שוברים אמברגו // נתונים השוואתיים בין ישראל לחברות ב-OECD

רוצים לקרוא על נתונים השוואתיים בין ישראל למדינות ה-OECD? נשלחו לתקשורת באמברגו לפרסום מחר בצהריים, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

ארגון ה – oecd מפרסם נתונים השוואתיים בין ישראל לבין מדינות החברות בארגון – אמברגו יום ה’ 27/6/13 בשעה 12:00‎

להורדה (PDF, 1.3MB)

להורדה (DOC, 127KB)

מוניקה סקס בממים // עידו קינן

אני לקבל יכול פלאפל פרסמו את השיר “מכה אפורה” של מוניקה סקס, עשוי כולו מממים:

עיריית תל אביב דורשת כרטיס אשראי בשביל שתוכלו לשתות מברזיות ציבוריות // עידו קינן

עיריית תל אביב התקינה במספר מקומות בעיר (כיכר רבין, רוטשילד פינת בר אילן, חוף מציצים, טיילת תל ברוך, גן מאיר והספורטק) מתקן בשם Woosh, שמחליף את הברזיות הציבוריות בנוסף לברזיות הציבוריות אחד במקום ברזיה ציבורית, אחד לצד ברזיה ציבורית שלא עובדת ואחרים לצד ברזיות שעובדות. המתקן מאפשר שטיפה ומילוי של מיכלי מים. חידוש נחמד.

או שלא. כדי להשתמש בברזיות החדשות חייבים בקבוק – אי אפשר לשתות מהן ישירות. וכדי שהמים יצאו, צריך להוציא שבב מיוחד או להכניס כרטיס אשראי. אני חושב שפה ראוי לשים סימן קריאה: !

בדפייסבוק של ווש נכתב:

כדי ליהנות מהמים הקרים, הטהורים והטעימים בתחנות Woosh, כל מה שצריך זה בקבוק ריק בתיק ואמצעי זיהוי. חברים שירשמו באתר, בטלפון או בתחנה עצמה יוכלו להפעיל את המכשיר באמצעות ה-Woosh tag – תג הזיהוי האישי שלהם, או בלעדיו ע”י קוד אישי. עוברי אורח מזדמנים יוכלו להזדהות באמצעות כרטיס אשראי ולהפעיל את המכשיר ללא כל חיוב. פשוט.

אז חברה פרטית אוספת בחסות העירייה מידע על תושבים תמורת הזכות לשתות מים, מי שלא נרשם צריך להכניס כרטיס אשראי וגם עליו נאסף מידע, ומי שסתם רוצה להשתמש בברזיה עירונית, לשתות, לשטוף ידיים או להשקות את הכלב שלו, אין לו בקבוק מים, ואין לו כרטיס אשראי או שהוא לא מעוניין לספק לעירייה מידע עליו ועל הרגלי השתיה שלו – שישתה מהים של עזה [עדכון] המתקנים לא מחליפים כרגע את הברזיות אלא באים בנוסף להן לדברי העירייה, המתקנים לא באים במקום הברזיות אלא בנוסף להן. לטענות על החלפת ברזיות או על ברזיות שאינן עובדות, ראו תגובת העירייה בהמשך הפוסט. [\עדכון]

מזכיר קצת את בטר פלייס, המכונית החשמלית שאפשר להטעין רק בעמדות הטענה של החברה שייצרה אותה ופשטה את הרגל – רעיון לכאורה ירוק וחיובי, אבל בפועל ירוקת שיווקית מזיקה.

חם בחוץ. תשאירו קערות לך-זדיין לרון חולדאי.

תגובת העירייה וחברת ווש בתחתית הפוסט.

[עדכון 9:33] עו”ד יהונתן קלינגר הפנה את תשומת לבי לאתר האינטרנט של Woosh, לתנאי השימוש של הברזיות: אין כאלו. האם החברה אוגרת מידע על המשתמשים? האם היא עושה בו שימוש? האם היא מעבירה אותו לגורמים צד ג’? ניחושיכם טובים כשלי. [עדכון 11:18] העירייה התייחסה לעניין בתגובתה בתחתית הפוסט. [\עדכון]

הדר רייזמן מגיבה: “אני כנראה עברתי את שלב האופטימיות בחיי. תוהה לעצמי אם זה גם בשביל למנוע מפליטים לשתות”. ואני אוסיף: גם הומלסים, שהעירייה משפרת את איכות חייהם על ידי הצבת משענות הפרדה באמצע ספסלים ציבוריים, כדי שלא יוכלו לישון עליהם.

עירא אברמוב: “כשאתה לוחץ על הכפתור אתה משאיר טביעת אצבע ביומטרית! מאוד מסוכן. עדיף כרטיס אשראי של מישהו אחר, ואז מבלבלים את המערכת…אבל ברצינות עכשיו: מההההה???!?!?!?!?!?!? למה צריך מתקן מסובך, אלקטרוניקה, קו תקשורת, קורא כרטיסים, מסך, תוכנה והכל בשביל למלא מים? כאילו, מישהו ישב ופיתח את הדבר הזה, מישהו שכר אותו כי הוא חשב שזה רעיון ששווה השקעה ומישהו בעיריה החליט שזה רעיון מצוין להשקיע בו כסף או מה לעזאזל?”

[עדכון 9:51]
טל אסף: “‘מה רצית שייצא לך משם? קולה??? חחחחחח’. לא מצחיק”.

שאול חנוכה מסביר למה צריך זיהוי אישי כדי לשתות: “אחרת איך ידעו מי מהקבוצה שמקבלת ליתיום, מי מהקבוצה שמקבלת קסנקס ומי מקבוצת הביקורת?”

שחר כותני:

[עדכון 10:19] ווש מגיבים לפרסום בדפייסבוק שלהם:

אין צורך בכרטיס אשראי, אין חיוב, המים בחינם

שקר: יש צורך בכרטיס אשראי, למי שאין לו שבב.

איש קש: לא אמרתי שיש חיוב ושהמים עולים כסף.

תחנות המים של woosh אינו מחליפות את הברזיות אלא באות לתת מענה לכל האנשים שקונים היום בקבוקי פלסטיק ברחוב כדי לשתות מים

יש מענה לאנשים שקונים בקבוקי פלסטיק: ברזיות.

התחנות כן מחליפות את הברזיות – פיזית, הן הוקמו במקום שבו היו ברזיות, במקומן. [תיקון 11:18] בניגוד למה שכתבתי, המתקנים מותקנים בנוסף לברזיות ולא במקומם. אני מתנצל על המידע השגוי. [\תיקון]

תחנות המים שלנו באות לייצר חוויה אישית מכיוון שאנו מאמינים שבכך אנשים יתייחסו בכבוד למים וישתמשו בתחנה אך ורק לשתייה ולא לרחיצת ידיים, כלבים וכו… שאלו הסיבות שגורמות לאנשים להפסיק לשתות מברזיות במרחב הציבורי

זאת אומרת שאם אנחנו רוצים לשתות אנחנו קודם צריכים לעבור חינוך מחדש, ולספק פרטים אישיים או כרטיס אשראי. נשמע הגיוני, ברוסיה הסובייטית. אגב, מה לא מכובד ברחיצת ידיים והשקיית כלבים?

[עדכון 11:18] תגובת עיריית תל אביב:

מתקני המים של Woosh מוצבים בנוסף לברזיות הפזורות ברחבי העיר לשימוש חופשי.

אין צורך להשתמש בכרטיס אשראי על-מנת להשתמש במתקנים, ניתן להפעילם באמצעות צ’יפ המונפק חינם על-ידי חברת Woosh, על-ידי צ’יפ של תל-אופן, על-ידי כרטיס דיגיתל או באמצעות קוד זיהוי אישי.
מטרת הפיילוט של מיזם Woosh הינה לאפשר חלופה לבקבוקי המים המינרליים שמאפשרת שתיית מים מסוננים וקרים תוך חיסכון לכיס ולסביבה.
במסגרת הפילוט, מאפשרת העירייה לחברת Woosh להתחבר לצינורות המים שלה ולהציב 6 מתקנים למילוי מים במרחב הציבורי.

מיזם Woosh נועד לתת מענה לכך שכ-80% מהאוכלוסיה מעדיפים לרכוש בקבוקי מים מינרלים ולא לשתות מברזיות ציבוריות מכיוון שחוויית השימוש בהן אינה נתפשת כנקייה ונעימה. Woosh מבקשת לאפשר שתייה חופשית של מים, וחסכון סביבתי, תוך מתן פתרון לחוויית השימוש הנעימה במוצר.
אלמנט הזיהוי של המשתמש ב-Woosh נועד מחד להבטיח חוויה אישית, מהנה ונקיה, ומאידך לגרום לציבור לנהוג בכבוד לאספקת המים במרחב הציבורי – למנוע וונדליזם ובזבוז של מים ולהבטיח שהשימוש במים המסוננים ייעשה לצורך שתיה בלבד.
בנוסף, הליך הזיהוי מאפשר לכל משתמש לקבל מידע אישי ולבצע מעקב אחר כמות המים שהוא שותה וכמות בקבוקי הפלסטיק שהוא חוסך, במטרה לשמור על הסביבה.

מחברת woosh נמסר כי התחנות אמנם הוצבו בשלב זה במרחב הציבורי – אך הן אינן פעילות. טרם הפעלת התחנות בשבוע הבא,
יפורסם באתר האינטרנט של woosh כמו גם במערכת עצמה, במעמד הרישום, התקנון המפרט את תנאי השימוש, במסגרתם מתחייבת Woosh שלא להעביר מידע אישי שנאסף במסגרת השימוש בתחנות לצד ג’ כלשהו, לרבות עיריית תל-אביב-יפו.

עוד נמסר מהעירייה שלחברת ווש שני מודלים עסקיים, ושבמתקנים הנוכחיים, העירייה בחרה במודל שבו היא מסבסדת את המים והתושבים מקבלים אותם בחינם. כאמור, תמורת מסירת מידע אישי שלהם או כרטיס אשראי, מה שמונע שימוש במתקנים, הממומנים מכספי הציבור, מאנשים שלא רוצים למסור פרטים אישיים ושאין להם כרטיס אשראי.

[עדכון 18:51]

משה שרף, שצילם את המתקן בגן מאיר, אומר שהמתקן מחליף שם ברזיה שהיתה ביציאה מהגן לכיוון דיזנגוף סנטר. זוהר סוסנקו, עוזר דובר העירייה, מסר בתגובה: “אם הוסרה ברזייה – טעות שתתוקן מיד בשבוע הבא”.

שחר כותני טוען מפי חבר שהברזיה ליד המתקן ברוטשילד-בר-אילן אינה תקינה. סוסנקו השיב לו: “תן כתובות של ברזיות שלא עובדות ונטפל בזה”.

מחברת ווש נמסר בתגובה:

בשבוע הקרוב יושק הפיילוט של woosh, כאשר בשלב הראשון יוצבו שבע תחנות מים במקומות מרכזיים בעיר, כך שהעוברים והשבים יוכלו לחטא ולמלא את הבקבוקים האישיים שלהם במים קרים ונקיים ללא תשלום. מדובר בקונספט ראשון מסוגו בעולם לשתיית מים ברחבי העיר, אשר יאפשר למשתמשים לחסוך מאות עד אלפי שקלים בשנה, שיוצאים כיום על רכישת בקבוקי מים. התושבים יוכלו ליהנות ממים איכותיים ויעודדו אותם לשתות יותר ולשמור על אורח חיים בריא. [היזם, איתי] תייס-זמיר ביקש לקדם שתייה איכותית של מים במרחב הציבורי, והחליט לעשות זאת תוך שימור על איכות הסביבה – כל שימוש ב- Woosh יחסוך עוד בקבוק חד-פעמי ויבטיח הפחתה משמעותית בכמות הפלסטיק.

למה צריך מידע פרטי בשביל להירשם?
ההפעלה היא כמו בכל שירות שיש בו רישום, כמו בתל אופן לדוגמה. אין צורך בת״ז או בכתובת או בפרטי כרטיס אשראי, אלא די במספר טל’ וסיסמה שהאדם מקיש כאופציה קלה ומוכרת מכל אפליקציה כיום. התחנה נותנת חוויה אישית, פניה אישית כי אנחנו מאמינים שזו הדרך לגרום לאנשים להתייחס בכבוד למים. מה גם שהמידע נועד לניהול מאגר לקוחות ונשמר אצל woosh בלבד.

באשר לסוגיית כרטיס האשראי,
התחנה מיועדת להיות גם במקומות בהם המים יינתנו עבור תשלום סמלי וזול בהרבה ממים מבוקבקים. בתל אביב העירייה החליטה להשקיע משאבים ולספק את המים בחינם כשירות לכולם, ולכן בתל אביב אין חיוב ואין צורך בפרטי כרטיס אשראי.

איך דואגים שהוא לא ידלוף?
כאמור, המידע שנשמר אצלנו הוא רק פרטים בסיסיים כמו טלפון וסיסמה לכניסה. אין שמירת פרטי כרטיס אשראי, אז גם אין מה שידלוף. באשר לתקנון, התחנות עדיין לא פתוחות לציבור ולכן הן מחופות. הפיילוט מתחיל רק בשבוע הבא. כשנפתח את הפיילוט יהיה כמובן תקנון ותנאי שימוש מלא ומפורט, גם באתר האינטרנט.

________________________
* תודה, אסף מגידש ומשה שרף

שוברים אמברגו // סמסונג משיקה את מצלמת Galaxy NX ללא מראה ועם עדשות מתחלפות

רוצים לקרוא הודעה לעיתונות על מצלמה חדשה של סמסונג? נשלחה לתקשורת באמברגו לפרסום הלילה ב-22:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

שימו לב, במייל הקודם הושמטה שעת האמברגו- היום, יום ה’ 20.6.13 בשעה 22:00

נא לכבד את שעת האמברגו!

תודה רבה מראש

(צילום: יח”צ סמסונג. ניתן לעשות שימוש ללא כל תמורה).

** שימו לב כי מדובר על ההשקה העולמית. כרגע אין לנו פרטים על ההשקה בארץ. כמובן שנעדכן ברגע שיהיה רלוונטי, תודה רבה.

להורדה (DOC, 89KB)

לכשכש בהיטלר // ג’וני זילבר

פורסם במקור בהארץ

“האם הכלב מכשכש בזנבו, או שמא זנבו מכשכש בו?”, אולי תהו לעצמם מי שצפו במונטאז’ חובבני המציג את שר האוצר יאיר לפיד בשפם צ’ארלי צ’פלין ובקסקט המזכיר מדי אס.אס, ומי שקראו עליו דיווחים בכמה כלי תקשורת, המציינים שהרשת סוערת בגללם. מי שצפו בתמונה המסיתה בפייסבוק עשו כן משום שהיא הופצה בפרופיל של היחצ”ן ודובר האליטות רני רהב. מי שקראו עליה בכלי התקשורת עשו כן משום שרהב הפיץ לינק לתמונה במייל לרשימת התפוצה שלו, הכוללת עיתונאים רבים.

רהב כתב בפייסבוק, “התמונה הזו, שהועלתה לפייסבוק היום, היא מזעזעת!!! צר לי שלא כל המדינה הפנימה את מה שקרה כאן לפני 18 שנים, כשיצחק רבין נרצח. היו כאלה שבימים השחורים שלפני הרצח העלו תמונה של רבין מחופש להיטלר. אני מקווה שמשטרת ישראל תעצור באופן מיידי את מי שהעלה/תה את הפוסט הנורא הזה כנגד שר האוצר יאיר לפיד. אני קורא לכל אזרח ואזרח בישראל שהדמוקרטיה יקרה לו לגנות את בעל הפוסט באופן מיידי!”

כלי התקשורת שבחרו לדווח על התמונה ציינו שהיא גרמה ל”סערה ברשת”. מורן אזולאי דיווחה ב-ynet שאנשי יש עתיד פנו לגורמים הרלוונטים בכנסת ושמכ”ל המשטרה, רנ”צ יוחנן דנינו, הורה לפתוח בחקירה. דנינו יכול להעזר ברהב, שסיפק מידע לגבי מקור התמונה: פרופיל הפייסבוק של אחת, ישראלה לוי אגרון. הפרופיל הזה פרסם את התמונה היום והפיץ אותה מחדש שעה קלה מאוחר יותר. כאן הסיפור מתחיל להעלות עננה ריחנית של ספקות.

ספק א’: איך הגיעה התמונה לידי רהב?

ישראלה לוי אגרון – שם שהייתם מצפים למצוא על כרטיס אשראי לדוגמה – פתחה את הפרופיל שלה באפריל השנה. מספר החברים שלה טיפס במהלך היום ל-56, מספר אפסי כמעט. לתמונה שפרסמה היום יש, גם עכשיו, בסך הכל ארבעה שיתופים. כשאנחנו אומרים שתמונה זוכה לתפוצה ויראלית בפייסבוק, אנחנו מתכוונים שהיא מופיעה בפרופילים של מאות ואלפים, ושחבריהם של המאות והאלפים האלו נחשפים אליה גם. לתמונה של ישראלה לוי אגרון לא נחשפו אפילו עשרות – עד שהפיץ אותה רהב, שעה קלה מאוחר יותר.

ספק ב’: מדוע בחר רהב להפיץ את התמונה?

רהב יכול היה לשלוח את התמונה לעיתונאים בלבד, והוא יכול היה לשתף אותה בפייסבוק מתוך מהפרופיל של ישראלה לוי אגרון, אבל הוא בחר לפרסם אותה בעצמו בפייסבוק, ולשלוח לעיתונאים לינק לסטטוס. התמונה המקורית זכתה לארבעה שיתופים. העותק של רהב – ל-109 שיתופים ו-254 לייקים. רהב ביקש מהמשטרה לבחון מי הפיץ את התמונה. הנה טיפ לשוטרים: רני רהב הפיץ אותה.‬

ספק ג’: האם מי שיצר את התמונה הוא אדם אמיתי?

הפרופיל של ישראלה לוי אגרון נפתח, כאמור, לפני כחודשיים. יש לה חברים מעטים, אחדים מהם אינם מייצגים אנשים אלא עסקים קטנים העוסקים בטיפוח. רהב אינו בין החברים. הפעילות בדף מועטה: יש שם כמה פוסטים אישיים ויחד איתם כמה תמונות נוספות העוסקות במחאה נגד המדיניות הכלכלית שמנהיג לפיד.

בתמונת הפרופיל מוצגת השחקנית גווינת’ פאלטרו. אבל באלבום שפורסם בדף, תחת הכותרת “JUST ME“, מופיעות שלוש תמונות. מי שפרסם אותן אולי לא יודע שקל לחפש במנועי חיפוש כמו גוגל את מקורן של תמונות. החיפוש הזה, שכל אחד יכול לבצע, מראה שלבעלת הפנים לא קוראים ישראלה לוי אגרון, כי אם לינדה לוי, מטפלת מוסמכת משיקגו (פנינו ללוי ושאלנו אותה אם יש לה קשר לפרופיל הזה ואם ידעה שמשתמשים בו בתמונתה, ולא קיבלנו תשובה עדיין).

שאלנו את רהב אם הוא או מי מטעמו עומדים מאחורי התמונה והפרופיל, ואם לא, איך הגיעה התמונה לידיעתו של רהב, אולם טרם קיבלנו מענה. שלחנו שאלה לפרופיל הפייסבוק של ישראלה לוי אגרון, אולם גם שם עוד לא עונים.

עדכון (19.6)

היועץ המוזיקלי דני סידס, מכר של לפיד, סיפר שנתקל בתמונה בפיד שלו ופרסם אותה עם סטטוס שקורא לאתר את היוצר. הסטטוס לא זכה לחשיפה רבה, אולם לסידס ולרהב יש חברת פייסבוק משותפת, עובדת במשרדו של רהב שהעבירה את התמונה שסידס העלה לרהב. לסיפור המלא >>

רב-המכר החדש: “האם אפשר לקפסט התנצלות על העתקה?” // עידו קינן

כאשר צוות קרקע מנוסה מתכונן להמראתו של כדור פורח, חבריו אוחזים בחוזקה בשתי ידיים בסל הנצרים הקשור לכדור ההולך ומתנפח בהליום, כדי למנוע המראה מוקדמת. הם גם נוטעים רגל אחת בקרקע — לעולם רגל אחת בלבד. הכלל שכולם מצייתים לו הוא פשוט: כאשר רגל זו ניתקת מהאדמה, שמוט מיד את אחיזתך בסל. התובנה המשתקפת בכלל חשוב זה נועדה להבטיח את שלומם של חברי צוות הקרקע של כלי הטיס הגחמניים, כששינוי מהיר במזג האוויר משבש את יציבותם. “כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,” מסביר מומחה לנושא, “אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 15 סנטימטר באוויר ועשוי לחשוב בלבך ‘מה הסיפור, אני יכול להניח לסל ולנחות בביטחון על הקרקע.’ לפני שאתה מבין כיצד הגעת לשם, אתה תלוי בגובה שני מטרים וחושב, ‘אני עשוי לנקוע קרסול אם אעזוב עכשיו, מוטב שאמשיך ואחכה עד שננמיך. ואז אתה מוצא עצמך בגובה עשרה מטרים ואם תקפוץ תשבור רגל, אבל אם לא תקפוץ…”

הקטע שהפיסקה הנ”ל לקוחה ממנו פורסם באמצע מאי באתר “אלכסון”. כשנתיים וחצי לפני כן הוא פורסם באתר מגזין Psychology Today. ב”סייקולוג’י טודיי” חתום הקטע על ידי ג’ף ווייז, כותב וסופר מדע, שפרסם אותו גם באתרו האישי. ב”אלכסון”, הוא מופיע כחלק האחרון מפרק ב”איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך”, הספר החדש של יעקב בורק, הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ב”אלכסון”, שבורק הוא מממנו וממקימיו, מקפידים לתת בסוף כתבות קרדיטים מפורטים למקורות שמהם נלקח המידע. אולם בפרק שפורסם, וגם בספר, אין אזכור לכתבה של ווייז.

האינצ’ים והרגליים מגויירים בקטע העברי לסנטימטרים ולמטרים. ווייז מצטט מהדיווח המקורי של טיים מגזין מ-1932 ונותן קרדיט ולינק. בורק מדווח על הפרטים כמספר יודע-כל. בורק מביא עדות מומחה: “‘כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,’ מסביר מומחה לנושא…”. מי המומחה? מה המומחיות שלו? למי הוא מסביר? ווייז כותב: “למה?, שאלתי את איש צוות הקרקע שסיפר לי את דבר החוכמה הזה. ‘זה עניין מנטלי’, אמר. ‘אם משב רוח תופס את הכדור הפורח והוא מתחיל להתרומם’…” וגו’. בסך הכל, למעלה מ-80% מהקטע של בורק זהים כמעט מילה במילה לכתבה של ווייז. בעבר, טקסטים שמקורם לא אוזכר הופיעו בטורו השבועי של בורק ב”מוסף הארץ” ולפני כן ב”דה-מרקר”, גילוי שהוביל להפסקת פרסום הטור על ידי המוסף.

“הרצתי את העמוד ששלחת בגוגל טרנסלייט והוא אכן נראה דומה מאוד לכתיבה שלי”, כתב לי ווייז על הכתבה של בורק. “מחמיא לי שהוא מצא את הסיפור שלי מעניין, אבל יכול היה להיות נחמד אם הוא היה יכול להראות קצת אהבה ולתת אזכור של המקור!”

יעקב בורק מסר בתגובה, שאותה ביקש לפרסם במלואה:

בהמשך לפנייתך אני מבקש להדגיש כי בסופו של הספר תוכל למצוא 18 עמודי ביבליוגרפיה הכוללים למעלה מ-140מקורות שונים, היקף חסר תקדים לספר מסוג זה. אכן, יש פרקונים בודדים שאין להם רשימת מקורות ואז, בטקסט עצמו נעשה מאמץ כביר, כמעט על כל צעד ושעל, לפרט את שמות החוקרים, המאמרים וכתבי העת לרבות שנות הפרסום, במקרים רבים, לצערי, על חשבון שטף הקריאה.

לא רק שלא הקלתי ראש  במאמצי ציטוט וייחוס,לעתים עד זרא, אלא שבמקרה אחד אף הגדלנו לעשות וההוצאה רכשה זכויות עבריות מלאות על מאמר כדי שאפשר יהיה לצטט ממנו. גם ציטוטים מתרגומים של הברית החדשה ושל ספרים קלאסיים כמו ״חוות החיות״ מופיעים בעמודי הזכויות והביבליוגרפיה.

וכמובן- ציטטתי וייחסתי גם למאמרים אקדמיים וגם למאמרים בעיתונות פופולרית, כולל עיתונות יומית, ואתרי אינטרנט, בארץ ובעולם.יש במקורות גם ראיונות עם אישים שונים ומספר החוקרים שהספר מזכיר עומד על מאות (דווקא סיפורה של ה״אקרון״ היא פרשה היסטורית שמרבית הדיווחים עליה ברשת נסמכים על מקורות זהים-דיווחי עיתונים מאותה תקופה- וגם אני כבר כתבתי עליה בטור שפרסמתי במגזין ״דה מרקר״).

עם זאת, בספר עם כמות אדירה כזאת של פרטי מידע, תמיד תיתכן טעות בייחוס. אני מניח שיש בספר גם טעויות הגהה. תמיד יהיו. כבר תיקנו פליטות קולמוס אחרות שאיתרנו להדפסה הבאה. אז גם נדאג להכניס את הייחוס המתאים שהערת עליו.

ובנימה אישית, הספר הוא פרי עבודה מאומצת של ליקוט קטעי מחקר, ראיונות וכתיבה אישית המתנקזים כולם למסר חברתי בנושא אי השוויון שלדעתי, אין חשוב ממנו בתקופתנו. הייתי שמח אם היית קורא את הספר, מאתר אולי נושאים אחרים הראויים לתיקון, אך מתייחס גם למסרים החשובים שבו לצד הנושא שהעלית.

בקשת התגובה נשלחה ב-11.6, ועד מועד הפרסום טרם נוסף קרדיט לווייז ב”אלכסון”.

“נתקלתי במקרה במאמר שלו ב’אלכסון'”, מספר ד”ר יקי מנשנפרוינד, שגילה את הדמיון בין הטקסטים. “משהו בניסוחים נראה לי מסורבל. ידעתי שלבורק יש היסטוריה עשירה של פלגיאטים, כפי שחשפתי בכתבה באתר ‘העין השביעית’, והחלטתי לעשות כמה חיפושים בגוגל. די מהר מצאתי שהחלק הזה, לפחות, תורגם מאנגלית מאתר האינטרנט של סייקולוג’י טודיי”.

בכתבתו ב”העין השביעית” הביא מנשנפרוינד מספר רב של דוגמאות של טקסטים שמצאו את דרכם, מתורגמים מאנגלית לעברית, לטוריו של בורק; חלקם מוצגים שם כטקסטים מקוריים של בורק, ואחרים מוצגים עם קרדיט למקור, אך ללא שימוש במרכאות ציטוט.

בתגובתו ל”העין השביעית” סיפק בורק הסברים לחלק מהטקסטים הדומים, הודה בהעתקה של טקסט אחד בטעות וציין כי הציע להתנצל, דיווח כי “מערכת ‘הארץ’ בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים” (בטור הפרידה שלו ב”הארץ” כינה אותם “זיהומים אתיים מסוימים”), וסיכם את תגובתו ל”העין השביעית” כך: “עד היום כתבתי ל’הארץ’ 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך 9 שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי . ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה”. מ”הארץ” מסרו אז לעין השביעית כי “מערכת ‘הארץ’ החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר – לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה”.

בטור הפרידה הודה בורק בכשלים אתיים והתנצל, אך גם קרא לבחון מחדש את החוקים: “האם ייתכן שהכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת אינם מעודכנים יותר לעידן שהידע שבו מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים”. הוא סיים את מאמרו כך: “אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם”.

אמבולנס הכסף, אולימפיאדת האמהות והקואוצ’רית שמרית דיקט // עידו קינן

פרק 2 של פולדש, תוכנית המערכונים של אסף שגיא, אייל בראל ואהוד קינן (אח):

הפרק הראשון:

מצלמימים

תמונה נפלאה של ערן עוז – שוטרים, מפגינים וסמויים (?) מצלמים זה את זה בהפגנה “מחאה שחורה על הרס החברה || מצור על נתניהו” בירושלים.

צפו: הגולשים מגיבים להסרת הצא”פ מעל שמות החשודים בפרשת הרצח בברנוער

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=78juOpTM3tE[/youtube]

בישראל לא היו מזדעזעים מפרויקט כמו PRISM // יהונתן קלינגר

כנראה שכל מי שנדהם, נפעם, נחרד או זועזע ממשמע כי סוכנות הבטחון האמריקאית (NSA) עקבה אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים וזכתה לשיתוף פעולה נרחב מספקיות אינטרנט, חברות תקשורת ושירותי אירוח מקוון לא טרח לקרוא את העיתונות בעשור האחרון ולראות דיווחים על חיפושים במחשבים, ועל הדרך שבה רשויות השלטון מתנהלות. לנו, כישראלים, יש רק לקנא בכך שהציבור מזועזע מהתנהגות שלטונית שכזו; הרי, בישראל, המצב רע יותר. בישראל לקחו את ספרו של ג’ורג’ אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, והתייחסו אליו כאל תכנית פעולה, ולא כדיסטופיה.

לנו, כישראלים, הסמכויות של סוכנות הבטחון האמריקאית נשמעות כבדיחה לא מצחיקה. הרי, למערכות הביון האמריקאיות יש רק צורך להתפלל לקבל את ההכרה החוקית והפופולריות של משטרת ישראל וחברותיה רשויות החקירה. בעשור האחרון נחקקו בישראל לא מעט חוקי מעקב שאיפשרו שימוש בלתי מרוסן במידע פרטי של אזרחים לצרכי חקירה, ולא רק לצרכי מניעת טרור.

בשנת 2007 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) החוק עצמו הקנה סמכויות למשטרת ישראל וכמה רשויות חקירה אחרות לקבל מידע די נרחב על האזרחים, ואפילו בלי צו שיפוטי; הרשויות יכלו לפנות לספקיות התקשורת, לשלם כמה שקלים, ולקבל מידע בצורה של שאילתא, כל עוד זו מתייחסת לעבירות מסוימות (או לחקירה). לדוגמא, אם היה רצח ברחוב מסוים, משטרת ישראל תפנה לחברת סלקום, ותבקש לקבל את רשימת המנויים של החברה שעמדו בקרן הרחוב בשעות הרלוונטיות.

כך, לדוגמא, יכולה גם המשטרה לפנות לספקית אינטרנט ולבקש רשימה של כל מנויי הספקית אשר גלשו לאתר אינטרנט מסוים; או לברר מיהו הגולש אשר הדליף מידע אנונימי לכתב צבאי על כך שהצבא אינו עומד בהוראות בית המשפט העליון.

היישום של החוק היה כל כך מוצלח עד שהמשטרה ביקשה עוד פרטים לגבי המנויים, אפילו שהיא לא מוסמכת לעשות זאת בחוק: המשטרה רצתה לדעת מי סוכן המכירות שמכר את המכשיר, מהם אמצעי התשלום וכדומה. החוק, שהפך את בתי המשפט לחותמת גומי (שכן, ככל הנראה לא נדחו בקשות כאלו), איפשר למשטרה בשנת 2009 לקבל כ-9,000 בקשות; כמעט 2,000 בקשות מתוך אותן 9,000 היו על עבירות עם מאפיינים פוליטיים, עבירות של הפרת הסדר הציבורי (בדרך כלל מפגינים).

האגודה לזכויות האזרח עתרה כנגד החוק (בגצ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ’ משטרת ישראל) אך העתירה נדחתה. לכשנדחתה העתירה, החליטה המדינה כי היא מעוניינת להרחיב את הרשויות שיקבלו מידע, כך שגם רשות הטבע והגנים תוכל לקבל את נתוני המיקום שלכם, ואף לתת יותר מידע בלי ‘ביקורת’ שיפוטית (הרי בכל מקרה הצווים תמיד מתקבלים).

כאן, בישראל, אנחנו יכולים רק לקנא באמריקאים שמזועזעים; מדינת ישראל פנתה לגוגל (לא במסגרת חוק נתוני תקשורת, שחל רק על ספקיות תקשורת) כ-350 פעמים מאז 2009 כדי לקבל מידע על משתמשיה של גוגל. גוגל נענתה לרוב בקשות אלו; כלומר, ישנם 350 אנשים בישראל שהמדינה קיבלה גישה לתכתובות דואר אלקטרוני שלהם, ולא בטוח שקיבלו בכלל הודעה על כך. אבל גוגל היא חריגה, היא מפרסמת דוחות על המידע הזה; רוב הספקיות לא.

אזרחי ישראל כפופים לריגול כל הזמן: המעבידים קוראים לעובדים את המייל, המדינה מציבה מצלמות מהירות, חניה, אבטחה, הגנה. וכל הזמן אנחנו שואלים: האם צריך להגן עלינו מהפושעים או מהמדינה?

יהונתן קלינגר הוא עורך דין בתחום המידע והטכנולוגיה, בעל תארים ראשונים במשפטים, ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ותואר שני במשפט עסקי. הוא לומד בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן לדוקטורט ומלמד בתכנית לפיתוח משחקי מחשב בבית-ברל.

לדף הבא →

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•