פעם את בוכה ופעם את צוחקת

דוגמנית תמונות ההמחשה ג’יין אילוסטרציה נעצבה אל לבה בגלל הירידות בבורסה בתל אביב, אולם עד מהרה חזרה למצב הרוח העולץ האופייני לה כשקראה באתר גלובס המלצות על חמש מניות ישראליות מומלצות. הלשין: עומר פולק.

עוד בחדשות האילוסטרציה:
ליצנם של שני אדונים
סיפורה של נטלי אילוסטרציה
האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס
תאומות עושות כסף מהבית
דוגמנית הפורנו של ג’יידייט

24 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404, לידיעת התקשורת, עיתונות ותקשורת, צילום אילוסטרציה | להגיב זה מגניב

אפטר טיול שואה: “הזמן לשבור את הכלים, לשים את כל הרגשות בצד!”

קוראת אנונימית הפנתה אותי לאירוע פייסבוק של מסיבת אפטר טיול שואה בפולין. טעימה מתיאור האירוע:

רגשות מעורבים , שמחה בלתי נתנת לתיאור !
אושר אינסופי…. הדמעות זולגות מעצמם..
תחושת הביחד ! , הגיבוש , האווירה !
שבוע ימים שכל המשפטים האלו עטפו אותנו !

אבל הגיע הזמן לעשות את הסוויץ’
אחרי שייצגנו בכבוד את הבית ספר שלנו , ואת הדגל שלנו !
הגיע הזמן לשבור את הכלים , לשים את כל הרגשות בצד !
ולחגוג ביחד כמו שרק אנחנו יודעים !

מחזור י – תיכון רבין – שכבת יב , גאים להציג באופן רישמי :

אפטר מסע לפולין 2011 !!!!!!

והיא כותבת: “הם פשוט כל כך לא מודעים לעצמם וחיים באוטומטיזציה של התקרבנות גנטית. כשזה משולב בהורמונים וסתימוּת כללית של טינאייג’רים, זה משעשע ועצוב כאחד. אם תרצה לינק לסדרת התמונות ‘אני וחברתי בצילום של שתי כוסיות מהממות ליד בית הקברות היהודי בוורשה’, מלווה בצילום ‘אני וחברתי בצילום של שתי נערות יהודיות עצובות ומזדהות ליד הפסל של יאנוש קורצ’אק’, רק תגיד….”

או, במילותיו של אחד המוזמנים: “הולךךך להיותת מפחידדד,אפטר פולין מחזור י’-כי אפילו במשרפות לא היה כזה חםםםם! D:”

[עדכון 18:57] מערכון של החמישיה הקאמרית שנוגע באותו נושא (ותודה ל-uv שטקבק אותו):

24 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 28 תגובות

(צילום: יח”צ) – צילומים שמצורפים להודעות לעיתונות – בלי ההודעות לעיתונות

24 בנובמבר, 2011 | בנושאים: (צילום: יח"צ) | 2 תגובות

ונוס בוטילישס, דאלי מאדים | ציור גוף

מורן ניומן ויוני פרופקופץ ציירו ציור גוף שמשלב את הקלאסיקה הרנסנסית “הולדת ונוס” של סנדרו בוטיצ’לי עם היצירות הסוריאליסטיות “התמדתו של זכרון” ו”הפיתוי של אנת’וני הקדוש” של סלבדור דאלי (דוגמנית: לאה אורמן; צילום: עמי שטיינר). הם לא הסתפקו בגוף כקנבס, והשתמשו בו כחלק מהציור.

“בחרנו בשני אמנים המוערכים עלינו באופן אישי ושהינם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האמנות, דאלי ובוטיצ’לי”, כתבה ניומן באלבום הפייסבוק של היצירה. “עבדנו על יחסי הגומלין שבין שני האמנים, למשל: ציירתי את ונוס של בוטיצ’לי בדרך שבה האמנתי שדאלי היה מצייר אותה. ‘לידת ונוס’ עומדת מנגד (בשני המובנים) לשעונים הנוזלים של דאלי בהם לדעתי רצה להמחיש את ארעיות הזמן, ובהקשר לנושא המוות, ציור הפנים משלב את הצדפה של ונוס עם שעון, שמחוגיו משווים לדוגמנית מראה דאלי טיפוסי כאשר הם מדמים שפם. עוד מהקריצות הללו חבויות בין הפרטים לפרשנותכם”.

24 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

משטרה שלום, מישהו דפק לי סטיקר פרסומי על הקיר

מדבקות לקידום דף הפייסבוק הרשמי של משטרת ישראל מודבקות (בצורה חוקית לחלוטין, אין ספק) על קיר בנווה צדק בתל אביב. צילום: ליאור כהן.

23 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

צנזורשת והאביב הערבי

מלחמות מייצרות אימג’ים, הן מכוונים ומתוכננים והן מקריים. במלחמות הפוסט-מודרניות, האימג’ים המלחמתיים משמשים בערבוביה חומר גלם לתיעוד עיתונאי והיסטורי, אמצעי תעמולה, אמירה פוליטית, יצירה אמנותית, כלי נשק וקזוס בלי. נעל נזרקת על ג’ורג’ וו. בוש מול מצלמות התקשורת. האמריקאים משחררים את צילומי גופותיהם המבותרות של עודאי וקוסאי חוסיין. קריקטורות שלועגות לנביא מוחמד מתפרסמות בעיתון דני. סוכנויות ידיעות מתעדות דגלי ישראל נשרפים. צילום סלולרי מטושטש של סדאם חוסיין התלוי. מטוסים נכנסים במגדלי התאומים מול אינספור מצלמות חובבים. קלטות יחצ”נות של ארגוני טרור מציגות שבויים וחטופים מוצאים להורג. הבית הלבן מעלה לפליקר צילום של בכירי הממשל יושבים בחדר המצב של הבית הלבן ומתודרכים על פעולת האיתור-חיסול של אוסמה בן לאדן. שידור חי של חוסני מובארק שוכב במיטה בתוך כלוב בבית משפט ומכחיש את ההאשמות המיוחסות לו.

התקשורת מתקשה להתמודד עם התיעוד הוויזואלי של האינטרנט. בכתבות טלוויזיה על האקרים, אתרי היכרויות או שגעון האינטרנט החדש נראה תמיד אדם יושב ליד מחשב, גולל בעכבר או מקליד על מקלדת. בעיתונים נראה צילומים של עמודי רשת בתוך מסגרת של דפדפן, בדרך כלל אקספלורר מיושן (אם זה לא נשמע משונה, דמיינו שכל כתבה על תוכנית טלוויזיה היתה מלווה בצילום פריים מתוך התוכנית כשהוא מוצג בתוך מקלט טלוויזיה). באתרי חדשות באינטרנט נקבל צילומי המחשה במקרה הרע וצילומי מסך במקרה הטוב.

אחד המהלכים הדרמטיים של ההפיכה במצרים לא צולם. זה היה ביום שישי 28.1, לפנות בוקר, שלושה ימים אחרי פרוץ המהומות וההפגנות האלימות ברחובות הערים המרכזיות. “בהול: מצרים כיבתה את האינטרנט”, הודיע איסנדר אלאמרני באתר הפוליטיקה והתרבות הערבית The Arabist. “מצרים עוזבת את האינטרנט”, כתב ג’יימס קאווי בבלוג של רנסיס, חברה שחוקרת תעבורת אינטרנט בעולם, וכינה זאת “פעולה חסרת תקדים בהיסטוריה של האינטרנט”. לפי בדיקת רנסיס, כל הספקיות המצריות (למעט נור גרופ, שסיפקה את החיבור לבורסה המצרית) התנתקו מרשת האינטרנט העולמית. טלקום איטליה ספארקל, ספקית תקשורת משמעותית של מצרים, דיווחה על אפס תנועת אינטרנט אל מצרים וממנה החל בחצות וחצי. דיווחים אחרים הזכירו גם חסימה של שירותי הסמס.

איך מצלמים ניתוק מהאינטרנט? לדעתי, האימג’ שנצרב מאותו אירוע היה גרף שיצרה חברת אבטחת המחשבים ארבור נטוורקס, שהראה את תעבורת האינטרנט בין מצרים לעולם בין ה-27 ל-28 בינואר. לא צריך להבין ברשתות או בגרפים כדי להתרשם שמדובר במקבילה האינטרנטית לכיבוי אורות בכל הבתים בבת אחת.

_____________
המאמר המלא התפרסם (עברית, English) באתר מארב, והוא מלווה את התערוכה “על פי מקורות זרים” במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון.

23 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

הגוגלאוטו הלך לבקר את המפקדה בחיפה

מכונית גוגל סטריט ויו ממשיכה לעקוב אחרינו, וקוראי חדר 404 ממשיכים לעקוב אחריה. הקוראת מימס מדווחת: “הצלחתי לצלם את הניידת של גוגל צמוד לפארק מת”ם בחיפה. אולי היא באה לבקר את החברים בגוגל R&D?”

עלילות גוגלאוטו:

גוגלאוטו בתל אביב

גוגלאוטו מתפנצ’ר ביפו:

גוגלאוטו במאה שערים:

גוגלאוטו עושה תאונה ביפו:

גוגלאוטו במוסך בחולון:

23 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

(צילום: יח”צ) – צילומים שמצורפים להודעות לעיתונות – בלי ההודעות לעיתונות

23 בנובמבר, 2011 | בנושאים: (צילום: יח"צ), 404 | להגיב זה מגניב

דפני ליף: “כשפתחתי את ה-event הזה הרגשתי יותר מהכל מאוד מאוד לבד”

“זה לא מקרי שבעיר כמו תל אביב זה פרץ – בגלל המצוקה הכלכלית, אבל יותר מהכל זה בגלל תחושת הבדידות”, אמרה דפני ליף על מחאת האוהלים, ברב-שיח “ניו מדיה, נשים ומהפכה” בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. “כל אחד באמת נמצא בתוך ארבעה קירות שלו. השיח שאתה מנהל הוא או בעבודה, שאתה עובד מבוקר עד לילה, או במקומות בילוי, שיש בהם הרבה מאוד עשן, חושך, ואין קשר בין חיי הלילה שלך לחיי היום. מהבחינה הזאת, הכלי של פייסבוק יצר איזה מין תחושה של קהילה מדומיינת, שיש לך בה המון חברים שאתה מה קורה איתם. וזה פיקציה. כי באמת שתחושת הבדידות היא מאוד חזקה”. כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>

לקריאה נוספת: עוד מהנאמר ברב-שיח

הרב-שיח התקיים ב-12.11.2011 בקולנוע חן ברחובות כחלק מהפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. חלק מהקטעים הופיעו בכתבה במלואם, חלקם קוצרו וחלקם לא פורסמו שם. הקטעים מסודרים לפי סדר כרונולוגי, אולם ביניהם היו גם חלקים שלא תומללו. השתתפו ברב-שיח: מנחה – שלומית ליר, פעילה חברתית ודוקטורנטית בבר-אילן, חוקרת מחאה פמיניסטית ביישומים חברתיים ברשת; אסמא אגברייה-זחאלקה, עיתונאית ופעילה פוליטית, ראש מפלגת דע”ם; אסנת טרבלסי, בעלת חברת “טרבלסי הפקות” המפיקה סרטים פוליטיים וחברתיים; דפני ליף, סטודנטית לקולנוע ועורכת וידאו, יוזמת מחאת האוהלים; ופרופסור גוסטבו מש, חוקר בכיר במכון לחקר החברה באוניברסיטת חיפה. תודה למעין ששון על הסיוע בתמלול.

ליר: “אתמול בלילה העלתי עצומה נגד פיטוריה של קרן נויבך, הדחתה למעשה, וזה היה מרגש מאוד לראות איך הקריאה הזו עברה ממש ברשת, נוצר באז מאוד גדול גם בטוויטר גם בפייסבוק ותוך שעות מאות חתימות, מאות לייקים וזה עבר, בעצם היכולת להעביר הודעה במהירות מאוד גדולה”.

אגברייה-זחאלקה: “זה נכון שבארצות טוטאליטאריות זה הפך להיות לחמצן בשביל האנשים האלה להביע דרכו את המחאה. […] אני כותבת באתר “אתגר” של המפלגה שלי “דע”מ – מפלגת פועלים”, לפעמים מבקשים ב-ynet שאני אכתוב, לפעמים בדה-מרקר ובגלובס. אני חייבת לציין שיש קושי אדיר להעביר את המסר. זה שיש את הערוצים החברתיים האלה, היותר עצמאיים מהתקשורת הממסדית זה נותן יותר מקום להביע את המסר. במיוחד כשזה מסר שאני באה לייצג או מסר שלא נקלט במחוזותיו הרבה שנים. וזה לדבר על הדרך השלישית למאבק, על החשיבות לארגן עובדים ושזה הדרך לבנות הנהגה פוליטית אחרת שגם תתמודד עם השאלות של צדק חברתי וגם עם השאלות של הכיבוש. ולפני המהפכות בעולם הערבי וגם לפני המחאה שהתחוללה כאן ביולי היה מאוד קשה להעביר את המסר הזה”.

ליף: “הקשר בין המדיה החברתית לשטח – קודם כל, אני חושבת שיש פה איזושהי אבולוציה מאוד טבעית של הדור שלי בקשר לשימוש ברשתות החברתיות, בייחוד בתל אביב. זה לא מקרי שבעיר כמו תל אביב שם זה פרץ. אל”ף, בגלל באמת המצוקה הכלכלית, יותר מהכל זה בגלל תחושת הבדידות, כל אחד באמת נמצא בתוך ארבע קירות שלו, השיח שאתה מנהל הוא או בעבודה שאתה עובד מבוקר עד לילה או במקומות בילוי שיש בהם הרבה מאוד עשן, חושך ואתה לא באמת… ואין קשר בין חיי הלילה שלך לחיי היום. ומהבחינה הזאת, הכלי של פייסבוק יצר איזה מין תחושה של קהילה מדומיינת, שיש לך בה המון חברים שאתה מה קורה איתם. וזה פיקציה. כי באמת שתחושת הבדידות היא מאוד חזקה. אני מסתכלת עכשיו ארבעה חודשים אחורה או משהו כזה ואני באמת, אני יכולה לדבר בשם עצמי, כשפתחתי את ה-event הזה הרגשתי יותר מהכל מאוד מאוד לבד. ולכן, הפתיחה של ה-event, יש הרבה מאוד פרוייקטים, דפים שנפתחים בפייסבוק ומתוכננים מאוד מאוד לרחוק. אנחנו מתחילים לתכנן, אנחנו רוצים לבנות איזשהו מטה פעילים, ואז אנחנו נלך ונעשה משהו, וכאן זו היתה יותר מהכל זעקה לעזרה. אני חושבת שזאת היתה זעקה לחצות את הגבולות של הרשת החברתית, בלי שום ספק, כשגיא לרר מצינור לילה הראה לי את הראיון הראשון, בעצם, שלקחתי בו חלק בחיי, אז אמרתי את זה שם, אמרתי ‘עדיף לא להרגיש לבד’. ואני חושבת שהרשת החברתית עבורי ועבור חברי, זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש מצב שזו מקפצה על מנת להפוך אותה לכלי פחות משמעותי בחיים שלי ואני חושבת שכאן טמון ההבדל. זאת אומרת, בין לדוגמא מה שקורה במקומות שבהם הגישה לאינפורמציה היא כל כך פחותה שזו הדרך היחידה לתקשר לבין זה שאנחנו ויתרנו על המרחב הציבורי. וזה, אני חושבת, הבדל מאוד משמעותי”.

ליר: “בעיני זה מאוד מאוד סימבולי שהמהפכה התחילה דווקא בתל אביב, דווקא במקום שהוא מאוד ניכור, ושל הנדמה לי, ובכאילו ומאוד ב-pretend, מהמקום המאוד מנוכר הגענו פתאום למקום מאוד שונה, שהוא קצת מכיר פנים, קצת אומר שלום, קצת מספר על רגשות, על קשיים ולא על העמדת פנים ונסיון להציג עושר מדומה. ואז בעצם מתחיל סוג של שיח”.

מש: “אני לא רוצה להשתמש במילה מהפכה, אין לנו מהפכה במצרים, עדיין, אין לנו מהפכה בטוניס, עדיין, בטח שבסוריה אין לנו מהפכה, יש לנו מחאות מאוד גדולות”.
ליר: “ובישראל?”
ליף: “גם לא”.
מש: “גם אין לנו מהפכה. יש לנו מחאה שהצליחה להוציא בכל המדינות האלו, כולל בישראל, כולל בספרד, כולל כרגע בארה”ב, להוציא המונים לרחובות, וזה כי נוצרה זהות בין הסייבר אקטיביזם לבין האקטיביזם. תמיד אני שואל: מה המשמעות של מאה אלף לייקים? של מיליון לייקים? במקרים מסויימים זה מתורגם להפגנות של 200-300 אלף איש בישראל, אבל במקרים מסויימים לא. במקרה הזה היתה בישראל לפחות, התגייסות של המדיה המיינסטרימית. חלק ממנה, ערוץ 2 לפחות, ערוץ 1 בצורה מסוייגת, ערוץ 10 גם בצורה מסוייגת, אבל ערוץ 2 ממש היה. הם לא הכינו את המחאה, אבל זה נתן תוספת. המדיה החברתית חשובה אבל היא לא מספיקה. יש כנראה אלמנטים אחרים שצריכים להיווצר, ואנחנו לדעתי עוד שנה נדבר על איך הם נוצרו או לא. […] כשהתחלתי לחקור את האינטרנט לפני 18-20 שנה, הייתי מאוד בודד עם קבוצה אחרת של אנשים שאמרנו שלאינטרנט יש השפעה על החיים באמת. הדעה אז היתה שיש שני עולמות, יש את העולם הווירטואלי, פנטזיוני, נחמד, סקונד לייף, כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. ויש את העולם האמיתי. העולמות האלה הולכים ומתגבשים ביחד. יחד עם זאת צריך לזכור שהאי שוויון משתקף גם בנגישות לאינטרנט. במדינת ישראל, 70% יש לו נגישות לאינטרנט. במדינת ישראל המתקדמת 30% הם לא שם. עיקר הקהלים שהם לא שם הם קהלים בעלי סטטוס סוציו-אוקונמי נמוך, השכלה נמוכה ואוכלוסיות מאוד מסורתיות. […] אנחנו מדברים על דמוקרטיזציה של המחאה,או על השימוש של מדיה חברתית למחאה, אבל למעשה יש לנו דמוקרטיזציה כללית של הפצת מידע. חלק מהאנשים שמפיצים מידע, מכיוון שהציבור הזה בעיקרו הוא ליברלי שמאלני, הוא מתאים לנו מאוד. אבל יש את הצד השני, וזה שיש גם ליברליזיה של הפצת מידע של גופים שלא היינו רוצים שיפיצו מידע. ניאו נאצים למיניהם ולא בכמות קטנה, גזענים למיניהם, שוביניסטים למיניהם, לאומנים למיניהם, גם הם עושים שימוש במדיה החברתית ולכן זו זירה חדשה של מאבק. […] אוכלוסיות מסורתיות מסויימות שהתנגדו של האינטרנט אליהן, כי ראו באינטרנט סכנה. לאורך זמן לא הצליחו להתנגד, אז מה הם עושים? הם עושים לו קואופטציה. הם יוצרים את התכנים, הם יוצרים את המסננים, ולכן הם מתחילים ליצור אינטרנט שבעצם מנציח את אותה מסורתיות, את אותה דתיות, זה בעצם בא לשרת את הקהילה”.

ליף: “אנחנו מקבלים רוח גבית גדולה מאיזשהו גל שיש בעולם, אבל אני חושבת שלכל מקום יש את אופי הבעיות שלו. […] אני לא אוהבת המילה מהפכה, אני אוהבת את הרעיון של אבולוציה. אני מרגישה שכל השלב הראשון היה שלב של מחאה, מחאה זה שמשהו לא מוצא חן בעיניך במצב הקיים ואתה מחליט לקרוא על המציאות תיגר. זה שלב מאוד מאוד ראשוני שבעצם כל אחד אומר קשה לי. […] שלב ב זה שלב המאבק. מה שאנחנו צריכים לעשות זה למצוא את ההקשרים. מתן כלים על מנת להבין מה המקום שבו אנחנו נמצאים. אחד הדברים שאנחנו משקיעים בהם הרבה מאוד אנרגיה זה סרטוני הסברה על מנת להפיץ אותם ברשת, כאשר הדגש הוא על קווי המתאר של השיטה, לדוגמא חוק ההסדרים. אולי הדוגמא הכי הכי בעייתית. חוק שהוא ככ קריטי, ככ אנטי דמוקרטי, ככ עוקף ציבור, ואנחנו לא מבינים מהו. רוב האנשים לא מבינים מהו. ובשביל זה צריך לפנות לאנשים שיודעים לעשות סרטון טוב. הפלוס המאוד גדול שלנו הוא שיש לנו המון יכלולות וכלים לתעל על מנת לשנות את המציאות שלנו. אניח חושבת שזה מה שמאוד מייחד את מה שקורה בישראל. יש הרבה מאוד אנשים שנרתמים לדבר הזה מתוך היכולות האישיות שלהם”.

אגברייה-זחאלקה: “אני לא חושבת שכל ה-400 אלף יצאו לרחוב כי יש להם פייסבוק. הם ראו שמשהו נבנה אז הם הצטרפו. יש מועקה, יש מצוקה, יש אי אמון באיך שהשיטה הזאת מתנהלת – הכלכלית והפוליטית”.

ליף: “גל המחאה הזה יצר סוג אחר לגמרי של אקטיביזם, פתאום התחלנו להיות מסוגלים לדבר על פוליטיקה, כולנו הפכנו להיות טקסטים פוליטיים, שזה משהו שאיבדנו אותו, אני חושבת שצריך לכבד את זה שאנחנו נמצאים בפרוסס. […] אני לא חושבת שזה מספיק ברור ואני לא חושבת ששמים מספיק דגש על באיזה מקום מפחיד כפסאודו-דמוקרטיה, כי זה לא באמת דמוקרטיה. היום הראשון שבו נפתח האוהל כבר היה באז תקשורתי, היה כבר את הקטע של הפייסבוק. הסיקור שקיבלנו בהתחלה מערוץ 10 היה בכלל כדי להראות שאי אפשר לעשות מחאה בישראל. זה הסיבה שהתחילו לצלם אותי, כדי להראות כמה שזה הולך להיכשל. התחושה היתה, אוקיי, זה הולך לקרות. הולכים לפתוח את האוהל ואין לנו כמה הולכים להגיע, כי כולם עושים אטנדינט ואף אחד לא מגיע אף פעם. ההייפ הכי גדול שהיה לקראת האירוע הזה היה ביום עצמו. התקבלו אישורים וזה היה משהו וירטואלי, באמת יכול להיות שהייתי נמצאת שם לבד. מה שקרה זה שזימנו אותי על הבוקר למשטרה ואמרו לי שאני לא יכולה לעשות את זה. איימו עלי בתיק פלילי, ואיימו עלי בזה שהולכים לגדר את כל המקום. והטלפון הבא שלי היה לגופי התקשורת שכבר רצו לדעת האם זה הולך לקרות האם זה הולך לקרות או לא הולך לקרות. ופתאום היתה תחושת דחיפות מאוד גדולה של הכתבים כי זו היתה סתימת פיות. זה היה הרגע הראשון שהבנתי מהו ספין. כי בעצם היינו צריכים כל היום לדבר עם האנשים האלה בשביל להגביר אצלם את תחושת הדחיפות, על המקום הזה. הקישור בין שני הדברים האלה, בין יוקר המחיה, בין הקשה לי, בין למה לנסות למנוע את זה, למה לנסות לסתום את הפה, הוא עדיין לא שם, אבל אנחנו נמצאים על סף משהו מאוד מאוד מפחיד שבו אין ספק שהשימוש במדיה הדיגיטלית, בניו מדיה, בגופי התקשורת האחרים, אנחנו ממש לא רחוקים מתוניסיה, ממצרים, אנחנו לא רחוקים בכלל ומאוד חשוב לציין את זה. אני אומרת את זה בחרדה”.

טרבלסי: “אני חושבת שאי אפשר להתייחס למחאה כאילו היא באה עכשיו מהירח, דפני נחתה, הקימה אוהל ומיד זה [קרה]. וזה גם קשור לתסכול מסויים שחשים בארגוני שמאל, ובכל מיני תנועות, ששנים עובדות ועושות עבודת שטח מדהימה ולא מצליחים. וגם אי אפשר שלא לחבר את זה לעובדה של privileged, של אנשים שחיים במרכז תל אביב, אשכנזים, ממעמד בינוני, כי הרבה שנים כן יש מחאות דיור ומחאות אחרות שלא תפסו את הכוח הזה. ומה שכן היה יפה בתוך המחאה זה שחיברתם את הכל. אני חושבת שהאפשרות הזו שייכת לא רק למדיות החברתיות אלא גם ליוטיוב ולעובדה שאנשים התחילו לראות אחד את השני, אנשים התחילו להבין שיש להם כלי לבטא את עצמם. כיוצרת סרטים חברתיים אני יכולה להגיד שאת עובדת חמש שנים לפעמים על סרט שבסופו של דבר מגיע לפסטיבלים, יש לי סרט שהיה בשבעים פסטיבלים בעולם ונקנה על ידי 15 תחנות טלוויזיה בעולם, אין לזה שום פרופורציה לסרטון שילד רוקד ‘שובי לפרס’ עם האח שלו באמבטיה או חתולה שמנגנת על פסנתר ועם זה אנחנו צריכים להתמודד. יש את הגימיקים אבל יש את הדברים האחרים. נגיד המחאה במצרים, חלקה התחילה עם בחורה צעירה ששמה מולה מצלמה ודיברה אליה ואמרה אני לא מוכנה יותר, בואו נצא לרחוב. ונשים לוקחות חלק מאוד [חשוב במהלכים הללו]. אני לא חוקרת, אבל אני יודעת שבמדינות כמו פקיסטן, אפגניסטן, נשים משתמשות מאוד כבדות באינטרנט ומשתמשות מאוד כבדות בבלוגים, ברשתות חברתיות. היום 40% ואני חושבת שהמספר הזה עולה, מהגולשים בעולם הם נשים”.

מש: “זו הפעם הראשונה שאני פוגש את דפני ליף. את הסודות הכי גדולים שלה אני ידעתי מרוטר.נט”.
ליף: “את המה? את הסודות הכי גדולים שלי? אולי את השקרים הכי גדולים”.
מש: “אבל רוטר.נט הוא גם חלק של האופק הזה של מדיה חדשה. אבל המדיה החדשה פתוחה לכולם, והיא פתוחה גם לאקטיביסטים וגם לקאונטר אקטיביסטים וגם לטוקבקיסטים בתשלום וגם לטוקבקסטים שמתנדבים. בואו לא נשכח שהמפה הפוליטית בישראל לא השתנתה כל כך. […] יש מחנה אחר שפועל כל הזמן, יש מחנה שפועל בלגטימציה ויש מחנה שפועל בדה לגיטמציה ושניהם משתמשים במדיה החברתית. ולגבי סרטים, יש להם תפקיד שונה מאשר למדיה החברתית. סרטים זו פעולה די פסיבית, לא בשביל הבמאי, לא בשביל השחקן — בשביל הצופה. הצופה הוא פסיבי, אין לו את הכלים להגיב לזה. זה בדיוק ההבדל מהמדיה החדשה שבה אתה יכול להיות אקטיבי”.

22 בנובמבר, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת