הנני הנהג // ווייז הסירה אחריות מטעות הניווט של החיילים כבר בשלב ההתקנה
כנראה שהשקר הנפוץ ביותר שלנו, אחרי “איני הנהג”, הוא “קראתי והסכמתי לתנאי השימוש”; אבל מאורעות היום החולף כנראה הסבירו לנו מדוע כה חשוב כן לקרוא את תנאי השימוש, גם אם אתם לא מסכימים להם. הסיפור הוא פשוט: שני חיילים יצאו לדרך, חישבו מסלול ועברו דרך מחנה הפליטים קלנדיה כיוון שזה מה שאפליקציית הניווט ווייז הורתה להם לעשות; במהלך ביקורם במחנה הפליטים הם היו קורבנות ללינץ’; חייהם ניצלו, פלסטיני אחד נהרג, פלסטינים וחיילים נפצעו והרכב הושמד.
גוגל, הבעלים של ווייז והשליטה האלמותית בגלקסיה, הסירה מעצמה אחריות. בתגובה לדיווחים בתקשורת מסרה החברה כי החיילים כיבו את הגדרת ברירת המחדל, המונעת נסיעה באזורים מסוכנים/אסורים לנסיעה, וסטו מהמסלול המוצע על ידי האפליקציה, ולכן נכנסו לאזור אסור בנסיעה.
אבל ווייז ממילא פטורה, כמובן, מאחריות. סעיף “הגבלת אחריות וחבות” בתנאי השימוש של ווייז קובע כי “ווייז מספקת את השירות והתוכן על בסיס “כמו-שהוא” ו”כפי שהוא זמין”. הם [השירותים והתוכן; י”ק] לא יכולים להיות מותאמים לצרכיו של כל אחד ואחד. אנו מסירים כל הצהרה ואחריות, מפורשת או משתמעת, בנוגע לשירות [ …] ווייז [ורשימה ארוכה של אנשים; י”ק] לא תהיה אחראית לכל נזק ישיר, עקיף, אגבי, או תוצאתי, או לכל נזק אחר והפסד (לרבות אבדן רווחים ואבדן מידע), הוצאות, ותשלומים [מכל סיבה שהיא]”.
על הסעיף הזה כולנו חתמנו והסכמנו לו; לא רק בווייז. אני אישית כתבתי את הסעיף הזה בכל אחד מתנאי השימוש שכתבתי עבור לקוחות בשנים שבהן אני עובד כעורך דין. אני לא מכיר תקנון שבו אין את הסעיף הזה. הסעיף הזה סטנדרטי וסביר לגמרי כאשר אנחנו מקבלים מוצר בחינם: מה שבחינם לא מיועד לבוא עם אחריות (אבל לו זה היה תלוי בעורכי דין, גם גבינה צהובה היתה מגיעה עם הסכם שימוש).
אבל השאלה שמעניינת כאן היא מתי הסעיף הזה יהפוך להיות בלתי סביר: האם הוא בלתי סביר כשהתוכנה עולה כסף? לא, גם ההסכמים של מיקרוסופט מכילים סעיף כזה לתוכנות בתשלום. האם הסעיף יהיה בלתי סביר כשמדובר בתוכנת ניווט לרכב? כנראה גם לא. האם זה יהיה בלתי סביר כשמדובר על ציוד רפואי? ובכן, כנראה שכן.
עכשיו, אני לא אומר שתפסיקו להסכים להסכמים האלה, אלא רק שכדאי מאוד שתתחילו לקרוא אותם. בפעם הבאה שתגמרו בקלנדיה ויציתו לכם את הרכב, לא תוכלו להגיד שווייז אחראית. היא אינה הנהג.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. הוא קרא להעלות את שר התחבורה ישראל כץ על אוטובוס בגליון יוני 2014
מעלים את שר התחבורה ישראל כץ על אוטובוס // יהונתן קלינגר
היוש ישראל כץ, שר התחבורה היקר שלי.
קראתי הבוקר שמשרד האוצר מעוניין לתמרץ עובדי מדינה להגיע בתחבורה ציבורית לעבודה וחשבתי לעצמי: מתי בפעם האחרונה אתה הגעת בתחבורה ציבורית לעבודה?
אז נכנסתי לגוגל מפות ואמרתי: אולי ננסה לבדוק איך מגיעים ממקום מגוריך, כפר אחים, למשרד התחבורה בירושלים. גוגל מפות הודיע לי שאין קו כזה.
ואז חשבתי לעצמי: ישראל, ותרשה לי לקרוא לך ישראל, בוא נבלה יחד אתה ואני יום אחד בו אתה תסע בתחבורה ציבורית לעבודה ותנהל את כל הפגישות שלך עם אנשים באמצעות המערכת שאתה אמון עליה. בא לך על זה, ישראל?
[עוד בנושא: שר התחבורה מדבר על החטופים, לא מדבר על טרמפים ותחבורה ציבורית]
אני מבטיח לך, שאם אתה תעביר איתי יום אחד כזה, שבו אתה תגיע מכפר אחים לירושלים, תסע לאיזו חנוכה של מחלף בדיר אל כפכפא, תנהל פגישה בתל-אביב ותקנח באירוע אישי באולמי בון-בון בראשון לציון, ואז תשוב הביתה באיזור השעה חצות, כמו שאתה מנהל יום רגיל, אני לא אתלונן על התחבורה הציבורית במשך כל הקדנציה שלך.
הדיל הוא כזה: אתה תתן לי לבחור יום אחד בלוח השנה שלך, ואנחנו ננהל אותו ביחד בתחבורה ציבורית: בלי רכב פרטי, בלי מוניות – רק אוטובוסים, רכבות והליכה ברגל.
אני, וכל מי שישתף את הסטטוס הזה, לא יתלונן על שום דבר אחר שאתה תעשה במהלך הקדנציה.
יש דיל?
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. הוא כתב על לתת את מפתחות הדירה לרשות השידור בגליון ספטמבר 2013
מעכשיו לא תצטרכו לשלם אגרה; רק תנו לרשות השידור מפתחות לדירה שלכם // יהונתן קלינגר
טלוויזיה בסלון וינטג’. צילום: vita khorzhevska / Shutterstock
מחקרים רבים מנסים לענות על השאלה “כמה הפרטיות שלנו שווה?”; חלקם יצאו כמחקר אמפירי שבדק כמה אנשים מוכנים לחשוף מידע על מנת לקבל הנחות, וחלקם בודקים סוגיות תיאורטיות יותר כמו השווי למפרסמים. אבל, בפרקטיקה, כולנו יודעים שהשווי של הפרטיות שלנו הוא שווי יחסי; בכל נסיבה אנחנו נותנים ערך שונה לפרטיות שלנו, וזה בעיקר תלוי בשאלה האם באמת זו הפרטיות שאנו מוותרים עליה, או תחושת השליטה במידע עלינו.
לכן, המקרה של הפשרה בנושא אגרת הטלוויזיה הוא מסקרן [פסק דין, קובץ PDF]. בשנת 2011 סיימה מדינת ישראל לשדר שידורים אנלוגיים (כאלו שקלטתם עם אנטנה על הגג), וכיום, את שידורי הערוץ הראשון (יש לקרוא He-Artu-tz Ha-Rishon, לא “ערוץ אחד”, ולא “ערוץ אחת”) ניתן לקלוט בשלוש דרכים בלבד: על ידי ממיר DTT (או DVB-T, מה שנקרא בעגה “עידן פלוס”), על ידי שידורי הכבלים של Hot או על ידי שידורי הלווין של Yes.
בעקבות התיקון פנו אי אלו אנשים לרשות השידור וטענו: מכשיר הטלוויזיה שנמצא בביתי אינו מסוגל לקלוט את שידורי הערוץ הראשון, ועל כן איני אמור לשלם את האגרה; אחד אפילו גרר אותם לבית המשפט וניצח בטענה הזו (הפ 6411-09-11 קולנוע חדש נ’ רשות השידור). הסיבה לכך היא חוק רשות השידור, בגדול: החוק חל רק על “מקלטי טלוויזיה”. הבעיה היא שטלוויזיה שלא יכולה לקלוט היא לא באמת טלוויזיה. לכן, פנו בתובענה ייצוגית כנגד רשות השידור, בדרישה כי זו תחזיר את הכספים ששילמה, וכי זו תפסיק את הגביה. אתמול, באמת, הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה חלק מהסכומים יוחזרו, ולפיה הרשות תחדל מלגבות אגרה ממי שאין לו ממיר, בסופו של דבר.
מטרתו של כלי התביעה הייצוגיות הוא לתגמל מישהו ללכת לבית המשפט במקומכם, כי אין לכם תמריץ אישי. במקרה שלנו, אגרת הטלוויזיה היא כמה מאות שקלים בשנה. אף אחד לא אמור ללכת, לשכור עורך דין, לעמוד בתור, ולדאוג לעצמו. לכן, בחוק תובענות ייצוגיות, דאגו לשני צ’ופרים למי שמרים את הכפפה (ואולי אפילו מייצר אפיק הכנסה נאה): הראשון, הוא שהוא מקבל “גמול תובע”, כלומר סכום יפה עבור העובדה שהוא הרים את הכפפה; השני, שגם עורכי הדין שלו מקבלים “גמול תובע” דומה.
כאן עולה “בעיית נציג”: התובע שלכם (לפעמים) חושב יותר על גמול התובע שלו ופחות על טובת הקבוצה, ולפעמים הוא סתם מפסיד. נדמה לי שבפשרה הנוכחית עם רשות השידור, הציבור הפסיד על חשבון התובע. אם תקראו את מסמך הפשרה, תראו שעל מנת לקבל את הפטור מאגרת הטלוויזיה (שאינכם חייבים לשלם, כי אינכם מחזיקים מקלט), אתם חייבים להרשות לעובדי רשות השידור להיכנס לבית שלכם; כן, אלה אותם עובדי רשות שמתנהגים כמו אחרוני הבריונים, בטענות של “איזה חנות יפה יש לך, אולי כדאי שתשלם לשירותי ההגנה משריפות שלי? שסרחו בעבר, עיקלו רכבים לחייבים במחסומי פתע ורצו גם לקבל עוד ועוד מידע מספקיות תקשורת אחרות. כן; לאנשים האלה אתם נותנים רשות מלאה להיכנס לבית שלכם.
לא בתיאום מראש, לא בזמן סביר, אלא להיכנס לבית שלכם. מה זאת אומרת? זה אומר שאם את ובן הזוג שלך באמצע מעשה אינטימי במיוחד, ואתם לא רוצים לתת לאף אחד להיכנס, אז אתם עדיין חייבים לתת להם, אחרת תצטרכו לשלם אגרה. עכשיו, אתם יכולים לומר “אם אני לא מחזיק מקלט טלוויזיה מה יש לי לדאוג?” והתשובה לכך תהיה כמובן שאתם מוזמנים גם לתת אצבע למאגר הביומטרי באותה העת; אבל בגדול, התשובה היא שאין לרשות השידור שום זכות להיכנס לבית שלכם בכל עת. הרי חלה עליכם גם חובה לשלם מס הכנסה, אבל זה לא אומר שאם אתם טוענים שאתם לא עובדים אתם צריכים לתת לרשות המס את השם והסיסמה לחשבון הבנק שלכם; יש לכם חובה לא לגנוב, אבל זה לא אומר שהמשטרה יכולה להיכנס אליכם לדירה בכל רגע. אז מדוע רשות השידור רוצה להיכנס לבית שלכם?
ובכן, המטרה שלי היא לא להיות קונספירטור. אני לא צריך לומר, סתם לדוגמה, שאחרי שהמשטרה סיפקה שוטרים לפעילות לא חוקית של מחסומי גביית אגרה, היא עשויה לבקש מרשות השידור להחזיר לה טובה; התפקיד שלי הוא להיות ריאלי, ולומר לכם שבסופו של דבר, ההסכם משקף את איך שרשות השידור רואה את המרחב הפרטי שלכם. מבחינתה, אתם בסך הכל מפריעים לה, והיא מעדיפה שתהיו אשמים עד שמוכח אחרת, ולא ממש סופרת את הפרטיות שלכם. חבל שבהסדר לא השתקפו יותר סוגיות של פרטיות וחזקת החפות.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity
עכשיו ברשתות השיווק: הפרטים האישיים שלכם
איזה מידע אוספות עלינו רשתות השיווק, האם הן שומרות על החוק ועל הפרטיות שלנו, והאם החסכון בהצטרפות לחברות במועדון הלקוחות מצדיק את המחיר? התחקיר של עו”ד יהונתן קלינגר ושלי מתפרסם בגליון ספטמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס.
אחרי הקיפול תמצאו את תקנוני מועדוני החברים של הרשתות שנסקרו –שופרסל, מועדון You של מגה, טיב טעם, רמי לוי, כמעט חינם ו-ויקטורי.
סופרים, עזבו את חוק הספרים – תבעטו במו”לים וצומטסקי!
רני גרף כתב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך פספס את הפואנטה. הבעיה בקיצור, למי שלא מכיר: בישראל, מה לעשות, פועל בעשור האחרון דואופול צומטסקי הבעייתי, שמורכב מרשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים. בגלל הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי “ארבע במאה” שפוגעים, בסופו של דבר, בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים, ואת גרף, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.
אלא שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם, היא לא בעיה של חנויות הספרים – היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש”אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל”. כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.
גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם שבו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו”לים שאצל רובם חלקו של הסופר מגיע מ”רווחי” ההוצאה לאור, ועל כן פעמים רבות, כאשר יש “מכירה מיוחדת”, חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמה, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים שלהם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר ב-40 אגורות לעותק בערך. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מחזיק בהסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.
הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוזיקה, הם יצליחו לנצח את המו”לים ואת חנויות הספרים. מה לעשות, מו”לים, כמו חברות התקליטים, אינם נחוצים בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב – הוא כבר משתנה, והוא הולך להמשיך ולהשתנות בדיוק כמו שוק המוזיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו”לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.
בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. עשור עבר, ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר, וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. כשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו”לים ושל חנויות הספרים. הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.
אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו”לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד “חלק של המו”ל” ו”חלק של הרשת”; החלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו”ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity, שם התפרסם הפוסט במקור. קלינגר טחן לאבקה את שקרי עלון תעודת הזהות החכמה בגליון ינואר 2012
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
המאגר הביומטרי: אגדות ושקרים בעלון פרסומי
בחודשים הקרובים, ככל הנראה, כשתגשו למשרד הפנים, יבקש מכם בצורה יפה ומנומסת הפקיד לתת את טביעות האצבע שלכם ולחייך יפה למצלמה כדי לקבל תעודות חכמות. לצורך כך הפיקה רשות האוכלוסין וההגירה עלון שכותרתו “מתקדמים לתיעוד חכם: שותפים למהלך לאומי”. אלא, שיש כמה דברים ששוכחים לומר לכם בחוברת, שכל מטרתה להציג איזה נפלא יהיה אם המדינה תחזיק עליכם מידע שיוכל, בסופו של דבר, להסתובב באינטרנט ביחד עם שאר המידע שהמדינה כבר אספה עליכם.
אני יודע שלשבת ולענות לטענות של משרד הפנים מקבע אותנו לשיח שהם הציגו, ולכן אני רוצה קודם להציג את הגירסה שלנו: כדי לנהל תיעוד חכם לא צריך מאגר ביומטרי; את זה לא אני אמרתי, אלא מבקר המדינה אמר פעם אחר פעם, כשכתב בדוחות שלו, ביחד עם דיווח על דליפת מרשם האוכלוסין, כי אין צורך להצמיד את התעודות החכמות עם מאגר ביומטרי. השימוש היחיד למאגר ביומטרי הוא להעביר למשטרה, לשב”כ ולרשויות אחרות את המידע האישי ביותר שלכם, כדי שהם ישתמשו בו ביד חופשית.
אז בואו נתחיל לפרוש את שקרי משרד הפנים, ראשון ראשון ואחרון אחרון.
“מדינת ישראל תחל להנפיק תעודות זהות ודרכונים חכמים מדגמים חדשים ועמידים בפני זיוף”. ובכן, כן. תעודות הזהות הנוכחיות במצב כל כך רע, שאפילו כרטיס הסטודנט או כרטיס הספריה שלכם קשה יותר לזיוף. אבל, שני דברים קטנים: הראשון הוא שאת תעודות הזהות החכמות באותו הסגנון כבר זייפו לפני מספר שנים. קבוצת האקרים בשם THC זייפה את הדרכון הביומטרי של אלביס פרסלי ועברה איתו במעבר גבול. אז כן, כבר בכותרת משקרים לכם. כן, התעודות יהיו קשות יותר לזיוף, אבל הבעיה השניה היא בעצם בכך שאכן, התעודות קשות לזיוף, אבל מה שלא קשה לזייף היא הביומטריה שלכם. עו”ד אפי פוקס הצליח כבר לזייף את טביעת האצבע של עצמו ולעבוד על מאגר ביומטרי אחר, של לשכת התעסוקה. אז כן: מרגע שטביעת האצבע שלכם מזהה אתכם, אז אין על מה לדבר: קל לזייף טביעת אצבע, קשה לזייף תעודה.
נמשיך עם השקרים; “מדי שנה אובדים ונגנבים למעלה מ-130,000 תעודות זהות ולמעלה מ-22,000 מסמכי נסיעה”. אכן, יש ספקות לגבי המספרים האלה והם משקפים גם תעודות שהושחתו, או שסתם התיישנו, וגם לא ממש משקפות את מספר התעודות הגנובות, אבל מה ששוכחים לומר הוא שגם בלי המאגר הביומטרי אפשר לטפל בתעודות הגנובות והאבודות (זוכרים: קשה לזייף את התעודות, אז אם הן אבדו הן חתיכת פלסטיק לא שימושית).
הפסקה השניה היא שממשלת ישראל עוסקת מזה שנים בנסיון להחלפת תעודות הזהות ומסמכי הנסיעה. וזה נכון; מבקר המדינה כבר התריע כי המדינה גוררת את תהליך ההנפקה הרבה מעבר לצורך. ואתם יודעים מה הסיבה לכך? ובכן, התעקשותו של משרד הפנים להקים מאגר ביומטרי ולא רק להנפיק תעודות חכמות. באחד הדיונים בכנסת אמר מאיר שטרית, שהיה פעם שר הפנים, כי “יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולומר למה לי מאגר… יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולומר שבעצם למה לי מאגר, אני רוצה לעשות כותרות, אני אפיק תעודות זהות… אני למרות זאת החלטתי – אפשר להפיק תעודות בלי מאגר מיידית כמעט – כן ללכת להקמת מאגר עם העיכובים”. כלומר, מדוע מדינת ישראל מעכבת? כי היא רוצה להחזיק את הפרטים שלכם במאגר מרכזי. אמרו מעתה: המדינה הפקירה אותנו לאורך שנים כדי להביא אותנו למצב כזה, ורק כדי שעכשיו יכריחו אותנו לתת את טביעת האצבע.
אז מה באמת יתרונות התיעוד החכם? ובכן, היתרון העיקרי הוא בתעודות החכמות ולא במאגר הביומטרי. אכן, באמצעות תעודות חכמות אפשר לבצע לא מעט פעולות מול משרדי הממשלה. אלא, שביחד עם היתרון הזה מגיעה הסכנה הבלתי נמנעת של המאגר. המאגר הוא פגיעה ממשית בפרטיות. אכן, אתם מכירים מאגר שלא דלף? כבר היום מרשם האוכלוסין שלנו מסתובב באינטרנט, אבל לא רק זה: תחשבו רגע על השירות הצבאי. אתם זוכרים כמה היה קל ללכת לחבר בבקו”ם כדי לדעת מה הקב”א והדפ”ר של כל אחד? עכשיו יהיה קל באותה המידה לגורמי פשיעה ללכת ולקבל את טביעות האצבע שלכם.
אז במה שונות התעודות החכמות מהתעודות הקיימות? כן. התעודות יותר בטוחות. אבל כמו שאמרנו, גם הן לא בטוחות לגמרי מזיוף. היתרון העיקרי שלהן הוא בכך שאם אבדה תעודה, אפשר לבטל אותה מרחוק. העניין הוא אבל, שלא צריך מאגר ביומטרי בשביל זה, והמדינה דוחפת לכם את המאגר בכח.
כיצד אפשר לקבל תעודה חכמה? בשביל לקבל תעודה חכמה תצטרכו לנדב למדינה את המידע הביומטרי שלכם. בחודשים הקרובים פקידי משרד הפנים הולכים להפעיל עליכם לא מעט לחץ, ולהתעקש שתתנו את המידע. אתם צריכים לזכור שלאותו פקיד יש אינטרס שתתנו את המידע. מידע שהמדינה מחזיקה לא ימחק ככל הנראה לעולם, וכמה שיותר אנשים יתנו את טביעת האצבע שלהם, כך יפחת הסיכוי שהמדינה תתפכח ותגיד “אנחנו יכולים גם לתת תעודות חכמות בלי מאגר ביומטרי” ולתת לכם להנות מבטחון רב יותר גם בלי לשמור את טביעות האצבע שלכם.
מה יעשה במידע הביומטרי? המידע ישמר במאגר שתהיה גישה אליו, בסופו של דבר, לכמה עשרות אלפי עובדי מדינה ועובדי קבלן. אז מה הסיכוי שהמידע הזה לא יסתובב באינטרנט? אפס. אבל את זה לא אני אומר, אומר את זה משה בסול, מי שהיה ראש יחידת אבטחת מידע במשרד ראש הממשלה. גם בסקר אובייקטיבי שביצע מכון “מאגר מוחות” התגלה ששני שליש מהציבור מאמינים ששהמאגר ידלוף לגורמי פשיעה. אז למה כן לתת?
מה המאגר הביומטרי ומה תפקידו? גם כאן משקר משרד הפנים, שאומר שהדרך היחידה למנוע מזייפנים וגורמי טרור לנסות לגנוב את זהותך היא מאגר. ההיפך: יותר קל לזייפנים לגנוב את הזהות אם היא מאוחסנת במאגר (זוכרים: יש את מרשם האוכלוסין באינטרנט). רשימה ארוכה של מומחים באו והציעו למשרד הפנים לשמוע דרכים אחרות, אבל זה לא הסכים. ככה, בצורה פשוטה, מפקירים אתכם.
כיצד יאובטח המאגר? גם כאן מעיפים עלינו שקרים יפים. אכן, המידע במאגר יוגדר “סודי ביותר”, אז מה? המידע במרשם האוכלוסין הוא לא סודי? מעבר לזה, אתם יודעים מה עוד היא המטרה של ההגדרה כסודי? המאגר הביומטרי לא כפוף לחוק חופש המידע. כלומר, אנחנו כציבור לא נדע אפילו אם המידע שלנו דלף ומה עובדים מושחתים עשו איתו. מעבר לזה, אם לאף אחד לא תהיה גישה למאגר, אז איך בדיוק ישתמשו בו כדי לזהות אנשים? השקר הדק של “לאף אחד אין גישה” לא עומד מול מאגר שיצטרך לטפל בעשרות אלפי בקשות כל יום.
ואז משרד הפנים כותב “מה קורה בעולם”. שום דבר ממה שכתוב שם לא ממש נכון: באף מדינה בעולם לא מכריחים את כל האזרחים לתת גם את טביעת האצבע וגם את צילום הפנים. הסיבה לכך? זה פשוט לא נחוץ. אין אף מדינה דמוקרטית שצריכה מאגר ביומטרי של אזרחים, אלא רק של פושעים. בעולם אכן מנפיקים תעודות זהות חכמות, כמו שהיה יכול להיות בישראל לפני עשור אם לא היו מתעקשים להגניב לנו את המאגר הביומטרי.
להפצת מאמר זה בפורמט של עלון הקליקו כאן והורידו גירסת פידיאף. טקסט: יהונתן קלינגר. גרפיקה: הגר צימרמן ביקובסקי. הפקה: עידו קינן.
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. קלינגר כתב על המאגר הביומטרי שאינו אתר קופונים בגליון ינואר 2012
תירגעו, המאגר הביומטרי הוא לא אתר קופונים
שלשום הוציאו ראשי המאגר הביומטרי הודעה לעיתונות בה הם מבהירים מדוע המאגר הביומטרי הוא לא אתר קופונים, ואין שום סיכוי בחיים שהוא יפרץ. אני מסכים איתם רק בחצי מהאמירה: המאגר הביומטרי הוא לא אתר קופונים. מעבר לכך שהנסיון של גון קמני, ראש המאגר הביומטרי, בתור הממונה על אבטחת מידע בלאומי קארד היה אמור להרגיע אותנו שהוא, כממונה על אבטחה, בדק, בחן ושמר על כך שאתרי קופונים אשר סלקו את כרטיסי האשראי של לאומי קארד עומדים בתקני אבטחה, ואם הוא לא עשה זאת, מה הוא יעשה עם טביעות האצבע שלנו, עולות כמה תהיות בנוגע לשאלת ההשוואה בין המאגר הביומטרי לאתר קופונים. לצורך הנוחיות בלבד, הנה ההשוואה שלי:
באתר קופונים יש שלושה-ארבעה אנשים עם גישה למאגר המידע, במאגר הביומטרי מדובר על כל שוטר במדינת ישראל וכל עובד של משרד הפנים. כזכור, למאגר הביומטרי תהיה גישה לכל שוטר, לכל עובד של משרד הפנים, לעשרות עובדי הרשות הביומטרית, לשב”כ ולמוסד ולמי יודע מי עוד.
באתר קופונים יש רק את כרטיסי האשראי שלנו, שאפשר להחליף, במאגר הביומטרי יהיו צילומי הפנים שלנו וטביעת אצבע; לא משהו שאפשר להחליף. כן, השאלה היא מה עדיף שידלוף? טביעת האצבע שלנו וצילום הפנים שלנו, שאי אפשר להחליף אם הם הולכים לאיבוד באינטרנט, או את כרטיס האשראי, שמבוטח על פי חוק כרטיסי חיוב?
באתר קופונים יש תקנים בינלאומיים לאבטחת מידע שחייבים לעמוד בהם, כללי אבטחת המידע של המאגר הביומטרי חסויים ואסור לדבר עליו. כן; אתר קופונים הדליף מידע. האתר לא ממש שמר על הבטחון שלנו, אבל איך אפשר לדעת את זה? חברות האשראי אמורות לפקח על עמידה בתקני PCI, סטנדרט בינלאומי ומקצועי שפתוח להערות הציבור. לעומת זאת, חוק המאגר הביומטרי קובע שכללי אבטחת המידע של המאגר יהיו חסויים ולאף אחד לא תהיה האפשרות לצפות בהם.
באתר קופונים אתה לא חייב להרשם, למאגר הביומטרי אתה חייב לתת את טביעת האצבע שלך. נכון, לפעממים העסקאות באתרי הקופונים כל כך משגעות שאתה חייב לרשום עצמך לאתר, כי אף אחד לא יכול לוותר על צימר מפנק בצפון הארץ במחיר כזה, אבל בניגוד למבצעים האטרקטיביים, למאגר הביומטרי אתה חייב להרשם, ואתה לא מקבל צימר בצפון, כמובן.
לאתר קופונים אתה יכול להרשם עם פרטים מזויפים וכרטיס אשראי חד-פעמי, או לשלם בPayPal, במאגר הביומטרי לא. כן; אף אחד לא מכריח אותך לתת לאתר הקופונים את השם האמיתי שלך ואת תעודת הזהות שלך, במיוחד אם אתה משלם עם PayPal או עם כרטיס אשראי חד פעמי שקנית בדואר. אבל במאגר הביומטרי אתה קצת תצטרך את זה; אתה תהיה חייב לתת את הפרטים האמיתיים שלך, ולרשום “ישראל ישראלי” לא תמיד אפשרי.
אז עכשיו, אחרי שהמרגיע הלאומי אמר את שאמר, אני באמת הרבה יותר רגוע. המאגר הביומטרי לא ידלוף כי הוא מאובטח ברמה 11, בדיוק כמו שחשבו מפעילי אתר הקופונים, ובדיוק כמו שחשבו כל אחד מהמנהלים של מאגרי מידע שדלפו.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa. קלינגר כתב פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום בגליון נובמבר 2011
יש כסף בכתיבה באינטרנט? פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום
בשבוע האחרון שצפה הבלוגוספרה זעם וביקורת על רענן שקד, העיתונאי שכתב על כך ש”אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם […] האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר”; על דבריו כתבו לא מעט פרשנות, של רן הר-נבו, יובל דרור ובועז כהן, לדוגמה. בניגוד לטענות של הבלוגרים על כך שהמצב לא צריך להיות כך ומשקף את התדרדרות העיתונות וש”היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם”, כדברי בועז כהן, אני רוצה להציג את התזה ההפוכה.
היום יש הרבה אנשים שמוכנים לשלם על כתיבה לבלוגרים; עידו קינן סיפר על צורת פרנסה אחת של בלוגר, כתיבת פוסט שבו הוא מדבר בצורה קשורה למחצה על רכב ונותן קישור לאתר אינטרנט המקדם אירוע מסוים.
קינן הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית, עושים מנשוא התשלום בדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של “יד רוחצת יד” שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמה, התעמת עם היחצ”ן רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד על הפרשה כאן).
עכשיו, כבר הפרכנו את התיאוריה של שקד: יש מי שישלם על כתיבה, השוק השתנה ומי שכותב טוב דיו יקבל הצעות לתשלום עבור כתיבתו. הקוראים, מנגד, מקבלים תוכן בחינם שהוא לפעמים איכותי במיוחד. אבל, מה נוצר כאן? נוצר כאן הסדר מושחת. מדוע? לורנס לסיג מסביר בספרו “Republic, Lost” בדיוק על הסדרים מסוג זה, בהם תשלום מתקבל על דיעה מסוימת, שהם יוצרים הנחה מראש של שחיתות גם אם אין שחיתות בפועל. הוא מביא לדוגמה את הניסויים שנועדו לבחון האם החומר BPa מסוכן או לאו; הוא טוען שכי יש מחקרים שנוטים לכאן או לכאן, אבל מבין המחקרים שמומנו על ידי גורמים שייצרו את החומר, אף מחקר לא מצא כי הוא מסוכן. כעת, יכול להיות שהחומר הוא מסוכן או לא, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על חוות דעת של מי שמקבל תשלום עבור ייצור החומר?
ההסדר הזה לא ייחודי לבלוגרים או למדענים: קבלת תשלום יוצרת הטיה מובנית גם בתקשורת מוסדית, שנשענת על מפרסמים. מאז רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר, כל פרסום בעיתון הנוגע לרשת שופרסל שהיתה בבעלותו מתחיל בסיקור ביקורתי: ברור לנו שעיתון לא יסקר בצורה שלילית את בעליו, כמו שבלוגר לא יסקר בצורה שלילית חברות שמשלמות לו כסף עבור כתיבתו.
נחזור לרגע לתשלום על כתיבה. האם הדבר שונה בהרבה ממכירה של פרסומות? האם פרסומות משפיעות על תוכן או לא? ובכן, לתשלום ישיר לבלוגר יש מספר יתרונות על כותב אשר עובד עבור מערכת בשכר. אני יודע שהדבר נשמע מושחת, אבל קבלה ישירה של הכסף חוסכת לנו מספר מתווכים באמצע. אם נשווה בין שקד, שמקבל תשלום מגורם מסחרי (ידיעות אחרונות) שמקבל תשלום מגורמים אשר יש להם אינטרס בכתיבה מערכתית מסוימת (המפרסמים), אז אכן, שקד מרחיק עצמו מהאינטרסים, אבל הוא גם מושפע מהם. מנגד, לא מעט גורמים גוזרים קופון בדרך ומגדילים את עלויות העסקה לצורך השפעה על הכתיבה של שקד (וקראו דוגמה מעניינת על הקשר בין סיקור עיתונאי לפרסום). כך, בלוגר שמקבל כסף ישירות דווקא חוסך את העלויות בדרך וגורם לכך שהשוחד הישיר יהיה גלוי (“גורם X שילם לי Y ש”ח כדי לכתוב זאת”).
אז אכן, מה ששקד מתרעם עליו הוא אותה השטחה של האינטרנט: אבדן של מתווכים ומאכערים שגוזרים את רווחיהם מהכתיבה המיוחצנת. כן, יש דרך להרוויח מכתיבה, אלא שיש לא מעט אנשים שמעדיפים לא להרוויח מהכתיבה, אלא לכתוב בלי אינטרסים, וזאת תוך ויתור על תשלום. שקד, מנגד, יכול תמיד למצוא לו פטרון שיממן את הכתיבה שלו ולוותר על מי שגוזר את הקופון בדרך.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט הוזמן מקלינגר תמורת 300 שקלים, שהוצעו לעידו קינן על ידי חברת קומברסיישן כדי שיכתוב פוסט ממומן על תערוכת רכב. הכסף ייתרם לעמותת אשנ”ב
ביבי הוא “יש לי יש לי” מהקומדי סטור
יש מבחן למתי בדיחה מתחילה להיות לא מצחיקה; בדרך כלל, אם מדובר בבדיחה פנימית של מספר מצומצם של אנשים, הבדיחה הופכת להיות לא מצחיקה ברגע שהיא עוברת טרנספורמציה שמוציאה ממנה את הנקודה העיקרית. בדיחה, בסופו של דבר, היא מם חי לכל דבר, הבדיחה עוברת מוטציה בכל פעם שהיא מסופרת. התהליך הוא פשוט: לבדיחה יש מספר ונמענים, הנמענים מקשיבים ומעבירים את הסיפור, בדרך כלל עם וריאציה כלשהיא, לציבור. בדיחות וסיפורי עמים עוברים הרבה מאוד שינויים גנטיים עד שהן משתנות וסיפורים מקבלים חייב משל עצמם.
בשנות התשעים של המאה הקודמת שלט צביקה הדר בהומור הישראלי ביד רמה עם תוכנית ה’קומדי סטור‘; בדיחות ה”יש לי יש לי” של אסף אשתר הציגו את הדרך בה גנטיקה הומוריסטית נוצרת: המספר הראשון מספר בדיחה, בדרך כלל בדיחה במשפט אחד אשר אינה מצחיקה במיוחד, אך בנויה על משחק מילים. לאחריו, המספר השני מבצע טרנספורמציה ומשנה את הבדיחה למשחק מילים אחר וכך גם השלישי. המספר הרביעי, מר “יש לי יש לי”, שמרגיש צורך לשתף את חבריו ולהיות גם חלק מהמשחק, לוקח את הבדיחה שלא הבין בה את משחק המילים ויוצר בדיחה אחרת, שאינה מצחיקה.
באותו הרגע, לאחר הבדיחה, הופך ‘יש לי יש לי’ לבדיחה עצמה.
קשה לומר זאת, אבל אמש הראה בנימין נתניהו הפך ל’יש לי יש לי’. לפני כשבוע, לאחר עסקאת גלעד שליט. באותה העסקה, לא הורשו צלמי עיתונות לצלם את רגע שחרורו של שליט, והתמונות סופקו על ידי לשכת העיתונות ועל ידי דובר צה”ל. אחת התמונות, שתעדה את רגע החיבוק בין שליט לאביו, היתה כזו בה צלמו של ראש הממשלה, נתניהו, בלטה למרות היות התמונה אישית. מתוך רצון ללעוג על הבחירה בפרסום תמונה זו החל מם, בדיחה פנימית, בה צלמו של נתניהו צורף לתמונות היסטוריות, משל היה גם שם. תופעת הרשת הזו כנראה לא היתה התופעה הראשונה, כפי שעידו קינן סיכם יפה, אבל היא היתה הראשונה שצברה די תאוצה לצאת מגבולות הקליקה הפנימית של שוכני אינטרנט.
הקליקה הפנימית היא כנראה המספר הראשון בסיפור של ‘יש לי יש לי’; לאחר שהיא פרצה, היא עברה לא מעט וריאציות על ידי ההמון, שהיו המספר השני. האתר Know Your Meme אף יצר דף המאגד את כלל הבדיחות של ‘המספר השני’ כדי לתעד זאת למען ההיסטוריונים העתידיים.
ואז בא המספר השלישי, זה שבא לפני ‘יש לי יש לי’; בזמן שרואינה דפני ליף לחדשות ערוץ 2 על המחאה, בא גזיר קרטון בדמותו של נתניהו והפציע בתוך הפריים:
אחרי הבדיחה השלישית, המיינסטרימית שהופיעה בחדשות המרכזיות במדינה, לא היתה ברירה. הגיע תורו של ‘יש לי יש לי’ להרוס את הבדיחה. אתמול, זה קרה כאשר בנימין נתניהו, מושא הבדיחה בעצמו, החליט להעלות לעמוד הפייסבוק הרשמי שלו את הוריאציה שלו על הבדיחה. נתניהו נחדף לתמונה של נאומו באו”ם ובה הוא אומר “דוגרי, הצחקתם אותי“, כפרפראזה על התבטאותו באו”ם לפלשתינאים “Let’s Talk Dugri”. והבדיחה, כמובן, היא עלינו.
הבדיחה היא עלינו כיוון שאין דרך אחרת לראות זאת מאשר לומר “נתניהו הצליח לקחת בדיחה טובה ולהמאיס אותה על הציבור”. האמת היא שלא רק שהוא המאיס אותה על הציבור, אלא הוא גרם לכך שאף אחד לא יצחק עליו יותר, לא כי הוא קיבל אותה בצורה טובה והומוריסטית אלא כיוון שהתוצר שלו היה כל כך לא מצחיק, שהוא הפך לבדיחה עצמה. אף אחד לא רואה את דוד לוי שהיה מושא של בדיחות רבות בשנות השמונים, עומד ומספר בדיחות דוד לוי, ואף אחד לא ימצא את תושבי העיר חלם מספרים בדיחות על העיר.
אבל נתניהו הוא חלם בעצמו. הבדיחה הלא מצחיקה, שעברה מספיק טרנספורמציות כדי להיות משהו שכל הציבור מכיר, הקשר צפוי, הפכה להיות לעוסה, מיותרת ודומה לממשלת נתניהו.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa
בזמן שאתה ממתין לנציג שירות נשטוף לך את המוח בפרסומות
פוסט של יהונתן קלינגר
בדיקה של גלובס שנערכה לפני כחודש וחצי מצאה כי זמני ההמתנה לשירות לקוחות אצל חברות סלולריות, ספקיות אינטרנט וחברות הטלפון היא ארוכה ביותר, כאשר לפעמים זמן ההמתנה מגיע לעשרות דקות. העוולה הצרכנית הזו נגרמת עקב כשלון שוק קל: בעוד שחוק הגנת הצרכן מחייב בסעיף 18ב את חברות התקשורת, הטלפוניה, הגז, הכבלים והלווין לתת שירות לקוחות טלפוני בחינם, הוא לא קובע SLA שמגדיר את זמני המענה, ולכן לחברות אלה אין תמריץ אמיתי לתת שירות לקוחות הוגן וראוי.
אלא שהבעיה מתחילה ונגמרת בזאת: החברות משמיעות לנו בזמן ההמתנה פרסומות, וכאשר נציגי השירות כבר עונים הם מנסים למכור לנו מוצרים נוספים במקום לתת שירות. לכן, נוצרת בעיה אינהרנטית: החברות מרוויחות מכך שאנחנו מחכים על הקו, אנו מאזינים לפרסומות והמסרים חודרים לנו יותר ויותר. הזבל הסביבתי מעולם לא נראה רב יותר.
לכן, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור פרסום כפוי במענה הטלפוני) התשע”א-2010 [מסמך RTF]), שהונחה השבוע על שולחן הכנסת, היא צעד מבורך וראוי לקראת ניקוי האוויר מהזבל השיווקי שסובב אותו. על פי הצעת החוק, לא רק שיאסר על נציגי השירות להציע לכם הצעות שיווקיות והם יהיו מוגבלים למתן שירות בלבד, אלא גם שתאסר השמעת פרסומת בזמן ההמתנה. להצעת החוק של ח”כ זאב בוים (גילוי נאות: עידו קינן ואנוכי היינו מעורבים בניסוחו), אם בכלל תתקבל, יש השפעה קריטית על הנקיון שלנו. בעוד שכיום יש תמריץ למענה איטי (האזנה לפרסומות), התמריץ ישלל מרגע שלא ניתן יהיה להשתמש בזמן זה לצרכים שיווקיים וניתן יהיה להשמיע רק נעימת המתנה, רדיו, חדשות או מידע שאינו שיווקי.
הצעת החוק הזו היא רק השלב הראשון. תיקונים נוספים שיוגשו בהמשך הם קיומו של SLA בחוק הגנת הצרכן, או לפחות התקנת SLA שיחייב זמני מקסימום למענה, וגם, אם ירצה השם, כפתור מאסטר לנציג שירות כדי להמנע מ”לנציגי תמיכה לחץ 1, לתומכים לחץ 2″.
אני לא אופטימי במיוחד לגבי החוק, ברור לי שמכבשי הלחצים שיקומו כאן יבואו לפגוע בנקיון זמן האוויר שלנו; אבל גם ברור לי שאם החוק יעבור, החיים של כולנו ישתפרו פלאים.
הצעת החוק המלאה ודברי ההסבר:
הכנסת השמונה-עשרה
הצעת חוק של חברי הכנסת זאב בוים
שלמה מולה
אורית זוארץ
רונית תירוש
שי חרמש
אריה ביבי
מרינה סולודקין
זאב בילסקי
גדעון עזרא
עתניאל שנלר
רוברט טיבייב
פ/2800/18הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור פרסום כפוי במענה הטלפוני), התשע”א–2010
הוספת סעיף 18ג 1. בחוק הגנת הצרכן, התשמ”א–1983 (להלן – החוק העיקרי), אחרי סעיף 18ב יבוא:
“איסור פרסום כפוי במענה טלפוני 18ג. עוסק שנותן שירות או מספק מידע באמצעות מענה טלפוני, לא ישמיע לצרכן שהתקשר למוקד כאמור תוכן שיווקי, בין אם בעת ההמתנה לשיחה עם נציג שירות ובין אם במהלך שיחה עם נציג, אלא לאחר הסכמה מפורשת של הצרכן; בסעיף זה, “תוכן שיווקי” – הצעה או מידע בדבר רכישת מוצר או שירות, שינוי תנאים בחוזה קיים או מתן הטבות לצרכן.”
תיקון סעיף 23 2. בסעיף 23(ג) לחוק העיקרי, בסופו יבוא:
“(11) הפר הוראות לפי סעיף 18ג לענין השמעת פרסום כפוי במענה טלפוני.”דברי הסבר
עקב התפתחויות טכנולוגיות מרובות והתפתחות תרבות הצריכה, עולה מגוון השירותים העומדים בפני הציבור ומגוון האפשרויות באמצעותן ניתן לתת את אותם שירותים. כתוצאה מכך, נאלץ הצרכן לא אחת לנהל תקשורת טלפונית מרובה עם חברות המספקות שירותים. ההמתנה למענה של נציג בשירות הטלפוני, והשיחה עמו, מתמשכים לעיתים דקות ארוכות, בהן הצרכן הוא בבחינת קהל שבוי בידי בית העסק.
מוצע לאסור על עוסק שנותן שירות או מספק מידע באמצעות מענה טלפוני להשמיע לצרכן שהתקשר למענה טלפוני כאמור, הצעה או מידע בדבר רכישת מוצר או שירות, שינוי תנאים בחוזה קיים או מתן הטבות לצרכן, בין אם בעת ההמתנה לשיחה עם נציג שירות ובין אם במהלך השיחה עם הנציג.
בנוסף, מוצע כי העובר על הוראות הסעיף המוצע, יהיה דינו קנס בגובה 87,600 שקלים חדשים.———————————
הוגשה ליו”ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ’ בטבת התשע”א – 27.12.10
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, Intellect or Insanity, ברשיון cc-by-sa.
[עדכון: התפרסם גם ב-ynet]
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
