כנראה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של ג’ניה קוזלוב

כבר מזמן רציתי להגיד משהו על פולמוס הספרים האחרון, ובדיוק אנשים התחילו לשים לב לכך שקול הקורא לא נשמע, לכן החלטתי לתרום את שני הסנט שלי. כרגע קיימים שני מחנות בפולמוס: אלה הרוצים לגלגל את העלות של העולם הספרותי על הקוראים, ולעומתם אלה שמעוניינים לתקן את המצב הרעוע של ענף הספרות, גם אם זה אומר שהקוראים יקבלו פחות ספרים, ובמחירים פחות נוחים. להלכה, מדובר בצעדים שהם כמעט זהים מבחינת הקורא. העושר הספרותי בהישג יד יעלם ויוחלף במקבץ קטן ויקר של ספרים. למעשה, מדובר בשאלה הרבה יותר חשובה: למי שייך עולם הספרות, וכפועל יוצא מזה, מי רשאי להנות ממנו?

ראשית, צריך להפריך את ההנחה שלספרים ולספרות יש כבוד. ספרות היא מושג אבסטרקטי, וספרים הם חפצים. אף אחד מאלה הוא לא יצור אנושי המסוגל להרגיש עלבון או כעס ולכן אנחנו לא יכולים להגן על כבוד הספר, כפי שאנחנו לא יכולים להגן על זכותו של הטלפון שלי לבחור את נשיא ארצות הברית (אם כבר לתת לו זכויות, למה לא ללכת בגדול?). הספר לא מרגיש שום דבר. הסיבה שספרים מעוררים יראת כבוד היא אך ורק כיוון שהם נדירים. זו הסיבה שדיווידי לאספנים זוכה לכבוד רב יותר מאשר המהדורה בהפצה רחבה, למרות שאין הבדל בתוכן ובאיכות. המלחמה על כבודו של הספר היא בעצם מלחמה שנועדה לשמור על הנדירות של הספר, בין אם בהורדת הנגישות הפיזית (ספרים יהיו נגישים רק בחנויות קטנות, שנמצאות רק במקומות בודדים בארץ) ובין אם בהורדת הנגישות הכלכלית (מחיר גבוה). גם דברים שלא הוזכרו, או גרוע מכך, הוזכרו בתור יתרון, כמו דגש על ספרים אמנותיים כביכול, אומרים שמי שמתיימר לשמור על כבוד הספר בעצם רוצה בשוק יותר ספרים שלא יהיה מי שיקרא אותם. כך הספרות תישאר כמו השירה, מועדון סגור שבו מספר קטן של יוצרים יוצר עבור עצמו. אמנם זה יוסיף למסתורין של הספר, וכנראה יוסיף יוקרה לסופר, אך לא ישרת אף אחת מהמטרות האחרות של הספרות. ספרים כמו סיפורי שרלוק הולמס, יצירותיו של שייקספיר ואף ייסורי ורתר הצעיר כולם היו פופולרים בזמנם. בדיקה של עשרת רבי המכר של כל הזמנים מראה שברובם המוחלט הם יצירות הנחשבות עד היום כ”איכותיות” ו”מעמיקות”. פופולריות היא לא מדד לאמנותיות, או לאיכות הספר, בשני הצדדים שלה. גם פופולריות בקרב קליקה של פרופסורים ועובדי הוצאות הספרים היא מדד רע לטיב של הספר, בדיוק כמו הפופולריות בקרב ה”המונים הנבערים”.

שנית, צריך לנפץ את מיתוס האמנות. אמנות היא שם קוד לבידור. ההבדל העיקרי בין אמנות לבידור זול היא הזהות של המבודר. כוכב נולד מול חווית הקונצרט: שתיהן מעניקות הנאה לקהל דרך מוזיקה. אף אחד לא הולך לקונצרט אם הוא לא רוצה לשמוע את המוזיקה שמנוגנת בו. אם הכותב הוא זה שנהנה, הרי זו אמנות, או בידור, או פשוט כיף. עם זאת, אם מי שנהנה מהיצירה הוא לא מי שמבקר אותה, אז המוזיקה פשטנית או ארכאית (אם אנחנו טוענים שלא צריך לעודד אמנות “מיושנת” או “בלתי רלוונטית”). נכון שנהוג לומר שיצירות אמנות מרוממות את הנפש ומרחיבות את האופקים, בעוד שבידור זול הוא “סתם כייפי”, אבל מדובר במקרה קלאסי של עודף סופרלטיבים. רוממות הנפש או הרחבת האופקים, או כל תאור אחר, בסך הכול מתאר הנאה שאדם מקבל מיצירה כזו או אחרת, ובפרט מספר. מכיוון שטרם הומצא מדד הנאה, אין לנו שום בסיס לומר שההנאה שאדם כזה או אחר מפיק מקריאת שירה אנינת טעם, שווה יותר מההנאה שאדם אחר מפיק מקריאת מותחן “זול”.

(כאן חשוב לציין שיש יצירות שנחשבות טובות, ולא רק ביחס ליצירות אחרות מהז’אנר שלהן. בצורה די מקיפה, אלה יצירות שנחשבות אוניברסליות (בין אם הן פופולריות ובין אם לא). כאשר מדברים על שייקספיר, מדברים על כך שיש בו משהו עבור כל אחד והוא מדבר גם אל אנשים בזמנים שונים ובתרבויות שונות מאלה שבהם פעל).

מנקודה זו ברור לחלוטין, שכל אותן נבואות חורבן על השתלטות העבודה הזולה על השוק הן בולשיט גמור. לדוגמה, איכות התרגום נקבעת בלעדית על ידי ההנאה שהקורא מפיק מהתרגום. תרגום גרוע, שפוגם בהנאה, יפגע במכירות של הספר, גם אם מדובר בספר מתח. אם ההנאה שהקורא מפיק מספר נפגמת מעריכה גרועה, אז הקהל לא יקנה את הספר. אלה הם דברים שאינם נוגעים בסיפור, וניתן לתרגם או לערוך יצירת מופת אזוטרית בצורה גרועה בדיוק כמו ספר פופולרי, אלא אם מניחים שהקוראים של הספרות הפופולריות כל כך נחותים, שהם לא שמים לב לדברים כמו תרגום ועריכה גרועים. להנחה האחרונה אין כמובן שום ביסוס, כיוון שאהבה לנרטיב זה או אחר באמת לא אומרת הרבה על האדם.

אני מבינה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים. אני מבינה שהם רואים בצופי האח הגדול סכנה מהותית לתרבות שלהם ולא צרכנים שווי ערך (או חס ושלום יוצרים). כיצד בדיוק זה אמור לשכנע (או לעודד) את אותם האנשים לקנות ספרים?

החבר’ה האלה יקנו כל דבר

בנימה אישית: אני מקרה קלאסי של צרכן שמזלזלים בו. אני צורכת ספרות מנישה ז’אנרית קטנה, שמלאה בתרגומים איומים, מתוך ההנחה ש”החבר’ה האלה יקנו כל דבר”. אני באה מעיר קטנה, שבה אין חנויות עצמאיות קטנות לרכוש בהן ספרים. את הספר הראשון שקניתי בעצמי רכשתי בגיל 15, אחרי שחסכתי דמי כיס במשך חצי שנה, כיוון שהעותק שהיה בספרייה המקומית שלי נעלם. אני מאוד אוהבת ספרים, והאהבה הזאת הולכת איתי כל חיי. היא הלכה איתי כשהשגתי כסף. היא הלכה איתי כשעברתי למרכז, והיא הלכה איתי כאשר רכשתי את 500 הספרים שמרצפים את קירותיי.

היה לי מזל, כי שמרתי על גחלת הקריאה גם בתנאים שהיו מייאשים כל אדם נורמלי. סדרות ספרים שנאלצתי להמתין חצי שנה בין ספר לספר, במקרה שהוא בכלל היה נגיש בספרייה העירונית, הן דוגמה נפלאה. הטראומה הייתה כל כך חזקה שאני עדיין מתקשה לקרוא טרילוגיות. היה לי מזל שהיו לי את צומת הישנה בכפר ברנר לקנות בו הרבה ספרים בזול, כדי שיהיה לי בכל זאת מה לקרוא, עד שאני ארוויח מספיק כסף להצטרף לברנז’ה הנכונה.

ראיתי הרבה חובבי קריאה שהפסיקו לקרוא כי להשיג ספרים היה מייאש. אני מכירה אנשים שלא קוראים בעברית, אלא ברוסית או באנגלית (כולל כאלה שנולדו בארץ), כי בשפות האלה הספרים זולים יותר. אנשים שאין להם כסף לתרבות יקרה ולא צורכים אותה כלל. נחמד להגיד שכל אותם אנשים יקנו ספר אם הוא מספיק חשוב להם, אבל לפעמים שמונים שקל הוא הוצאה גבוהה מדי, לא משנה כמה אתה מכבד את האמנות שעליה אתה מוציא את הכסף הזה.


ג’ניה קוזלוב היא אשת הייטק בזמנה הלא פנוי ותלמידת קוגניציה בזמנה הפנוי. מטפחת ספריית מד”ב ענפה ושלושה חתולים


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
קלאסיקות ספרות מופת, מתורגמות בגוגל טרנסלייט // אלכס אפשטיין

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

תגובות

13 תגובות לפוסט “כנראה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים | פולמוס צומטסקי”

  1. ניר on 8 במאי, 2012 15:28

    הו, אללה היקר, איזה קשקוש.
    מפאת קוצר הזמן, אביא רק שתי דוגמאות:

    “המלחמה על כבודו של הספר היא בעצם מלחמה שנועדה לשמור על הנדירות של הספר.” איך את יודעת? האם מישהו כאן סיפר לך מהם מניעיו? או שמא גברתי טלפתית? ואם את אכן כזו, כיצד חמקה ממך העובדה שהאדם שהתחיל בפולמוס הנ”ל, אלכס אפשטיין, הפיץ את ספרו האחרון חינם לכל דורש באינטרנט? איך דבר כזה מתיישב עם השמירה על נדירותו של משהו?

    “לדוגמה, איכות התרגום נקבעת בלעדית על ידי ההנאה שהקורא מפיק מהתרגום.” זהו? רק ההנאה הזו קובעת? מה לגבי העברה נכונה של כוונת המחבר? ואם הקורא הוא עולה חדש או ילד, מישהו שעדיין לא יודע איות ותחביר די צרכו, והספרים הללו, בין השאר, הם האופן שבו הוא לומד את השפה? לא מגיע לו לקבל ספר ללא שגיאות כתיב ודקדוק? ספר שתורגם ונערך על ידי אנשי מקצוע?
    למעשה, לפי הטיעון הזה שלך את מתנגדת באופן כולל לכל מדד איכות שאינו טעם הקהל, ואין דבר כזה “מומחה” בתחום מסוים. בואי פשוט נחבר לכולנו אלקטרודות למרכז העונג שבמוח ונגמור עניין!

  2. חמיס on 8 במאי, 2012 15:39

    לא הבנתי איך כל זה קשור.

    מה שקורה זה ששתי רשתות ספרים גדולות, תוך כדי ניצול העובדה שהן שולטות גם בהוצאות ספרים, מנהלות מלחמת מחירים, שמטרותיה (ככל הנראה) הן לחנוק חנויות מתחרות, להדיר הוצאות מתחרות, ולהקטין את חלקם של הסופרים בהכנסות.

    לא טובת הקורא ולא טובת הסופר מעניינת אותן. (אם יורשה לי, טיפ קטן לחיים: אם חברה מסחרית טוענת שטובת הצרכן מנחה אותה בפעולה מסוימת – זה שקר. טובת הצרכן נכפית על חברות כשיש תחרות. אין תחרות – רע לצרכן)

  3. anonymous moose on 8 במאי, 2012 15:51

    איזו אסופה של קשקושים. זה בסדר שאת סובלת מתפיסת עולם צרה, אבל מן בראוי שתהיי מודעת לכך, במקום לנסות לשכנע את העולם שכולם בעצם שטחיים כמוך. “אמנות היא שם קוד לבידור”, פחחחחח.

  4. kenny on 8 במאי, 2012 16:17

    אבל איכות התרגום *כן* יורדת עוד ועוד. התרגום לטלוויזיה הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, משום ששם שורת הרווח הרבה יותר חשובה. במקום ששוק זה יישלט על ידי מיעוט של מתרגמים מוכשרים ומשקיענים, הוא נשלט בידי אנשים שיש להם גישה לגוגל טרנסלייט, במקרה הטוב למורפיקס, ושליטה רעועה למדי בעברית ובאנגלית. כי הם זולים.

    בנישת הז’אנר החביבה על שנינו הייתה הוצאה שהתרגומים שלה היו מתחת לכל ביקורת. את יודעת מה פתר את זה? השקעת כסף. ברגע שהם התחילו להעסיק עורך סדרה (שהוא עצמו מתרגם) פתאום עלתה רמת התרגום פלאים. זה, והמחאה הציבורית. כאשר תחת כל פורום רענן אנשים הוקיעו את אוזלת היד של אותה הוצאה, הם התחילו לשים לב. קצת כמו מה שאלכס אפשטיין מנסה לעשות לעשות עכשיו. לעורר תשומת לב ציבורית. יש לפחות מתרגם אחד שלי ידוע עליו שבתרגומיו הישנים *השמיט פסקאות שלמות*, שעדיין עובד כמתרגם.

    הנישה שלנו גם אינה דוגמה טובה מכיוון שכמות התרגומים בה קטנה. רוב האנשים שקוראים מדע בדיוני באנגלית עושים זאת מכיוון שפשוט לא מתרגמים לעברית מספיק ספרים שהם אוהבים.

  5. ג'ניה on 8 במאי, 2012 16:58

    ההוצאה אכן שיפרה את איכות התרגום והוזילה את הספרים שלה ( לפחות לא העלתה במחיר ) . כמובן שהשקעה כספית בתרגום תעלה את רמתו . מצד שני קניית מוצרים יותר יקירם תבטיח שההוצאות יקבלו יותר כסף לא שהן ישקיעו אותו בתרגום . השקעה בתרגום תעשה בעקבות לחץ ציבורי ( של ציבור לא שלם נציגים שלו כמו אלכס ) לא בעקבות העלאת מחירי הספרים לציבור הרחב. מה שאלכס אפשטיין מוקיע זה את הנגישות של הספרים כשהוא יתחיל לדרוש מחנויות ספרים להעביר יותר רווחים להוצאות ( אין שום הצדקה לעמלה של 50 אחוז ) ולא שאני אשלם יותר אני אקשיב לו

  6. זהר on 8 במאי, 2012 17:04

    כבר נאמר פה שהייחוד בספרים לעומת מוצרים אחרים הוא שלא ניתן לבדוק את ההנאה מהם לפני הקריאה. יש לפעמים אינדיקציות כמו סופר שנהנית מספריו בעבר, או הכיתוב מאחורי הספר, אבל אפילו בתוך אותה סדרה של ספרים כבר קרה שחלק מהספרים חלשים יותר.

    ספציפית לגבי התרגום, גם אחרי קריאת הספר לא כל קורא ידע להגיד האם התרגום הוא טוב או לא וזאת אף על פי שהתרגום השפיע רבות על חווית הקריאה שלו. אם הספר לא ברור לי, האם הוא היה כך במקור או שאולי התרגום הפך אותו לבלתי ברור? אולי אני מפספסת בדיחות אדירות שהיו במקור אבל המתרגם התקשה להתמודד איתן? אם אני לא קוראת מודעת לשפה ואין בידי את המקור להשוות אין לי דרך לדעת.

    הזכרת אנשים שלא המשיכו לקרוא ספרים משום שהיה קשה להשיג אותם. כמה אנשים הפסיקו לקרוא ספרים משום שהקריאה לא מספיק עניינה אותם כי הפענוח היה מסובך להם מידי? כמה אנשים כאלה יהיו אם איכות התרגומים שבידינו תהיה זהה לתרגומי גוגל שהובאו כאן?

    הדוגמאות של תרגומי גוגל שהובאו היו דוגמאות של ספרים שנחשבים ספרות מופת לא מתוך איזה סנוביזם, כאילו רק ספרי מופת ראויים לתרגום ראוי. כאשר מדובר בספרים האלה יש סבירות גבוה שהקורא מכיר לפחות את חלקם ולכן יזהה את מופרכות התרגום.

    אני מסכימה איתך לגבי הבעייתיות שבהפניה לחנויות הספרים הפרטיות. במציאות של היום, חנויות הספרים הפרטיות פשוט אינן זמינות לאנשים רבים.
    נאמר פה בשלב קודם של הדיון כי חנויות הספרים הפרטיות מבצעות שירות של לקטורה. למי שכמוך או כמוני חובב ז’אנר ספרים שאינו נחשב ה”שירות” הזה הוא בעייתי. אם בעל החנות היחידה באזור שלי חושב שמד”ב זה “שטויות של ילדים” אז הוא יביא מעט מאוד ספרי מד”ב וגם אלה יהיו ביחוד החביבים על ילדים.

  7. מיטל שרון on 8 במאי, 2012 17:44

    וואו.
    מה שניר אמר.
    פלוס
    אללה היקר, איזה קשקוש
    משל עצמי.

  8. יהונתן זילבר on 8 במאי, 2012 18:37

    כבר מזמן לא ראיתי מאמר שהיה קל כל כך להמנע מכתיבתו באמצעות קריאה קלה באנציקלופדיה. לשימושך העתידי:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Art

  9. הצוהל מיהל on 8 במאי, 2012 20:47

    הפסקתי ב-“אמנות היא שם קוד לבידור”.

  10. קרן on 9 במאי, 2012 10:00

    “העושר הספרותי בהישג יד יעלם[…]”

    למי פונים בבקשה להקפיא את הטיעון הנ”ל עד למיצוי ההיצע שסיפקו לעולם 3,000 שנות ספרות ו-500 שנות דפוס?

  11. setebos on 9 במאי, 2012 21:16

    ““העושר הספרותי בהישג יד יעלם[…]”

    למי פונים בבקשה להקפיא את הטיעון הנ”ל עד למיצוי ההיצע שסיפקו לעולם 3,000 שנות ספרות ו-500 שנות דפוס?

    אכן לא באמת צריך ככל הנראה ספרים חדשים, הוצאות שיוציאו מחדש את האודיסאה בתרגום חדש או יבוא של ספרים זרים.

    במשך עשורים רבים לא הייתה הוצאה מחודשת (שלא לדבר על תרגום) של הומרוס, דנטה, פאוסט ועוד רבים, אולי באמת הצעת החוק לא תעלים כבמעשה קסם את כל ההתקדמויות של השנים האחרונות אבל אין ספק ששלושת אלפי שנות הספרות יישארו בחנויות ספרים יד שנייה ובחדרי הרצאות אלא אם כן נדאג שימשיכו להוציא ולמכור אותן גם כיום.

    יש מקום לדיון בשאלה “איך נבטיח שהספרים יששארו זמינים ונגישים” אבל ספרים כמושג מופשט ואקטילאי אינם מועילים לאיש, ספרים במובן של ספר מודפס הניתן להשגה במאמץ סביר ומכיל את מלוא העולם הספרותי אשר בו חשק הקורא הם בעלי ערך.

  12. העלמה עפרונית on 10 במאי, 2012 10:39

    setebos, לא “ספרים במובן של ספר מודפס הניתן להשגה במאמץ סביר ומכיל את מלוא העולם הספרותי אשר בו חשק הקורא הם בעלי ערך” אלא “ספרים במובן של תוכן בעל ערך הניתן להשגה במאמץ סביר ומכיל את מלוא העולם הספרותי אשר בו חשק הקורא הם בעלי ערך”. כשם שאת רוב המוזיקה לשמיעה אישית אני צורכת היום באמצעים וירטואלים (ורוכשת דיסקים רק במקרים בהם הקניין הפיזי הוא בעל ערך נוסף עבורי), כך אין היום סיבה הכרחית לקשר בין ספר (דפים, כריכה, דפוס) לבין ספרות (תוכן).

  13. rachel on 13 במאי, 2012 13:04

    מסכימה מאוד עם רוח הדברים, גם אם לא עם כל פרט ופרט. אנשים נוטים לשכוח שמהצד השני של קיצוניות הזלזול במילה הכתובה עומדת הקיצוניות השניה של הערכת המילה הכתובה יותר מאשר את האנשים שקוראים אותה , סטייל “בשם הוורד”.
    עם כל הדיבורים על ההתדרדרות התרבותית המזעזעת הצפויה לנו כשנתחיל להתייחס לספר חלילה כמוצר ולא כפנינת אמנות שיש לנצור במוזיאונים, אני רואה בעיני רוחי את העושר התרבותי שראיתי בחנויות הספרים בארה”ב, ויכולה רק לקנא בקפיטליסטים הנבובים האלה.

פרסום תגובה