רקבת ישראל

פוסט של Figgy


09:22 תחנת הרכבת חוף הכרמל, רציף 2, חום שלוציפר היה מתגאה בו, לחות 80%. כריזה: “רכבת ישירה לתל אביב ובאר שבע תצא מרציף מס’ 2. הרכבת תעצור בתחנות…”. הצצה לעבר האופק. אין סימן לרכבת.

09:33 רכבת נעצרת ליד הרציף, הדלתות נפתחות. איש על קביים נרמס בניסיון לרדת ממנה בעוד ההמונים נאבקים לעלות עליה.

09:35 עדיין עולים לרכבת. כבר אפשר להריח את הארץ המובטחת: מיזוג מעורב בצחנת צפיפות.

09:36 בפנים. משרכת דרכי בין מאות אנשים. סבתות עומדות במעברים, חיילים שרועים פרקדן על כל פיסת רצפה, אין מקומות ישיבה אפילו על המדרגות. מזוודות ותרמילים גודשים כל פינה. תאי המטען למעלה – ריקים לחלוטין.

09:37 מוצאת מקום עמידה פנוי ליד משפחה שקטה למראה.

09:40 שון ממשפחת שקטים-למראה, בן כ-3, מודיע בדמעות שהוא רעב. אמא שולפת במבה.

09:42 ירדן ממשפחת שקטים-למראה, בת כ-5, מודיעה בקולניות שהיא צריכה פיפי. אבא וירדן מנסים לפלס דרך לשירותים, סנדליה של ירדן דורכים על האנשים במעבר. איה.

09:45 רגליי כורעות תחת העומס. נכנעת ומתיישבת במעבר המטונף.

09:47 אבא וירדן חוזרים מהפיפי, מפלסים דרך במעבר. איה!

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:48 שון משועמם, משליך את הבמבה, צווח ורוקע ברגליו. מרחבי הקרון ומעבר לו עונה לזעקותיו להקת פעוטות בזעקות ורקיעות הזדהות.

09:48 ירדן בוכה, שואלת מתי כבר נגיע ללונה פארק. זה מזכיר לרביד, הילדה ברביעיית המושבים הסמוכה, שגם היא ממש רוצה להגיע כבר ללונה פארק. אמא של רביד לא סבלנית כמו אמא של ירדן, ומאיימת להחטיף לה עם סנדל פלטפורמה מוזהב: “את באמת רוצה לנסות את הסבלנות שלי???”.

09:50 צחקוקים נשמעים משמאל. בחורה בשם זיו מאפרת את חברתה עומר ביד יציבה ומנוסה חרף טלטולי הרכבת. שיר, המביטה בשתיים תוך סידור המחשוף הרחב שלה, מהרהרת בקול: “למה אתם מתאפרות יא סתומות, ממילא תתרטבו במימדיון!!!1”.

09:52 מחלצת יד פנויה מבעד להמונים הדחוסים על רצפת המעבר, מצליחה להפעיל את נגן ה-MP4. בוחרת מוזיקה קלאסית מרגיעה, עוצמת עיניים.

09:53 מוצרט נחרד לקול זעקות השבר של עומר, שהמסקרה נזלה לה לתוך העין בגלל זיו הזונה הזותי שלא יודעת לאפר. עומר מפלסת דרך לשירותים לשטוף את העין, בעוורונה דורכת על כל היושבים במעבר. איה!

09:54 אלירן – החבר של שיר, מתברר – מפעיל את נגן הסלולר שלו לקול מצהלות חבריו, בעוד שיר מתיישבת על ברכיו. בטהובן מודה לאלוהיו על חירשותו. אני, לעומת זאת, שומעת את המוזיקה וגם את מצמוצי הנשיקות היטב מבעד לאוזניות הנגן שלי. אי משם משמיע נגן סלולרי אחר מוזיקה בערבית; אלירן מתעצבן על החוצפה של האנשים האלה. הדי פיצוצים נשמעים, אבל זה רק המסטיק של שיר.

09:55 שון וירדן מתקוטטים, אניצי במבה נושרים על קהל יושבי הרצפה. מחליטה לחפש מקום ישיבה אחר, ויהי מה. מתרוממת במעבר הדחוס כדי לקום, בדיוק ברגע שבו עומר חוזרת מהשירותים, דורכת על שולי החצאית שלי וחושפת את תחתוניי לסובבים. פרצי צחוק מסביב. נמלטת בכלימה.

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:56 מוצאת מקום ישיבה פנוי על רצפת קרון אחר, בקרבת אנשים מבוגרים רציניים למראה, חלקם נועצים מבט מזוגג בלפטופ שמולם. תוהה אם השמועה על חשיפתי כבר הגיעה לקרון הזה.

09:57 גבר רציני-למראה שולף סלולרי, פוצח ב”מה עניינים, איש? אז ‘תה בא ביום שישי?”. קולו – בריטון רועם. אפילו בטהובן כבר הרים ידיים, ואני מכבה את הנגן.

09:58 אישה רצינית-למראה עסוקה בהקלדה אטית של הודעת SMS ארוכה. כנראה אינה יודעת על האפשרות לבטל את צלילי המקשים, או לחלופין להנמיכם. רצף ארוך וצפצפני של לחיצות מלמד אותי שהיא גילתה טעות בהקלדה אי שם באמצע, מוחקת הכל ומתחילה מחדש.

09:58 גבר רציני-למראה 2 מקבל שיחה. מתברר שהעסקה של מכירת המכונית אולי לא תצא לפועל, כי המטומטמת לא מבינה שקילומטראז’ כזה הוא ממש נורמלי למכונית בת 11 שנה.

09:59 בת-אל, שיר-אל ואור-אל חולפים בריצה (איה!!), צווחים בגיל. אישה במטפחת מדדה אחריהם תוך צעקת שמותיהם, נוחלת כישלון חרוץ בלהסיע עגלת תינוק במעבר זרוע-האנשים. התינוק שולח יד מהעגלה, אוחז בחצאיתי ביד דביקה, מסרב להרפות.

09:59 דפיקות רמות אי שם במורד הקרון; עוד מישהו נתקע בשירותים.

[הרכבת נעצרת באמצע שום מקום בחריקת בלמים. אנשים מועדים בהמוניהם. ממתינים.]

10:00 אחד ממאבטחי הרכבת עובר בחיפזון, רומס את השרועים במעבר, צוחק צחוק וולגרי לתוך מכשיר הקשר. אישה שואלת אותו למה הרכבת נעצרה. אין תגובה.

10:05 בחורה מקיאה במעבר, האנשים סביבה מתפזרים בבהילות. סוף סוף יש פיסת מקום פנויה ברכבת.

10:07 מביטה מבעד לחלון לבדוק איפה אנחנו, אך כל שהעין רואה הוא הכרזות של Taster’s Choice שמודבקות על כל חלונות הרכבת. נו, כל פרסומת היא ברכה כל עוד הם משתמשים בכסף כדי לשפר את השירות לנוסעים.

10:13 חרדי נדחק בין ההמונים ושואל מי רוצה להניח תפילין. אני תוהה מה הוא יעשה אם אגיד “אני”.

[הרכבת מתקרבת לתל אביב. הכריזה האוטומטית מופעלת, מודיעה על עצירה בתחנת תל אביב אוניברסיטה. מיד מתחילה כריזה חדשה, מודיעה על תל אביב מרכז. מתחילה כריזה חדשה, מודיעה שמגיעים לתל אביב השלום. מבטים מבולבלים מסביב.]

[הכריזה הלא-אוטומטית מופעלת, מודיעה על התחנה הנכונה ומספקת עוד קצת אינפורמציה בשפה זרה שאני מתקשה לפענח – אולי זו עילגית.]

10:16 חיילים מתגודדים ליד דלתות היציאה. שניים – ששמותיהם, ככל שהצלחתי לקלוט מן השיחה, הם “גבר” ו”אחי” – מנהלים דיון מעמיק בעניינים שביטחון שדה יפה להם.

10:20 הרכבת המהירה לתל אביב מגיעה ליעד באיחור של כ-20 דקות.

עכשיו אני יודעת סופית שהזדקנתי, כי בראשי אני מבצעת יום יום את הספירה לאחור: רק עוד 13 ימים לסיום החופש הגדול.

____________________________
היה זה פוסט של Figgy, שהתפרסם לראשונה בבלוגה “שותף נולד“

21 באוגוסט, 2010 | בנושאים: 404, עירוניה, תל אביב | 19 תגובות 

פסיקים-במקום-סוגריים

פוסט של Figgy

שנתיים וחצי הוא לא החליף איתי מילה. זה משום שעובדים בלתי-בכירים אינם זוכים ממנו ל”שלום”, אפילו לא לניד ראש במעלית. המיילים החגיגיים שהוא מפיץ מפעם לפעם אחרי מוסף מוצלח, סקופ או הישג עיתונאי חולקים שבחים לצוות שעבד על הנושא – אף פעם לא לכל הצוות; מגיהים ומעבדי תמונה הם בין הנשכחים הקבועים (בעצם גם המנקה אף פעם לא זוכה לקרדיט, לכל הרוחות). אל הפרולטריון הוא פונה רק בהרמות כוסית בדסק בחגים, אז הוא עוטה טון דיבור שכנראה נשמע לו לבבי.

השבוע ראיתי את חדרו לראשונה מבפנים. הוא זימן אותי אליו בצו חמור ומיידי (מזכירתו התקשרה אליי כשעוד הייתי בדרך לעבודה). לפני כן ישבה אצלו הבוסית שלי וזכתה לשטיפת צוננין, ואחרי שיחת הנזיפה שלי חטף אצלו גם אחד העורכים. כולנו נקראנו אליו באותו עניין – מחדל נוראי שנתגלה בעמוד האחורי של העיתון שהתפרסם באותו היום. התיישבתי מולו, והוא הצביע בזעף אל המדור הבעייתי. בחיל וברעדה הבטתי בדף: מתברר שגיל האנשים שהוזכרו במדור ההוא נכתב כמה פעמים בפורמט הזה – “צוקרברג בן ה-36”, ולא כפי שמקובל בעיתוננו – “צוקרברג (36)”. אני, המגיהה, הש.ג. של העיתון, החמצתי את הטעות הזאת. לא האחדתי את כל הגילים בתוך סוגריים, כראוי, ובמקום זה פיזרתי אותם ברשלנות בין פסיקים. נטשתי את משמרתי. הפקרתי מילים פצועות בשטח. נכשלתי.

ננזפתי במשך 10 דקות. הוא השתדל לגוון את אוצר המילים, אבל בינינו – יש בכל זאת גבול למספר המילים השונות המשמשות בעברית כדי לתאר כֶשֶל פסיקים-במקום-סוגריים שכזה. לכל אורך שיחת התוכחה, המסר שעלה מבין השורות היה “כעת אצעק על הכפופים לי כדי להרגיש יותר גבר, אחרי שמישהו העיר לי שבעיתון המוקפד שלי יש פסיקים-במקום-סוגריים”. הוא חזר ואמר שזה חמור מאוד. מאחר שמיאנתי ליפול לרגליו חדורת אשמה נוכח הטרגדיה, הוא האשים אותי שאני מקלה ראש בעניין, ושדרדרתי את העיתון ל”רמה של מקומון”. הוא הטיח את גיליון-המריבה בשולחן וחזר ואמר, “אבל אני לא מבין, איך יכול לקרות דבר כזה?!”.

מעולם, למיטב זיכרוני, לא ננזפתי על ידי בוס בחומרה שכזו. ישבתי וישבתי שם, מתקשה להבין על מה המהומה, והאיש סירב להתעשת. מה לעשות, שאלתי את עצמי באותן דקות ארוכות. האם לשתוק ולחכות שיתעייף? האם לפרוץ בבכי ובין יפחה ליבבה להבטיח לו ששנית מצדה לא תיפול? האם להמשיך להתנצל על שאני מגיהה כזו, עלבון למקצוע, שהטעות הנוראית שלה מביישת דורי דורות של כותבים עבריים? (בדקו בשיריו של אלתרמן בעצמכם, קראו אצל ביאליק, לכו אפילו עד התנ”ך עצמו אם תרצו – ותראו שהפורמט העברי הקלאסי לכתיבת גילים של מרואיינים הוא בתוך סוגריים). האם אהיה אנוסה לרדת מהארץ מחמת הבושה הגדולה?

ביני לביני התעצמו הלבטים, וכמעט החלטתי שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה פשוט להפנות לאיש את גבי, להסתלק מהחדר ולעולם לא לחזור אל בין כותלי מערכת העיתון שלו.

(אבל החלטתי נגד זה, כי בדיוק עמדו להגיע התלושים לחג ולא רציתי להחמיץ אותם. בסוף יצא שזה רק 200 שקל. קמצנים.)

לפני שאני שוברת את הכלים, חשבתי להזכיר לאיש שיש לו על הראש דאגות חמורות הרבה יותר מאסון הפסיקים-במקום-סוגריים שהמטתי אני עליו. למשל, שבין סקופ למשנהו, ובינות לכתבות-הפוליצר המדהימות הגודשות את העיתון שלנו, מתפרסמים מדי יום – באישורו ובעידודו – גם הררים של חומר יחצ”ני חסר כל ערך עיתונאי; או להזכיר לו, למשל, שהוא משלם משכורות לכתבים ועורכים שמוציאים תחת ידיהם ללא הרף כתבות רצופות שגיאות מביכות *באמת* – ואילו ראה כתבה אחת במצבה הגולמי, לפני שקיבלה החייאה מידי המגיהים, הוא היה מבין אל נכון שחבל לבזבז זמן על זוטות כמו הפסיקים-במקום-סוגריים. חשבתי גם להפנות את תשומת לבו לכך שרבים מעובדיו מסתובבים ממורמרים ושוטמים את מקום עבודתם – בין היתר בגלל הזלזול של הנהלת העיתון בפועלים ה”שחורים”, בעודה מתמקדת בהאדרת שמם של הכתבים-כוכבים; בגלל בעיית היחס הנוקשה-עד-עוין במחלקת כוח-האדם של העיתון; בגלל הניסיונות לשחד את העובדים בקרמבואים במטבח ובהוצאות כספים ראוותניות (דוכן צמר גפן מתוק במערכת! הקלטות אולפן מקצועיות!), בתקווה שישכחו שמשכורתם לא הועלתה זה שנתיים וחצי (ואף ירדה לזמן מה). וכן, גם בגלל שאינך טורח לומר שלום במסדרונות, לעזאזל.

אבל בעודי חושבת את כל זה ונועצת מבט מזוגג בפניו המתעוותות בכעס שאין לו סוף – אלליי, הוא כנראה *ממש* אוהב סוגריים (או ממש שונא פסיקים) – הבנתי שכל מה שאגיד לא ישנה מאומה. כמו רבים מעובדי מערכות העיתונים, הוא אינו רואה אותי כאדם, הוא רואה אותי כמגיהה – היצורים המוזרים האלה שאוהבים דקדוק, ששותלים פסיקים סוררים והורסים משפטים נשגבים של הכתבים המחוננים, ושכל תכליתם להיות עיכוב אחרון ומעצבן בדרך לירידת העיתון לדפוס (וכמובן, לשמש שעיר לעזאזל כאשר מתגלית טעות מביכה בעיתון). הבנתי עד כמה הוא חושב שהוא טוב ממני, ונזכרתי גם במשפט שהוא אוהב להגיד פה ושם למגיה שמעז לנסות להרים ראש: “תזכרו שב’הארץ’ אין מגיהים” (או: אני עושה לכם טובה שאני בכלל מעסיק אתכם, אפסים).

האם הפסיקים-במקום-סוגריים שלי ירסקו את מעמדו של העיתון, יפגמו בסקר ה-TGI הבא שלו ויפחיתו דרמטית או מספר המנויים? האם הפדיחה תשנה את פני התקשורת בישראל? האם האקדמיה ללשון העברית תיקרא להכריע בסוגיה הכאובה? ימים יגידו. מה שבטוח, אדוני המו”ל, זה שאתה תמשיך להתקטנן על פסיקים וסוגריים, ואני אמשיך – לעת עתה – להציל יום יום את העיתון היוקרתי שלך מעשרות פדיחות קטנות וגדולות שלעולם לא יגיעו לדפוס, ושלא תדע כי אי פעם התקיימו.

• פורסם לראשונה בבלוג של Figgy, “שותף נולד“

16 במאי, 2010 | בנושאים: 404, התיקונים, עיתונות ותקשורת | 15 תגובות