כנראה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של ג’ניה קוזלוב

כבר מזמן רציתי להגיד משהו על פולמוס הספרים האחרון, ובדיוק אנשים התחילו לשים לב לכך שקול הקורא לא נשמע, לכן החלטתי לתרום את שני הסנט שלי. כרגע קיימים שני מחנות בפולמוס: אלה הרוצים לגלגל את העלות של העולם הספרותי על הקוראים, ולעומתם אלה שמעוניינים לתקן את המצב הרעוע של ענף הספרות, גם אם זה אומר שהקוראים יקבלו פחות ספרים, ובמחירים פחות נוחים. להלכה, מדובר בצעדים שהם כמעט זהים מבחינת הקורא. העושר הספרותי בהישג יד יעלם ויוחלף במקבץ קטן ויקר של ספרים. למעשה, מדובר בשאלה הרבה יותר חשובה: למי שייך עולם הספרות, וכפועל יוצא מזה, מי רשאי להנות ממנו?

ראשית, צריך להפריך את ההנחה שלספרים ולספרות יש כבוד. ספרות היא מושג אבסטרקטי, וספרים הם חפצים. אף אחד מאלה הוא לא יצור אנושי המסוגל להרגיש עלבון או כעס ולכן אנחנו לא יכולים להגן על כבוד הספר, כפי שאנחנו לא יכולים להגן על זכותו של הטלפון שלי לבחור את נשיא ארצות הברית (אם כבר לתת לו זכויות, למה לא ללכת בגדול?). הספר לא מרגיש שום דבר. הסיבה שספרים מעוררים יראת כבוד היא אך ורק כיוון שהם נדירים. זו הסיבה שדיווידי לאספנים זוכה לכבוד רב יותר מאשר המהדורה בהפצה רחבה, למרות שאין הבדל בתוכן ובאיכות. המלחמה על כבודו של הספר היא בעצם מלחמה שנועדה לשמור על הנדירות של הספר, בין אם בהורדת הנגישות הפיזית (ספרים יהיו נגישים רק בחנויות קטנות, שנמצאות רק במקומות בודדים בארץ) ובין אם בהורדת הנגישות הכלכלית (מחיר גבוה). גם דברים שלא הוזכרו, או גרוע מכך, הוזכרו בתור יתרון, כמו דגש על ספרים אמנותיים כביכול, אומרים שמי שמתיימר לשמור על כבוד הספר בעצם רוצה בשוק יותר ספרים שלא יהיה מי שיקרא אותם. כך הספרות תישאר כמו השירה, מועדון סגור שבו מספר קטן של יוצרים יוצר עבור עצמו. אמנם זה יוסיף למסתורין של הספר, וכנראה יוסיף יוקרה לסופר, אך לא ישרת אף אחת מהמטרות האחרות של הספרות. ספרים כמו סיפורי שרלוק הולמס, יצירותיו של שייקספיר ואף ייסורי ורתר הצעיר כולם היו פופולרים בזמנם. בדיקה של עשרת רבי המכר של כל הזמנים מראה שברובם המוחלט הם יצירות הנחשבות עד היום כ”איכותיות” ו”מעמיקות”. פופולריות היא לא מדד לאמנותיות, או לאיכות הספר, בשני הצדדים שלה. גם פופולריות בקרב קליקה של פרופסורים ועובדי הוצאות הספרים היא מדד רע לטיב של הספר, בדיוק כמו הפופולריות בקרב ה”המונים הנבערים”.

שנית, צריך לנפץ את מיתוס האמנות. אמנות היא שם קוד לבידור. ההבדל העיקרי בין אמנות לבידור זול היא הזהות של המבודר. כוכב נולד מול חווית הקונצרט: שתיהן מעניקות הנאה לקהל דרך מוזיקה. אף אחד לא הולך לקונצרט אם הוא לא רוצה לשמוע את המוזיקה שמנוגנת בו. אם הכותב הוא זה שנהנה, הרי זו אמנות, או בידור, או פשוט כיף. עם זאת, אם מי שנהנה מהיצירה הוא לא מי שמבקר אותה, אז המוזיקה פשטנית או ארכאית (אם אנחנו טוענים שלא צריך לעודד אמנות “מיושנת” או “בלתי רלוונטית”). נכון שנהוג לומר שיצירות אמנות מרוממות את הנפש ומרחיבות את האופקים, בעוד שבידור זול הוא “סתם כייפי”, אבל מדובר במקרה קלאסי של עודף סופרלטיבים. רוממות הנפש או הרחבת האופקים, או כל תאור אחר, בסך הכול מתאר הנאה שאדם מקבל מיצירה כזו או אחרת, ובפרט מספר. מכיוון שטרם הומצא מדד הנאה, אין לנו שום בסיס לומר שההנאה שאדם כזה או אחר מפיק מקריאת שירה אנינת טעם, שווה יותר מההנאה שאדם אחר מפיק מקריאת מותחן “זול”.

(כאן חשוב לציין שיש יצירות שנחשבות טובות, ולא רק ביחס ליצירות אחרות מהז’אנר שלהן. בצורה די מקיפה, אלה יצירות שנחשבות אוניברסליות (בין אם הן פופולריות ובין אם לא). כאשר מדברים על שייקספיר, מדברים על כך שיש בו משהו עבור כל אחד והוא מדבר גם אל אנשים בזמנים שונים ובתרבויות שונות מאלה שבהם פעל).

מנקודה זו ברור לחלוטין, שכל אותן נבואות חורבן על השתלטות העבודה הזולה על השוק הן בולשיט גמור. לדוגמה, איכות התרגום נקבעת בלעדית על ידי ההנאה שהקורא מפיק מהתרגום. תרגום גרוע, שפוגם בהנאה, יפגע במכירות של הספר, גם אם מדובר בספר מתח. אם ההנאה שהקורא מפיק מספר נפגמת מעריכה גרועה, אז הקהל לא יקנה את הספר. אלה הם דברים שאינם נוגעים בסיפור, וניתן לתרגם או לערוך יצירת מופת אזוטרית בצורה גרועה בדיוק כמו ספר פופולרי, אלא אם מניחים שהקוראים של הספרות הפופולריות כל כך נחותים, שהם לא שמים לב לדברים כמו תרגום ועריכה גרועים. להנחה האחרונה אין כמובן שום ביסוס, כיוון שאהבה לנרטיב זה או אחר באמת לא אומרת הרבה על האדם.

אני מבינה שהאנשים הלא נכונים, שקוראים ספרות לא נכונה, אינם ראויים לתשומת הלב של הנכבדים שמגנים על חוק הספרים. אני מבינה שהם רואים בצופי האח הגדול סכנה מהותית לתרבות שלהם ולא צרכנים שווי ערך (או חס ושלום יוצרים). כיצד בדיוק זה אמור לשכנע (או לעודד) את אותם האנשים לקנות ספרים?

החבר’ה האלה יקנו כל דבר

בנימה אישית: אני מקרה קלאסי של צרכן שמזלזלים בו. אני צורכת ספרות מנישה ז’אנרית קטנה, שמלאה בתרגומים איומים, מתוך ההנחה ש”החבר’ה האלה יקנו כל דבר”. אני באה מעיר קטנה, שבה אין חנויות עצמאיות קטנות לרכוש בהן ספרים. את הספר הראשון שקניתי בעצמי רכשתי בגיל 15, אחרי שחסכתי דמי כיס במשך חצי שנה, כיוון שהעותק שהיה בספרייה המקומית שלי נעלם. אני מאוד אוהבת ספרים, והאהבה הזאת הולכת איתי כל חיי. היא הלכה איתי כשהשגתי כסף. היא הלכה איתי כשעברתי למרכז, והיא הלכה איתי כאשר רכשתי את 500 הספרים שמרצפים את קירותיי.

היה לי מזל, כי שמרתי על גחלת הקריאה גם בתנאים שהיו מייאשים כל אדם נורמלי. סדרות ספרים שנאלצתי להמתין חצי שנה בין ספר לספר, במקרה שהוא בכלל היה נגיש בספרייה העירונית, הן דוגמה נפלאה. הטראומה הייתה כל כך חזקה שאני עדיין מתקשה לקרוא טרילוגיות. היה לי מזל שהיו לי את צומת הישנה בכפר ברנר לקנות בו הרבה ספרים בזול, כדי שיהיה לי בכל זאת מה לקרוא, עד שאני ארוויח מספיק כסף להצטרף לברנז’ה הנכונה.

ראיתי הרבה חובבי קריאה שהפסיקו לקרוא כי להשיג ספרים היה מייאש. אני מכירה אנשים שלא קוראים בעברית, אלא ברוסית או באנגלית (כולל כאלה שנולדו בארץ), כי בשפות האלה הספרים זולים יותר. אנשים שאין להם כסף לתרבות יקרה ולא צורכים אותה כלל. נחמד להגיד שכל אותם אנשים יקנו ספר אם הוא מספיק חשוב להם, אבל לפעמים שמונים שקל הוא הוצאה גבוהה מדי, לא משנה כמה אתה מכבד את האמנות שעליה אתה מוציא את הכסף הזה.

ג’ניה קוזלוב היא אשת הייטק בזמנה הלא פנוי ותלמידת קוגניציה בזמנה הפנוי. מטפחת ספריית מד”ב ענפה ושלושה חתולים

הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• קלאסיקות ספרות מופת, מתורגמות בגוגל טרנסלייט // אלכס אפשטיין

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

8 במאי, 2012 | בנושאים: 404 | 13 תגובות