האבנט ד’ה ג’ואיש פיפל סאפרד אינאף?

פבלו רוזנברג מתכנן להופיע,למרות החרם:

אכן, תושבי אריאל נענשו מספיק.

מתוך “היתוך קר למפגרים”, cc-by-nc-sa.

30 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב 

מחקר חדש קובע: “החל ממחר תכירו את ההודעה לעיתונות”

חברים רבים שלי, שאינם מעורים בקשר בין העיתונות ליחסי הציבור, מנסים לפעמים להשחיל איזו כתבה על שקר-כלשהו שהם חושבים שעשוי לעניין את העיתונות ולעשות להם קצת כבוד כדי שיוכלו לתלות בשווארמיה. כשאני אומר להם שיכול להיות שאני מכיר עיתונאי שיעניין אותו הנושא, ושישלחו לי משהו, הם מתלהבים ושולחים מסמך של 750 מילה, שבדרך כלל לא ראוי לפרסום במקומון של מודיעין.

החבר האחרון שעשה את זה רצה שאתר חדשות מפורסם יפרסם במדור הכלכלה תקציר של עבודת התזה שלו, שקשורה קצת לתחום הסיקור. הבעיה החלה כשהוא סיכם עבודת מחקר של שנה ב-500 מילה, ולא הצליח להבהיר דבר. ואז, במלאכת שכתוב נהדרת, החלטתי להסביר לו את רזי המקצוע.

The Cucumber Challenge. איור: Josie~Anderton, cc-by

יש ארבעה דברים שהעיתונות מוכרת בעצם לבני-אנוש:

1) “תכירו את“;

2) “מחקר חדש קובע“;

3) “החל ממחר“;

4) “נינט (או כל סלב אחר) ביקר/ה ב…”

את רוב הידיעות בעיתונות, שאינן ניוז לכשעצמו, אפשר לדחוף ככה.

כך, כאשר איש יחסי ציבור רוצה למכור שטיח או כשרוצים לעשות יחסי ציבור לחנות “סיסטרז”, אפשר להשתמש בשיטת “תכירו את”, כיוון שעד עכשיו לא הכרתם, וכנראה שיש בעניין משהו שהציבור יסכים לקנות. אפשר כך גם למכור דיסקים של להקה או סתם לפרגן לקולגה; כתבות “תכירו את” הן הכתבות המושלמות לעונת המלפפונים.

רוצים למכור מוצר שאף אחד לא יקנה? בשביל זה יש את “מחקר חדש קובע“, שאפילו זכה לקטגוריה אצלנו בהיתוך; בצורה הזו, אם אתה יצרן של סיבים תזונתיים או של מוצרים עשירים בסידן, אתה יכול לזרוע פאניקה על רעלת הריון, ואם אתה משווק משקאות ללא קפאין, הגיעה העת לקדם מחקרים על הנזק בקפאין.

כתבות “החל ממחר” נועדו לספר על שינוי משמעותי כל כך, שאף אחד לא היה שם לב אם הוא לא היה קורה: ארקיע תטוס לארצות הברית, טיפולי שיניים בחינם ועוד. בעצם, כתבות “החל ממחר” נועדו לקדם את המוצר או השירות החדשני, בלי שהוא יהיה באמת חדשני מספיק כדי לעניין.

אבל האם הכנסה של הקומוניקט לאחת מהמשפחות האלה תעזור לך להכניס את האייטם לחינמון של מודיעין? ככל הנראה כן; אם הכותרת נכנסת לתבנית מסוימת, ומאפשרות לעורך לחסוך שכר סופרים של כתב ולהביאן בשם “כתב חינמון מודיעין”, זה כנראה יכנס לשם; בשביל אתרים רציניים יותר? אני מעריך שזה תלוי בעונת המלפפונים.

_______________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע, כותב את הבלוג Intellect or Insanity ומלא גילויים נאותים כרימון

26 ביולי, 2009 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת, פרסום ושיווק | 6 תגובות 

קורי נגד וואלה נגד עידו, סיבוב ראשון

בדרך כלל, כששני חברים מתווכחים על מי צודק והולכים למומחה בתחום זה לא אירוע חריג. השאלה של “מי צודק” תזכה בבירה, אולי בטיפה מעבר לזה, אבל היא לא שאלה כל כך מהותית. החל מ”האם בנימין נתניהו עמד על המרפסת בכיכר ציון כשקראו ליצחק רבין בוגד” (כן), דרך “אם תשתה קולה ואז תאכל מנטוס, האם הקיבה שלך תתפוצץ?” (בשביל זה יש Mythbusters) ועד “אם תזרוק מטבע של פני ממגדל האמפייר סטייט והוא יפגע במישהו, האם זה יגרום למותו?” (לא ידוע). לכן, כשדידי חנוך ועידו קינן החליטו לריב על הסוגיה הזו ופנו אליי לענות, לא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב על כמה השאלה מסובכת.

תקציר המקרה הוא כזה: דידי לקח טקסט מבוינגבוינג על קינדל ומאבק הסופרים בו, תרגם אותו ופרסם באותו באתר וואלה!. עידו לקח את הטקסט והעתיק אותו, מילה במילה, לבלוג שלו מבלי לתת קרדיט לדידי עבור התרגום.

עכשיו, מה יש כאן מבחינה משפטית? דידי לקח את הטקסט והעתיק אותו כיוון שהטקסט שפורסם בבוינגבוינג שוחרר לציבור תחת רשיון קריאטיב קומונס לשימוש לא מסחרי. אותו רשיון, שהוא חלק ממשפחות רשיונות קריאטיב קומונס (קראו עוד כאן) הולך נגד הכלל של זכויות היוצרים ואומר שניתן להעתיק את היצירה המקורית, לעשות בה שינויים ולפרסם אותה מחדש, והכל כל עוד נשמר הקרדיט המקורי והדבר נעשה לא למטרה מסחרית.

עידו טען כי השימוש של וואלה! הוא שימוש מסחרי ולכן דידי הפר את הרשיון.

למרות שיש לא מעט בדבריו של עידו, התשובה לכך אינה מוחלטת. ההגדרה של ‘שימוש מסחרי’ לא מופיעה ברשיון Creative Commons אלא מסתפקים שם באמירה שאין להשתמש ביצירה בכל דרך שמיועדת בצורה עיקרית ליתרון עסקי או לתגמול כספי (הטקסט המשפטי של הרשיון, סעיף 4(b)). לכאורה, וואלה! מציג מודעות ומשיג תגמול כספי מתוך הצגת הכתבה וכך על פניו הוא אמור להחשב כאתר מסחרי. אולם, הדבר אינו ברור בהכרח ולא כל אתר המציג פרסומות חייב להחשב כאתר מסחרי (וראו טור שכתבתי לפני מיליון וחצי שנה). אולם, יש כאן מאפיין נוסף שגרם לכך שההצגה תהיה, לפחות לדעתי, מסחרית: דידי קיבל תגמול כספי עבור התרגום. מאי נפקא מינה אם קיבל ישירות תוספת למשכורת על התרגום או שעשה זאת כחלק מעבודתו, מדובר ביצירה מסחרית; העובדה שמאוחר יותר קורי דוקטרו, מחבר היצירה, אישר את השימוש בדיעבד, לא מוסיפה לפרשנות.

לכן, כיוון שדידי הפר את תנאי הרשיון ועשה שימוש מסחרי ביצירה, הוא הפקיע מעצמו את הרשיון והשימוש (תיאורטית, אלמלא היתה מתקבלת הסכמתו של דוקטרו) היה מוגדר כהפרת זכויות יוצרים. לכן, כל הטענות שהולכות להיות מובאות מכאן ואילך הן תיאורטיות לגמרי ולא קשורות למחלוקת.

התרגום, שבוצע על ידי דידי, הוא יצירה נגזרת של היצירה המקורית, וככזה הינו יצירה נפרדת. את היצירה הזו לאו דווקא פרסמו תחת רשיון קריאטיב קומונס, כיוון שהרשיון לא מחייב לעשות זאת (להבדיל מרשיון cc-by-sa-nc). ולכן, לו דידי היה עושה שימוש לא מסחרי ועומד בתנאי הרשיון, הוא היה יכול לשחרר את היצירה תחת הגנת “כל הזכויות שמורות”, מה שהיה אוסר על עידו לפרסם אותה בבלוג כאן. (אגב, דידי היה יכול לעשות הלבנת זכויות יוצרים, וקודם לתרגם ולפרסם במקום לא מסחרי תחת רשיון cc-by רגיל ואז לתת קרדיט, הרשיון עצמו של cc-by-nc הוא רשיון רע מאוד)

לכן, למרות שדידי הפר את הרשיון ובפועל יצר “יצירה לא חוקית” שאין לה הורים, לעידו עדיין לא היתה את הזכות לפרסם בבלוג שלו את היצירה המתורגמת, כיוון שזכויות התרגום ‘נקנו’ ברשיון על ידי דידי, והופרו, כך שהן בכלל פקעו. דידי גם לא הכריז על בעלותו בטקסט כיוון שהוא בעצמו לא נתן לעצמו קרדיט על התרגום למרות שהוא ערך את הטקסט, מה שגרם לכך שניתן היה לחשוב כי דוקטרו בעצמו תרגם את הטקסט ושלח לוואלה!, ושחרר אותו תחת אותו רשיון.

לכאורה (בלבד), דינה של היצירה המתורגמת הוא בפח הזבל של היצירות העזובות (ולא יצירות יתומות) שיוצריהן יצרו אותן מהפרות זכויות יוצרים אחרות. יצירות כמו Hey של הפיקסיז, שהופרו על ידי ליטל מייזל כאשר זו ערכה סרטון בו היא עושה ליפסינקינג לצלילי השיר; האם מייזל, שהוסיפה ליצירה לא מעט, היתה יכולה לתבוע על הפרת זכויות היוצרים שנעשתה כאשר הבמאי קווין סמית’ החליט לערוך לה מחווה? לא, מייזל בנתה את זכויות היוצרים שלה על יצירה אחרת, ולא יכולה לקנות אותן עכשיו (וראו גם).

אז מה יש לנו כאן? דידי הפר, לכאורה, את הרשיון וקיבל אישור בדיעבד, עידו טעה ולקח טקסט יתום ופרסם אותו, וכולנו למדנו שכשנותנים לעורכי דין לדבר זה לא נגמר בפחות משבע-מאות מילים, לא משנה מה.

אז מה פסק הדין? אם הייתי צריך להכריע במחלוקת בצורה רצינית, הייתי חייב להגיד ששני הצדדים טועים, כל אחד במקום אחר, מה שגרם לנו לטראגדיה של טעויות, שאפשר לפצות עליה בארוחה. הפרטים יתואמו מראש.

יהונתן קלינגר הוא עורך דין שעוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. בזמנו הפנוי הוא דואג להיות אדם טוב ולהלחם בצנזורה באינטרנט ואפילו לעזור לאנשים כמו עידו לפתור סכסוכים.

28 בפברואר, 2009 | בנושאים: 404, זכויות ויוצרים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עורכדינים, תנאי שימוש | 11 תגובות 

← לדף הקודם