יש לך משפחה בחול?

משפחה בחול. צילום: Omega Man (cc-by-nc-sa)

משפחה בחול. צילום: Omega Man (cc-by-nc-sa)

מה עתיד הרדיו? קודם צריך להבין מה זה בכלל רדיו בימינו // ראיון עם עתידן הרדיו ג’יימס קרידלנד


עידו קינן

radio, by david rodriguez yañez	 (cc-by-sa)

האוזניות בתוך האוזניים ואני בדרך לתחנה. כשאני עולה לאוטובוס אני לוחץ על פואוז, כדי שאוכל לשאול את הנהג אם הוא עוצר בקניון. אני מתיישב ולוחץ פליי. מסתכל על המסך, רואה את שם השיר והאמת שקצת נמאס לי ממנו, אז אני מעביר לשיר הבא. האם אני מאזין למוזיקה מהספריה שלי באייפון, לפודקאסט או לשידור רדיו? במילים אחרות, בדור של ריבוי מכשירים ופורמטים, מה זה בכלל רדיו?

“אני חושב שזה תלוי מי שואל, האם זה מנקודת מבט מסחרית או זו של הקהל”, מסביר לי עתידן הרדיו ג’יימס קרידלנד. “בבסיסו, רדיו זה משהו עם טאלנט ועם חוויה משותפת. שירים בלי הפסקה ביוטיוב זה לא רדיו, אבל פודקאסט או שידור חי ב-FM זה רדיו. זה ההבדל: הטאלנט, הקשר האנושי והחוויה המשותפת שאתה מקבל כשאתה מדליק את הרדיו”.

אתה אומר שצריך חוויה משותפת, אבל אין מועד האזנה אחיד כי יש טיים-שיפטינג, ואתה יכול לדלג על מה שאתה לא אוהב. אתה יוצר לעצמך חוויה מאוד אישית, אתה מתאים את הרדיו לצרכים שלך. איך זה עובד יחד?
“התאמה אישית היא מאוד חשובה. שם נמצא עתיד הרדיו. אבל אתה עושה התאמה אישית למשהו – לתוכנית רדיו, לחוויית רדיו, והופך אותה לקצת יותר שלך, אבל אתה לא משנה באופן יסודי את מהותה של חוויית הרדיו הזו. ברגע שכן תשנה, זה כבר לא רדיו, זה רק רשימת השמעה באייטיונז או משהו כזה. רכיב ההתאמה האישית יהפוך לחלק יותר ויותר חשוב בדרך שבה אנשים רבים צורכים רדיו. לא במובן של מה תוכן תוכנית הרדיו, אלא גם איזה פרסום יש שם. יש כמה ארגונים מאוד מעניינים ברחבי העולם שמתחילים למכור פרסום בתחנות רדיו מקוונות בדרך שונה מאשר בשידור באוויר. באוויר אתה משדר את אותה פרסומת לכולם. אונליין אתה יכול לשדר פרסומות אישיות לכל אחד. אני שומע פחות פרסומות למוצרי טיפוח שיער וטייטס, ויותר לדברים כמו מחשבי אפל, כי אלה סוג הדברים שמעניינים אותי, ואני משתייך לפלח השוק שהמפרסמים הללו רוצים לפנות אליו”.

אתה צורך רדיו במגוון דרכים, כמו נגן רדיו, מחשב ורדיו באוטו. איך הם יודעים מי אתה, מלבד השערה מושכלת לגבי איזה סוג קהל מאזין לכל תוכנית?
“יש הרבה דרכים לעשות זאת. אחת היא לגרום לאנשים להירשם. למשל, כשאתה לוקח את הסלולרי, יכולים לבקש ממך לחבר את חשבון הפייסבוק שלך, ואז הוא יודע מי אתה. לטרייטון, החברה האמריקאית שאני עובד איתה, יש טכנולוגיה שמבינה לאילו אתרים אחרים אתה גולש ולסווג אותך לפי זה. לא רק שהיא יודעת איפה אתה פיזית ודרך איזה מכשיר אתה מאזין, היא גם יודעת אם אתה מתכנן חופשה בזמן הקרוב, ולאן. במקום לפרסם לכל מי שגר בלוס אנג’לס, אתה מדבר לאנשים שגרים בל”א, לא משנה לאיזו תחנה הם מאזינים, אולי אפילו תחנה מבוסטון, שמתכנן לטוס לניו יורק. ואז אתה יכול להיות סופר ממוקד בפרסום שלך”.

לרדיו יש יתרון למפרסמים על פני מדיומים אחרים: הוא פחות מועד להרצה קדימה ולזפזופ בזמן הפרסומות, משום שהצריכה שלו היא פסיבית יותר משל מדיומים אחרים כגון טלוויזיה וכמובן אינטרנט. “לרדיו יש מאפיין ייחודי, יש אנשים שקוראים לו ‘המדיום המשני’, אני מעדיף לקרוא לזה ‘המדיום מרובה-המשימות (מולטיטסקינג)'”, אומר קרידלנד. “זה המדיום היחיד שאתה יכול ליהנות ממנו בזמן שאתה עושה משהו אחר. להיכנס לפייסבוק כשאתה נוהג בכביש מהיר זה לא דבר מאוד חכם לעשות. כשאתה צופה בטלוויזיה אתה צריך לצפות בה כדי לקבל חוויה מיטבית. קשה לקרוא עיתון כשאתה מבשל. אבל רדיו אפשר לעשות במקביל לדברים אחרים”.

האם האפשרות להאזין לתחנות רדיו מכל העולם באמצעות הרשת או אפליקציות סלולריות חותרת תחת הרעיון של תחנות אזוריות וארציות, ובאמת מרחיבה את האופקים של המאזינים? “כשאתה בוחן איך אנשים צורכים רדיו ואיזה רדיו הם צורכים, היה נפלא לחשוב שהרבה אנשים מאזינים להמון תחנות רדיו מרחבי העולם. המציאות היא שרוב האנשים מאזינים לתחנת הרדיו הגדולה בשכונה שלהם, שהם תמיד האזינו לה. המציאות היא שאנשים שמחים וחשים בנוח עם מה שהתחנה המקומית שלהם עושה בשבילם. אפילו בבריטניה, ההאזנה לתחנות רדיו אינטרנטיות שמגיעות מחוץ לבריטניה היא זעירה, פחות משני אחוזים מכלל ההאזנה. תחנת רדיו מבוסטון לא רלוונטית אלי כמאזין שמתגורר בלונדון, אלא אם אני גרתי פעם בבוסטון. הפרטנר שלי מאוסטרליה, אני מכיר מקומות שם, אז אני מאזין לא מעט לרדיו אוסטרלי, שזה מאוד מוזר, כי יש תוכנית בוקר בזמן שאתה מכין ארוחת ערב. ואפילו כך, אני מאזין לזה כשעתיים בשבוע, ושאר ההאזנה שלי לרדיו, 20 שעות בשבוע, היא לתחנות מקומיות בלונדון ובבריטניה”.

ג'יימס קרידלנד בכנס הרדיו FM+. צילום: אורן שלו/המרכז הבינתחומי הרצליה

ישראלים בחו”ל מאזינים לרדיו ישראלי באינטרנט. אני חושב שרוב הטראפיק של אתר גל”צ מגיע מחו”ל. ברשת ב’ יש תוכנית שבה מדברים עם מאזינים ישראליים לשעבר שחיים בחו”ל.
“בשני המקרים הללו, הרבה אנשים מאזינים באינטרנט מחוץ לישראל, אבל זה עדיין יהיה נתח קטן מכלל המאזינים. המצב הישראלי ייחודי בכך שלישראלים שגרים בחו”ל יש קשר עמוק למדינה. אני לא בטוח שיש קשר כזה בקהילות אחרות. אני תוהה מתי יהיו תחנות רדיו ישראליות שישודרו בשירותי רדיו לקהל הרחב בחו”ל”.

לאן הולך הרדיו? קרידלנד מפתיע: “קל להניח שהעתיד הולך להיות באינטרנט, ושזה כל מה שהרדיו יהיה. אבל מהאופן שבו צורכים רדיו היום, ואני מאמין שגם בחמש-עשר שנים הבאות, זה יהיה בעיקר רדיו ברודקאסט (שמשדר באוויר) והאזנה לתחנות מקומיות”.

דיברת בהרצאתך בכנס הרדיו “FM+” של המרכז הבינתחומי על תחנות רדיו שמשדרגות את המראה שלהן כדי לאפשר שידורים חיים באינטרנט ובטלוויזיה ולספק אינסרטים מצולמים. זה לא פוגע במדיום האינטימי, בתחושה שזה רק אתה המאזין שמתחבר ישירות לשדרן? חלק מהקסם אובד, אתה לא יכול לדמיין איך זה נראה – אתה רואה איך זה נראה.
“אני מסכים. אני מוצא את זה משעשע שאנחנו יושבים באולפן רדיו [של הרדיו הבינתחומי] ויש פה לפחות ארבע מצלמות. לעתיד הרדיו יש מאפיינים חזותיים. אבל אנחנו צריכים להיזהר לא לעשות מהרדיו טלוויזיה מחורבנת. כשאתה צופה בטלוויזיה, אנשים לא חושבים אוזניות ענקיות ומדברים למיקרופונים ענקיים. עם זאת, עבור אנשים צעירים, מוזיקה תמיד היתה מדיום חזותי כמו גם מדיום קולי. ברגע שאתה מתחיל להסתכל על חוויית השימוש של הרדיו, חייב להיות לה אלמנט חזותי. למה שתקשיב לתוכנית אחת בלבד אם אתה יכול גם לצפות באחרת? ב-BBC מדברים הרבה על ‘הצצתיות’ (glancability). הם לא מנסים ליצור ערוצי טלוויזיה מתחנות הרדיו שלהם, אלא להוסיף הצצתיות. בעודך מבשל ארוחת ערב, אתה יכול להציץ במסך הרדיו ולגלות מי מבצע את השיר או מי מרואיין כרגע, או אם הרכבת התחתית פועלת כסדרה ואם יש פקקי תנועה. וגם פרסום, שלא יציף את הפסקול של התחנה, אבל אתה יכול להציץ בו כשאתה צריך”.

אז בעתיד הרדיו לא יהיה יותר מדיום קולי בלבד?
“דרך אחת להשיב על זה היא שרדיו הוא כבר לא מדיום קולי בלבד. רדיו מגיע עם מידע נוסף, אפילו אם זה רק שם התחנה. אם להרחיב את זה קצת, אם יש לך מכשיר שיש לו מסך צבעוני יפהפה, הרדיו חייב למצוא שימוש למסך הזה כדי להמשיך ולהיראות מושך. אם אתה שומע רדיו באייפון או באנדרואיד, הרדיו צריך להשתמש בנדל”ן המסכי הזה. אני לא טוען שצריך להיפטר מרדיו נטול מסך באוטו, אחרת אנשים יביטו במסך וכולנו נמות בתאונת דרכים איומה. אבל אם יש לך מכשיר כמו סלולרי או טלוויזיה, שמשמשים יותר ויותר להאזנה לרדיו, צריך להשתמש היטב גם באלמנט החזותי שקיבלת, אחרת הרדיו נראה כמו דבר זבלי שאין בו מידע. כשניסינו בבריטניה להפיק רדיו אינטראקטיבי, שבו היית צריך ללחוץ על כפתורים או לסמס בזמן השידור כדי לסייע לשדרן לבחור את השיר הבא, גילינו – השוק והאימה! – שאנשים לא רצו לעשות את זה יותר מדי. הם האזינו לרדיו בזמן שהם עשו משהו אחר. והרעיון של לעזוב את כל מה שאתה עושה בשביל ללחוץ על כפתור על הרדיו כדי להשתתף בתחרות או לתקשר עם המגיש, זה לא מה שאנשים רוצים. הם רוצים להשתמש ברדיו בזמן שהם עושים משהו אחר. אז להוסיף תמונות לרדיו זה נהדר, אבל כששדרן אומר ‘אלוהים אדירים, אתם חייבים לראות את זה!’ ומציג משהו למצלמת רשת – לא כל כך נהדר. כי הרסת את כל מה שהוא הרדיו. הפסדת 85-90% מהאנשים, כי כמות האנשים שצורכים רדיו במכשיר עם מסך צבעוני יפה הוא מאוד נמוך, וכמות האנשים שצורכים אותו במכשיר עם מסך צבעוני ומוכנים כרגע לעצור את מה שהם עושים, לעבור לאפליקציה של הרדיו ולשחק איתה היא מאוד נמוכה”.

תוכניות רדיו רבות בישראל מחזיקות אתר או דף פייסבוק ומקיימות אינטראקציה עם המאזינים. “ראינו תמונה מצחיקה, נעלה אותה לעמוד הפייסבוק שלנו”. או תוכנית שמחפשת מילים חדשות, ויש הרבה השתתפות. מה הדרך הכי טובה לתחנת רדיו לקיים אינטראקציה עם המאזינים – דברו איתנו באינטרנט, סמסו לנו, התקשרו אלינו ונעלה אתכם לשידור, או לחיצה על כפתורים?
“כשאתה מסתכל על איך חברות תקשורת משתמשות באינטרנט, יש כאלו שמבינות ויש כאלו שלא. אלו שלא רק משדרות מידע על מה שהן עושות – ‘מחר בתוכנית יהיה כך וכך’. זו עוד דרך לצעוק אל הקהל שלהם, אבל הם לא מבינים מה זה מדיה חברתית, הם שכחו את המילה חברתית. תחנות רדיו שמוצלחות בזה משתמשות בכל הפלטפורמות – פייסבוק, טוויטר, אימייל וסמסים – לא מזכירים אותן בלי הפסקה בשידור כי זה מעייף. זו הפלטפורמה הנכונה לאדם הנכון בזמן הנכון. לי יותר נוח לצייץ בטוויטר, למישהו אחר יותר נוח לשלוח אימייל. אם אתה מעלה מאזינים לשידור בנושא התעללות בילדים, לא תרצה שהם יצייצו כי ציוץ זה פומבי, אתה תצפה שהם יתקשרו. התארחתי בתוכנית רדיו בקנדה, כמה ימים לפני כן המנחה שאל את המאזינים מה לשאול אותי, ולא מעט מאזינים נתנו שאלות טובות שאולי הוא לא היה חושב עליהן בעצמו”.

אתה חושב שכוכבי רדיו צריכים לשמור על קשר עם המאזינים באינטרנט מחוץ לשעות השידור?
“פעם, כשהייתי משדר ברדיו, הייתי באוויר ארבע שעות ביום, וכשלא הייתי באוויר – זהו, הייתי פשוט אני. זה מעניין איך המדיה החברתית שינתה דברים. אם אתה מעריץ של שדרן רדיו, אתה יכול לעקוב אחריו 24 שעות ביממה, להיות הרבה יותר קרוב אליו, לדעת עליו יותר. אבל זה גם אומר שהוא לא רק פרזנטור רדיו, אלא פרזנטור. יש מצב שהוא גם מופיע בטלוויזיה וכותב בעיתונים ובמגזינים. ופתאום פרזנטור של רדיו מקומי או ארצי מפסיק להיות עוד חלק מהתחנה והופך להיות מותג בפני עצמו. אני חושב שכולנו למדנו את זה על מדיה חברתית – הכל סובב סביב המותג האישי שלנו. אני צריך לדאוג למותג ג’יימס קרידלנד לא פחות ממה שאני דואג למותג מדיה UK שאני עובד עבורו. וזה, אני חושב, הבדל גדול כשאנחנו מסתכלים על איך התקשורת משתנה”.

זה טוב לרדיו?
“לפעמים כן ולפעמים לא. כן, כי אם אתה יכול להתקרב לשדרן רדיו, זה מיתרגם ליותר האזנה. זה רע אם השדרן אומר משהו בעייתי במדיה החברתית, זה משליך על התחנה לרעה. בבריטניה יש תחנה בשם אבסולוט רדיו, ויש להם חוק שלשדרנים שלהם אסור לכתוב שום דבר שלילי בפייסבוק וטוויטר. זה חוק מאוד מעניין, כי משמעותו הוא שאתה מקבל חיוביות מתפרצת מהציוצים שלהם – וזה משהו שהרדיו מאוד טוב בו, לעשות לך מצברוח טוב. וזה אומר שאתה לא מגיע למצב מביך שבו מגיש רדיו היה במסעדה, קיבל שירות רע או אוכל גרוע והלך לטוויטר ואמר ‘הייתי במסעדה זו וזו והיה חרא’, וזה נקשר לתחנה והמסעדה מפסיקה לפרסם שם והכל נורא ואיום”.

אז אני מבין שלא שמעת הרבה רדיו ישראלי. כאן המגישים צועקים זה על זה ועל המאזינים שמתקשרים – “אתם טפשים, אתם לא יודעים על מה אתם מדברים”. אנשים נהנים מזה! אני לא סובל את זה. יש שדר בשם נתן זהבי, אנשים מתקשרים לדבר איתו על אקטואליה וזה כמעט תמיד נגמר בצעקות משני הצדדים, כי הוא שמאלני והם ימנים והם מתנגשים. אולי זה גורם לאנשים להרגיש טוב, אבל זה לא רדיו חיובי.
“ברדיו בבריטניה יש רגולציה שאוסרת עלינו לנקוט עמדה. בדרך כלל נהיה פרקליט השטן. כשדרן לא יכול להיות לך קו מערכתי, אתה צריך להיות מאוזן. וזה ככל הנראה מונע את סוג הרדיו הזה. יש תוכניות שבהן אנשים מתווכחים עם המנחה, אבל אנחנו יותר עדינים, קצת פחות סביר שנתחיל לצעוק. אם כי יש תוכניות רדיו נהדרות שבהן כן עושים את זה”.


הראיון נערך ב-5.3.2013 והתפרסם במקור בגירסה שונה בגליון אוגוסט 2013 של מוסף “פירמה” של גלובס


איפה ספק האינטרנט הישראלי האמיץ שיגיד למצנזרי הרשת ללכת להזדיין?


עידו קינן

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

דייוויד קמרון רוצה לסנן את כל האינטרנט ולמנוע גישה לאתרים “רעילים” – אתרי פורנו, התאבדות, אלכוהול ואלימות. “פורנוגרפיה מקוונת שוחקת את הילדוּת”, אמר ראש ממשלת בריטניה בנאום שנשא בחודש יולי, והודיע שעד סוף 2014 יחויבו ספקי האינטרנט לחסום בפני כל לקוחותיהם גישה לאתרים כאלו כברירת מחדל. מי שירצה לוותר על הפילטר יצטרך לבקש זאת מספק האינטרנט שלו, מה שיצור אצל הספקים “רשימת סוטים” של אנשים שבסך הכל רוצים את האינטרנט שלהם נקיה מצנזורה.

Emergency Button on Keyboard. צילום: Maranello34 / Shutterstock

Emergency Button on Keyboard. צילום: Maranello34 / Shutterstock

היוזמה של קמרון מעלה שאלות רבות, ובהן: מה בדיוק ייחסם? (לא ברור, גם לא לקמרון עצמו); מה זו פורנוגרפיה? (העיתון דיילי מייל, שנאבק למען סינון אינטרנט ומציג את ההחלטה של קמרון כנצחון שלו, הוא צהובון נחות שמתפרנס מפרסום תמונות של מפורסמות בדרגות שונות של ערטול); האם הפילטרים יעילים? (לא). האם אפשר יהיה לעקוף אותם? (כנראה שכן, כפי שהוכיח נער אוסטרלי בן 16, שפיצח פילטר פורנו ממשלתי חצי שעה אחרי שהושק); והאם כל הספקים יצייתו?

הדיילי מייל: נצחון בסוגיית הצנזורשת לצד תמונות עירום חלקי. צילומסך: סם רדפורד

ספק אחד כבר הכריז שבשום אופן לא. “אנחנו מספקים חיבור אינטרנט אמיתי”, הודיע הספק אנדרוז אנד ארנולד בדף שהעלה לאתרו. “חיבור אינטרנט אמיתי, כזה שבו מנות IP [חבילות מידע שבבסיס פרוטוקול האינטרנט] הולכות ממכם לאן שהן צריכות, ומנות IP המיועדות לכם מגיעות אליכם. אין מה להתעסק עם זה”. הספק הודיע שהוא מאפשר למי שנרשם אליו לבחור – חבילה בלתי מסוננת, “אתם אחראים למה שאתם מסננים ברשת שלכם”, וחבילה מצונזרת, “גישה מוגבלת לרשימת סינון שלא פורסמה (ולאתר של הדיילי מייל), שעדיין לא מבטיחה שילדים לא יגיעו לפורנוגרפיה”. המסר של אנדרוז אנד ארנולד למי שבוחר בחבילה המצונזרת: “מצטערים, בשביל אינטרנט מסונן תצטרכו לבחור ספק אחר או לעבור צפון קוריאה. כל השירותים שלנו הם בלתי-מסוננים. האם זו בחירה אקטיבית מספיק בשבילך, מר קמרון?”

ההודעה של אנדרוז אנד ארנולד

ובינתיים בישראל: המשטרה הורתה לחסום אתרי הימורים. ספקי האינטרנט הישראליים שתקו וצייתו (ההחלטה היתה לא חוקית, קבעו שתי ערכאות שאחת מהן היא בג”צ, רק בזכות עתירה של איגוד האינטרנט). בית המשפט הורה לחסום אתרי צפייה ישירה בסרטים וסדרות. כמו בפעמים קודמות, ספקי האינטרנט הישראליים שתקו וצייתו. ש”ס מחזירה מהמתים הצעת חוק דומה לזו של קמרון, שתחייב ספקי אינטרנט לסנן “אתרים פוגעניים” כברירת מחדל, אף שיש כבר חוק שמחייב לספק שירות סינון בחינם לכל דורש. ספקי האינטרנט הישראליים שותקים. ח”כ יריב לוין מעלה הצעת חוק שתתיר לכל קצין משטרה להורות על חסימת אתר שלדעתו משמש לעבירות זנות, הימורים ופורנו פדופילי, בלי ראיות ובלי הגבלת זמן. ספקי האינטרנט הישראליים שותקים.

איפה האנדרוז אנד ארנולד שלנו?


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון אוגוסט 2013 של מוסף פירמה של גלובס


טיפולה הכושל של משטרת ישראל באזעקה מקולקלת שמרעישה כבר שלושה ימים

שוטר קורא (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: שלומי יוסף (cc-by)

אזעקה מבניין סמוך מזעיקה לסירוגין כבר שלושה ימים. אזעקה שמזעיקה שלושה ימים היא בהגדרה יוסלס פיס אוב שיט, כי

(1) היא מתריעה על false positives – מזעיקה לשווא.
(2) הבעלים לא טורח להגיע לבדוק למה היא מזעיקה.

המשטרה הגיעה שלשום ואתמול (אתמול אני הזמנתי אותה בסביבות 11:00; האזעקה הרעישה לפחות משבע בבוקר, אבל בגלל השבת השכנים הדתיים באזור לא הזעיקו את המשטרה). אתמול הגיעו שני שוטרים, אחד במדים ואחד בבגדי אוהד כדורגל. עד שהגיעו, האזעקה כבר הפסיקה. אוהד הכדורגל טיפס לתוך החצר אחרי שאיש לא ענה באינטרקום. האזעקה, יצוין, אמורה להתריע כשאנשים מנסים לטפס אל תוך החצר. היא דממה. רק אחרי דקות ארוכות היא חזרה להזעיק, כנראה בלי קשר לחדירה האסורה. לשמחתי השוטרים עדיין היו שם. לצערי הם לא עשו דבר. האזעקה חזרה להרעיש אחרי שהם הלכו.

בשני הביקורים, המשטרה משום מה לא פירקה את האזעקה עם לום ולא איתרה את בעליה כדי לעכב אותו לחקירה, לקנוס אותו או להמליץ להעמידו לדין, למרות ששני הדברים בסמכותה.

הבוקר התקשרתי שוב. הגיע שוטר, צלצל בכל האינטרקומים. ירד שכן שומר מצוות שסיפר שהוא כיבה את האזעקה. היא לא שלו, היא של בעל הבית (שומר מצוות גם הוא). השכן סיפר שדיבר עם בעל הבית על הבעיה, ושזה טוען שהעצים שזזים ברוח גורמים להפעלתה. השכן גם ניתק את האזעקה לפני כניסת השבת, אבל בעל הבית כנראה הדליק אותה מחדש. למקום הגיעה גם אישה שגרה בסביבה ואמרה שגם לה יש לה את הפרטים של בעל הבית.

האם השוטר ביקש את הכתובת או הטלפון של בעל הבית כדי להזהיר, לחקור, לעצור או לקנוס אותו? כמובן שלא. הוא איים על השכן הטוב בקנס, לקח את פרטיו ונסע.

אני, לעומת זאת, לקחתי את הטלפון של בעל הבית. בפעם הבאה שהאזעקה תפעל, הוא יתחיל לקבל טלפונים – לילות, שבתות וחגים, עד שהבעיה תיפתר.

תודה רבה, משטרת ישראל, אתם מחזירים לאזרח את האמון במיליציות חמושות.

[עדכון 24.9.2013] המשטרה התעלמה מבקשת התגובה שלי, שנשלחה לפני יומיים.

[עדכון 16.6.2014] שיחת טלפון בודדת שלי לבעל הדירה בפעם הבאה שהאזעקה הופעלה פתרה את הבעיה לצמיתות.

המוזיקאי שהצליח לקנות בית בזכות ספוטיפיי


עידו קינן

IF: Music. איור: Deditos (cc-by-nc-sa)

באמצע יולי הסירו המוזיקאים תום יורק ונייג’ל גודריץ’ (רדיוהד, אטומז פור פיס) אלבומים שלהם מ-Spotify, במחאה על המודל העסקי של שירות הזרמת המוזיקה האינטרנטי, שמתפרנס מדמי מנוי ומפרסומות, ולדעת השניים דואג לבעלי המניות שלו אך לא למוזיקאים. “אל תטעו, אמנים שאתם מגלים ב#ספוטיפיי לא יקבלו תשלום”, צייץ יורק.

יורק וגודריץ’ זקרו אצבע משולשת בפני תעשיית המוזיקה כבר ב-2007. אחרי פקיעת החוזה של רדיוהד עם EMI הוציאה הלהקה בהוצאה עצמית את האלבום In Rainbows, שנמכר בשיטת שלם-כמה-שתרצה באינטרנט, במקביל למכירה מסורתית של דיסקים בחנויות. “אני אוהב את האנשים בחברת התקליטים שלנו, אבל הגיע הזמן לשאול למה מישהו בכלל צריך אותם. וכן, זה בטח יעניק לנו ריגוש סוטה להגיד ‘לך תזדיין’ למודל העסקי הנרקב הזה”, אמר אז יורק בראיון לטיים מגזין. בפוסט שפרסם באתר הרשמי של רדיוהד (ואחר כך מחק) הוא היה בוטה יותר: “מה שהיינו רוצים זה את ה-EMI הישנה בחזרה, יצרני הנשק המעודנים והנחמדים שהתייחסו למוזיקה כאל פרויקט צדדי ולא דאגו יותר מדי לבעלי המניות”.

בניגוד לחברת המוזיקה הוותיקה EMI, ספוטיפיי היא סטארטאפ טכנולוגי. מוזיקאים מצפים ממנה להיות קשובה יותר לצרכיהם, ולא לנצלם ולחמוס את זכויותיהם והכנסותיהם, כפי שחברות המוזיקה נהגו לעשות כשליוצרים לא היתה אלטרנטיבה. בעקבות החרם של יורק וגודריץ’, חברות מוזיקה עצמאיות בארה”ב הודיעו שיתמכו באמנים שיבקשו להסיר את עצמם מספוטיפיי.

אמן אחד שלא ברור אם יצטרף לחרם הוא דיג’יי סקרמנגה סילק. ימים ספורים אחרי הודעת החרם של יורק וגודריץ’, כתב סילק מכתב תודה לספוטיפיי. “בלי החברה שלכם, לא הייתי יכול לרכוש כעת את הבית הראשון שלי!”, כתב סילק. הוא סיפר שאימץ את מודל הזנב הארוך – במקום לבנות על הכנסה גדולה ממספר מצומצם של להיטים, הוא יצר כמות עצומה של מוזיקה בהוצאות נמוכות, בין השאר בשמות בדויים וכמפיק צללים, כשכל יצירה מכניסה לו סכום קטן. סילק מסייג את עצמו ומודה ששיטת פס-הייצור-ההמוני שלו לא מתאימה לכל אחד: “אם אמן או חברת תקליטים לא יכולים לייצר נפח גבוה, הם יצטרכו להילחם כדי להגיע להצלחה כזאת”.

סילק צירף למכתבו לינק לצילום של הבית שרכש:

בית הלגו של של דיג'יי סקרמנגה סילק


התפרסם במקור במדור fi בגליון אוגוסט 2013 של מוסף פירמה של גלובס


חדשות המטאפורה, כי אין מצב שזה אמיתי מה שאנחנו שומעים בתקשורת

חדשות המטאפורה. איור מקורי: deanoakley, cc-by

שרת המשפטים ציפי לבני: “צריך להרוג אירועים כאלה ואת הורגי הילדים עוד כשהם קטנים” @

הציטוט של ציפי לבני באתר רשת ב'

כלי נשק נמכרו כשהם מפורקים ומוסתרים בקונסולות משחק אקסבוקס. @

אדם במסיכת אובמה שדד את Bank of America. @

ומצד שני, אנשים מחופשים לבאטמן ולקפטן אמריקה הצילו חתלתול. @

מטוסי קרב של חיל האוויר הרעידו את תל אביב בדרך ליירוט מטרה חשודה שהתבררה כלהקת ציפורים אטית. @

וואלה (。 ㅅ 。) סלבס

"בפנים: פנלופה קרוז בלי סימני קריאה!", כותרת בשער אתר וואלה, 16.9.2013

לצונו של אדם כבודו // אורן פרסיקו


אורן פרסיקו
העין השביעית

משחק מילים משעשע ב"ישראל היום", 15.09.2013

בכל העיתונים מתפרסמת הבוקר הידיעה המסורתית שמסכמת את מספר הנפגעים במהלך יום הכיפורים. לפי הידיעות השונות, השנה הוזעקו צוותי מד”א לטפל ב-2,566 בני אדם, מתוכם פונו לבתי חולים 1,973. בכל העיתונים מדווח על כך אולם רק ב”ישראל היום” נכתב כי “במהלך יום כיפור פונו על ידי מד”א מספר סמלי במיוחד של 1,973 בני אדם לבתי החולים”.

למי שלא הבין: 1,973 הוא גם מספר בני האדם שפונו לבתי החולים ביום כיפור וגם השנה (למניינם) שבה התרחשה מלחמת יום כיפור.

בכלל, עורכי “ישראל היום”, ובעיקר מי שערכו אתמול את מדור חדשות החוץ של העיתון, מאוד התלהבו מהעובדה שיש בשפה העברית מילים בעלות יותר ממשמעות אחת. ידיעה על יעדי הנסיעות של ישראלים לחו”ל בחופש הקרוב קיבלה את הכותרת “חו”למים בספרדית“, פרפרזה על שירו של שלמה יידוב משנת 1988, וזאת משום שלפי הידיעה העיר ברצלונה תהיה אחד היעדים הבולטים.

במדור חדשות החוץ עוד שפע של שעשועי מילים. ידיעה על גרירת הספינה קוסטה קונקורדיה, שטבעה בתחילת 2012, מקבלת את הכותרת “שוטי שוטי גרירתי”, קריצה לפזמון ששר שלמה ארצי בשנת 1969, כששירת בלהקת חיל הים. ידיעה על תצלום שיגור טיל של נאס”א, שבו נראית צפרדע מעופפת באוויר, קיבלה את הכותרת “הצפרדע עפה על טיל”, רמז לביטוי העגה “עלה על טיל”, ביטוי אשר ב”מילון הסלנג המקיף” מאת רוביק רוזנטל, שיצא לאור לפני שמונה שנים, מוגדר “מיושן”.

ההומור של עורכי “ישראל היום” מגיע לשיא תחכומו בכותרת לידיעה מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, לפיה פיפה מידלטון, אחותה של מלכת אנגליה העתידית, החלה לפרסם טור קבוע ב”דיילי טלגרף”. הכותרת שנבחרה לידיעה זו שאבה את השראתה מהביטוי “נותן את הטון” ונוסחה כך: “פיפה נותנת את ה(מידל)טון“.


אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-15.9.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית


יום כיפור: התמונות המצוינות

פינג פונג בכביש בתל אביב. צילום: שירה וינברג

פינג פונג בכביש בתל אביב. צילום: שירה וינברג

צילמתם או נתקלתם בצילום מצוין מיום כיפור? ספרו לי באימייל או בתגובות.

היום שבו הגדולות סירבו פקודה


עידו קינן וג’וני זילבר

מארק זאקרברג בין קהל אנשים. צילום: Maurice Svay, cc-by-sa

מאות עיתונאים וצלמים (וגם כמה סקרנים) המתינו מאחורי מחסומי המשטרה בכניסה לקומפלקס הפסטורלי במנלו פארק. רובם עמדו שם משש בבוקר, שעה וחצי לפני פתיחתו הרשמית של מבצע Friends Rerun ולא הרבה אחרי שהמבצע הודלף להם על ידי עובד זוטר במשרד המשפטים. הוא השתמש בטלפון לא-רשום וכתב בוואטסאפ תחת היוזר OneOfUS, אבל כל הנמענים ידעו בדיוק מי הוא, והוא ידע שהם יודעים, ושני הצדדים נהנו מלשחק בוודוורד וברנסטין.

באותו זמן, בצד השני של היבשת, גרג אולמנסקי נשען בכבדות עם שתי כפות ידיו על השולחן המשרדי הכחול שעליו ישב המסוף של “אגודל המתכת” – כך כינו בסוכנות את השרת שהוקם לאסוף את טביעות האצבעות של משתמשי אייפון 5s. טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע התחלפו על רוב שטחו של המסך מעל המספרים המזהים של המכשירים, ממש כמו בקלישאות מהסרטים. אולמנסקי חייך – לפני שגויס ל-NSA הוא היה איש מז”פ במשטרת דטרויט, אבל תמיד מצא את עצמו נמשך לעולמם של גיקי המחשבים, והעריך את ההומור. לפתע הזדקף והביט במסך בריכוז ופלט “וואט דה פאק?”

בתשע ושבע עשרה דקות עלה אור גיהנום של מבזקי-מצלמות, שאיים לשרוף את חמשת סוכני ה-FBI שהובילו את מארק זאקרברג, לבוש בסניקרז וטרנינג כחול ואזוק בידיו וברגליו – “הממשלה נכשלה”, הספיק להגיד לעיתונאים – לתוך ניידת משוריינת שנסעה משם וכמעט דרסה את אחד מצוותי הטלוויזיה הרוסיים. המולה עלתה מקבוצת צלמי סטילז, שהחלו לדבר ביניהם בקול רם ומודאג, ואחר פנו להיוועץ בכתב טכנולוגיה סלובני. הם לא יכולים להעלות את הצילומים לפליקר – כפתור ההעלאה, אמרו לו, נעלם והוחלף בכפתור עם סימן קריאה אדום. לא רחוק מהם, ג’יין צ’אן ריפרשה וריפרשה את הג’ימייל בייאוש, אבל אף הודעה לא נכנסה אחרי זאת שנשלחה בשבע עשרים ותשע מעורכת הדסק, ששאלה מה קורה עם שלושה סימני שאלה. כשג’יין ניסתה לשלוח מבזק למערכת היא גילתה ששירות האימייל מאפשר לה רק לקרוא אימיילים קיימים, אך לא לשלוח חדשים. “ג’ורדן, איפה אתה?”, סימסה בפעם הרביעית, הפעם בלי סמיילי, ועם “לעזאזל איתך” עסיסי בסוף, וחזרה לרפרש.

בערב אמור היה בנואה ג’ייקובס לשלוח כתבת וידאו ערוכה לבלוג הטכנולוגיה הבלגי שבו עבד, אבל עכשיו סגן העורך אמר לו לעזוב הכל ולהציף את טוויטר בלייב בלוגינג. כשנכנס להתעדכן בפיד גילה שהלוגו של האתר שונה – הציפור התכולה היתה כעת בכלוב, ומקורה סכור בסרט בצבע כחול – ולא סתם כחול, אלא #F06GAA – הגוון הכחול המדויק של הטרנינג שזאקרברג לבש. הוא הבחין גם שלתמונת הפרופיל שלו הוצמד עיטור של ציפור ולידה ההשתגית #NoNSAHere. כל החברים בפיד שלו עוטרו בעיטור דומה, אבל שלהם היה צבעוני ושלו אפור בהיר. עיטור אפור כמו שלו מצא אצל חבר אחד, עו”ד בהאג שעבד בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. זה הסריח ממשהו, אבל הוא לא ידע ממה. הוא פתח את הלפטופ כדי להתקשר אליו בסקייפ. מסך הפתיחה המוכר לא היה שם, ובמקומו קפצה הודעה: “שירות סקייפ הושעה לזמן בלתי מוגבל. אנו מצטערים על מעשיה של הסוכנות לביטחון לאומי ומקווים לשוב יום אחד. להתראות בעתיד טוב יותר!”

טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע – לרגע חשב אולמנסקי שהוא עייף או מבולבל, או שהגיע הזמן להגדיל את המספר במשקפיים – וכולן נראות אותו דבר. הוא לחץ על מקש ה-P והתמונה נעצרה, ואז דפדף קדימה ואחורה בעזרת A ו-Z. לא, הוא לא טעה: כל טביעות האצבע היו דומות מאוד. תיקון – זהות לחלוטין. “וואט דה פאק?”, מלמל שוב. אחרי עוד כמה דפדופי סרק הוא החזיר את התצוגה המתחלפת, הרים את השפופרת הצבועה בדוגמת עץ, הקיש שלוש שש שש ועדכן את האיש בצד השני בגילוי. אחר כך חלף על פני שני שולחנות וקרא למהנדסת הבכירה סיבני סריבסטבה. היא באה איתו והוא הצביע על המסך ואמר שכל טביעות האצבעות זהות, ושאל אם זו תקלה טכנית. היא עיקמה את אפה. בדיקות QA טופלו על ידי עובדים שתי דרגות מתחתיה, לפחות. ביום רגיל היא היתה שולחת אותו, ולא בנימוס, לחפש את ה-helpdesk, אבל זה לא היה יום רגיל. סריבסטבה חזרה לשולחנה, מתחה את ידיה עד שנשמע קנאק והתחילה לעבור על הקוד.

מטה פייסבוק במנלו פארק. צילום: LPS.1, CC0

“מה הם חושבים לעצמם?”, שאלה מריסה מאייר ואז תיקנה את עצמה: “מה הם חשבו לעצמם? מאיפה היהירות הזאת?”. לארי פייג’ הנהן. הרבה היסטוריה ודם רע היו על השולחן ביניהם, הוא לא חשב שאי פעם ישב איתה לקפה שוב, אבל זו היתה פגישת חירום – המעצר של זאקרברג יצר רעידת אדמה בעמק הסיליקון (קונאן אובראיין התבדח בסרטון יוטיוב שרעידת האדמה הפיזית שהתרחשה ערב לפני כן היתה איתות אזהרה שחברות הטכנולוגיה שלחו לממשל האמריקאי). “הרי פיל זימרמן סגר את סיילנט סירקל והמנכ”ל שלו רמז רמז דק ושקט כמו פיל משתולל בחנות חרסינה שזה בגלל ה-NSA ופריזם וכל השיט הזה. ועם כל הכבוד, אנחנו לא פיל בלאדי זימרמן שהם יכולים לטרטר שלוש שנים בחקירות עד שהם יבינו שתוכנת הצפנה היא מידע ושאתה לא יכול לעצור מידע. אנחנו קורפורייט פאקינג אמריקה. לעזאזל, אנחנו הפאקינג אינטרנט!

רפלקס בלתי רצוני כמעט גרם לפייג’ למחות על המשפט האחרון, אבל הוא החזיק את עצמו. “את יודעת, הוא יכול היה לבחור באחת מ-1,024 דרכים אחרות לספר שה-NSA הפכו אותנו לביץ’ שלהם בלי ממש לספר את זה. הוא זה שהחליט להפוך מאיש הגשם לגיבור מעמד הגולשים ולפרסם גאד דאם סטטוס שבו הוא גאד דאם כותב את זה במילים מפורשות. יש חוק, ריסי” – ממבטה הבין שגם היא שאלה את עצמה איך העז לקרוא לה בשם החיבה מימי הזוגיות שלהם – “ובחלונות הגבוהים יש אנשים מאוד חסרי חוש הומור כשזה מגיע לבטחון לאומי”. את שתי המילים האחרונות ירק באותו בוז טרי של ימי הקולג’ הפרועים. הבעת פניו לא הסגירה דבר, אבל סומק קל פרח בלחייו.

הטלפון צלצל עמומות. אולמנסקי הרים אותו במהירות, הקשיב כמה שניות ואז פרץ בצחוק מתגלגל. “את יכולה להפסיק לחפש, סרי”, אמר לסריבסטבה, שהרימה את הראש מהמסך לשמע צחוקו אבל לא הפסיקה להקליד, והניח את השפופרת. “הבני זונות הערמומיים צוחקים עלינו. זו טביעת האצבע של סטיב ג’ובס ממעצר ב-75′ על אי תשלום קנס על נהיגה מעבר למהירות המותרת. אף אחד לא ידע על זה עד שהוא עבר באייטיז בדיקת רקע כדי לקבל סיווג בטחוני סודי ביותר, ו’שכח'” – אולמנסקי נאלץ לסמן מרכאות באצבעותיו, מחווה שהוא שנא אבל חש שלא היתה ברירה – “לספר על זה, אבל הם מצאו את זה במאגר של המשטרה“.

סריבסטבה חייכה בהקלה.

“אבל תשאלי אותי מה החלק הכי טוב”, חייך במסתוריות.

“מה החלק הכי טוב?”, צייתה בסקרנות. הוא לחלח את שפתיו.

“מצחיק מאוד מה שעשיתם עם התוכי המזורגג”. ג’ק קהאן, בכיר בצוות היועץ לבטחון לאומי של הנשיא, היה על הקו. “אבל לא בשביל זה התקשרתי – אתה יודע שאסור לפרסם את טיוטת כתב האישום. אני יודע שאתם יודעים שהיא דלפה, ואני יודע שאתם יודעים איך לסנן צפצופים שמזכירים אותה”.

“זה לא תוכי, ואלה לא צפצופים אלא ציוצים”, גיחך ג’ק דורסי.

“וואטאבר. אם אתם רוצים מלחמה – מלחמה תקבלו. אתה היו”ר ואתה אחראי משפטית, ואני לא צריך להזכיר לך שהחרא של ה-DMCA לא תקף כאן. ג’ק”, קולו התרכך, “אני הזהרתי אותך, ולמרות שזו אזהרה ידידותית, היא גם רשמית”.

“זה הכל?”

“זה הכל”.

“צזאי ג’יאן”.

“מה??”

“זה ‘להתראות’ בסינית, אתה יודע, השפה שמדברים במדינה הזאת שמעסיקה רבבות אנשים בצנזורה של האינטרנט”.

“סמארט-אס!”, נבח קהאן.

“לווייתן כשל!”, סנט דורסי, וניתק לפני שקהאן הספיק לשאול.

ממשק הזנת טביעת אצבע באייפון 5S. צילום: אפל

“מה הם חשבו, שהם פשוט ירקדו פנימה ויעצרו את זאק ואותך ואותי ואת קוק ואת באלמר או מי שזה לא יהיה שהחליף אותו ופשוט יזרקו אותנו לכלא?”, שאלה מאייר רטורית. “ראית מה קרה עם המניה של פייסבוק, עוד מעצר אחד ואנחנו חוזרים למה שהיה כאן ב-29′. ברור שבהתחלה שיתפנו פעולה, פדופיליה ובטחון לאומי וניין אילבן וכל זה, אבל הם המשיכו והמשיכו ותקעו לנו את צינור המעקב עד כאן” – זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהיא החוותה את התנועה הגסה הזאת עם כף היד על הזרוע המתוחה, והיא נבהלה מעצמה לרגע לפני שהתעשתה. “הם באמת האמינו שנשב ונחכה שאיזה ג’ו שמו עם סיווג בטחוני ומשאלת מוות ידליף את זה לוויקיליקס ואז נעשה מסיבת עיתונאים ונדקלם ש’פרסום מידע מסווג נחשב לבגידה ועל זה הולכים לכלא, יותר הגיוני לעבוד במסגרת המערכת’? אף אחד מכל בוגרי האייבי ליג האלה לא שמע על הנרי דיויד ת’ורו? לעזאזל, הם הרי ידעו שלא תהיה לנו ברירה אלא לכבות להם את כל האינטרנט!”

“ג’ורדן, איפה אתה? לעזאזל איתך”, קפצה ההודעה על מסך האייפון הסדוק של ג’ורדן טוביאן, הכתב-הכוכב של העיתון האלטרנטיבי המשפיע מסן פרנסיסקו “סטאר סטאר סטאר”. טוביאן התעלם ממנה ודפק על ההגה בתסכול עד שרעש הצופר משך את תשומת לבה של שוטרת סיור בניידת חולפת. מבטה גרם לו להפסיק – הוא לא ידע אם היא יותר הפחידה אותו או יותר הדליקה אותו. היא המשיכה בנסיעתה והוא הביט בייאוש במכשיר. הוא יודע שהכניס את הכתובת המדויקת של מטה פייסבוק – הוא בדק אותה פעמיים לפני שיצא ואחת כשנכנס לאוטו, אבל הווייז המזדיין החליף אותה ל”מרכז מידע יוטה, קאמפ וויליאמס, יוטה”, ונתקע עליה, לא משנה מה הוא ניסה. “מחשב מסלול מחדש”, אנפף הקריין, ושוב ושוב ושוב, “מחשב מסלול מחדש”.

“אני שמח ששאלת”, זרח אולמנסקי, וסריבסטבה נשבעה שאם הוא לא ימחק את החיוך הזחוח ויספר לה תוך שלוש שניות היא תדקור אותו עם הכפית החד-פעמית של המוקצ’ינו שלה, “החלק הכי טוב הוא שזו טביעת האצבע האמצעית של ג’ובס. ההיפי הממזר עשה לנו אצבע משולשת מהקבר”.

לדף הבא →