוק. אך ימיה של גוגל כאקטיביסטית לוחמת אינם מסתיימים בקיץ אחד יפה וזועם. עכשיו היא מבקשת מהגולשים שלה לקחת חלק בשיחה על האינטרנט. בדף שהיא פתחה היא מבקשת ממכם, ציבור הגוגלים, להשלים את המשפט “לאינטרנט יש את הכוח ל…”

למה? כי לדעתה של גוגל, כולנו חייבים לקחת חלק בשיחה על העתיד של האינטרנט. חוקים כמו סופּה מוכיחים שהדיון על האינטרנט והכוח שלו מלא בפחדים. חוקים נגד הפרת זכויות יוצרים לא מנסים לקדם את האינטרנט, הם מנסים להביא אותו למגרש שלהם, שבו חוקי זכויות יוצרים לא התקדמו כבר כמה עשורים. חוקים מתיישנים, תפיסות מתיישנות, אבל האינטרנט הוא כלי שיכול לקדם אותנו, והוא דורש חשיבה מתקדמת. במקום לחשוב על העבר ואיך דברים התנהלו בעשרות השנים האחרונות, גוגל מבקשת מאיתנו לחשוב כיצד עלינו לנהל את העתיד שלנו.

הרעיון של גוגל יפה. גם אם לא תרצו להשלים משפטים כי, ובכן, אתם כבר לא בכיתה ג’. יש משהו מרגש בעובדה שגוגל עסוקה בלנהל שיחה חיובית עם הגולשים שלה. מצד שני, כשנזכרים שאפשר גם להשלים את המשפט הזה ב”לאינטרנט יש את הכוח להציג לאנשים תמונת עולם מצונזרת כדי לשמור עליהם נאמנים וצייתניים למשטר הטוטליטרי הסיני, וגוגל לא תתמיד בחרם עליו כי בסופו של דבר הכסף מדבר”, כל העסק נראה פתאום הרבה פחות חיובי.

עוד בנושא: שמונה עובדות מפתיעות על האינטרנט בסין

10 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, אקטיביזם, גוגל, זכויות אזרח, זכויות יוצרים | 3 תגובות

תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית מנסה להילחם בפיראטיות

פוסט של יובל אביבי

גופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים הניחו בצד את המאבקים זה בזה והתאגדו מול אויב משותף – האתרים הפיראטיים המשגשגים ברשת. המטרה: לגרום לרשויות לנקוט יד קשה נגד ספקי הסדרות והסרטים הפיראטיים וצרכניהם. הבעיה העיקרית: באף מדינה המאבק לא צלח

באמצע פברואר האחרון קיבלו הגולשים הטורקים הודעת טוויטר מהנשיא המעודכן וירטואלית שלהם, עבדאללה גול. “ראיתי את ‘נאום המלך’ עם אשתי”, צייץ הנשיא, “באמת סרט יפה מאוד”. הסרט אכן קיבל ביקורות נלהבות ואפילו קטף את הפרסים הנחשקים בטקס האוסקר, אבל כשהנשיא המכובד צייץ הוא טרם הוקרן בבתי הקולנוע הטורקיים ועדיין לא הופץ ב-‏DVD‏ בשום מקום בעולם. באינטרנט, לעומת זאת, כבר התרוצצה גרסה בטורנטים ובאמצעי שיתוף קבצים אחרים. חלק מהעוקבים של גול, בערך 200 אלף בני אדם (לא סחורה בהשוואה לאשטון קוצ’ר), התעניינו איזו רשת פיראטית כבוד הנשיא מעדיף. גול לא ענה, אבל יועציו הזדרזו לשחרר הודעה שהנשיא אינו פיראט, אלא קיבל “עותק מיוחד”.

הוריד או לא הוריד, גול לא לבד. בישראל, אם מסכמים את מספר ההורדות הפיראטיות של הגרסאות השונות של “נאום המלך” בשני אתרי ההורדות הגדולים בלבד מגיעים ליותר מ-200 אלף הורדות, בלי לכלול את האתרים הקטנים שכמוהם יש כמו דיסקים צרובים אחרי הגשם, ואת תוכנות השיתוף שאינן ניתנות לניטור. האתרים האלה מציעים את הפרקים האחרונים של סדרות הטלוויזיה המבוקשות פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, עם תרגום סביר לגמרי – ובחינם – תוך עשר דקות מהשרת למחשב, וגם כל תוכן ישראלי שעות ספורות אחרי הפצתו: מ”מחוברים” של ‏HOT‏, דרך “בלי בושה” החדשה של ‏yes‏, מ”פעם הייתי” בקולנוע ועד “ארץ נהדרת” של קשת – הכל שם.

מעבר למספרים, הקלילות שבה גול מדווח לציבור הרחב על סרט שכל הסימנים מראים שהגיע לידיו בצורה בלתי חוקית, מצביעה על הנורמטיביות שבה מתייחסים להורדות הבלתי חוקיות. ואם בנשיא נפלה שלהבת, מה יגידו אזרחיו? איש לא מתבייש בהיותו פיראט: לאתר ההורדות המוביל בישראל, ‏Horadot‏ שמו הקולע, יש פרופיל פייסבוק עם כמעט 60 אלף לייקים של גולשים שלא מהססים להזדהות בשמם המלא פלוס תמונה מחמיאה, לנגד עיני גופי האכיפה, שממצמצים בעייפות סבתאית מול הבזקי הטכנולוגיה שהשאירו אותם מאחור.

מאבק אבוד מסביב לעולם

הורדות פיראטיות אינן חוקיות, אבל בישראל איש לא אוכף זאת והאתרים הפיראטיים משגשגים על שרתים בניקוסיה וברוסיה, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק, ונהנים מהכנסות מגופים מפרסמים בדרגות שונות של מפוקפקות. זו הסיבה שלאחרונה החלו גופי השידור בארץ, יצרני התוכן והמפיצים, בניסיון התאגדות מול התופעה, כאומרים: במקום שבו נכשלו חברות המוזיקה החזקות והעשירות ביותר בארה”ב – שם נצליח. בינואר השנה פנתה סמנכ”ל הרגולציה של ‏yes‏, מיכל רפאלי כדורי, אל המועצה לשידורי הכבלים והלוויין בבקשה שתפעל נגד ההורדות הפיראטיות, בטיעון של “הקטנת התמריצים של גורמי השידור הישראליים להשקעה בהפקות מקור ישראליות, המפרנסות תעשיה שלמה”. במועצה, שגם רפאלי כדורי יודעת שהקשר בינה לפיראטיות הוא כמו הקשר בין פקח חנייה עירוני לעבירת מהירות בכביש 6, דחו את הבקשה.

רפאלי כדורי לא שלחה את המכתב מתוך ציפייה שהגוף הרגולטורי האחראי על הטלוויזיה יהפוך פתאום לגוף אכיפה באינטרנט, אלא מרצון לעורר תשומת לב ציבורית למהלך גדול יותר שקורם עור וגידים: לפני כמה חודשים שילבו ידיים המתחרים הגדולים של עסקי השידור בישראל – ‏yes‏ עם ‏HOT‏ תרבץ, וגר ערוץ 10 עם קשת ורשת – ופנו לממונה על ההגבלים העסקיים בבקשה לקבל פטור מהסדר כובל כדי להתאגד לפעולה נגד התופעה. ברשות להגבלים עסקיים נמצאים “בישורת אחרונה” לפני קבלת החלטה בנושא. הפנייה למועצה נועדה לתת שכנוע קטן בישורת אחרונה זו. כתף אל כתף עם גופי השידור עומדים מפיצי הסרטים הגדולים בארץ וגם כמה מפיקים ויוצרים, וביחד הם מנסחים גישה מבולבלת וסותרת למדי של האסטרטגיה הנדרשת כדי למגר את הפיראטיות. כמו לא מעט הפקות מקור בישראל, גם כאן ניכרת השראה נלהבת וקצת נאיבית ממה שקורה מעבר לים.

ב-‏yes‏ וב-‏HOT‏ מסבירים שיש שינוי באוויר: כל דובר נתלה באורקלים כמו בריטניה, שבדיה וצרפת, שמובילות את אירופה במאבק, וגם וורנר בראדרס ודיסני, שהקימו מעין גוף פעולה מיוחד בארה”ב שאמור לנצח את הקלות הבלתי נסבלת של הקליק להורדה. החזית הבינלאומית הזו מציגה לא מעט פעילות מוצלחת בשנה-שנתיים האחרונות. כבר בימי ממשל בוש בארה”ב אושרה חקירה מחמירה נגד משתמשי קצה, כלומר, המורידים עצמם, וב-2009 אף הורשעו כמה מהם ונקנסו במאות אלפי דולרים. ב-2010 החלה תוכנית חדשה: מעקב פדרלי ואזהרה של גולשים שהורידו תוכן פיראטי באמצעות אימייל, לפני נקיטת סנקציות כמו צמצום רוחב פס, ניתוק מהספקית ולאחר מכן פעולה במישור הפלילי. בבריטניה, מהלך דומה, שחייב ספקיות לבצע סנקציות דומות, אושר בפרלמנט במארס, אך יישומו נדחה ל-2012 בגלל התנגדות הספקיות וארגוני זכויות אדם. ואיך אפשר שלא להזכיר את משפט הראווה נגד בעלי אתר ההורדות ‏The Pirate Bay‏ שנקנסו ואף נשלחו לכלא למאסר ממושך.

הפעולות האלה מוצגות כהצלחה גדולה, ואכן – שוק ההורדות הפיראטיות עצר לחלוטין באירופה ובארה”ב, ואין במדינות אלה אף אחד שמוריד תוכן לא חוקי ברשת, וגם אתר ‏Pirate Bay‏ כבר לא פעיל. אה, רגע, סליחה. בעצם לא: עולם ההורדות הפיראטיות תוסס מאי-פעם בארה”ב, בצרפת ובבריטניה, ו-‏Pirate Bay‏ עדיין חי וקיים ושוקק גולשים. למעשה, האילן הגבוה והמרשים שבו נתלים מובילי המאבק בישראל הוא קנה סוף דקיק.

דיסני החלה במאבק שלה בתחילת שנות ה-2000, והתוצאות לא ממש משביעות רצון. אפילו אן סוויני, היו”ר המשותף של דיסני ומי שנחשבת לאישה החזקה בתעשיית הטלוויזיה בארה”ב, הצהירה כבר ב-2006 ש”פיראטיות היא מודל עסקי שיש להתחרות בו” – הצהרה שקשה להאמין שנשמע בימינו מבכירי התעשייה בישראל. בשבדיה, שהייתה מהראשונות לנסח חוקים נגד פיראטיות, מגלה סקר אחרי סקר שהתופעה לא עצרה ובעיקר שצעירים עדיין מתייחסים להורדות כאל אמצעי לגיטימי של צריכת תוכן.

“הבא להורגך השכם להורגו”

בישראל לא נתנו לקשיים המציאותיים לבלבל אותם. מה ‏yes‏ ו-‏HOT‏ חושבות שהן יכולות לעשות שלא נכשל כבר בידי האולפנים הגדולים של ארה”ב? כאן אין אחידות בין הגורמים שמשתפים פעולה. אם ב-‏yes‏ מדברים על חקיקה נגד האתרים ומשתמשי הקצה ביחד, ב-‏HOT‏ מדברים רק על הראשונים. ואם ב-‏yes‏ חושקים בגוף רגולטורי שיפקח על העסק, הרי שב-‏HOT‏ ממש לא רוצים את זה. בדבר אחד הדוברים מאוחדים: מצד אחד אין לבעלי המניות מה לדאוג והעסק מצוין, מצד שני אנחנו בדקה ה-90 לפני קריסה מוחלטת של התעשייה.

‏”העסק של דמי מנוי עובד מצוין, המודל שלנו לא נהרס”, ממהר להבהיר יורם מוקדי, סמנכ”ל הרגולציה של ‏HOT‏, “אבל מה שקיים הוא תופעה הולכת וגוברת של אתרים ייעודיים שבהם מועלים תכנים גנובים לצד פרסומות. זו לא הורדה של ילד בן 16, אלא מישהו שעושה כסף תוך כדי גניבת זכויות יוצרים. באתרים האלה המדינה צריכה לטפל במישור המשפטי, מה שהיא לא עשתה עד היום”.

גם ב-‏yes‏ מצהירים שהמודל של דמי המנוי עדיין עובד טוב, וגם משה אדרי, בעלי בחרת ההפצה יונייטד קינג, מתחם הקולנוע סינמה סיטי ובוגר המאבק בפיראטיות במוזיקה כבעלי ‏NMC‏, מצביע על ההצלחה של סרטים כמו “זוהי סדום” ו”פעם הייתי”, רגע לפני שהוא מצהיר ש”אם לא נשים לב, עוד מעט לא יצטרכו אותנו. הבא להורגך השכם להורגו. אתה לא יכול לישון פה, זו הדקה ה-90 ובגלל זה יש את האיחוד הזה”

המספרים מוכיחים שאכן, ביזנס איז בומינג. ‏yes‏ רשמה גידול של 10,000 מנויים ב-2010 והכנסות החברה גדלו ב3.4% ל-1.6 מיליארד שקל (שם טוענים שהגידול הוא בעיקר בזכות מכירת שירותים מלווים כמו ממירים מקליטים ו-‏VOD‏ – אסטרטגיות אחרות למלחמה בפיראטיות שכנראה עובדות יפה מאוד, יותר מהמאבק בפיראטיות).

ב-‏HOT‏ אמנם איבדו כ-17 אלף מנויי טלוויזיה ב-2010, רובם עם ממירים אנלוגיים ישנים, אבל מנויי הטלפוניה והאינטרנט פיצו על כך בגדול, מה שגרם למצב מעניין שבו יד אחת של החברה נלחמת בפיראטיות בעוד שיד שנייה של החברה מאפשרת הורדות בקצב מהיר ומקצצת לאותה יד ראשונה את האצבעות. הכנסות החברה הכלליות גם הן נמצאו במגמת עלייה, וברבעון האחרון של 2010 גם מגמת מנויי הטלוויזיה התהפכה ושבה לעלייה. אז איה בדיוק הפגיעה מהפיראטים? מנכ”ל ‏yes‏, רון אילון, מסביר ש”בתעשייה מבוססת כמו זו של הטלוויזיה הרב-ערוצית אתה אמור לראות גידול של לפחות הגידול באוכלוסייה, ובסך הכל התעשייה כאן לא גדלה, וזה כרטיס צהוב חזק מאוד”.

הקלף ששולפים אנשי התעשייה הוא הפגיעה בתוכן, ולצד הטענה שבשנים האחרונות רוחב הפס שינה את החוקים, זו התשובה שכולם מספקים לשאלה “למה עכשיו, כשהתעשייה משגשגת, הפקות המקור והרכש מתנפחות ובמיוחד כשתעשיית הפיראטיות קיימת כבר שנים”.

‏”התופעה תלך ותחריף כשלאורך זמן גופים יוכלו לגנוב לאור יום”, אומר מוקדי, “זה פוגע במוטיבציות של יוצרים והשקעה בהפקות מקור, שבהן יש לנו אמנם יתרון בראשוניות השידור אבל זה פוגע ב-‏VOD‏ וב-‏DVD‏, וזה פוגע במוטיבציה שלנו לרכוש סדרות רכש”.

אילון אומר דברים דומים: “כרגע תחום הפיראטיות עדיין לא מאיים על התעשייה, אבל אנחנו יושבים על המגמות ומבינים לאן זה הולך ומה קורה לעלויות. אם לא נטפל בזה עכשיו, זה יהיה טו לייט”.

‎‎יש תחושה שאתם נתלים בנזקי הפיראטיות כדי לבקש הקלות בהפקות המקור מהרגולטור.
אילון נחרץ: “בחמש השנים האחרונות מעולם לא ביקשנו להוריד את הפקות המקור, גם בסיטואציות לגיטימיות, כמו למשל מול ה-‏DTT‏, שזו יוזמה של המדינה”. מוקדי נחרץ לא פחות: “אני לא מבקש הקלה בהפקות מקור ואני לא מנצל את הפיראטיות כדי להוריד מהרגולציה, אבל אני מצפה שיסבירו לי למה אסור לי לפרסם ולמה אני לא יכול להתמודד עם התופעה בכלים שיש לכל מדינה אחרת. לא נהיה במצב שבו יש לנו מטלות רגולטוריות וחברתיות מרובות והמדינה עומדת מהצד ולא עושה כלום. מעולם לא אמרתי: ‘תחזיקו אותי, אני מפסיק להפיק’, אבל כמובן שאם יש גוף שהיקף ההפקות שלו נגזר מההכנסות שלו, יש אינטרס שהשוק לא ייפגע”.

הטענה שמה שבעצם הם דורשים זו רגולציה על האינטרנט (שמחירה בצדה – כיום גופי השידור עושים באינטרנט מה שהם רוצים, ורגולציה תגביל גם את פעילותם) כבר נתקלת באי הסכמה. מוקדי מצהיר ש”אני האחרון שיגיד צריך רגולציה בכלל. אנחנו בעד דה-רגולציה בכל הגזרות, אבל יש חקיקה קיימת שחלה על האינטרנט, וכמו שאסור לגנוב זהות באינטרנט או להוציא דיבה באינטרנט – כך החקיקה יכולה להיות רלוונטית לגבי פרסום באינטרנט”. ב-‏yes‏, כאמור, אומרים דברים אחרים, ובכירים שם אומרים במפורש: “לא נקים משטרה של האינטרנט, אבל אי אפשר לאפשר סוג כזה של התנהגות. אם יש מחיר לרגולציה – נשלם אותו”.

באינטרנט מותר לגנוב

אז מה באמת יעשה אותו גוף, שכרגע עדיין לא יהיה ברור מה יהיו סמכויותיו ומעמדו? גם כאן החזית לא לגמרי אחידה. הפעולות המתוכננות רבות ולא כל הגורמים תומכים בכולן. בראש ובראשונה מדברים על חקיקה, וטוענים שגם המחוקק בישראל מבין את הצורך והחובה לפעול משפטית. השאלה היא נגד מי. אדרי אומר ש”אני לא אלך לאיזה מסכן בבאר שבע ואתבע אותו. נקים יחידה ונדפוק כמה תביעות נגד מפרסמים על 2-3 מיליון דולר, ואחרי פעמיים-שלוש אני רוצה לראות שיהיה מפרסם שילך לפיראטים, והרי מזה הם חיים, הם לא עושים את זה לשם שמים”.

גורמים אחרים מדברים בדיוק על סנקציות נגד אותו “מסכן מבאר שבע” (“מזהים כתובות ‏IP‏, זה לא מוחלט אבל אפשר להפוך את חוויית השימוש לחוויה מייגעת”) ונגד האתרים, ש”מוקמים במקומות שקשה להגיע אליהם ומתפרנסים מפרסומות ומגביית כסף. אלה אתרים שלא צריך להסכים לקיומם. מבחינה טכנולוגית זה אפשרי, ויש נכונות של המחוקק והרשויות לטפל בזה”.

אדרי מסביר ש”נחוקק בעזרת הממשלה, אין שר שלא יבין אותנו “.

‎‎איזה חוק בדיוק תחוקקו?
‏”קודם כל נגד האתרים. איך בדיוק? אני לא איש טכני, אבל צריך לחסל את התופעה. גם משטרת התנועה לא מצליחה לעצור את תאונות הדרכים ב-100%, אבל לולא המשטרה במקום 500 הרוגים היו 50 אלף”.

הצד השני של הפעילות יהיה חינוך והעלאת המודעות. אדרי אומר ש”נצטרך הסברה גדולה לדור הצעיר, כי הדור הבוגר לא עוסק בזה. אלו הם בני הנוער שגדלים עם שוד”. אחרים טוענים ש”רוב האנשים שצופים באינטרנט או מורידים לא מודעים באופן מלא לעובדה שזה לא חוקי, זה חלק מתרבות לגיטימית של אינטרנט. אלה לא אנשים שיגנבו בסופר, אבל באינטרנט הם מרגישים שזה בסדר. אם אנשים יבינו שהם גוזלים פרנסה של אחרים הם לא יורידו”.

‎‎זה נשמע ממש נאיבי.
‏”בשבילך זה נאיבי. בשבילנו זו פרנסה. אנחנו בהתחלה, אין פתרונות קסם, אבל לפחות סוף סוף התחילו לעבוד על זה”.

לצד המלחמה הדון-קישוטית בפיראטים, ארה”ב מציגה זה זמן מה מודלים מצליחים למדי של מכירת תוכן בזול באינטרנט, באתרים כמו ‏Hulu‏ ו-‏Netflix‏, לצד שימוש ב-‏VOD‏ ובאפליקציות בתשלום לאייפד ולאייפון. בישראל ה-‏VOD‏ מצליח (מערך ה-‏VOD‏ של ‏yes‏, למשל, הושק ממש לצד פתיחת המאבק בפיראטיות, אבל ב-‏yes‏ דוחים את ההשערה שהמאבק הוא חלק מתזמורת יח”צ של ה-‏VOD‏. “הדבר היחיד הוא ששיפור הטכנולוגיה מאפשר גם פיראטיות וגם שידור ‏VOD‏ על גבי האינטרנט”, הם טוענים), ויש נוכחות רשתית, אבל אין מערך הפצה מסודר בתשלום (‏HOT‏ השיקה לאחרונה אפליקציה לאייפד שכוללת קניית סדרות וסרטים בתשלום).

‏”הטיעון של ‘אין אלטרנטיבה אז נגנוב’ הוא טיעון חלש: א. יש אלטרנטיבה. ב. אסור לגנוב”, אומר בכיר באחד מגופי השידור. מעבר לזה, כל הדוברים מסכימים שמודל אינטרנט לא יאפשר את קיום התעשייה. “אם מסתכלים על עלות ייצור התכנים, צריכים לקרות שני דברים כדי שהאינטרנט יוכל להיות צינור הפצה עיקרי: 1. נכונות של אנשים לשלם. 2. היקפי שימוש שיובילו להיקפי פרסום גדולים. זה רחוק מאיתנו מאוד”.

הטענה הזו נכונה רק בחלקה. תשלום עבור תוכן ברשת, שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס אצל הגולשים, נעשה יותר ויותר מקובל. הרי אחת הטענות של לוחמי הפיראטים היא שאתרי הורדות גובים תשלום לעתים, ויש מי שמשלם. ואכן, הגולשים מוכנים לשלם עבור הורדות פיראטיות, תורמים מרצונם החופשי לבלוגרים מסוימים ועושים מנוי לעיתונים ברשת. התופעה בחיתוליה, אבל מתקדמת מהר. מה שתורם הרבה לשינוי התפיסה הזו הם הסמארטפונים והטאבלטים, שהרגילו אנשים לשלם סכומים נמוכים על תוכן בנגישות גבוהה מאוד.

כולם משבחים את האינטרנט ומתגאים בקיום וירטואלי, אבל ממהרים לסייג את התועלת הכלכלית. “אנחנו לא מקדשים טכנולוגיה ישנה, אנחנו מאמינים במודל אינטרנטי, ואם זה היה משתלם – היינו שם, אבל כרגע ההכנסות מזה לא מאפשרות את עלות השידור”, אומרים ב-‏yes‏. “השוק הישראלי לא יכול לאמץ מודל אמריקני בגלל הגודל”, טוען מוקדי, “לא נוכל לקבל החזר השקעה מתשלום על פרסום באינטרנט או באפליקציות אחרות. אנחנו לא נאיביים ויודעים שאנחנו צריכים להיות גם בפלטפורמות אחרות. ‏HOT-Ynet‏ הוא עסק מצוין, ועדיין עסק הליבה הוא מודל דמי מנוי ואנו מתמקדים בו. עולם המכירות של תכנים באינטרנט הוא בעל כלכליות מוגבלת ולא יוכל להכיל שפע של תכנים כמו היום”.

המודל האינטרנטי אולי נתפס כמקום מוגבל כלכלית, אבל זה לא אומר שאין בו כסף, והרבה. מספיק לחשב את פוטנציאל ההכנסה מאפליקציית האייפד של HOT כדי להבין זאת. HOT מציעה כיום כ-25 סדרות באפליקציה בעלות של עד 5 דולרים לסדרה, כמעט כולן סדרות מקור. הסדרות האלה מורדות בעשרות אלפי מחשבים בישראל, אם לא יותר, דרך שרתים פיראטיים. הפרק האחרון של הסדרה “הבורר”, שמוצעת באפליקציה, הורד ברחבי הרשת על ידי כמעט 100 אלף איש. אם נניח, תחת הנחות של פרסום יעיל ושיווק נכון שהפכו את ה-VOD למודל כה מכניס, שרק 20 אלף איש יבחרו להוריד כל אחת מהסדרות באופן חוקי, מדובר על 500 אלף הורדות. אם כל הורדה מכניסה לכיסי HOT 15 שקל, בסך הכל אלו 7.5 מיליון שקל שבחישוב שנתי שווים לדמי מנוי של יותר מ-2,000 איש. טיפה בים מאות אלפי המנויים של HOT, אבל ההכנסות האלה יגדלו אם יורחב מאגר התכנים המוצעים וחשוב לזכור: אלו הכנסות שיגיעו כולן מחתך הצרכנים שאינם נמנים על מנויי HOT, שלא בהכרח היו עושים מנוי לחברת הכבלים בסיטואציה אחרת. כל זאת, כמובן, בלי שום סתירה בצורך במיגור הפיראטיות.

שידור התכנים של ‏HOT‏ ב-‏Ynet‏ הוא דוגמה למודל שקשה לאמוד את האפקטיביות שלו, למרות שביעות הרצון שמוקדי מפגין: ‏HOT‏ מעלה לאתר פרקי טעימה מהסדרות שלה ומקווה למשוך את הגולשים הסקרנים לרכישת מנוי כדי לצפות בשאר הפרקים. אבל קשה להאמין שבני נוער שממילא יושבים מל המחשב, ומבחינתם לצפות בפרק של “מחוברים” ב-‏Ynet‏ זה בדיוק כמו לצפות בו באתר לצפייה ישירה, יחליטו לרכוש מנוי כחוק במקום פשוט לעבור אתר. זה לא משכנע את מוקדי. “לא נעלה את כל התוכן שלנו בחינם לרשת. יכול להיות שיש אנשים שרואים את זה באינטרנט ולא יעשו מנוי אלא יורידו את ההמשך. מצד שני, יש לי עסק מצוין של דמי מנוי ואין לי כוונה לפגוע בו”.

“זוהי סדום”, וזהו “עג’מי”

הרעיון של הפצה מוזלת באינטרנט לא מתקבל בעין יפה גם אצל אדרי. הוא אמנם טוען ש”בן אדם שיוריד שיר בשקל לא ילך לפיראטים”, אבל ההצעה להפיץ באינטרנט את “זוהי סדום”, למשל, כשבוע אחרי הפרמיירה, בתשלום של 10 שקלים, מקפיצה אותו. “יש בארץ 300 מסכים שמפרנסים אלפי עובדים, אני לא יכול לפגוע בבתי הקולנוע. בחלון של ארבעה חודשים מצאת הסרט, זה אפשרי”.

‏”זוהי סדום” הוא דוגמה לסתירה בטיעוני יצרני התוכן: סרט שהושקע בו סכום עתק במונחים ישראליים והצליח לסחוף לבתי הקולנוע כ-600 אלף צופים. אדרי מנע דליפת גרסה באיכות טובה, ובשבועות הראשונים אפשר היה למצוא ברשת גרסת ‏cam‏ בלבד – גרסה שצולמה בקולנוע במצלמת וידיאו ביתית, באיכות מחפירה ומייאשת (שלמרות זאת הורדה על ידי יותר מ-420 אלף ישראלים), בעוד אדרי מתפאר באולמות הקרנה מפנקים עם איכות סאונד מהטובות בעולם.

‎‎נו, פיצחתם את השיטה: חוויה קולנועית שאין בבית לצד מערך אבטחה משובח. בשביל מה המאבק?
‏”קודם כל זה רק בקולנוע, ברגע שזה מגיע ל-‏DVD‏ ול-‏VOD‏ זה נגמר (לאחר הוצאת הסרט ב-‏DVD‏, קיימות ברשת גרסאות באיכות מושלמת, י.א.). דבר שני, את כל הפעולות האלה אתה עושה במקביל, כדי למשוך את הקהל. דבר שלישי, לא ייתכן שאנשים ישקיעו 2-3 מיליון דולר בסרט ישראלי, ימשכנו את הבית שלהם, ואחר כך יגלו את הסרט ברשת. הבעיה היא הפסיכולוגיה של הגולשים, ‘בוא נדפוק את המערכת’. זו טעות לחשוב ככה, זו תעשייה שגם ככה בקושי מתפרנסת”.

מי שמציג גישה מרעננת הוא מוש דנון, מבכירי המפיקים בארץ ומי שעומד מאחורי ההצלחה של “עג’מי”: “הייתי טירון. אם הייתי יודע לאן זה יגיע, וההערכות הן שהפיראטיות עלתה לנו כמה מאות אלפי שקלים, הייתי בהחלט שוקל, לצד חסימת פיראטים, להציע אותו ברשת בעבור סכום סמלי”. דנון הרבה פחות נחרץ מכל הדוברים. “יש ויכוח אם זה בסדר. שמע, זו גניבה, וצריך לטפל בחקיקה ובעיקר בחינוך. נתקלתי בילדים שאפילו לא יודעים שזו גניבה. אבל ברמה הפרקטית-עסקית, אני לא בטוח שזה רע, לפעמים נעים לי לראות כמה אנשים ראו את זה באינטרנט. יחד עם המלחמה בדרכים רגילות, צריך למצוא דרך שהסרטים יגיעו לרשת בצורה מסודרת עם מנגנון גבייה מינימלי, ויש קהל שבכל מקרה יבוא לקולנוע לראות את הסרט, בשביל החוויה. תמיד ימצאו פתרונות עוקפי חקיקה, ואותי מעניין להפיץ את הסרטים שלי. האינטרנט זה עוד ערוץ, עוד בית קולנוע”.

מה שמרתיח את דנון הוא הטענה לפגיעה בהפקות המקור. “הבכי שהפקות המקור יתמעטו לא מוצדק וזה לא קשור למאבק בפיראטיות. נמאס לשמוע שכל בעיה מאיימת לפגוע דווקא בהפקות המקור, שהן נטל על צווארם של חלק מהגורמים”.

‎‎אלה הגורמים שאיתם אתה משתף פעולה.
‏”אינטרסים מנוגדים, עם מטרה משותפת”.

יש מקום לנחמה. כמעט כל הגורמים חוזרים לנוסחה פשוטה, שלמעשה משחזרת את מה שאמרה בכירת דיסני ב-2006. לצד החקיקה, והחינוך, והכעס, כולם מדברים על חוויית תוכן טובה יותר מאחרים. אדרי מדבר על בתי קולנוע שאין אפשרות לשחזר בבית את חוויית הישיבה בכיסאות שלהם. מוקדי מזכיר ש”בכל פלטפורמה תמיד יצטרכו תוכן טוב, ואם אתה, כמונו, חברת תקשורת שיודעת לייצר תוכן – מצבך טוב”. הוא גם מציין את הניסיון לספק למנויים את סדרות הרכש פחות מיממה אחרי שידורן בארה”ב, כפי שנעשה עם “מד מן” ועם “דקסטר”, ולא שוכח את חוויית שידורי הספורט הישירים – שקשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לספקם פיראטית. ואילו אילון מדגיש שהצד השני של המלחמה בפיראטיות הוא כיסוי ההשקעה ההולכת וגדלה בהפקות ענק כמו “הפסיפיק”, “אימפריית הפשע” או “המתים המהלכים” – שעלות פרק בהן לעתים עולה על עלותו של סרט באורך מלא.

‎‎‏”המתים המהלכים” זו דוגמה מצוינת לפדיחה שלכם: היה באזז מהשנייה הראשונה, רכשתם את הסדרה ואז חיכיתם חודשים עד לשידור שלה. איך אתם מצפים שהגולש בן ה-16 יתאפק כשזה כל כך זמין?
‏”קודם כל אני מקבל את הטענה הספציפית. דבר שני, הצעיר הזה צריך להחליט אם הוא הלך ל-‏yes‏, ל-‏HOT‏ או לאורנג’ טיים. זה האלמנט התחרותי. איך לעמוד ביצר? כמו שאתה עומד מול הקיוסק ונורא בא לך קרמבו, אבל אתה לא גונב אותו. פיראטיות זו גניבה, ואם אתם עושים את זה – אתם צריכים להרגיש אשמים”.

___________________
יובל אביבי הוא כתב מגזין בפירמה, מבקר ספרות בטיימאאוט, מנהל פרויקטים במדרשה לאמנות, ובעברו כתב בעוד הרבה מאוד מקומות. הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר בגליון אפריל 2011 של מגזין "פירמה" של גלובס

16 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, אינטרוויזיה, זכויות יוצרים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פיראטיות, קולנוע | 9 תגובות

התגלו סימני מים באתר הבימה

באתר הבימה יש תמונה עם סימן מים של iStockphoto. זה אומר אחד מהשניים: או שהם לקחו את התמונה מאייסטוקפוטו בלי לשלם עליה, או שהם שילמו אבל השתמשו בטעות בעותק המסומן. דן קשאני גילה את זה כבר בנובמבר 2010, וזה עדיין שם.

4 ביוני, 2011 | בנושאים: 404, התיקונים, זכויות יוצרים, סימני מים | 4 תגובות

(citation needed)

יהונתן קלינגר גילה שהשופטת ריבה ניב מבית משפט השלום תל אביב יפו ציטטה בפסק דינה (ביוקורד נ’ רשת שוקן, בש”א 171279/07) את ההגדרה של “דם טבורי” מוויקיפדיה, קופי פייסט קומפלט עם הלינקים לערכים אחרים בוויקיפדיה, וזאת בלי לתת קרדיט, בניגוד לתנאי השימוש ולחוקי זכויות היוצרים.

דובר עמותת וויקימדיה ישראל, איציק אדרי, שלח להנהלת בתי המשפט הודעה בנושא:

הנידון: שימוש בוויקיפדיה בפסקי דין

אנו בעמותת ויקימדיה ישראל, גאים שהגענו ליום כי אף מערכת בתי המשפט רואה את האנציקלופדיה, ויקיפדיה העברית, כמקור מידע מהימן ואף הפתיעה השופטת ניב ריבה, כאשר ציטטה בפסק הדין – בש”א 171279/07, ביוקורד נ’ רשת שוקן, מהערך “דם טבורי”.

וכך מצטטת השופטת:
“דם טבורי הוא דם המופק מחבל הטבור של היילוד ומן השליה. דם זה מהווה מקור לתאי גזע, אשר יכולים לשמש לטיפול במגוון מחלות שטופלו בעבר בתאי גזע ממוח עצם. כיום ניתן להשתמש בתאים אלה לטיפול במחלות המטולוגיות כדוגמת אנמיה פנקונית ולוקמיה. מחקרים מתבצעים על שחזור תאים ורקמות מסוגים נוספים.”

אנו שמחים וכמובן מעודדים זאת. אך אם זאת, חשוב לי לבקש מכם להבהיר לשופטים שאמנם התוכן בוויקיפדיה הינו חופשי לשימוש ואולם אף שמדובר בשימוש הוגן, על פי תנאי הרישיון לשימוש בוויקיפדיה יש לציין כי מדובר בציטוטים בוויקיפדיה העברית. זאת גם בכדי למנוע אי נעימות באם אולי בעתיד יצוטט הציטוט בטעות בשם השופט, בלי לדעת שמדובר במידע אנציקלופדי. דוגמא טובה לשימוש נכון הוא בפסק הדין “תק 2115/07, שמואל בר-זיו נגר ציפי פלד” של השופט שטרסמן גבריאל, שציטט את הערך “דואר זבל” ודאג לתת קרדיט: “ויקיפדיה, האנציקלופדיה המקוונת באינטרנט”.

גם ועדת וינוגרד הסתבכה עם סיפור כזה, כשאנשי וויקיפדיה העברית טענו שהביוגרפיות של חלק מחברי הוועדה הועתקו מוויקיפדיה. כתבתי על זה ב-nrg:

הביוגרפיות של יו”ר הוועדה אליהו וינוגרד ושל חברת הוועדה רות גביזון באתר הוועדה מכילים משפטים שלמים שמופיעים כלשונם בוויקיפדיה. למשל, בביוגרפיה של גביזון באתר הרשמי נכתב כי “ייחודה של האמנה [אמנת גביזון – ע”ק] הוא בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, מועצות דתיות ועוד”. משפט זהה הופיע בערך הוויקיפדי. […] בביוגרפיות באתר הוועדה אמנם נמצאו משפטים מוויקיפדיה, אולם אי אפשר לדעת מהיכן הגיעו המשפטים הללו לוויקיפדיה – האם כותבי הערכים ניסחו אותם בעצמם, או שהעתיקו אותם מביוגרפיות רשמיות או אחרות של האישים הללו?

דובר ועדת וינוגרד הכחיש את הטענות ואמר: