הזחל הרעב האנושי: ביקורת אמזון מצחיקה

כל מוצר שנמכר באמזון פתוח לכתיבת ביקורות של הגולשים. חלקם מנצלים זאת לכתיבה יצירתית, כמו בביקורות על גלון החלב הזה.

טל כהן הפנה את תשומת לבי לביקורת על סרט הטראש-אימה המחריד “הנדל האנושי” (The Human Centipede). זהירות, ספוילר הופך קיבה: הסרט עוסק במדען מטורף שתופר שלושה אנשים זה לזה, פה-לתחת. הנה תרגום של הביקורת שכתב גולש המכונה FridayNightJones:

סוף סוף, “הזחל הרעב” מגיע למסך הגדול!

כששמעתי שאולפני דרימוורקס עיבדו את ספר הילדים הקלאסי של אריק קרל, “הזחל הרעב”, לסרט תלת-ממד, הייתי ספקן. אל תהרסו קלאסיקה, אני אומר! אבל אני מתחיל לשנות את דעתי. לא ראיתי את זה עדיין, ואני מסרב אפילו להציץ בטריילרים או בפוסטרים שיקלקלו את ההפתעה, אבל אני מאוד מתרגש לשכור את הסרט. חבר שלי ג’וש אומר שוויל פרל עושה את הקול של הזחל. ממש אהבתי את אֶלף! וקווין לטיפה בתור הקאפקייק? אל תגרמו לי להתחיל אפילו! אני הולך לשבת עם בתי בת השש וחבריה לגן הטרום-חובה ולשכור את הסרט הזה באמזון, ולא יכולתי להיות נלהב יותר. כלומר, די נמאס לי מכל הזבל שמוגבל למבוגרים שיש עכשיו בקולנוע – מה קרה לכיף הטוב והנקי? אני ממש מקווה שהסרט עומד ברף של המחמאות של חבר שלי ג’וש. אבל הוא בחור טוב, אני סומך עליו. הדבר היחיד שאני לא מבין הוא למה שינו את השם. אבל היי, זו הוליווד, אני מניח.

31 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

גולשים בזמן: איי, פסטיגל • גלעד שליט וענת קם • סוף הקצה

גולשים בזמן. צילום: busbeytheelder (cc-by-sa); גופן: שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd)

ענת קם עדיין חיה

ענת קם קיבלה 4.5 שנים בכלא על גניבת מסמכים צבאיים מסווגים והעברתם לעיתונאי. כרזת התגובה לעיל היא יצירה של HerrShapiro (טקסט) ויותם ברנז (איור).

האם כבר הצעתם כותרות מצחיקות לגזר הדין בפרשת קם? הכותרת המצחיקה ביותר תזכה את הכותב/ת בהזמנה זוגית לסדנת קריאת עיתונים פוליטית. לפרטים והשתתפות תעשו פה קליק.

ישר לפחחח

אפרופו גלעד שליט, טלי ליבמן מרדיו חיפה גילתה שמשפחת שליט, שמוצפת בפניות מהציבור, משליכה מכתבים וחבילות לפח. כחלק מהחשיפה העיתונאית החשובה עד מאוד היא חיטטה בזבל, שלתה חבילות ומכתבים שלא מיועדים לה, פתחה וקראה (בניגוד לחוק הגנת הפרטיות ולחרם דרבנו גרשום) כדי להוציא מהם משפטים מרגשים שיצדיקו את הזעזוע הצדקני שלה:

מזועזעת, הוצאתי קופסא אחת עליה היה כתוב לגלעד שליט ומכתב אחד לגלעד שליט והצטמררתי לראות שהכל סגור וחתום.. אפילו לא נפתח! (ראה התמונה בראש הכתבה).

משפחה מכרמיאל כותבת לגלעד: “גלעד היקר… אין לך מושג עד כמה אנחנו שמחים ומתרגשים מחזרתך. היית בתודעה שלנו כל חמש וחצי השנים הללו. השם גלעד שליט תמיד היה שגור בפינו. סרטים צהובים על הרכב, השתתפות בצעדה הענקית שחצתה את הארץ…. היה חזק גלעד שלנו.. אוהבים המון…”

פתחתי בידיים רועדות חבילה שקושטה על ידי ילדה מראשון לציון, בלבבות וכוכבים. בתוכה הייתה קופסת עוגיות שנאפו על ידה ועל העוגיות היה מונח מכתב עם ציורים ואיחולים לגלעד. כן כן, כל היה בפח!!

תגובה מצטיינת של שירלי קליינמן: “טלי ליבמן, תפסיקי לאכול עוגיות מפחים”.

11:11:III

אירוע ההרצאות בנות 11 הדקות “11:11” יתקיים בשלישית. בין ההרצאות: האם הבננה היא ההוכחה לקיומו של אלוהים?; האיש שניסה להפוך פיפי לזהב: על מדענים שטועים, ולמה זה טוב; ואורי ליפשיץ ב-11×60: אחת עשרה הרצאות בנות דקה ברצף. כרטיסים יעמדו למכירה משלישי בבוקר.

תעשה לי טקסט בפיתה לקחת

בעקבות הטור של רענן שקד שדיברנו עליו אתמול, גם רן הר-נבו (התגעגענו!) נכנס לדיון על מות הכותבים בתשלום:

הדבר שכל כך מבהיל עיתונאים בתופעת הבלוגים, בעיניי, הוא לא העובדה שרבים מאיתנו יודעים להתנסח כמו שצריך, אלא הקלות הטכנולוגית שבה אנחנו יכולים לייצר יישות מדיה, להתנסח בה כאוות נפשנו, ולשלוט באמצעי ההפצה של היישות הזאת. התפשטות הבלוגים, או אתרי האינטרנט הזעירים, לא מייצגים תופעה גלובלית של ריבוי פתאומי בכותבים מעולים, אלה תמיד היו פה! השינוי הוא ביכולת להתגבר על אמצעי ההפצה הישנים ולדבר ללא חסמי כניסה. וורדפרס, חיבור לאינטרנט, טקסט סביר, הפצה בפייסבוק, ואתה קיים. ועל אף שרוב הכותבים באינטרנט, בעיקר בגלל הסרת חסמי הכניסה, מייצרים בליל של עילגות (שנחום ברנע מתבשם ממנו), ההיצע האדיר של התוכן מאפשר לקורא הממוצע גם למצוא כותבים טובים, לצרוך תוכן אינטלגנטי, ולא לשלם עליו.

גם לצפריר בשן יש מה להגיד:

אבל לא הכל רע. האמת היא שאני עושה חיל בכתיבה היוצרת שלי. קיבלתי פעם 15 אלף שקל בתחרות צרצרפיס (“סיפור” ב-140 מילה). השנה שוב ניסיתי את מזלי, ואפילו עשיתי קמפיין לא קטן לגיוס לייקים. זכיתי במקום השני וב-10,000 שקל. זה עלה לי גם ב-200 עוקבים בטוויטר וגרוע מזה, זה גם מקנה להמון אנשים את הזכות לבקש איזה שקל או חמישה על כל לייק.

25 אלף שקל על שני משפטים. לא רע.

ותחשבו כמה זה עצוב. לרתום את כל הכישרון שלך, את כל היכולת, את כל המאוויים, ת’כלס, את העתיד שלך, ולקבל הכרה על שני משפטים מזוינים. ועדיין, פרנסה. לא מתלוננים.

מתים על הקצה

“הקצה”, תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית הוותיקה של גלגלצ, יורדת מגלי האתר אחרי 13 שנה “כחלק ממהלך רחב יותר, בו מבוטלות כל תכניות הלילה של גלגלצ”, כותבים המנחים איל קוואמי דה לה פוקס פרידמן ונדב רביד, ונפרדים: “ניסינו להראות שגם בעידן בו אמצעי התקשורת הממוסדים מוותרים על עיסוק בתרבות שאינה עתירת רייטינג, יש עולם מוזיקלי גדול ורחב שהוא מרגש, מופלא ומרתק, ויש לו גם קהל משמעותי. שמחנו שגם תחנת המוזיקה הפופולרית ביותר בישראל חשבה כמונו, ואנחנו מצטערים שאחרי תקופה ארוכה כל כך דרכינו נפרדות. […] אנחנו מקווים למצוא בקרוב את הדרך הטובה ביותר להמשיך להביא לכם את המוזיקה הכי טובה, למפות את הכאוס התרבותי והמוזיקלי שנמצא שם בחוץ ולפתוח פרק חדש בסיפור של הקצה”.

גוגל + פייסבוק = ?

משורר הרשת אלון מזרחי כותב: “פעם הייתה לנו חברות במציאות. אבל זה היה חשוף ומייגע מידי עבורנו, אז המצאנו דואר. אחר כך חברות הדואר נהיתה לנו מייגעת ואיטית, אז המצאנו טלפון. קצת אחר כך הטלפון נהיה לנו קצת ישיר ובוטה מידי, אז המצאנו חברות פייסבוק. עכשיו גם החברות פייסבוק, איך אומרים, קצת מחייבת מידי, אז המצאנו סבסקרייב. השלב הבא של האינטימיות, ככל הנראה, הוא מכונות שמפגישות רק חלומות של אנשים”.

ובדיחת הגוגל פלוס היומית, מפי אבי עקיבא רוזנברג קסוטו: “הפולניה החדשה: ‘אני אשב לי כאן בגוגל פלוס…'”.

איי, התחרשתי מהשיר החדש של האייפסטיגל

אתם בטח חושבים שההתייחסות הכי מביכה לחיי רשת בפזמון הישראלי נמצאת בשיר “ג’ונגל” שכתב הגיספנומטור לאייל גולן (“אם אני ואת היינו נולדים בג’ונגל | במקום שאי אפשר למצוא אותו בגוגל […] אם אני ואת היינו נולדים בג’ונגל | במקום בו אין מקלדת דאבל יו או שטרודל”).

אתם טועים. התואר עבר לשיר הרשמי של הפסטיגל. סליחה, “i-פסטיגל : Game On”. מתוך דברי ההסבר על הפסטיגל: “הפסטיגל ייקח השנה את ילדי ישראל למפגש עם עולם המחשבים: הרשתות החברתיות ומשחקי המחשב. הילדים, יחד עם כל המשפחה, ייכנסו לתוך עולם וירטואלי ודיגיטאלי. שם יוכלו לפגוש את הכוכבים הכי גדולים, כשכל אחד מגלם דמות מגניבה מעולם משחקי המחשב האהובים והפופולאריים ביותר, העולם הדיגיטאלי וכמובן איך אפשר בלי הפייסבוק”.

כמובן.

כמו שאלי לוין כתב: “אומרים ש’האינטרנט’ זה הדבר הכי גזעי עכשיו אצל הצעירים אז החלטנו לעשות משהו מזניב לאללה עם הפסטיגל השנה”.

לפי הסרטון ביוטיוב, השיר הוא “חידוש לשיר ‘Mr Saxobeat’ של אלכסנדרה (Alexandra Stan)”, בבימוי חנוך רוזן עם מילים של דורון מדלי. אני נותן רק טעימה, כי יותר מזה ואתם תקיאו קצת בפה. קליק על הסרטון המלא על אחריותכם:

פסטיגל, משוכלל, כמה קל, להדליק, לשחק, להקליק, בוא לפסטיגל!

i פסטיגל, וירטואל, דיגיטל, זה מדליק, לא מפסיק להצחיק, כי זה i פסטיגל.

ניפתח עוד בלוג נצ’וטט, נשיר ביוטיוב דואט, ונצטלם במסיבה ונתייג ת’תמונה.

תוריד ת’כל ותשמור, ותן לי LIKE או Ignore.

ואם תרצה רק לשאול גוגל יודע הכול.

מה זה “גולשים בזמן”?

גולשים בזמן: מדור יומי (בשאיפה) של לינקים שמגיעים בזמן ומבזבזים זמן. יש לכם משהו מעניין לספר? כתבו לי באימייל ido@kenans.net

שם המדור ניתן על ידי יהונתן זילבר. לוגו גולשים בזמן מורכב מצילום של busbeytheelder (cc-by-sa)‎ ומגופן שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd).

31 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, גולשים בזמן | 5 תגובות 

גלעד שליט: למה כובע?

פוסט של נועה אסטרייכר

בשבת הראשונה לשובו של גלעד שליט בחרו הוא ואביו נועם לצאת לשחייה בחוף בצת. צלם “הארץ”, ירון קמינסקי, בילה עם משפחתו בקמפינג בחוף בצת, וכמו כל צלם עיתונות שלא זז מהמצלמה שלו, ניצל את ההזדמנות וצילם אותם. “הארץ” פרסם את התמונות בעמוד הראשי ועורר עליו זעם נורא – איך הם מעיזים, דווקא הם שמדברים גבוהה-גבוהה על זכויות ופרטיות, דווקא הם נופלים לצהבת? ומה עם האמנה? הצד השני של הדיון אמר כך: מדובר בצילום בשטח ציבורי, לא פפראצי עם עדשה טלסקופית לתוך הסלון או המקלחת של משפחת שליט. ובסופו של דבר, כמה טוב לראות את האיש הצעיר הזה חי ועושה דברים שאנשים צעירים אמורים לעשות בשבת בבוקר, שוחה בים, תופס את השמש שנמנעה ממנו בחמש השנים האחרונות.

אישית, אני נמצאת בצד שמאוד מבין ומכבד את זכותה של משפחת שליט לפרטיות. לדעתי אין מקום להשאיר צלמים ליד ביתה של משפחת שליט או במצפה הילה בכלל. ביתם הוא מבצרם, הם לא בחרו להיות כוכבי ריאליטי, הם לא הלכו למיונים, הם עשו את מה שכל מי שמציאות מטורפת כזו נכפתה עליו היה עושה. והם קיבלו את מה שהם רצו: את הבן שלהם, חי. עכשיו תנו להם להסתובב במרחב הביתי שלהם בשקט.

מצד שני, הם לא בבית, הם בים. והצילומים אינם בטעם רע, בטח לא בטעם יותר רע מהצילום שהתחיל את שרשרת ה”ביבי גאמפ“, בו רה”מ הוא מרכז התמונה ורק בצד, כבדרך אגב, נמצאים אב ובנו שחזר משבי של 5 שנים מיותרות. בטח לא יותר מהדרך בה מנעה לשכת רה”מ כניסת צלמי עיתונות לרגע הפגישה, ובכך גרמה למעשה לתלות מוחלטת בתמונות שיואיל דובר הלשכה לשחרר.

בקיצור- אני אמביוולנטית. ברגע הראשון התרגזתי, כי “די כבר, תנו לו מנוחה”. ברגע הבא פשוט שמחתי, באמת שמחתי בכל לבי בשביל האיש הצעיר הזה, שדברים פשוטים כמו המפגש הראשון של הגוף עם מי הים וודאי מעוררים בו אושר גדול. וכן, למרות שאין לי טלוויזיה כבר 6 שנים, ביום שובו של שליט הייתי דבוקה למסך המחשב ודמעתי עם כל תמונה שהציגה אותו, לבן, כמעט שקוף, רזה להבהיל ומאוד מודאג.

ואחרי כל ההבהרה הארוכה הזו, בואו נצחק קצת (ואני רוצה להאמין שגם הנוגעים בדבר יבינו מה משעשע). בתמונה אחת שפרסם קמינסקי ב”הארץ” נראה גלעד שליט צועד על החול ואביו מאחוריו, שניהם חובשים כובעים כנדרש ביום שמש בים, א-ב-ל: במבט ארוך יותר מתברר ש…לא ייאמן – נועם שליט חובש את הכובע עם ההדפס “גלעד עדיין חי”, שליווה אותו במאבק (כאן, כאן וכאן, למשל).

לסיכום: כמה טוב שגלעד עדיין חי. עם או בלי כובע. ולא לשכוח למרוח קרם הגנה, כן?

___________________
נועה אסטרייכר נועה אסטרייכר היא עיתונאית וכותבת, גולשת ברשת מאז 1997 וכותבת בה מאז 1998. כיום עורכת במגזין הגברים “בלייזר” מבית ידיעות אחרונות וכותבת את הבלוג “אחת העם“. נמצאת בזוגיות. גרה בשכירות עם עוד 2 שותפים במרכז תל אביב. מגיעה לכל מקום ברגל

31 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות 

ביבי גאמפ בחנות חולצות בדיזנגוף סנטר (תמונה)

עוד ביבי גאמפ:
ראיון עם יוצר ביבי גאמפ
ביבי גאמפ בסרט “פלונטר”

31 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות 

צנזורת שלט בבני ברק: כנראה שהגזמנו

למישהו יש מושג למה משחית השלטים האנונימי התנכל למילה “הגזמנו” בשלט פרסום של מיקספלקס פלוס בבני ברק? צילום: איתן שלו.

אגב, אני עדיין מחכה לתשובה לגבי השחתה קודמת, של שלט של עספור.

a href=”http://www.room404.net/wp-content/uploads/2010/06/asfur-1-2.png”>

31 באוקטובר, 2011 | בנושאים: פרסום ושיווק, צנזורה | 9 תגובות 

עיתוני סוף השבוע: כך תקראו אותם נכון (מבצע לקוראי הבלוג)

קריאת עיתונים בסוף השבוע היא פולחן חילוני אהוב. אבל יש לקרוא ויש לקרוא. בארבע השבתות הקרובות יקיים העיתונאי נעם שיזף סדרת מפגשים שמלמדת קריאת עיתונים ביקורתית. כרטיס זוגי יחולק לאחד מקוראי הבלוג, קפצו לסוף הפוסט כדי לגלות איך.

ההודעה על הסדנה:

קריאה פוליטית של עיתוני השבת: למה העיתונים עדיין חשובים?
איך מזהים עבודה של יחצנים? על מה אסור לכתוב, ועל מה בוחרים שלא לדבר?
העיתונאי נועם שיזף על האידיאולוגיה, האינטרסים והמניפולציות שבין הכותרות, התמונות והמילים.
נועם שיזף הוא כתב ובעיקר עורך מזה כ-13 שנה (העיר, מעריב, ynet, הארץ, העין השביעית ועוד). הוא מלמד ביקורת תקשורת בבית הספר “קמרה אובסקורה”.

המפגשים יתקיימו ב”בית בנמל – הספריה”, המפגש הראשון ב-5/11/2011. מחיר: 360 שקל. לפרטים והזמנות: מיקה 054-2277035

רוצים לקבל כרטיס זוגי לסדרת המפגשים? פרסמו בתגובות את הכותרות שיקבל מחר הדיווח על גזר הדין של ענת קם, 4.5 שנות מאסר בפועל. הכותרת שהכי תצחיק אותי תזכה את הכותב/ת בכרטיס.

30 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 24 תגובות 

גולשים בזמן: מערכון תגובה לחמישיה הקאמרית, קופיפייסט שעלול להרוג ועוד

גולשים בזמן. צילום: busbeytheelder (cc-by-sa); גופן: שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd)

ההפגנה אתמול היתה מערכון של החמישיה הקאמרית

החמישיה הקאמרית העלתה בהפגנת מחאת האוהלים מערכון חי, שכתב לה אתגר קרת (לינק):

עוזי וייל, מכותבי החמישיה הקאמרית, מגיב על המערכון (לינק):

‎
“העם רוצה צדק חברתי!” אמרתי לשומר ראש שלי, “הבנת ביז’ו?”
אבל הוא נלחץ מכל האשכנזים בכיכר רבין בכלל, ומהחמישיה הקאמרית בפרט. אפילו שהם הביאו בדיחה על במיה. מה, הוא לא רואה שהם משתדלים?
“בוא נלך שוטה,” אמר השומר ראש שלי, “הם לא ממוקדים בדרישות שלהם.”
רק שהוא אמר את זה בקול רם מדי, וכולם הסתובבו אלינו.
“לא,” הסברתי להם, “הוא פשוט לא הספיק לקרוא עוד את הספר של שלי יחימוביץ'”.
“נכון,” הוא אמר, “אני כרגע קורא ספר מתכונים לחצ’פורי.”
לקחתי אוזן שלו בין שתי אצבעות ומשכתי אותה חזק. “מה העם רוצה?” – אמרתי – “תגיד בקול, מה העם רוצה?”
“צדק חברתי! צדק חברתי!” הוא צעק. “העם רוצה צדק חברתי!”
וכולם מחאו לו כפיים, ואפילו שלום חנוך הקדיש לו שיר. או אני חושב זה היה שיר. קשה אצל אשכנזים להבדיל בין שיר לדיבור.
“אתה רואה,” אמרתי, “לא כיף ככה להיות חלק מהעם?”
“כיף, שוטה, כיף,” בכה, והיציא שקית ליילון קטנה לשים את האוזן בשביל המיון בבית חולים. אנשים חשבו שזה קסם, אבל במקרה הזה אני מודה שזה יותר פרוצדורה שהוא מכיר בעל פה (שוטה, מאפיונר בדימוס ופעיל חברתי בהתהוות)

דוקטור דוקטור

הרשומות הרפואיות עוברות מכתב יד של רופאים לכתב יד מחשבים. היתרונות: תיק רפואי ממוחשב מעודכן, טקסט קריא וחפיש. החסרונות: קופיפייסט שעלול לפגוע במטופלים ואף לסכן את חייהם. הפסיכיאטר ד”ר ירדן לוינסקי מספר: “הבעיה נוצרת כשלוח הזמנים של הרופא קצר. […] אז משתמשים ב Copy Paste. מעתיקים מביקורים קודמים את הבדיקה, או מאשפוז קודם את ההסטוריה הרפואית. במקרים הכי גרועים מעתיקים מאשפוז קודם גם את מהלך האשפוז. זה בולט במיוחד אצל חולים כרוניים שמתאשפזים שוב ושוב בגלל אותה בעיה. התוצאה היא תיקים רפואיים שלמים שמלאים בטקסטים שחוזרים על עצמם. הרמז לכך הוא שגיל המטופל לפעמים לא משתנה במשך כמה שנים כי מעתיקים את תחילת המכתב מהאשפוז הקודם. […] הסיכון הוא שמה שיקרה הוא שבצפייה בתיעוד הממוחשב, כל המטופלים נראים אותו דבר. אם משתמשים רק במשפטים בנויים מראש או בקופי פייסט, הטקסטים נהיים דומים והמטופלים הופכים דומים” (לינק)

מחושך לאור ולהיפך

מכירים את האור שנדלק פתאום באולם הקולנוע באמצע הסרט, כשמישהו מחליט שזה זמן טוב לסמס או לדבר בטלפון? אורנג’ בריטניה מציעים פתרון: הפסקה של שתי דקות כל רבע שעה. אני מציע פתרון אחר: אבל הוא פלילי (לינק. ויה).

כשחברת החשמל ביקשה שנחסוך בחשמל – חסכנו, הכנסותיה ירדו ומחיר החשמל עלה. יגאל שתיים מציע לנקוט בצעד מחאה: “ערב אחד בשבוע ללא חשמל”. אני לא יודע, לפי ההיגיון של חברת החשמל זה רק יוביל להעלאה נוספת. (לינק)

זה בסדר, יש לו תו נכה רגשית

היום הוא “יום המודעות הארצי לנגישות וחניות נכים”. תפסתם חניה של נכה? אולי תחשבו על זה שוב? אם המצפון לא מציק לכם, אולי אחצון המנהג שלכם בצילום באינטרנט יעשה את העבודה. (לינק)

ומי ישלם על הפוסט הזה, שולמן?

רענן שקד פרסם בשישי טור ב”7 ימים” שבו הוא מאשים בלוגרים עבריים טובים בכך שהם “מנסים להרוג את המקצוע שלי”. (לינק).

מי באמת מנסה להרוג את המקצוע? בועז כהן מספר על בקשה שכל בלוגר נתקל בה (לינק):

המייל שקיבלתי היה כדלקמן:
שלום בועז,
שמי X מחברת Y העובדת עם צומת ספרים. אנו מעוניינים להציע לך לכתוב ביקורות העוסקות בספרים אהובים עליך. הביקורת תתפרסם בעמוד צומת ספרים בפייסבוק.
בברכה,
X

עניתי לגברת:
שלום X
אני מבקש שקל למילה. דהיינו, ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים.
בברכה,
בועז

והגברת ענתה:
היי בועז, אנחנו לא משלמים לכותבים. צר לי. הכתיבה היא באהבה לספרות ומאהבת הקריאה והספרים.

ואני עניתי לה:
שלום לך, X
אני חושש שלא הצלחתי להסביר את עצמי היטב, במייל הקודם. ובכן, התשלום עבור כתיבתי הוא שקל למילה. כך קל מאוד לחשב את זה. לדוגמא: ביקורת של 500 מילים = 500 שקלים
הסכום אינו כולל מע”מ, כמובן, והתשלום הוא מיידי. לא שוטף ולא פלוס. שיהיה לך המשך שבוע נעים ופורה.
בברכה נאמנה,
בועז כהן

סנוב, ובפוץ בורגן כבר ביקרת?

• ביקור משונה שהיה לי אצל מארח קאוצ’סרפינג במינכן פורסם כטור ב-ynet. ג’ה פז הגנה עלי בפורום של קאוצ’סרפרים ישראלים: “שקוף שהוא פוץ בורגן שזה לא מתאים לו, אבל הוא נתן במה יפה וטובה לגולשים שכן אוהבים את זה”. (לינק לטור ב-ynet, לינק לדיון בפורום קאוצ’סרפינג)

להיט בראש

דאק סוֹס, אלה מווירוס האוזניים “ברברה סטרייסנד”, עם קליפ ל”ד’ה ביג באד וולף” שנותן בראש, pun intended. כמו שכתב יותם ברנז: “What the actual fuck” (זהירות: לא לפתוח במשרד, אפילו אם אתם עובדים ב-YouPorn). (לינק)

מה זה “גולשים בזמן”?

גולשים בזמן: מדור יומי (בשאיפה) של לינקים שמגיעים בזמן ומבזבזים זמן. יש לכם משהו מעניין לספר? כתבו לי באימייל ido@kenans.net

שם המדור ניתן על ידי יהונתן זילבר. לוגו גולשים בזמן מורכב מצילום של busbeytheelder (cc-by-sa)‎ ומגופן שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd).

30 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, גולשים בזמן | 5 תגובות 

מם ביבי גאמפ פלונטר

יובל בינדר, הנוי אלוש של סרטוני דיסני, מציג את ביבי גאמפ בסרט פלונטר:

28 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 2 תגובות 

מי מאונן על התמונות שלך בפייסבוק?

פוסט של איל גבע

האזנת טרום בכורה בלעדית לגולשי חדר 404 המרוצים מעצמם כל כך לתוכנית הקרובה של “בתוך הקנקן”! בתוכנית הקרובה צפויה לנו שורה של גילויים וחשיפות. למשל החשיפה לאפליקציה החדשה שעומדת להסעיר את העולם!

(ואם כבר דיברנו את פייסבוק, אתם מוזמנים להמשיך להתעדכן בקבוצת הפייסבוק שלנו. כמו שאתם בטח מבינים, אנחנו אנשים בודדים מאוד)

צפוייה גם חשיפה מרעישה של הספר הגנוז בסדרת ספרי הארי פוטר!

ואל תחשבו ששכחנו את הרומנטיקנים! לכם סידרנו תיעוד מרגש של ערב מרגש!

וכמובן, נמשיך בסדרה התיעודית המרתקת שלנו שכבר הגיעה לפרק השישי.

כל זאת ועוד, שישי בשתיים בלילה בגלי צה”ל. ותזכרו לא להאזין לקנקן, אלא למה שבתוכו.

______________________________________________
בתוך הקנקן היא תוכנית המערכונים של סמל איל גבע וצוות המורכב אך ורק מחיילים בסדיר שרוצים לעשות שטויות בזמן שידור ציבורי. בתוך הקנקן בפייסבוק, באייקאסט

27 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

ביבי הוא “יש לי יש לי” מהקומדי סטור

פוסט של יהונתן קלינגר
Intellect or Insanity

יש מבחן למתי בדיחה מתחילה להיות לא מצחיקה; בדרך כלל, אם מדובר בבדיחה פנימית של מספר מצומצם של אנשים, הבדיחה הופכת להיות לא מצחיקה ברגע שהיא עוברת טרנספורמציה שמוציאה ממנה את הנקודה העיקרית. בדיחה, בסופו של דבר, היא מם חי לכל דבר, הבדיחה עוברת מוטציה בכל פעם שהיא מסופרת. התהליך הוא פשוט: לבדיחה יש מספר ונמענים, הנמענים מקשיבים ומעבירים את הסיפור, בדרך כלל עם וריאציה כלשהיא, לציבור. בדיחות וסיפורי עמים עוברים הרבה מאוד שינויים גנטיים עד שהן משתנות וסיפורים מקבלים חייב משל עצמם.

בשנות התשעים של המאה הקודמת שלט צביקה הדר בהומור הישראלי ביד רמה עם תוכנית ה’קומדי סטור‘; בדיחות ה”יש לי יש לי” של אסף אשתר הציגו את הדרך בה גנטיקה הומוריסטית נוצרת: המספר הראשון מספר בדיחה, בדרך כלל בדיחה במשפט אחד אשר אינה מצחיקה במיוחד, אך בנויה על משחק מילים. לאחריו, המספר השני מבצע טרנספורמציה ומשנה את הבדיחה למשחק מילים אחר וכך גם השלישי. המספר הרביעי, מר “יש לי יש לי”, שמרגיש צורך לשתף את חבריו ולהיות גם חלק מהמשחק, לוקח את הבדיחה שלא הבין בה את משחק המילים ויוצר בדיחה אחרת, שאינה מצחיקה.

באותו הרגע, לאחר הבדיחה, הופך ‘יש לי יש לי’ לבדיחה עצמה.

קשה לומר זאת, אבל אמש הראה בנימין נתניהו הפך ל’יש לי יש לי’. לפני כשבוע, לאחר עסקאת גלעד שליט. באותה העסקה, לא הורשו צלמי עיתונות לצלם את רגע שחרורו של שליט, והתמונות סופקו על ידי לשכת העיתונות ועל ידי דובר צה”ל. אחת התמונות, שתעדה את רגע החיבוק בין שליט לאביו, היתה כזו בה צלמו של ראש הממשלה, נתניהו, בלטה למרות היות התמונה אישית. מתוך רצון ללעוג על הבחירה בפרסום תמונה זו החל מם, בדיחה פנימית, בה צלמו של נתניהו צורף לתמונות היסטוריות, משל היה גם שם. תופעת הרשת הזו כנראה לא היתה התופעה הראשונה, כפי שעידו קינן סיכם יפה, אבל היא היתה הראשונה שצברה די תאוצה לצאת מגבולות הקליקה הפנימית של שוכני אינטרנט.

הקליקה הפנימית היא כנראה המספר הראשון בסיפור של ‘יש לי יש לי’; לאחר שהיא פרצה, היא עברה לא מעט וריאציות על ידי ההמון, שהיו המספר השני. האתר Know Your Meme אף יצר דף המאגד את כלל הבדיחות של ‘המספר השני’ כדי לתעד זאת למען ההיסטוריונים העתידיים.

ואז בא המספר השלישי, זה שבא לפני ‘יש לי יש לי’; בזמן שרואינה דפני ליף לחדשות ערוץ 2 על המחאה, בא גזיר קרטון בדמותו של נתניהו והפציע בתוך הפריים:

אחרי הבדיחה השלישית, המיינסטרימית שהופיעה בחדשות המרכזיות במדינה, לא היתה ברירה. הגיע תורו של ‘יש לי יש לי’ להרוס את הבדיחה. אתמול, זה קרה כאשר בנימין נתניהו, מושא הבדיחה בעצמו, החליט להעלות לעמוד הפייסבוק הרשמי שלו את הוריאציה שלו על הבדיחה. נתניהו נחדף לתמונה של נאומו באו”ם ובה הוא אומר “דוגרי, הצחקתם אותי“, כפרפראזה על התבטאותו באו”ם לפלשתינאים “Let’s Talk Dugri”. והבדיחה, כמובן, היא עלינו.

הבדיחה היא עלינו כיוון שאין דרך אחרת לראות זאת מאשר לומר “נתניהו הצליח לקחת בדיחה טובה ולהמאיס אותה על הציבור”. האמת היא שלא רק שהוא המאיס אותה על הציבור, אלא הוא גרם לכך שאף אחד לא יצחק עליו יותר, לא כי הוא קיבל אותה בצורה טובה והומוריסטית אלא כיוון שהתוצר שלו היה כל כך לא מצחיק, שהוא הפך לבדיחה עצמה. אף אחד לא רואה את דוד לוי שהיה מושא של בדיחות רבות בשנות השמונים, עומד ומספר בדיחות דוד לוי, ואף אחד לא ימצא את תושבי העיר חלם מספרים בדיחות על העיר.

אבל נתניהו הוא חלם בעצמו. הבדיחה הלא מצחיקה, שעברה מספיק טרנספורמציות כדי להיות משהו שכל הציבור מכיר, הקשר צפוי, הפכה להיות לעוסה, מיותרת ודומה לממשלת נתניהו.

____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa

27 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 11 תגובות 

לדף הבא →