“זכויות יוצרים” משמשות גופים ממלכתיים להסתיר מידע • ארכיון המדינה עובר לאינטרנט ולידי הצנזורה • המדליף סנואודן בטראק אלקטרוני » רבע לדיגיטל

אקטיביסט חופש המידע צבי דביר מספר על מאבק בגופים ציבוריים שמשתמשים בטענת זכויות יוצרים מפוקפקת למנוע פרסום מידע ציבורי • גנז המדינה יעקב לזוביק מספר על מעבר ארכיון המדינה מחדרי העיון אל האינטרנט ואל פיקוח הצנזורה • המוזיקאי ז’אן-מישל ז’אר יצר טראק אלקטרוני עם מדליף מסמכי NSA אדוארד סנואודן

צא”פ זכויות יוצרים

רשויות ציבוריות בישראל משתמשות בכל מיני שיטות כדי לעכב ולסכל את מילוי חובתן לפי חוק חופש המידע, להעביר מידע שברשותן ולאפשר את פרסומו לציבור. אחת השיטות היא שימוש לרעה בחוק זכויות יוצרים, שנועד במקור לאפשר ליוצרים לשלוט בשימוש ביצירותיהם ולהתפרנס מהן. הנה שלוש דוגמאות לשימוש לרעה שכזה.

(1)
גד קנר, עורך אתר חדשות התיירות Tnet, פרסם באחרונה באתרו דוח פעילות רשמי של רשות שדות התעופה (רש”ת). רש”ת מפיצה את הדוח לעיתונות דרך קבע, וקנר מפרסם אותו באתרו דרך קבע מאז 2007. אבל הפעם הוא קיבל מכתב ממשרד עו”ד משה נסים-רינקוב-סנדרוביץ, שמייצג את רש”ת, ושבו נטען כי פרסום הדוח המקורי מהווה הפרה של זכויות יוצרים של רש”ת. משרד עוה”ד דרש מקנר להסיר את הדוחות, ואיימה במרומז כי היא עשויה לתבוע על הנזקים, כך דווח ב”העין השביעית”.

קנר הסיר את הדוחות ופרסם במקומם את מכתב האיום המשפטי. במקביל פנה לרש”ת לקבל את המידע לפי חוק חופש המידע, שרש”ת כפופה לו כגוף ממלכתי שממומן מכספי ציבור, כדי שיקבל את המידע במסגרת זו וכך יוכל לפרסמו בלי שיצטרך להיאבק ברש”ת בבית המשפט. קנר טרם קיבל תשובה, למרות שהחוק מחייב את רש”ת להשיב תוך 30 יום על בקשה מסוג זה.

(2)
הסדנא לידע ציבורי מפעילה את אתר תב”ע פתוחה, שמציג תוכניות בניה באישור/מאושרות על גבי מפה ובחלוקה לגושים עירוניים. המרכז למיפוי ישראל (מפ”י), שאמון על ייצור המידע הזה, מוכר אותו לציבור במחיר של 125 שקלים לגוש בנייה.

מאחר שמפ”י היא יחידת סמך של משרד הבינוי והשיכון שממומנת מכספי ציבור, הסדנא הגישה בקשת חופש מידע להעביר לה את מידע המיפוי המלא של גושי הבנייה בישראל. מפ”י הסכימה להעביר את המידע בחינם, אם הסדנא תחתום על רשיון שאוסר לעשות שימושים אחרים במידע בלי אישור מראש של מפ”י, ולהצהיר שזכויות היוצרים על המידע שייכות למפ”י. מנכ”לית הסדנא לידע ציבורי, שבי קורזן, סירבה לתנאים ובאמצעות עו”ד יונתן ברמן, גם הוא פעיל הסדנא, עתרה לביהמ”ש לעניינים מנהליים, שם העתירה מתבררת, כך דווח בכלכליסט.

(3)
בספר החוקים לא מופיעים הנוסחים המשולבים של חוקים שעברו תיקונים. כל תיקון מפורסם בפני עצמו ב”רשומות” ואין גוף ממשלתי שמאחד ומפרסם את החוק המלא והמעודכן.קבלנים פרטיים שונים, ובהם “רונן”, “הלכות” ו”נבו”, קיבלו זכיון מהמדינה לפרסם נוסחים מעודכנים של החוקים בספרים שנמכרים בכסף רב.

צבי דביר, פעיל הסדנא לידע ציבורי ו-וויקימדיה ישראל, עובד על פרויקט לאיסוף והצגת חוקי המדינה המעודכנים במאגר מאוחד, מקוון וחינמי. “כשפניתי לרשות המסים במסגרת חוק חופש המידע, לקבל את נוסח החוק המשולב המצוי אצלם קיבלתי אותו בלי בעיה”, מספר דביר למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון, “אך כשפרסמתי אותו ברשת קיבלתי מהם מכתב התרעה ממשרד עורכי דין בטענה שאני מפר את חוק זכויות יוצרים, שכן הזכויות על נוסח החוק המשולב, שכאמור לא נכתב על ידי המדינה עצמה, מצויות אצל הקבלנים הפרטיים”.

במכתב ההתרעה, דווח בדה-מרקר, כתב לו הממונה על חופש המידע ברשות המסים:

במצב המשפטי הקיים כיום, אין חובה בחוק המחייבת רשות בישראל לפרסם נוסח משולב של חיקוק כזה או אחר, ובמציאות הקיימת כיום במדינה עושים זאת גורמים עסקיים פרטיים. הנכם נדרשים להוריד את קובץ פקודת מס הכנסה שנשלח לכם מאתר האינטרנט לאלתר! […] נא לאשר השמטת הקובץ מהאתר בטרם נקיטת צעדים משפטיים.

לא רק שהמדינה לא טורחת לפרסם נוסחים עדכניים של חוקים, מפריטה זאת לגופים מסחריים ובכך מאפשרת גישה לחוקים רק למי שמשלם, היא גם מנסה למנוע הנגשה חינמית של החוקים הללו באמצעות עמותות ומתנדבים.

מרשות המסים נמסר בזמנו לדה-מרקר:

לקראת תום ההתקשרות עם חברת רונן, המוציאה לאור את ספרי החקיקה בתחומי המסים, הרשות תפרסם בקרוב מכרז חדש להדפסת קבצי החוקים הנמצאים תחת תחום אחריותה, במסגרתו נבחנת היתכנות פרסום נוסחי החוק המשולבים באתר של הרשות. עד לתום ההתקשרות החוזית עם רונן באוקטובר 2015, הרשות מנועה להפיץ את נוסח החוק המשולב שנערך על ידי החברה ובהתאם לכך, למתנדב שפנה בשם הסדנא לידע ציבורי הובהר כי בהפצת הקובץ ברבים מטעמו יהיה משום הפרת זכויות של חברת רונן. יש להדגיש כי הפונה לא אוים בתביעה אלא הוזהר כי לפרסום המידע בציבור יש השלכות משפטיות, כדי שיפעל כאשר כל המידע מונח בפניו.

דביר פרסם את החוק באתר, ועד היום טרם נתבע על ידי רונן או רשות המסים.

מותק, הארכיון התכווץ!

ארכיון המדינה עובר תהליך דיגיטציה, שבמסגרתו השיק אתר חדש עם יותר מ-10 מיליון עמודים סרוקים. יש במהלך הזה מספר בעיות: 10 מיליון מסמכים הם כ-2.5% בלבד מ-400 מיליון המסמכים בארכיון; חדר העיון בארכיון ייסגר לחוקרים, ויוחלף בהגשת בקשות לקבלת המסמכים הסרוקים; ומאחר שהעלאת המסמכים לאתר נחשבת לפרסום, הצנזורה הצבאית רשאית לצנזר פרסומים מסויימים, שעד כה היו פתוחים לציבור בחדר העיון. חגי מטר דיווח על המהלך ב”שיחה מקומית”, וגם פרסם ראיון עם גנז המדינה, ד”ר יעקב לזוביק.

ד”ר לזוביק התראיין ב”רבע לדיגיטל” וסיפר על מהלך הדיגיטציה והצינזור. לדבריו, השימוש במסמכים נוח יותר באתר ובסביבה דיגיטלית: “יש הרבה דברים שאפשר לעשות שעד עתה לא היה ניתן לעשות”. בנוגע לצנזורה אמר לזוביק כי “95% מהחומר שבארכיון – זה לא רלוונטי לצנזורה וזה לא חל על זה”.

אני מניח שה-5% האלה מאוד מעניינים חוקרים מסוג מסויים.
“יש סוגים שונים של חוקרים שמעניין אותם סוגים שונים של דברים. לגבי ה-5% האחרונים, זה ממילא חייב לעבור בדיקה של גורמים בצד שלנו, שלא קשורים לצנזורה, ובפועל הנסיון מלמד שההבדל בין מה שאנחנו מגלים שצריך לסגור אותו […] לבין מה שהצנזורה עושה הוא חלקיקי אחוזים, ממש מזערי. אני לא חושב שיש כאן בעיה, ובכל מקרה זה חוק המדינה, לא אנחנו כתבנו אותו”.

בעבר, המדינה סיווגה מחדש מסמכים ששוחררו לציבור, כלומר העבירה אותם לגניזה שאינה זמינה לציבור, אחרי שחוקרים פרסמו פרסומים שמבוססים עליהם. את הסיפור הזה חשף החוקר האקדמי והעיתונאי לשעבר שי חזקני ב-“Ottoman History Podcast”. שאלתי את לזוביק אם מקרה כזה עלול לחזור על עצמו באתר. “אני לא חושב”, אמר לזוביק. “וגם המקרה ששי חזקני מדבר עליו הוא מקרה מאוד יוצא דופן והוא נמצא בבירור ברמה הרבה יותר גבוהה משלי, ואני לא כ”כ רוצה לדבר עליו מכיוון שהוא מקרה אמיתי שעכשיו דנים בו. מה שאתה אומר לא אמור לקרות”.

(דרך “עקבות”)

השיר של סנואודן

המוזיקאי הצרפתי ז’אן-מישל ז’אר הוציא באחרונה את Electronica Volume II: The Heart of Noise, חלקו השני של אלבומו עמוס הכוכבים, ובהם פט שופ בויז, גרי ניומן וסינדי לאופר. באחת הרצועות באלבום, Exit, מופיע מדליף מסמכי NSA אדוארד סנואודן בקולו, כשהוא מדבר על המאבק על חופש הביטוי והשפעת הטכנולוגיה על הפרטיות.

ז’אר, שביקש מהעיתון גרדיאן לקשר בינו לבין סנואודן לאחר שקרא שם כתבה עליו, אמר לגרדיאן:

בפעם הראשונה שקראתי עליו, זה גרם לי לחשוב על אמא שלי. היא הצטרפה למחתרת הצרפתית בשנת 1941, כשאנשים בצרפת עדיין חשבו שהם רק עושי-צרות, והיא תמיד אמרה לי שכאשר החברה מייצרת דברים שאתה לא יכול לסבול, אתה צריך לצאת נגדה. פרויקט Electronica כולו עוסק בקשר הדו-משמעי שיש לנו עם טכנולוגיה: מצד האחד יש לנו את העולם בכיס שלנו, ומהצד השני, מרגלים אחרינו בלי הפסקה. יש [באלבום] רצועות על היחסים הארוטיים שיש לנו עם הטכנולוגיה, הדרך שבה אנו נוגעים בשחנבונים שלנו יותר מאשר בבני זוגנו, על מעקב במצלמות אבטחה, על אהבה בעידן הטינדר. נראה היה לי מאוד מתאים לשתף פעולה לא עם מוזיקאי אלא עם מישהו שמסמל, פשוטו כמשמעו, את היחסים המשוגעים שיש לנו עם הטכנולוגיה.

ז’אר עסק בעבר ביחסים בין מוזיקה, טכנולוגיה, אמן וקהל. ב-1983 ערכו חברים של ז’אר את התערוכה Orrimbe, שעסקה בסופרמרקטים, וביקשו ממנו לכתוב לה מוזיקת רקע. ז’אר יצר את האלבום “Musique Pour Supermarché” (מוזיקה לסופרמרקטים). הוא הטביע תקליט אחד בלבד מהמאסטר והשמיד את המאסטר. בתערוכה השמיע ז’אר את האלבום, ובסופה העמיד את עותק האלבום הבודד למכירה במכירה הפומבית של שאר מוצגי התערוכה. בחוברת המצורפת לאלבום הופיעו 11 תצלומי פולרויד שתיעדו את הקלטת האלבום, ותצלום אחד של הקונה שניצח במכירה הפומבית. אחרי המכירה השמיע ז’אר את האלבום במלואו בהשמעה בודדת ב”רדיו לוקסמבורג”, ובמהלך השידור קרא למאזינים להקליט עותק פיראטי של האלבום במילים “Piratez-moi!” (“תעשו לי פיראטיות!”). עותקים כאלו אכן קיימים, אולם הם באיכות נמוכה, משום שהתחנה שידרה ב-AM ולא ב-FM. האמירה על הייצור וההפצה ההמוניים של מוזיקה כמוצר מול הפיכת אלבום לפריט אמנות ייחודי עם תיעוד אינסטנט של הקונה בגוף האלבום תוך קריאה ליצור עותקים פיראטיים שלו נשמעת רלוונטיות היום אפילו יותר מאשר כשהאלבום יצא.

30 שנה אחר כך, להקת וו טאנג קלאן הוציאה את אלבומה “ה-ווּ – היׂה היה בשאולין…” בעותק אחד בלבד. אחד מחברי ההרכב, ריזה, אמר בראיון לפורבס: “במשך שנים קידמנו את הרעיון שמוזיקה היא אמנות, ובכל זאת היא לא מקבלת את אותו היחס כמו אמנות במובן של הערך שלה, במיוחד בימינו כשהיא עברה פיחות והצטמצמה כמעט עד לנקודה שצריך לחלק אותה בחינם”. הוא השווה את הבעלות על האלבום הייחודי לכך ש”למישהו יהיה השרביט של מלך מצרי”.

---

עורכת: מאיה גייר, מפיק: מירון ששון; טכנאי: שון קאמל; מפיקת דיגיטל: סתיו נמר; מגיש: עידו קינן. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון התוכנית; פניות לתוכנית: reva@room404.net

---

המתופף הביוני • האתר שעקף את פורטל הממשלה • שופט אסר על גוגל לחפש » רבע לדיגיטל

המתופף ג’ייסון בארנז איבד את ידו וקיבל יד ביונית עם יכולות תיפוף על-אנושיות • ראיון עם מייסד אתר “כל זכות”, אמתי קורן, שעקף את המתחרה Gov.il • לצדדים במשפט אורקל-גוגל אסור לחפש מידע על המושבעים ברשתות חברתיות ובמאגרי גוגל

אנשים ביוניים וסבירים

ג’ייסון בארנז איבד את זרועו, מתחת למרפק, בתאונת עבודה. בראיון לרבע לדיגיטל הוא מספר שנפל ליאוש, והייאוש הזה היה אבי הרעיון להרכיב זרוע ביונית שתאפשר לו לחזור ולתופף. בתחילה בנה לעצמו זרוע פרוסתטית לואוטקית שאיפשרה לו לתופף בגסות. ב-2014, פרופ’ גיל ויינברג וצוותו מג’ורג’יה טק בנו לו את היד הביונית.

ליד הביונית של בארנז יש יכולות מתקדמות מאלו של יד אנושית: יש בה מקום לשני מקלות תיפוף, היא יכולה לנגן אוטומטית לפי המוזיקה שמושמעת בקרבתה והיא מאפשרת תיפוף בקצבים על-אנושיים, כך שהיא מאפשרת לבארנז לבצע יצירות שרק הוא יכול לתופף. בארנז ישתתף בגיק פיקניק ישראל, שם יספר את סיפורו, ידג’ה וינגן.

דעו לכם

ההייטקיסט אמתי קורן מכר ב-2006 את החברה שלו תפנסופט לחברת מרקורי, והחליט לפנות לפילנתרופיה. הוא זיהה מחסור במידע ברשת על הזכויות שלנו וב-2010 הקים את “כל זכות“, אתר ללא מטרות רווח שמנגיש מידע על זכויות לאזרחים. האתר מעסיק 11 עובדים, וב-2015 עקף את האתר הממשלתי המקביל, פורטל הממשלה Gov.il ׁ(לפי נתוני סימילארוובׂׂׂׂׂׂ).

בעולם אידיאלי לא היה צורך בהקמת פורטל שכזה, שכן הממשלה הייתה דואגת להנגיש את המידע הרלוונטי לאזרח. אולם מנכ”ל “כל זכות”, אמתי קורן, הסביר בשיחה עם המפיק מירון ששון כי לממשלה יש בעיה מובנית בהנגשת מידע: “האתרים הממשלתיים, כמו זה של הביטוח הלאומי או משרד הכלכלה, מפרטים את הזכויות הניתנות לאזרח בשפה משפטית ובלתי ברורה, בגלל החשש מתביעות או מפרשנות לא נכונה של הקוראים. מה גם שכל ארגון מפרט את הזכויות הנוגעות לתחום אחריותו בלבד, ואין גוף שמרכז את כל המידע. ברור שהרצוי הוא שהממשלה תנגיש כמה שיותר את השירותים והזכויות לאזרח. אבל בגלל הקושי המובנה, יש ארגונים ממשלתיים ששמחים מהנוכחות שלי. הם אומרים: ‘בגלל שאני לא יכול מבחינה משפטית לכתוב את הדברים בצורה ברורה, טוב שאתה נמצא כאן ועושה את זה'”.

את תחושת התסכול וחוסר ההבנה של האזרחים זיהו חברות שונות למיצוי זכויות, שאליהן חברו עורכי דין ורואי חשבון שפתחו אתרים דומים. “המטרה של כל הארגונים הפרטיים היא בסופו של דבר לייצר פגישה עסקית”, אמר קורן. “אנחנו מסתכלים על העולם הפוך, מהכיוון של האירועים בחיים, בין אם אבחנו את הילד שלך כמחונן ואתה מחפש את הזכויות המגיעות לו, ובין אם אובחנת כחולה סרטן ואתה רוצה לדעת מה מגיע לך מהביטוח הלאומי, משרד הבריאות ואפילו משרד התחבורה. ומכיוון שהדרישה מצד האזרח היא לקבל מידע בכל תחום, אנחנו מייצרים 360 מעלות של מידע, שלא נוגע רק לזכויות במובן הפורמלי. אנחנו מציעים, למשל, הפניות לקבוצות תמיכה ממשלתיות או פרטיות (לא בתשלום), או שירותים שהביטוח הלאומי יכול להציע”.

גוגל, אל תגגלי!

החלטה מעניינת התקבלה בתביעת זכויות היוצרים של אורקל נגד גוגל. שתי החברות יצטרכו לספר כיצד בכוונתן לאסוף מידע על מושבעים פוטנציאליים, מדווח קורט האוס ניוז.

השופט המחוזי וויליאם אלסופ הביע חשש שאם החברות ירגלו אחרי המושבעים, אלו עשויים להפר את ההוראה לא לחפש מידע על המשפט ועל הפרקליטים. הוא גם הזהיר מפני איסוף מידע על המושבעים ברשתות החברתיות, וניצולו להשפיע על המושבעים. אלסופ כתב:

אם חיפוש יעלה שהספר האהוב על מושבע הוא ‘אל תיגע בזמיר’, פרקליט לא יתקשה לנסח טיעון למושבעים במשפט זכויות יוצרים (או שורה של שאלות למומחים) שמתבססים על אנלוגיה לאותה יצירה, ולהשתמש במותה הטרי של [מחברת הספר] הרפר לי, הכל במטרה לפרוט על מיתרי לבו של אותו מושבע.

איסור על חיפוש מידע על מושבעים ברשת הוא אבסורדי, בעייתי משפטית וקשה לאכיפה. החברות לא יוכלו באופן ישיר לאסוף מידע, שפתוח לציבור ולעיתונות, אולם אם מישהו אחר יאסוף ויפרסם מידע כזה, הוא יהיה זמין להן, והן גם יוכלו להפעיל עיתונאי או אדם פרטי שיפרסם את המידע בצורה זו ואז להשתמש בו. החברות גם לא יוכלו לאסוף מידע שקריטי להתנהלות המושבעים, כמו פרסום של מידע מהמשפט בעודו מתקיים, פעולה שיכולה להביא לביטול המשפט, טיעון שהשמיעו פרקליטי אורקל.

אלסופ החליט שאם החברות לא יסכימו להימנע מחיפוש מידע על מושבעים ברשת, הן יצטרכו להסביר איזה מידע הם מתכוונים לחפש, ולהציג זאת בפני המושבעים הפוטנציאליים לפני המשפט. לאלו יינתנו דקות ספורות לשנות הגדרות פרטיות ברשתות החברתיות כדי להסתיר מידע שאין ברצונם לחשוף בפני החברות.

בעיה נוספת נוגעת רק לגוגל. לחברה יש גישה למידע פרטי על כל אדם שמשתמש בשירותיה, כמו מנוע החיפוש גוגל, שירות האימייל ג’ימייל, הרשת החברתית גוגל פלוס ומערכת ההפעלה אנדרואיד. גוגל הצהירה שלא תציץ במידע הפרטי של המושבעים.

(דרך law.co.il)

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

בליסת סדרות משנה את יחסינו עם הטלוויזיה המפרסמים שמרגלים אחרינו כך מרמים היום במבחנים » רבע לדיגיטל

הבינג’ משבש את יחסינו עם הטלוויזיה, טוענת רותה קופפר • אדיר רגב על המפרסמים שנכנסים לנו לפרטיות • הדור החדש של השליפים הוא שעונים-חכמים

בולמוס טי.וי

אליסיה רוזנברג טוענת במאמר בוושינגטון פוסט שמערכת היחסים שלנו עם הטלוויזיה נהרסה, ואת האשמה היא תולה בהרגלי הצפייה המשתנים שלנו, ובמעבר מצפייה בסדרות על פי מועד שידורן, ביום ובשעה קבועים על פי רוב, ל”בינג'”, בולמוס צפייה ברצף במספר רב של פרקים. פעם היינו מחכים יום או שבוע לפרק הבא. משנבראה אפשרות אחרת, נפתח לנו התיאבון.

רותה קופפר, כתבת טלוויזיה בליברל ודה-מרקר, חושבת שזה חלום שהתגשם והכזיב. בראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון היא אומרת: “בינג’ הוא התגשמות החלום, הוא עונה על הכמיהה שלנו לא לדחות סיפוקים, לא לחכות שבוע שלם עד הפרק שאנחנו אוהבים. אבל הבינג’ הזה, מילולית, גורם לנו מהר מאוד לשובע ומיד אחר כך לבחילה. אתה במשך סופ”ש שלם מסריח עם איזו סדרה, ובפרקים האחרונים אתה רק רוצה להגיע לסוף, וכבר כמעט ולא אכפת לך מה אתה רואה. הפגיעה של הבינג’ באה לידי ביטוי בעיקר כשאנחנו צופים בסדרות איכותיות, ואלה למעשה רוב הסדרות שאנחנו צופים בהן בבינג’. הן מחייבות אותנו למחשבה או לרגע של נחת בין פרק לפרק, ומרתון הצפייה לא מאפשר לנו את זה.”

אחרי הטירוף הגדול מגיעה הריקנות: “אתה מסיים רצף צפייה של כמה שעות ואז אומר לעצמך: ‘אז מה עכשיו?’. פעם היינו מחכים שבוע שלם לסדרה שלנו, היינו משננים בעל פה את לוח השידורים ומחכים לפרקים שאנחנו הכי אוהבים, עכשיו כבר אין את זה”.

אז אולי במקום לבלוס סדרות, אנחנו צריכים לראות יחידה אחת – סרט? כאן הבינג’ עונה על מה שהקולנוע לא יכול לתת לנו: “פעם היינו הולכים לקולנוע, רואים סרט במשך שעתיים ואז צריכים להיפרד מהדמויות שאהבנו ונקשרנו אליהן בזמן הזה. למה לנו לעשות את זה? בסדרה יש לנו וליוצרים מרחב תמרון. אפשר לבנות עלילות משנה, להכניס עוד דמויות – זה אף פעם לא צריך להיגמר. מה גם שהבינג’ מאפשר לנו נקודות עצירה כל כמה דקות, ועדיין משאיר אותנו במתח לקראת הפעם הבאה שנחדש את הצפייה בסדרה”.

שירותי ה-VOD והרשת הפתוחה מעמידים בסכנה את המשך שידורן של סדרות בערוצי הברודקאסט. אל החלל הזה נכנסו תכניות הריאליטי: “הריאליטי הוא אנטי בינג’, כי מהרגע שאתה יודע מי זכה ומי הודח, אין שום טעם לחזור ולראות פרקים מתוך העונה, כך שהצופה חייב להישאר כל הזמן עם הערוץ המשדר, ואחרי שהעונה נגמרת אין לה שום ערך מבחינת צפייה נדחית. ואותו הדבר גם בשידורי אקטואליה, ולכן אני חושבת שערוץ 10 יצרו שיבוץ נהדר באחד הימים שלהם: אחרי פרק של ‘גב האומה’, שזו תכנית שאין לה הרבה ערך מבחינת צפייה בטווח הרחוק, שמו את ‘לה פאמיליה’, שזו סדרה שלא תלויה בזמן ומקום. השילוב ביניהן מאפשר גם לסדרות וגם לשידורי הכאן והעכשיו להתקיים יחד זה לצד זה”.

הפרסומות צופות בנו

“יש המון שיטות לעקוב אחרי אנשים, והמידע הזה הוא מידע שאנשים נותנים בצורה וולונטרית. שיטות המעקב האלו מתחלקות לשיטות שכבר מוכרות יותר לקהל ושיטות שלא מוכרות עדיין” , אומר אדיר רגב, מנכ”ל GO פרסום בדיגיטל. הוא מדבר על המעקב שמבצעות חברות פרסום אחרי אנשים, כדי לטרגט אליהם פרסומות שמותאמות להם. הוא סיפר על כך בתוכנית, ובראיונות מקדימים למפיק “רבע לדיגיטל” עומר אלוני ולי.

“למרות שאנשים נוטים להתרעם על איסוף הדאטה עליהם, אף אחד לא מוכן לוותר על טיפת נוחות בשביל לשמור על הפרטיות”, אומר רגב. “האם מישהו מוכן לוותר על חשבון הפייסבוק שלו? על חשבון הוואטסאפ שלו? האם מישהו מוכן לוותר על ווייז ולשלם עבור תוכנת ניווט אחרת? האם מישהו מוכן לוותר על החיבור לווייפיי חינם במסעדה, בית קפה, נמל תעופה או רכבת ישראל? האם מישהו מוכן לוותר על האפליקציות שלו בטלפון רק בשביל לשמור על הפרטיות שלו?”

רגב מונה שיטות מרכזיות לאיסוף מידע:

1. קוקיז בדפדפנים זו השיטה הנפוצה ביותר והמוכרת לכולם.

2. רשתות חברתיות וספקי שירותי אימייל: אנחנו בד”כ מחוברים כל הזמן לרשת החברתית שלנו, והדפדפן שלנו במחשב או האפליקציה בטלפון הנייד מאזינים כל הזמן לראות אם משהו שאנחנו עושים רלוונטי ויכול להיות שישמש אותנו לשים פוסט ברשת החברתית. בשיטה זו הרשתות החברתיות אספות עלינו מידע עצום. וכמובן כל מה שאנחנו כותבים/מגיבים עליו/מסתכלים עליו מעל כמה שניות ברשת החברתית נרשם ומעובד כמידע חשוב עלינו.

3. אפליקציות: קיבלתם אפליקציות חינם, אבל הן לא באמת חינם, האפליקציות אוספות ומוכרות מידע על הרגלי הצריכה והשימוש שלכם, על מידע שעובר לכם בטלפון ועל מדדים פיזיים ואיכוניים שונים, שנאספים על ידי חיישני הסמארטפון, ובהם קירבה, רעידות, כיוון תנועה, כיוון של המכשיר. בשליפה נכונה של חומר מהטלפון הנייד, שמחובר 90% מהזמן לבן אדם, אפשר לזהות אם אתם עולים במעלית בבניין גבוה או יורדים. אנחנו יודעים גם לזהות אם אתה בתוך קניון, לאיזה חנות אתה הולך ועל איזה מדף אתה מסתכל. יש מין חיישנים קטנים כאלה שממוקמים בחנות ומשדרים דרך הטלפונים שלנו.

התחומים העיקריים בהם נאסף או נמסר מידע: מיקום באמצעות GPS או רשתות ווייפיי – 70% מהאפליקציות (!), גישה לרשימת אנשי הקשר בטלפון, הרשמה וגישה לנתוני רשתות חברתיות, זיהוי יוניקי של המכשיר (UDID) והפעלת מנגנון רכישה בתוך האפליקציה במכשיר. המידע נמכר לרשתות פרסום ולחברות מחקר ואנליזה. מחקר שנעשה ע”י חברת appthority מגלה ש-91% מהאפקליציות באפסטור ו-83% מהאפליקציות בגוגל פליי אוספות מידע בתחום אחד לפחות. מחקרים גילו ש-90% מהאפליקציות החינמיות מעבירות מידע הלאה לחברות אחרות, ו-50 או 60% מהאפליקציות בתשלום גם כן.

4. איכון באמצעות הרשת הסלולרית: דומה למה שאנחנו שומעים שמידי פעם המשטרה עושה כדי לאתר חשודים. באמצעות טריאנגולציה – בדיקת המרחק שלנו משלוש תחנות שידור של הרשת הסלולרית שלנו – אפשר למקם את ה-Cell-ID שלנו על המפה די בקלות בדיוק של כמה מטרים. חשוב לציין שבארה”ב ובתחום התקשורת בכלל המידע הזה לא נחשב מידע פרטי , שכן זו הדרך היחידה של חברת הטלפונים או חברת הסלולר לדעת את מיקומך ולהעביר אליך את השיחות והמידע שביקשת. תוכן המידע והשיחות נחשב מידע פרטי, אבל המיקום שלך לא.

5. לווייני איכון GPS: רשתות לווינים. למי אין ווייז או לא השתמש בגוגל מאפּס או לא הכניס את הסטטוס שלו בפייסבוק עם מיקום במסעדה או בנמל תעופה או על גדות אגם רומנטי באירופה. איך חשבתם שפייסבוק יודע בדיוק איפה אתם נמצאים כשאתם כותבים סטטוס?

גם כאשר אין קליטת לוויינים באזור, או שכיביתם את ה-GPS בטלפון, אפשר לאכן אתכם בדרכים נוספות, שמכונות בשם הכולל IPS – Indoor Positioning Systems. כמה דוגמאות:

6. מערכת WPS – Wi-Fi Positioning Systems: איכון על ידי זיהוי רשתות ווייפיי והמרחק שלנו מהן (לפי עוצמות האות). הזיהוי נעשה על ידי מיפוי מוקדם ויצירת בסיס נתונים ענק המכיל את כל שמות (ה- SSID ו/או MAC Address) של ה- Routers של הרשתות WIFI הפרטיות/ציבוריות והמיקום שלהם [גוגל אוספת מידע כזה ישירות מהסלולריים שלנו; בעבר החברה אספה אותו באמצעות מכוניות הצילום של גוגל סטריט ויו, שחיברו בין שמות רשתות לבין מיקומן הפיזי, ועל הדרך גם גרפה מידע לא מוצפן שהועבר על גבי הרשתות האלחוטיות, ואחר כך התנצלה על ה”תקלה“; ע”ק]

כיום יש חברות שמשתמשות בשילוב של שיטות (Cellular Network / Wifi Network) כאשר הן אוספות את הנתונים ממיליוני משתמשים וככה ממפות טוב יותר את המיקומים של מכשירי הווייפיי ואנטנות סלולר.

7. מערכות מבוססות Bluetooth או NFC (Near Field Communication) משתמשות בקרבה שלנו למשדרים קטנים נייחים שממוקמים במקומות קבועים וידועים מראש. לכל משדר כזה יש חותם ייחודי משלו וברגע שהוא מתקשר עם המכשיר שלנו, המידע נשלח לגורם הרלוונטי. כיום עיקר השימוש של מכשירים כאלו נעשה במקומות ציבוריים או בחנויות מסחריות וקניונים. למשל: עמדות מידע והתמצאות בקניונים, ניטור מיקום ומתן הצעות ערך בתוך חנויות או סופרמרקטים וכדומה.

8. טכנולוגיית TR69 מאפשרת לחברות תקשורת המספקות את קווי האינטרנט אליכם הביתה לדעת שהן סיפקו את הקו הנכון למקום הנכון. בלי המערכת הזאת, חברות תקשורת בעולם לא יוכלו לנהל את קווי התקשורת שלהן ולוודא שאתם מקבלים את ה-100 מגה שלכם לביתכם כפי שהבטיחו. אבל אתם לא מתחברים ישירות עם המחשב לשקע של הקו אינטרנט שיוצא מהקיר. בד”כ אתם תחברו נתב תקשורת (Router), שגם אחראי על יצירת התקשורת עם החברה וגם מנהל לכם את כל המחשבים הנייחים והניידים והטלפונים החכמים בבית שמתחברים לאינטרנט, בין אם דרך כבל תקשורת או דרך רשת הווייפיי. תוצר הלוואי של פרוטוקול התקשורת שעובר בין הנתב שלכם ל-TR69 הוא שחברת התקשורת יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים, כמה מחשבים יש לכם בבית, כמה לפטופים וכמה מכשירי טלפון ניידים ומה הזיהוי שלהם (UDID/MAC Address). מכיוון שאנחנו בדרך כלל מתחברים לאינטרנט במקומות שונים – בבית, ברכבת בדרך לעבודה, במשרד, בבית הקפה – חברת התקשורת יכולה לדעת את המסלול הקבוע שלנו בית-עבודה או את הרגלי ההסתובבות שלנו במהלך היום. לשיטה הזאת קוראים Geo Fencing – גידור מקומות שאנחנו נמצאים בהם באופן קבוע.

9. מידע צד ג’ ומידע אופליין (Third Party Data & offline Data): בעולם פועלות חברות המתמחות באיסוף מידע על אנשים, שמשתפות מאגרי נתונים עם חברות כרטיסי אשראי הגדולות בארה”ב אירופה, וגם קונות מידע מחברות מסחריות שמוכנות למכור אותו, מהאפליקציות שאתם מורידים לטלפונים הניידים שלכם, מהרגלי הבילוי והקניות שלכם ומהחיבורים שאתם עושים לרשתות ווייפיי בכל מקום. מכיוון שבעולם המערבי רוב האנשים משתמשים באינטרנט כדי לבדוק את חיובי האשראי שלהם, הם יכולים גם ליצור קשר בין השימושים בכרטיס האשראי לבין ה-User ID של המשתמש במחשב או בטלפון הנייד. כך, החברות הללו מייצרות בסיס נתונים ענק שמסוגל לפלח בדיוק מאוד גבוה אוכלוסיות שונות וקהלי יעד שמעניינים את החברות המסחריות והמפרסמים השונים, ויותר מזה, הן יודעות לומר מה בדיוק מעניין אותנו כרגע ומה אנחנו מעוניינים כנראה לרכוש ביום/שבוע/חודש הקרוב.

10. היום אנחנו יכולים גם להאזין לפרסומות שאתם רואים בטלוויזיה או שומעים ברדיו, או רואים על המחשב או הטבלט. CDT – Cross Device Tracking: מפתחי האפליקציות והמשחקים החינמיים, שצריכים להתפרנס, מחדירים למשחק או לאפליקציה שהורדתם תוכנה קטנה שמאזינה לפרסומות. הפרסומות בטלוויזיה או ברדיו מזוהות, המידע משודר דרך האפליקציה למאגר מידע אחד גדול ושם עושים הצלבה בין נתונים שונים, למשל: כמה אנשים באמת ראו או שמעו את הפרסומת, כמה זמן מתוך הפרסומת הם ראו, האם היו עוד מכשירים (אנשים) בחדר באותו זמן (בתנאי כמובן שגם למכשירים האחרים מותקנת האפליקציה האוספת ועוקבת אחרי המידע), האם הפרסומת עניינה אתכם, האם גלשתם במכשיר הנייד שלכם (Second Screen) אחרי שראיתם את הפרסומת כדי לחפש מידע נוסף על המוצר שפורסם, האם הפרסומת גרמה לכם לבצע פעולה – האם ניגשתם לחנות לרכוש את המוצר בטווח של XX ימים (הרי אפשר לעקוב אחרי המיקום שלכם בצורה מדויקת אפילו בקניון). אפשר גם להשתמש במידע על הפרסומת שראיתם כרגע בטלוויזיה כדי לשתול לכם בדפדפן במחשב או במכשיר הנייד באנר עם מידע נוסף על המוצר, שיחכה לכם שם עד שתפתחו את אתר החדשות או האפליקציה האהובים עליכם. יש חברות שעושות ניטור ממש מדויק של הפרסומות ע”י הוספת סימן מים או חותם דיגיטלי בצורת צליל אולטרסוני (צליל גבוה מאוד שאנחנו לא שומעים אבל הטלפון הנייד שלנו כן), ואז הן יודעות לזהות בצורה מאוד מדויקת מתי פרסומת שודרה ומה הייתה התגובה. אפשר להשמיע צליל כזה אפילו מהבאנרים שאתם רואים באתרי אינטרנט.

“אלה היכולות”, מסכם רגב. “להגיד שהמפרסמים יודעים לחבר את כל המידע הזה כיום בקלות לתמונה אחת שלמה? זה עוד לא שם. יש פיסות מידע ואנחנו כחברת פרסום מבוססת טכנולוגיות עוזרים ללקוחות להתמקד על קהל היעד”.

יש לך דוגמה לקמפיין שעשיתם בו שימוש באיכון אנשים?
“עשינו השנה קמפיין במילאנו לאבן קיסר. היינו צריכים להביא קהל יעד של אדריכלים וארכיטקטים לתוך התערוכה שלהם. השתמשנו בשיטות שאפשרו לנו לאתר את קהל היעד – מעצבים, אדריכלים ואנשים שסובבים את העולם הזה שנמצאים כרגע במילאנו, ואפילו הגענו לאנשים שנחתו באותה תקופה בנמל התעופה במילאנו ויש להם קשר למקצוע. הצלבנו נתונים ונסיעות קודמות וביקורים בכנסים בנושא, וככה הגענו לבן אדם שבסופו של דבר מקבל פרסומת לטלפון שלו בלי לדעת שאנחנו חיפשנו בדיוק אותו”.

שעון חכם, מערכת חינוך טיפשה

מורים בבריטניה מתלוננים על “שעוני רמאות“, שסוחרים מקוונים מוכרים לתלמידים במטרה מוצהרת שאלו יוכלו להעתיק במבחנים. אלו משמשים חלופה עדכנית לפתקים הנשלפים ולכתיבה של תשובות על הזרועות והרגליים, ויש להם אפילו “כפתור חירום” שלחיצה עליו מחזירה את המסך למצב תמים של שעון.

(אני נזכר שקראתי לפני שנים ידיעה על שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לזמנה להעתקה בבחינה – מישהו גנב עותק של מבחן אמריקאי, העביר אותו לחבר שחיכה באוטו ליד הכיתה, וזה צפצף בצופר את התשובות הנכונות לפי הסדר – צפירה אחת – תשובה א’, שתי צפירות – תשובה ב’ וכן הלאה).

אבל הבעיה היא לא רק עם התלמידים המעתיקים, אלא גם עם השיטה. בעולם שבו כל כך הרבה מידע זמין בכזו קלות לאנשים, המבחנים להתאים את עצמם למציאות – צריכים להיות עם מחשבים, סמארטפונים ושעונים-חכמים פתוחים, ולבדוק לא מי יודע את התשובה בעל פה, אלא מי יודע לברור ולמצוא את התשובה הנכונה מבין ערימות המידע הזבלי והבלתי רלוונטי שבאינטרנט.

(דרך תוכן, אינטרנט וידע)

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

פרינסס שאו שרה ומספרת איך קותימן גילה אותה » רבע לדיגיטל

פרינסס שאו הוא שם הבמה של סמנת’ה מונטגמרי, אישה מניו אורלינס שנוהגת לספר על חייה ולשיר שירים שכתבה, ולהעלות את התיעוד ליוטיוב, לקהל מצומצם מאוד. אחד השירים הוא Give It Up:

קותימן, שם הבמה של אופיר קותיאל, הוא מוזיקאי ישראלי שזכה להצלחה בינלאומית בזכות אלבום בשם Thru You, שבו דגם שירה ונגינה של שלל אנשים מיוטיוב והפך אותם לשירים.

קותימן גילה את שאו, יצר מוזיקה מדגימות נגינה לשירה Give It Up וכלל אותו באלבום ההמשך שלו, Thru You Too.

עידו הר הוא במאי ישראלי, שבראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון סיפר: “דרך קותימן נחשפתי לאותם אנשים ומהר מאוד הגעתי אל סמנת’ה. מצאתי את עצמי צולל לתוך הערוץ שלה, כמו בעבודת תחקיר. הגעתי לפרטים האישיים שלה ויצרתי איתה קשר ומהר מאוד קבענו להיפגש בניו אורלינס. בהתחלה חשבתי ליצור סרט על יוטיוברים אבל אחרי שפגשתי אותה הבנתי שאני רוצה להתמקד בה. פגשתי אותה בלובי של המלון בניו אורלינס, והייתה לי התחושה שאני כבר מכיר אותה – דרך הסרטונים שלה, אבל הופתעתי לראות שהיא לא שמעה דבר על ישראל, וההיכרות הראשונית שלה איתנו הייתה למעשה דרך היצירות של קותימאן”.

הר תיעד את תהליך היצירה של קותימן ושל שאו בסרטו “פרינסס שואו”, כששאו עוד לא יודעת שקותימן עומד להפוך אותה לכוכבת, ומגלה זאת מול מצלמתו של הר.

קותימן יצר לשאו שיר נוסף, Stay Here, וכעת הוא מפיק לה אלבום.

שאו הגיעה ל”רבע לדיגיטל” לשיר ולספר על כך, יחד עם הר, שסיפר על הסרט וגיבוריו. “סמנת’ה אמנם התחילה מכלום, אבל גם לה היה מזל”, אמר בראיון לששון. “אם קותימן לא היה נופל במקרה על הסרטון שלה, כנראה שגם עליה לא היינו שומעים, לצד רבים אחרים. ברשת מסתובבים הרבה דברים יפים, הרבה אנשים עם חשיבה מקורית, אבל רוב הסיכויים שמעולם לא נשמע עליהם.”

---

עורכת: מאיה גייר, מפיק: מירון ששון; טכנאי: טל וניג; מגיש: עידו קינן. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון התוכנית; פניות לתוכנית: reva@room404.net

---

בר רפאלי אינה פייסבוק&גוגל המדריך לטרמפיסט בקלנדיה פרס למצפינים » רבע לדיגיטל

אלכס גקר מדבר על השקרים שתוכנות ניווט ומפות דיגיטליות גורמות לנו לספר לעצמנו • תומר אשור מספר על פריצת הדרך בתחום הקריפטוגרפיה שהביאה לדיפי והלמן את פרס טיורינג • למה לא חוקרים את פייסבוק וגוגל כמו את בר רפאלי?

אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, והמפה משקרת

בסוף פברואר נכנסו שני חיילים מיחידת “עוקץ” ברכב למחנה הפליטים קלנדיה שמצפון לירושלים, וחולצו משם לאחר חילופי ירי ממושכים, במהלכם נהרג פלסטיני בן המקום ונפצעו חיילים ופלסטינים. בתחקיר טענו החיילים שהשתמשו באפליקציית הניווט ווייז, שהובילה אותם אל המקום.

ווייז, חברה בבעלות גוגל, טענה שהחיילים כיבו פיצ’ר ברירת מחדל שמתרה מפני כניסה לאזור, וסטו מהמסלול שהאפליקציה התוותה להם. עוד טענה החברה כי “בכבישים המהווים כניסה לשטחים המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית, מוצבים שלטים אדומים ובולטים בכביש, אשר אוסרים על נסיעה בשטחים הנ״ל לתושבי ישראל, ואשר די היה בהם כדי למנוע את הגישה לאזור התקרית”.

אבל לשלטים האדומים המופיעים בשטח אין כל משמעות אם אינם נכללים במפה של ווייז, טוען אלכס גקר, דוקטורנט וחוקר במחלקת המדיה ותרבות של אוניברסיטת אוטרכט בהולנד, שלוקח חלק בפרויקט אירופי לחקר מפות. בראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון הוא אמר: “המפה המודרנית משטחת את המציאות ומטשטשת את הראייה שלנו. בקרטוגרפיה קלאסית יש עניין של בחירת קנה המידה – שהוא ההבחנה הבסיסית של מה שנכנס למפה ומה שמושמט ממנה. למשל, במפות מסוימות יהיו סימונים לעצים ושיחים, או סימון של מבנים. במפות המודרניות שלנו אין את ההבחנה הזו – המפה מבחינתנו היא המציאות”.

…באימפריה זו הגיעה אמנות כתיבת-המפות למידת-שלמות כזו, שמפתו של מחוז אחד השתרעה על פני עיר שלמה ואילו מפתה של האימפריה כולה – על פני המחוז כולו. ברבות הימים לא סיפקו עוד מפות-ענק אלה את התושבים וועדות כותבי-המפות החלו להכין את מפת האימפריה שגודלה כגודל האימפריה עצמה, והיא זהה עמה בכל נקודה ונקודה.
(חורחה לואיס בורחס, “על הדיוק במדע“, תרגום לעברית: יורם ברונובסקי)

אז למה שלא יופיעו שלטים אדומים גם במפה של ווייז ולא רק על פני השטח? כי אנחנו לא מעוניינים בכך. גקר סבור שהדיגיטציה בתחום המפות מנסה בין היתר להוריד את העומס הקוגניטיבי על המשתמש: “אפליקציות של תחבורה ציבורית למשל, צריכות להשמיט הרבה מאוד פרטים מהפה כדי שיהיה לך קל מאוד להשתמש בה וכדי שתחשוב כמה שפחות, ועל הדרך יוכלו לדחוף לך פרסומות ולהרוויח יותר כסף”.

המפה המודרנית מכניסה אותנו למעגל משוב אינסופי, משום שהיא לא מפסיקה להתעדכן, וזה קורה על הגב שלנו: “בכך שאתה מפעיל את האפליקציה, ווייז עדיין אוספת את הנתונים עליך, כי באלגוריתם שלה שרץ ברקע היא ממיינת אותך ואת יתר הנהגים, וכך קורה דבר מדהים: אתה משפיע על עיצוב המפה, כי אם אתה ועוד הרבה נהגים תבחרו לנסוע מדרך מסוימת, ווייז תעצב את הנסיעה של אחרים לפי הדרך שבה נסעת בה, וכך המפה זולגת לתוך המציאות”.

בהתייחס לפרשת ווייז-קלנדיה כתב גקר בבלוגו:

מפות הואשמו במלחמות מאז שהיו מפות ומלחמות. העובדה שהיינו אולי מאוד קרובים להתחיל אחת בגלל אפליקציית ניווט GPS אומרת שאנחנו בעתיד עכשיו. […] הפעילות של ווייז למחיקת ההבחנה האונטולוגית בין המפה לעולם […] עלתה מדרגה. האפליקציה שינתה את העולם בצורה מאוד אמיתית, וגרמה להתנגשות אלימה (התנגשות יומיומית, צפויה – ועדיין), ואז ניסתה להטיל את האשמה על המשתמשים, תוך הקרבה בוטה של פרטיותם ואנונימיותם על מזבח האקט הנעלה יותר של “נהיגה חברתית”.

גקר סקפטי מאוד לגבי היכולת להחזיר את העומק אל המפות שדרסו את השטח. “מפה שתייצג את המציאות אחד לאחד לא תהיה שימושית, כי בשביל זה יש לנו את המציאות עצמה. ולכן המפה בבסיסה חייבת לשקר במידה מסוימת. העולם הוא מקום מורכב ומלא בעצמים זזים, ומלא גם בנרטיבים שונים ומשונים על מה מאכלס את העולם ומה גבולות המקום. אפילו דבר כל כך קטן כמו שם של מקום – האם זו דנציג או גדנסק? – נתון למחלוקת ולאג’נדה. זה קורה אפילו במפות לחיזוי מזג אוויר, שם לכאורה הכל אובייקטיבי”.

במקום שבו מפות כושלות בייצוג מהימן של המציאות נכנסה גוגל סטריט ויו, שהתיימרה להציג את העולם כפי שהוא באמצעות צילומי רחובות, אבל גם המהלך הזה נתון למגבלה בסיסית: “צריך להבין שמפה היא רק אוסף של טענות על המציאות, וגוגל סטריט ויו זו עוד טענה אחת לאוסף: המפה הזו נותנת לך את התפיסה של מקום מסוים ברגע ספציפי בלבד, אז אתה יכול להבין מזה אולי עוד כמה דברים על אותו המקום, אבל זה בטח לא מספר לך את הסיפור כולו. זה נותן לך מה שאנחנו קוראים לו ‘אשליה קרטוגרפית’ – המחשבה שמה שיש במפה הוא המציאות עצמה”.

היכן שמייסדי האפליקציות והקרטוגרפים המודרנים כשלו, הגיעו האמנים שמנסים להחזיר למפה את העומק: “יש כל מיני אמנים שמנסים להכניס את המימד האנושי לתוך המפה, כדי שהמפה תהיה ‘נחמדה’ יותר. למשל, אמנית אחת הסתובבה עם קבוצת אנשים ברשת רחובות ואספה מכל מיני מקומות בקבוקונים עם הריח שהם הריחו במקום, ובכך יצרו מפת ריחות אנושית“.

סודות ופרסים

בתחילת החודש פורסמה הודעה על הזוכים בפרס טיורינג, הפרס החשוב בתחום חקר המחשבים, התוכנה והמתמטיקה, לשנת 2015 – וויטפילד דיפי ומרטין הלמן, פורצי דרך בתחום הקריפטוגרפיה ומפתחי מודל ההצפנה הא-סימטרית.

“הקריפטוגרפיה לא עברה הרבה גלגולים מאז העת העתיקה, שיטות ההצפנה היו פיזיות או פרימיטיביות”, מספר תומר אשור, דוקטורנט לקריפטוגרפיה באוניברסיטת לוון שבבלגיה. “בשנת 1976, דיפי והלמן המציאו את הפרוטוקול הנקרא על שמם, דיפי-הלמן, שלמעשה חזה את הקריפטוגרפיה הא-סימטרית. עד אז, שני צדדים שביקשו לקיים תקשורת מוצפנת, מבלי שלצד שלישי (‘מתחרה’ או ‘אויב’ במונחים קריפטוגרפים) תהיה היכולת לפענח את המידע, היו צריכים להיפגש ולהעביר ביניהם פיסת מידע שתשמש כמפתח הצפנה ופענוח. הפיתוח של דיפי והלמן איפשר לראשונה להעביר מפתחו הצפנה בין שני גורמים שלא בצורה פיזית. עד אז אנשים השתמשו במזוודות או בדברים כאלה כדי להעביר את המפתחות, ופתאום – פלא! אפשר להעביר מפתחות דרך גלי רדיו!”

“הצפנה א-סימטרית היא כמו התיבה האדומה ששולחים דרכה דואר”, מסביר אשור. “כל אחד להכניס פנימה מכתב, אבל רק מי שיש לו מפתח יכול לפתוח אותה ולהוציא את המכתב הזה החוצה”.

פריצת הדרך של דיפי והלמן לא נשארה רק במימד התיאורטי, אלא מצאה במהרה גם דרכי ביטוי פרקטיות: “אנחנו משתמשים בזה בכל מקום: מכשירי הטלפון שלנו משתמשים בחלקים מסוימים שלהם בפרוטוקול; כל נושא הסיסמאות ברשת ואבטחת הסיסמאות בנוי על זה; גם חברות סליקה ואשראי משתמשות בפרוטוקול כדי לאבטח את עצמן”.

התגלית והעבודה של דיפי והלמן היא זו שגם הביאה את תחום ההצפנה ואבטחת המידע גם אל החברה האזרחית: “עד שנות השבעים, שיטות ההצפנה שימשו רק למטרות צבאיות, וכל ניהול ופיתוח ההצפנה נעשה על ידי צבאות וארגוני ביון. הם היו הראשונים שהצליחו להתעסק בזה לצורך מטרות אזרחיות מפורשות, ולאחר פרסום המאמר פורץ הדרך שלהם, ‘כיוונים חדשים בקריפטוגרפיה’, ה-NSA התלבש עליהם כי הוא לא אהב שפתאום אזרחים מסתובבים ביניהם ונוגעים בתחומי העניין שהיו שייכים רק לגורמים ביטחוניים”.

כך עובד אלגוריתם דיפי-הלמן (ותודה לגולש יובל מישורי על הלינק):

בר רפאלי לא חברה

“חברות אינטרנט זרות ישלמו מס בישראל”, דיווח כלכליסט. “רשות המסים צפויה להסדיר בימים הקרובים את מיסוי הפעילות העסקית של חברות אינטרנט כמו פייסבוק או גוגל, שפועלות מישראל אך אינן משלמות מס על הכנסות מהשירותים שהן מעניקות כאן. […] הרשות צפויה לפרסם בימים הקרובים חוזר בנושא זה, לאחר עבודת מטה שנמשכה יותר משנה”. זה היה באמצע 2014, ושנה וחצי מאוחר יותר, פייסבוק וגוגל עדיין לא משלמות מס בישראל.

ובינתיים, כמה וכמה עשירונים למטה: בר רפאלי ואמה נעצרו ושוחררו בערבות, נערך חיפוש בבתיהן ובבתים נוספים, והן נחקרו מספר פעמים בחשד לאי תשלום מס על הכנסות של עשרות מיליוני שקלים מעבודות של הדוגמנית בחו”ל וממכירת בגדי מעצבים שבבעלותה.

רפאלי טוענת שהיא תושבת חוץ, ועל כן אינה צריכה לשלם מסים בישראל, ממש כמו פייסבוק וגוגל. אבל למה להיטפל לגדולות.

(תודה למאיר קוטליאר על כותרת הביניים)

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

התשת ספאמרים טלפוניים, חסימת אפליקציות פולשניות, חינוך תאגידים סוררים » רבע לדיגיטל

נגה לבציון נדן מעודדת חברות טכנולוגיה לשפר את דרכיהן • בועז קנטור מעודד יצרניות אפליקציות לא לפגוע לנו בפרטיות • ורוג’ר אנדרסון מעודד אנשי טלמרקטינג להפסיק להתקשר. האזינו »

כאל לרצות יותר הרשאות

כאל שירות לקוחות שלום.
שלום, אני רוצה להצטרף לשירות הארנק שלכם.
אין בעיה אדוני, אני רק צריכה כמה פרטים. מה שמך?
בועז קנטור.
אוקיי בועז, מה התכניות שלך למחר?
מה? אה… בבוקר אני חופף שיער ובצהריים אני אוכל המבורגר עד הערב. אני הולך לישון ב-1:00 ומתכנן לנחור חזק חחח
מקסים. ומחרתיים?
מחרתיים?
כן. ואני צריכה גם את שבוע הבא. אולי פשוט תשלח לי את הקלנדר שלך?
אמממ… זה נשמע לי מוזר, אבל אוקיי.. עוד משהו?
את מי אתה מכיר?
סליחה??
את מי אתה מכיר? אני צריכה שמות, כתובות מייל וטלפונים של כל החברים שלך.
של כל החברים שלי? את בטוחה??
צודק. לא רק החברים. משפחה, מכרים, קולגות, בוסים, עסקים.. כל מי שמופיע לך בספר טלפונים. אולי פשוט תשלח לי אותו?
בטח! אין בעיה. עוד משהו??
כן. איפה אתה נמצא עכשיו?
למה זה משנ.. בבית. תיכף תגידי לי שאת רוצה נ”צ מדויק חחחח
כן.
את צוחקת.
לא. אני צריכה את המיקום המדוייק שלך עכשיו, ובכל רגע מעכשיו והלאה לאן שאתה לא הולך.
… עוד מ.. .. משהו?
אני יכולה לקרוא את כל הסמסים שלך?
חופשי. סיימנו?
כן, ברוך הבא לשירות כאל!
תודה. ממש היה קל. הבנת? כאל.. קל.. כי תכל’ס לא היה כל כך קל חח
כן כן. הבנתי. אתה מקורי. אה סליחה, אני צריכה רק עוד דבר אחד.
תמונה שלי?
אפשר?
קחי גישה חופשית לכל אלבומי התמונות שלי מעכשיו והלאה. את לא צריכה גם את מידת הנעליים שלי?
מה אני אעשה עם מידת הנעליים שלך?!
ומה תעשי עם כל-
זהו. ברוך הבא. אתה רואה שזה היה כאל? :)
חחחח לגמרי! *מתעלף*

השיחה הזאת בדיונית, פרי דמיונו של בועז קנטור, אבל ההרשאות שמוזכרות בה אמיתיות – את כולן ועוד דורשת ויזה כאל כתנאי להתקנת אפליקציית “ארנק cal4u” שלה. בין השאר, היא דורשת הרשאה לקרוא את לוח השנה של המשתמש, להוסיף לו אירועים ולשלוח הזמנות לאותם אירועים לאנשים אחרים בלי ידיעת המשתמש, למצוא, לקרוא ולשנות אנשי קשר, לאכן את המשתמש, לקבל סמסים, לקרוא, לאחסן, לשנות ולמחוק את תוכן זכרון היואסבי כולל קבצי מדיה, לראות את חיבורי הוויפיי, לראות את חיבורי הרשת וגישה מלאה לרשת (רשימה חלקית). התקנת האפליקציה מחייבת אישור של כל ההרשאות.

לאפליקציה הזאת יש פוטנציאל לפגיעה משמעותית במידע, בפרטיות ובאוטונומיה של המשתמשים, והיא כמובן לא היחידה. קנטור אומר שהדרך להילחם בכך היא ראשית, לא להתקין אפליקציות שדורשות הרשאות כאלו, ושנית, לעורר מודעות לנושא ולהפעיל לחץ על החברות, שיוציאו אפליקציות עם דרישות הרשאה מינימליות, רק כאלו הדרושות באמת לפעילות האפליקציה. פתרון נוסף הוא התקנת גירסת מרשמלו של מערכת ההפעלה אנדרואיד במכשירים מתאימים; מרשמלו מאפשרת למשתמשים לחסום הרשאות ספציפיות פר אפליקציה.

בויזה כאל טוענים שההרשאות לא פוגעות בפרטיות המשתמשים, ושהן אכן נחוצות. החברה מסרה בתגובה:

בהתקנת אפליקציית Cal4u נתוני המידע שעל גבי המכשיר כגון רשימת אנשי קשר, הודעות טקסט, מיקום הלקוח וכיוצ”ב אינם נשאבים ואינם נשמרים במאגרי המידע של כאל. הגישה למידע הנ”ל באמצעות האפליקציה נועדה ,אך ורק בכדי לאפשר ללקוח להנות ממגוון השירותים המוצעים דרך היישום לחוויית לקוח מיטבית.
לדוגמא –
• הגישה לאנשי הקשר נועדה לאפשר העברת כספים בין לקוחות מתוך רשימת אנשי הקשר בלחיצת כפתור וללא צורך בהקלדת פרטי זיהוי נוספים.
• הגישה למיקום הלקוח נועדה לאפשר להציג ללקוח את ההנחה והמבצע בבית העסק בו הוא נוכח.
• הגישה לתמונות נועדה לאפשר ללקוח לשמור בצורה מאובטחת מסמכים כגון תעודות אחריות, שוברי זיכוי וכן סינכרון ליומן שיתזכר הלקוח טרם פקיעת תוקף השובר.
נציין כי כל השימושים שחברתנו עושה הינם לפי המקובל בתחום באפליקציות דומות ועומדות בכל הדין והרגולציה הנדרשות.
בנוסף, כיום מרבית המכשירים מאפשרים ללקוח לנהל באופן פרטני את ההרשאות לכל אפליקציה ואפליקציה כך שהלקוח יכול לשלוט על הגישה למידע.

הפגנת עושר

אחת הדרכים להשפיע על חברות לפעול באופן מוסרי לפי תפישת עולמנו היא באמצעות כסף – לקנות מחברות שפועלות באופן מוסרי, להחרים חברות שפועלות באופן לא מוסרי, ולסמן לחברות את הכיוון באמצעות קנייה ומכירה של המניות שלהן. הדרך האחרונה היא זו שבה פועלת נגה לבציון נדן, מנכ”לית חברת המחקר GreenEye, כלכלנית סביבתית ומומחית להשקעות אחראיות. “השקעות אחראיות הן השקעות המתייחסות, מעבר לנתונים הפיננסים, גם להתנהלות של החברה פנימה”, אומרת לבציון נדן. “מדובר על מגמה שתופסת תאוצה. למעלה מ-64 טריליון דולר של נכסים המנוהלים על ידי גופים מוסדיים כבר חתומים על העקרונות להשקעות אחראיות”.

מדדי האחריות המקובלים מתחלקים לשלושה קריטריונים – סביבתי, חברתי וממשל-תאגידי. לבציון נדן מדגימה את המדדים:

התחום החברתי: בשנת 2012 עמדו אפל ודל בפני גל התאבדויות והפגנות במפעל פוקסקון, שיצר עבורם רכיבים, זאת בשל פגיעה בזכויות עובדים. הסיפור הגיע לכותרות. לאור זאת, ומתוך חשש למוניטין של החברות הטכנולוגיות, דרשו המשקיעים מהחברות להבטיח את זכויות העבודים בפוקסקון. מאז החלו לדאוג לשיפור התנאים, הקטנת שעות העבודה והתייחסות לוועד העובדים שהוקם. בעיות דומות עולות מדי פעם אצל אפל גם במפעלים אחרים.

התחום הסביבתי: גוגל כיום צורכת 37% מהאנרגיה שמשמשת אותה בפעילותה מאנרגיה מתחדשת שאינה מזהמת. היא הציבה לעצמה יעד לשנת 2025 להגיע לצריכה של 100% מהאנרגיה שלה מאנרגיה מתחדשת. בנוסף, בשנים האחרונות החברה השקיעה 2.5 מיליארד דולר בקידום טכנולוגיות ירוקות שונות.

תחום הממשל התאגידי: בתחום זה אנו בוחנים את התנהלות הדירקטוריון, וכן את ייצוג הנשים בדירקטוריון, מתוך הבנה והכרה שחברות עם מגוון רחב יותר בדירקטוריון מגיעות לתשואות טובות יותר. דווקא בתחום זה ניתן לראות שחברות הטכנולוגיות אינן מצטיינות בלשון המעטה: יאהו, למרות שהמנכ”לית אישה, רק 3 מתוך 9; גוגל – 3 מתוך 10; פייסבוק – 2 מתוך 8; ובצ’קפוינט הישראלית – 1 מתוך 8.

לדברי לבציון נדן, לא רק שמשקיעים רבים מעדיפים השקעה אחראית, אלא שחברות שפועלות כך הן חברות שנערכות לעתיד, ועל כן הן השקעות מוצלחות יותר לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם כלכלית: “התנהלות נכונה של חברות הטכנולוגיות בתחומים האלה של סביבה, חברה וממשל תאגידי, יכולים לא רק להקטין את הסיכונים שחברות הטכנולוגיות יתקלו בהם אלא גם יכולים לייצר הזדמנויות לפיתוחים שונים וכיווני התפתחות חדשים ולייצר ערך משמעותי לחברה”.

ספאמר, דבר לבוט!

רוג’ר אנדרסון עובד כיועץ בתחום מערכות ניתוב שיחות, אבל התחביב שלו מעניין הרבה יותר: לוחם נועז בספאמרים בטלמרקטינג (). אנדרסון יצר את “ג’ולי רוג’ר טלפון קאמפני“, בוט שאפשר להעביר אליו את השיחות מהספאמרים, והוא ידבר איתם בלופ אינסופי עד שיותשו וינתקו את השיחה.

יש בשירות הזה אלמנט של נקמה – ההאזנה לשיחות, שאנדרסון מעלה את חלקן לרשת, מעוררת שמחה לאיד על הטרדת המטרידים. אבל יש בו גם היבט פרקטי – כמות השיחות תרד אם בוטים כאלו יפגעו ביעילות וברווחיות שלהן. הוא גם ניסה לגייס מימון-קהל לפרויקט החדש שלו, בוטים שיילחמו במחייגים האוטומטיים, שמתקשרים לאלפי טלפונים בו זמנית.

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

באילו כלי תחבורה ניסע אל העתיד? • איך תיראה התקשורת המקוונת? • זהירות מחברת הסלולר החדשה פרטנר » רבע לדיגיטל

לילי דאי נוסעת בזמן עם כלי תחבורה עתידיים ועתידניים • רועי כ”ץ לא חושש מהעתיד המקוון של העיתונות • זהירות מחברת הסלולר החדשה פרטנר

דיגיתונות

ההבטחה של הרשת לעיתונות לא התקיימה, טוענת העיתונאית הוותיקה רותי יובל בראיון ל”העין השביעית” ו”כותרת”: “בניגוד לציפיות שנולדו יחד עם עיתונות הרשת, המהפכה הטכנולוגית לא יצרה עולם של כוח מבוזר, להיפך: המחקרים מלמדים שלמרות ריבוי הערוצים החדשניים, חדשות עדיין מיוצרות ומופצות בעיקר על-ידי אמצעי תקשורת מסורתיים – מידע הממוחזר אחר כך בבלוגים וברשתות החברתיות”.

ראיינּו בתוכנית את העיתונאי רועי כ”ץ, יו”ר כנס Digit לעיתונות אונליין, שלא מסכים עם הטענה הזאת. לטענתו, אנשים משתמשים ברשת לדווח על התרחשויות, לעתים באופן בלעדי, למשל מהמתרחש בסוריה, מקום שעיתונאים מכלי תקשורת מסורתיים לא נכנסים אליו מחשש לחייהם. זה נכון שהיינו רוצים לראות שם עיתונאים מקצועיים ובעלי נסיון וידע, אבל זה לא תמיד אפשרי, ומוטב לקבל עדכונים חובבניים מאשר לא לקבל כאלו כלל.

כנס דיגיט יתקיים ב-4.4.2016. מועמדים לפרס דיגיט לעיתונות מקוונת לשנת 2016 אפשר להציע עד ה-15.3.2016 באתר הכנס.

עוד בנושא: ראיון עם עמית סגל על נוכחות הרשת שלו כעיתונאי

מסע כמעט בזמן

“כל ירושלמי וירושלמית יודעים בחוש שקיים פער בלתי-מוסבר בין התחבורה הציבורית בירושלים לבין המציאות”, כותבת לילי דאי בדברי ההקדמה להרצאה “התחבורה הציבורית בירושלים בראי המדע הבדיוני והפנטסיה” של “הרחפת הקלה – התא הירושלמי למד”ב ופנטזיה“, שתיערך הערב ב-20:00 בירושלים. “קווים שמופיעים ונעלמים, שמות תחנות ממימדים מקבילים שצצים בכריזה ותזמונים שהם פנטזיה טהורה – מדובר בבירור בכר פורה ליצירות מדע בדיוני ופנטזיה לאורך הדורות. בהרצאה ננסה להסביר את הפער הזה, נסקור את השחקנים המרכזיים בתחום התחבורה הציבורית בירושלים (ביניהם אגד, סיטיפס ונדמה לנו שגם הבונים החופשיים), נדבר קצת על אופציות התחבורה שקיימות במדע הבדיוני וננסה להעלות הסברים למצב הקיים, קווי זמן חלופיים ואפשרויות לעתיד”.

בראיון למפיק התוכנית עומר אלוני נותנת דאי הצצה לעולם התחבורה העתידית והעתידנית.
האם דמיינו לפני עשר שנים שהרחובות יתמלאו באופניים חשמליים, קורקינטים והאברבורדס?
“לפני עשור כבר לא כל כך. בשנות ה-70′-80′-90′ היה מין חזון של שנות האלפיים שבו הכל היה באוויר: רחפות, כמו ב’בחזרה לעתיד’ – הסקייטבורד המעופף. עכשיו מפתחים אותו, אבל בתור מחוווה לסרט. אף אחד לא לוקח ברצינות את הרעיון של סקייטבורד מעופף ככלי תחבורה מציאותי. גם לגבי מכוניות מעופפות, יש יותר הבנה על הסיבוכיות שזה יגרום. אופניים חשמליים זה דבר אחר. סגן ראש העיר ירושלים אמר שהתכנית שלהם היא לחבר באופניים את כל תחנות הרכבת כדי שאנשים יוכלו להגיע הלוך ושוב. ומה עם קהל מבוגר יותר? בחזון שלו יהיו שם קורקינטים חשמליים שיוכלו לקחת אישה בת 80. בוא נגיד שאני לא רואה את זה קורה אבל מסתבר שאנשי העשייה דווקא כן. כשמדברים על אנשי העשייה הם מאוד ממוקדים בתחבורה ציבורית – להוציא את המכוניות הפרטיות מהבתים ולפתח את התחבורה הציבורית. השאלה היא איך עושים את זה ואיך יוצרים תחבורה ציבורית שהיא יעילה ונוחה יותר. המודלֹ מציע פתרונות שחלקם מיושנים ואף אחד לא לוקח אותם ברצינות. אבך יש כאלה שכן – טכנולוגיות עם מגנטים ודברים כאלה, שתל אביב תהיה הפיילוט למין מערכת כזאת, משהו שמדברים עליו בסין, אני לא יודעת כמה ברצינות, זה אוטובוס שנוסע בדרכים ומכוניות פרטיות עוברות מתחתיו. רכבות מהירות, קלות, אמצעי תחבורה תת קרקעיים, לפנות את התחבורה מהרחובות”.

נחזור מיד אחרי דיווח תנועה מגלגלצ:

מנהרת דנינו שוב פתוחה לתנועה לכל תשעת הכיוונים אחרי ניקוי דליפת פלזמה. צומת הרחובות תובל-שפר נסגר עד להודעה חדשה בגלל תאונת מצלמות רובוטיות. נתיב תעופה גאמא עמוס ממפלט גוטפרוינד ועד כיס אוויר תומרקין בגלל רחפנים. ענבל הבן תזמן לנו 25 דקות, תודה לענבל הבן.

האם בכלל נצטרך תחבורה בעתיד? לא נהיה ממוקמים פיזית ונסתובב במרחב הווירטואלי?
“זה בהחלט זרם משמעותי של מדע-בדיוני שמאמין בזה. מציאות וירטואלית, מסעות שהם מתוך נוחיות ביתך. אבל אני חושבת שלפחות כרגע יש המון המון כלים שעוזרים לי כבר לעשות את זה ועדיין אנחנו רואים שחברות לא ממהרות לתת לאנשים לעבוד מהבית. למרות שזה יחסוך המון כסף, חברות עדיין רוצות שתגיע פיזית למשרד. זה לא בלי סיבה, יש משהו ביכולת לקפוץ אל אדם ולדבר איתו פנים מול פנים. יש משהו בלנהל ישיבה פנים אל פנים שהוא כנראה עובד יותר טוב מהדרך הווירטואלית. כלומר, עדיין לא הגענו לרמה הטכנולוגית שתאפשר להחליף את המפגש האנושי. אם נגיע לרמת ההולוגרמות שנוכל לשבת בישיבה אחד מול השני אבל כל אחד בביתו, אז זה אולי יהיה אפקטיבי”.

עוד בנושא: גוגל מנסה להפוך נהגים לנהגי מוניות. ראיון עם איילה צורף

תודה ושלום ואל תבואי לי בחלום, פרטנר

התחרות בשוק הסלולר וכניסתן של חברות סלולר קטנות היטיבה עם הצרכנים כשהורידה את מחירי חבילות התקשורת. אבל איציק בנבנישתי, מנכ”ל אורנג’, אחת מהגדולות, אמר בכנס גלובס ביולי אשתקד: “ענף הסלולר ממש לא הפך לכל כולו בנושא המחיר. המחיר חשוב לצרכן והוא צריך לקבל מחיר טוב, אבל מאחורי המחיר צריך להיות שירות טוב – זה הכי חשוב. הציבור הישראלי היא ציבור רגיש מאוד ומעוניין מאוד לקבל מחיר טוב – אבל עם שירות מצוין. הצרכן הישראלי הוא לא טיפש”.

בשבוע שעבר קמה בישראל חברת סלולר חדשה, פרטנר. מחיריה לא מהטובים בשוק, והשירות שלה – הנה מבחר תלונות מדף הפייסבוק מהימים הראשונים לפעילותה:

• “מסרתי מכשיר לתיקון , ויאמרו תוך 3 ימים המכשיר יתוקן לא לפני שתקבלי הצעת מחיר מסודרת , וחולפים לה הימים ומגיע היום הרביעי ועדיין לא תיקנו”
• “התמיכה התכנית של האינטרנט יענו מתי שהוא?או שאני פשוט אמות לי על הקו?”
• “יש לך שירות מבזה ומזלזל בלקוחות אני מחכה חודש וחצי כדאי לדבר עם נציג אולי אין לך כבר פניות ציבור!!!!!!!!!!!!”
• “אחרי המתנה של 10 דקות לנציג השיחה פשוט נותקה”
• “משום מה פרטנר היקרה גובה ממני תשלום על קו שמעולם לא היה פעיל! אני דורשת לנתק את אותו קו דמיוני מייד ולהשיב לי את הכסף שגביתם”

אני ממליץ להישאר עם החברות הוותיקות ולא להיגרר להרפתקאות עם פרטנר, עד שנבין אם מדובר בחברה יציבה, אמינה ושירותית, או כזו שתגבה מחירים מוגזמים, תקטוף תארים מפוקפקים כמו שיאנית התלונות במועצה הישראלית לצרכנות, ויום אחד פשוט תיעלם.

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

מוזיקה בז’קט וקלפים • סלבים מתפרקים ברשתות חברתיות • עוגת האמברגו // רבע לדיגיטל

מוזיקה בקלפים וז’קט – המוזיקאית ביטי וולף מחברת בין הממשי לווירטואלי • למה סלבריטאים מתפרקים ברשת מול כל העולם? העיתונאית ציביה בלום תסביר • ואיך האמברגו על גלי הכבידה נשבר באמצעות טוויטר – ועוגה. להאזנה:

והעם מרגישים את הקולות

“אני נהנית לשנות את הדרך שבה אנשים רואים מוזיקה, ולגרום להם לחשוב על מוזיקה באופן שונה”, אומרת המוזיקאית הבריטית ביטי וולף. כבר מילדות היא אהבה מוזיקה ביותר מחוש אחד. בגיל שמונה שמעה, וקראה כמו ספרים, את תקליטי הוויניל של הוריה. הילדה וולף דמיינה כבר אז לא רק איך המוזיקה שהיא תעשה תישמע, אלא גם איך היא תיראה ואיך היא תרגיש. כשני עשורים עברו, ו-וולף חשה שהגיע זמנה ליצור מוזיקה. צריכת המוזיקה כבר הפכה דיגיטלית-וירטואלית, והיא רצתה לשמר משהו מהמוחשיות בלי להיות יותר מדי נוסטלגית.

כך נולד השילוב הישן-חדשני של אלבומה הראשון, 8ight, שיצא מצד אחד כתקליט ויניל עם ספרון מילים, ומצד שני כאלבום דיגיטלי, שאחד משיריו, “Lied”, לווה באפליקציית אייפון תלת-ממדית אינטראקטיבית בשם “8”. הצופים-מאזינים התבקשו להכניס את האייפון למתקן מיוחד, שבאמצעות מראות הופך את תצוגת הדו-ממד לתצוגת תלת-ממד, ואת הקליפ למעין הופעה בכף ידם.

גם האלבום “Montagu Square” שילב בין וירטואלי למוחשי, עם גירסת חפיסת קלפים, כשלכל אחת משמונה הרצועות באלבום יש קלף משלה, עם מילות השיר, ויז’ואל ותג NFC ששולח את הסלולרי לעמוד השיר ברשת.

הסינגל “Take Me Home” מהאלבום הפך לז’קט, בעזרת חברת הטקסטיל BeatWoven, שתירגמה את השיר לתבנית על בד, ומעצב האופנה מיסטר פיש, שהלביש בסיקסטיז את ג’ימי הנדריקס, מיק ג’אגר ודיוויד בואי, שתפר מהבד את הז’קט. כמו בקלפים, גם בז’קט מוכמן תג NFC, שבהצמדת טלפון סלולרי אליו מוביל לעמוד השיר. הווירטואליה לא מספיקה לוולף – היא רוצה מגע עם הקהל.

סלבים מתפרקים ברשתות חברתיות

בשלהי השנה שעברה, ולא בפעם הראשונה, חוותה הזמרת שינייד או’קונור מה שהאמריקאים מכנים meltdown – התפרקות פומבית, במקרה שלה בפייסבוק.

העיתונאית רונית צח כתבה על זה: ”

היא כותבת על כריתת הרחם והשחלות שעברה לפני כמה חודשים, על הילד הקטן שלה שזקוק לתרופות פסיכיאטריות, שהתעלל לאחרונה בבעל חיים ומאיים להרוג את עצמו או אחרים ולכן כל הילדים פוחדים ממנו, ואיך אביו מסכן את שלומו כשגמל אותו קולד טרקי מהתרופות הפסיכיאטריות ולא מוכן להכיר בבעיותיו הנפשיות ולדאוג לו לטיפול.

היא מספרת על ארבעת האבות של ילדיה שמסיתים את הילדים שלה נגדה, על הבן גדול שחובר נגדה, ואיך האבא של הילד עם הבעיות הנפשיות מונע ממנו לפגוש אותה כי היא בדיכאון. היא כותבת איך כולם זנחו אותה לבד בבית למרות שהיא מימנה אותם שנים ואיך אף אחד לא מתעניין בשלומה מאז ניתוח הכריתה. לטענתה, לולא הפוסט הזה איש לא היה טורח לברר מה עלה בגורלה בכלל במשך שבועות עד שגופתה היתה נרקבת.

יש שם בדידות איומה, פחדים, קריאה לעזרה, חיפוש חדר בדירה של אנשים נחמדים כי היא בודדה ומפוחדת בבית הגדול והריק שלה, וחיפוש עבודה חדשה כדי לא להיות לבד. היא כותבת שהיא מוכנה להיות עוזרת בית, טוענת שמנקה אסלות ממש טוב, שהיא יכולה למלצר ולשטוף כלים ולעשות כל עבודה קשה. חוץ ממוזיקה, כי זה מה שהביא אותה למקום הזה. היא נשבעת שלא תיגע יותר במוזיקה לעולם.

“די מדהים לראות”, כתבה צח, “איך הפלטפורמה הזו של הפייסבוק מביאה כוכבת בסדר גודל כזה באופן כל כך אינטימי, בלתי אמצעי ומטורלל, יחסית לעולם שרגיל לקבל את המפורסמים שלו מפולטרים באמצעי התקשורת ודרך פריזמה עיתונאית. זה לא ריאליטי. יש כאן אמת טראגית ולא ערוכה ישר לבטן”.

שוחחתי עם ציביה בלום, לשעבר עורכת וכתבת רכילות בפנאי פלוס ובנרג, על הצורך של סלבים לשפוך את הלב מול העולם ברשת, ועל החשיפה שלהם ללא פילטר עיתונאי ועריכתי של ראיונות ומדורי רכילות. “יכול להיות שזה כלי תראפיה מבחינתם. הם מקבלים אלפי שיירים ולייקים, אולי זה נותן להם בוסט לאגו, זה נחמה”, היא משערת.

העוגה ששברה את אמברגו גלי הכבידה

הוכחת קיומם של גלי הכבידה ביקום תוכננה להתפרסם ביום חמישי ב-10:30 שעון החוף המזרחי, ונשלחה לעיתונות באמברגו, הסכם שבו ספק המידע מספק אותו לתקשורת מבעוד מועד בתנאי שזו לא תפרסמו לפני המועד המסוכם. האמברגו הזה נשבר בדרך מתוקה – המידע על מדידת הגלים ואיור של החורים השחורים המתנגשים הודפס על עוגה שנועדה לחגוג את ההישג המדעי, וארין לי ראיין פרסמה צילום שלה בטוויטר ב-10:14, שש עשרה דקות לפני פקיעת האמברגו.

ראיין, עוזרת מחקר באוניברסיטת מרילנד שעובדת במרכז טיסות החלל גודארד של נאסא (אך אינה מועסקת על ידי סוכנות החלל), כבר הפרה אמברגו מדעי בעבר, וגם אז זה היה באמצעות עוגה – זה היה ב-2013, אז פרסמה תמונה של עוגה שמישהו הביא למפגש השיחה החצי שבועי הקבוע במעבדה, כי “ככה היינו גורמים לאנשים ממעבדות אחרות לבוא, בכך שהיינו אומרים להם שיש לנו אוכל”, סיפרה לוושינגטון פוסט. על העוגה נחשף גילוי הכימיקל פרופילן על טיטאן, ירח של צדק, שעתיים לפני פקיעת האמברגו. ראיין ננזפה אז על ידי הבוס שלה, והתבקשה, לדבריה, “אולי להרגיע עם הציוצים לאיזה שבוע ככה”.

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

---

מידע ממשלתי חופשי באינטרנט?? • הצנזורה נ’ הפייסבוקאים • החופש לנהוג במכונית // רבע לדיגיטל

איתמר ב”ז על חופש מידע, מידע ממשלתי נגיש וחפיש, משהו שאין הרבה ממנו בישראל | גיל טבת על הצנזורה שגילה את הפייסבוקאים | ומה יקרה כשלא ירשו לנו לנהוג במכוניות. האזינו:

חופש המידע? שלח לנו בקשה בפקס

לפני הרבה שנים קראתי באתר שקיפות דובר אנגלית על נסיון כושל של בעלי האתר להשיג את רשימת הדומיינים המלאה בסיומת הממשלתית האמריקאית .gov. מסקרנות פניתי בבקשת חופש מידע לגורם הרלוונטי, ואחרי זמן מה קיבלתי פתק שהודיע שמחכה לי חבילה בדואר (זה היה בימים שהדואר עבד, לפני ששר הדואר בנימין נתניהו שבר אותו). החבילה נראתה מבחוץ כמו חבילת ניירות למדפסת, וכשפתחתי אותה מצאתי בפנים תדפיס של רשימת הדומיינים המלאה – ניירות על גבי ניירות של לינקים מודפסים, בלתי חפישים ועל כן בלתי שימושיים.

הממשל האמריקאי עבר כברת דרך מאז, והיום הוא מעורר קנאה בטיפול שלו בחופש מידע, במיוחד בהשוואה למצב המייאש בישראל, כך סיפר בתוכנית איתמר ב”ז, כתב תקשורת באתר “העין השביעית”. על ההבדלים בין ישראל לארה”ב בתחום אפשר ללמוד מאנקדוטה ששיתף ב”ז בהרצאה שנשא בפני ממונים על יישום חוק חופש המידע בגופים ממשלתיים ומוניציפליים:

קציצת הדגים שיהודים מכירים בכינוי “גפילטע פיש” זכתה בשנה שעברה לחשיפה תקשורתית חריגה אחרי שהתגלתה הודעת אימייל שבה הילרי קלינטון – כשכיהנה כמזכירת המדינה ‒ ביקשה מהצוות הקרוב שלה לבדוק “היכן אנחנו עומדים” בעניין. הסיפור שעומד מאחורי הודעת האימייל הזו, שזכה לסיקור נאה בשעתו, הוא סיפור אפרורי מתחום היצוא וחבל להכביר עליו מלים. אבל יש לו גם היבטים אחרים.

לא מזמן, כמה חודשים אחרי שסיפור הגפילטע זכה לכותרות בתקשורת הישראלית והאמריקאית, ערכתי ניסוי: התקשרתי לאחותי הקטנה ‒ ישראלית בת עשרים-ומשהו ואדם משכיל לכל הדעות ‒ ושאלתי אותה אם היא זוכרת את פרשת הילרי קלינטון והגפילטע פיש. התשובה שקיבלתי היתה מעניינת: היה איזה סיפור עם אימייל שדלף ופורסם בוויקיליקס, לא?

חזרתי על הניסוי הזה כמה פעמים, וקיבלתי תשובות דומות. המשותף לכולן הוא שהן שגויות. האימייל הזניח, הלא חשוב אך המסקרן של הילרי קלינטון לא הודלף לאף עיתונאי, הוא לא נחשף במסגרת הליך משפטי, ואף האקר לא פרץ למחשב האישי של קלינטון כדי לפרסם אותו.

הודעת הגפילטע פיש של מזכירת המדינה נחשפה באופן יזום על-ידי מחלקת חופש המידע של מחלקת המדינה האמריקאית. יחד איתה נחשפו בשלבים כמה עשרות אלפי אימיילים אחרים שקלינטון שלחה וקיבלה, וכל מי שרוצה לקרוא אותם יכול לגשת ברגע זה ממש לאתר האינטרנט של מחלקת המדינה, להיכנס למנוע החיפוש, ולהקיש כאוות נפשו.

במושגים אמריקאיים, זו אינה יוזמה יוצאת דופן. כשעבדתי בדסק חדשות, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה בתחילת משמרת היה להיכנס לאתר הבית-הלבן ולבדוק מה הלו”ז של הנשיא להיום – והאם צפויות לצאת משם כותרות. בישראל, לעומת זאת, בשביל לקבל לו”ז של שר, ראש עיר או ראש ממשלה, צריך בדרך כלל להגיש בקשת חופש מידע, על כל המשתמע מכך: המידע יגיע כעבור כמה חודשים במקרה הטוב, וגם אז יכלול מידה מוגזמת של השחרות או סתם ניסוחים שאי-אפשר ללמוד מהם דבר.

לייק מהצנזורה

https://www.youtube.com/watch?v=TF3JZmUA_lo

הבלוגר זיטו ברברוסה לא צריך להעביר פוסטים שלו לאישור הצנזורה הצבאית, אבל כשלושים בלוגרים ופייסבוקאים התבקשו להעביר לה טקסטים לאישורה לפני פרסומם. במהלך רקורסיבי ומעורר חשד, הצנזורה אסרה על הנמענים של פנייתה לפרסם את תוכנה המלא (אתם ביניהם? הלשינו לעין השביעית, כי הצנזורה לא מוכנה לחשוף את זהותם).

אחד הנמענים, יוסי גורביץ, הגיב בפייסבוק של בלוגו, “החברים של ג’ורג'”:

הצנזורה הצבאית הודיעה לי הערב שהיא דורשת לראות מראש את הפוסטים והסטטוסים שאני כותב ביחס לצה”ל ולמערכת הבטחון. אין בדעתי לציית לדרישה.

המשמעות של הדרישה הזו היא חיסול המדיה החדשה בישראל, שנשמתה היא מהירות התגובה. אני בוחן את הצעדים המשפטיים שזמינים לי.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

שוחחתי על כך עם איש התקשורת גיל טבת, לשעבר ראש דסק ורכז כתבים ב”הארץ”, שבמסגרת תפקידיו עבד מול הצנזורה. לדבריו, הצנזורה היא גוף ליברלי במפתיע, שאפשר לדון ולנהל איתו מו”מ על הפסילות שלו. עם זאת, הוא לא מצליח להבין למה הצנזורה פונה לפייסבוקאים ולבלוגרים; לטענתו, הבלוגרים לא נחשפים למידע בטחוני רגיש ועל כן לא מפרסמים מידע כזה, ולכן אין צורך להטריח אותם בהגשה לצנזורה.

ובינתיים בפייסבוק, יואב יעקב ליפשיץ פתח אירוע מחאה בשם “סטטוסים מאושרים :) מציפים את הצנזורית הצבאית, לבקשתה, בפניות לאישור סטטוסים”, וזה די מסביר את עצמו אבל הנה גם הסבר מפורט:

אריאלה בן אברהם, הצנזורית הצבאית הראשית, פנתה למספר בלוגרים ופעילי שמאל בפייסבוק והודיעה להם שמעתה עליהם להעביר את הסטטוסים שלהם לאישור מוקדם של הצנזורה. אמנם מדובר בצעד לא דמוקרטי ומטומטם, אך סך הכל אלו חדשות טובות!

ראשית, מפני שלפי פרסומים שונים צה”ל וכוחות הבטחון האחרים עוקבים ומנטרים מזה זמן רב אחר הפעילות ברשתות החברתיות של ערבים, פעילי שמאל ושל גורמים שונים שמעניינים אותם. הדבר היה צריך לעורר הדים גדולים, כפי שעוררו מסמכי סנודן בארה”ב, אך לא כך היה. כל עוד הרובוטים של צה”ל חיפשו בשקט, מאחורי הקלעים של המכונה, מילים “חשודות” בפייסבוק, הפרסום לא גרם רעש. רק כאשר הגורם האנושי הופיע לפנינו, בדמותה של בן אברהם, הסטוקרית שהתפתתה לגלות לנו את נוכחותה הקריפית בפייסבוק, הציבור התחיל לדבר על הריגול אחריו ועל וצנזורה.

שנית, מי מאיתנו לא מצטער לפעמים על סטטוס שפרסם? בדיחה לא מוצלחת, קמפיין לא מדויק נגד “שתולים”, משפט פתטי שבמקום לשלוח לאקסית מפרסמים כסטטוס כששיכורים… השירות שהצנזורה מציעה, חינם אין כסף, הוא שירות שיכול למנוע מבוכה רבה. אדם מיומן, מעין עורך שעובר על סטטוסים רבים מדי יום, ויכול לייעץ לכם אם זה סטטוס שראוי לפרסום או עדיף לגנוז אותו.

לכן אני חושב שזה רעיון מצויין להפוך את האינטראקציה עם הצנזורה לדו-כיוונית. גם מכיוון שאנחנו אזרחים שומרי חוק (לרוב). אקטיביסט מידע טען פעם שאחת הדרכים האפקטיביות להילחם בריגול ההמוני ברשת הוא להציף את שירותי הביון במידע מיותר, עד שהם יקרסו כלכלית. בואו נציף את הצנזורה בפניות, בבקשות לאישור מוקדם של סטטוסים, עד שהצנזורית תגיד “לא עוד, אין לי כל כך הרבה תקנים, אני מבינה שהבקשה מגוחכת ולא דמוקרטית!”.

אלו הדרכים לפנות לצנזורה שמצאתי:
מיילים של הצנזורה: censor3@idf.gov.il או censor1@idf.gov.il
טלפון לאישור: 03-7605800

פניתם לצנזורה? הדביקו את המייל ששלחתם כאן!

עם או בלי קשר, דף הפייסבוק של הצנזורית הצבאית הראשית אריאלה בן אברהם, שעמד שומם ללא תכנים ושממנו הגיעה הפנייה אל הבלוגר גורביץ, נסגר בימים האחרונים.

סע, סע מפה כבר

אפשר להניח שכבר במאה הנוכחית, העצמכוניות (מכוניות אוטונומיות, הנהוגות ללא מגע יד אדם) יחליפו את המכוניות הנהוגות בידי אדם, בהיותן יעילות ובטוחות יותר. הנהיגה האנושית תהפוך מרע הכרחי לסכנה מיותרת לחיי אדם. ואז תבוא הראקציה: המאבק על החופש והזכות לנהוג במכונית.

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

---

האם צריך טייסים לא-אוטומטיים, כמה פוטושופ מותר לעשות לתמונה ולמה תיכון מרשת אורט מסתיר את תמיכתו במאגר הביומטרי // רבע לדיגיטל

האם צריך טייסים לא-אוטומטיים, כמה פוטושופ מותר לעשות לתמונה ולמה רשת אורט מסתירה צעד תמיכה במאגר הביומטרי?

שלום לכל הנוסעים, כאן הטייס האוטומטי שלכם

בקומדיה המופתית Airplane! (טיסה נעימה), מחליף את הטייס שאיבד את יכולת התיפקוד טייס אוטומטי – בובה מתנפחת במדי קברניט. המציאות עגומה גם כן – רשות התעופה הפדרלית בארה”ב (FAA) לא דואגת שהטייסים האזרחיים ישמרו על מיומנות בהטסה ידנית של מטוסים מסחריים. הטייסים נסמכים יותר ויותר על טכנולוגיות לטיסה אוטומטית, מה שגורם לבעיות כאשר הם נאלצים ליטול את ההגה מידי הטייס האוטומטי. כך קובע דוח (פדף) של המפקח הכללי של משרד התחבורה האמריקאי (DoT), שעליו דיווח אתר The Hill.

הקברניט אלון פרג, טייס באל על, מספר בראיון ל”רבע לדיגיטל” שטייסים מסחריים מבלים את רוב זמנם בהשגחה על המערכות האוטומטיות, שאכן מבצעות את רוב הטיסה בעצמם, אולם אלו עדיין לא יודעות להנחית ולהמריא באופן מספק מבחינת בטיחות. ובמטוס, הרבה יותר מאשר בכלי רכב קרקעיים, תקלה קטנה יכולה לגרום לפגיעה בחיים של הרבה מאוד אנשים. אף שנוסעים ישראלים בטיסות מסחריות נוהגים למחוא כפיים עם נחיתת המטוס, פרג מספר שדווקא ההמראה היא החלק המסובך.

כמה פוטושופ מותר למרוח על תמונה בלי שהיא תיחשב לעיבוד מחשב?

יו וויי שיה, הזוכה בתחרות צילום של יצרנית המצלמות ניקון, הגיש תמונה של סולם חירום של בניין שדרכו נראה מטוס. המטוס לא היה שם, אלא נוסף בתוכנה גרפית, באופן גס כל כך – יש סביבו ריבוע לבן – שמפליא שהשופטים לא הבחינו בכך. אומת הרשת כן הבחינה בכך, ועשתה מניקון ומהצלם צחוק באוסף ממים, שניקון חיבקה ואחר כך מחקה.

אבל העיבוד לא תמיד בוטה או חד משמעי כל כך. ב-2013 זכתה בתחרות World Press Photo תמונה שצילם הצלם השוודי פול הנסן, שתיעדה הלוויית שני ילדים פלסטינים שנהרגו בהפצצה של חיל האוויר בעזה במבצע עמוד ענן. אתר אקסטרימטק טען שהתמונה זויפה בפוטושופ. הטענה עוררה הדים בעולם הצילום. אנשי התחרות בחנו את הקובץ הגולמי (Raw) והגיעו למסקנה שהתמונה עברה ריטוש קל בצבעים ובטון, אך לא זויפה.

שוחחנו בתוכנית עם גדי דגון, צלם הבית של להקת המחול בת שבע, שמתנגד בתוקף למניפולציות גרפיות בצילומי עיתונות ובצילומים תיעודיים. לדבריו, מדובר בנוהג בלתי אתי, אולם הוא לא רואה פתרון מעשי למניעת מעשי הונאה שכאלה, מלבד הקפדה על זהות הצלמים שאיתם עובדים ושמהם מקבלים את הצילומים לתחרויות.

המנהל שמסתתר אחרי שאישר להכניס את המאגר הביומטרי לבית ספרו

המאגר הביומטרי של משרד הפנים שנוי במחלוקת בגלל פוטנציאל לפגיעה חמורה בפרטיות ובבטחון האנשים שפרטיהם נמצאים בו. הוא טרם הועבר משלב הניסוי (שהסתיים ביוני אשתקד) לשלב המנדטורי שבו כל האזרחים מחוייבים להכניס אליו את טביעות האצבעות ותמונות הפנים שלהם. אף שהמדינה מעודדת באמצעים שונים מעבר לתעודות ביומטריות, רק רבע ממנפיקי התעודות בחרו בתעודות ביומטריות בין יולי לאוקטובר אשתקד.

אבל מנהל בתיכון אחד בירושלים החליט שהתלמידים שלו צריכים להיות ארנבי ניסוי של המאגר, כך חשף כתב כלכליסט עומר כביר. “השנה הציעו לנו במשרד הפנים להיות בית ספר חלוצי בתחום ולהנפיק תעודות ביומטריות”, סיפר מנהל בית הספר לכלכליסט. “נפגשנו עם רשות האוכלוסין כדי להבין את המשמעות של התעודה הביומטרית והבנו שהתלמידים ייכנסו למאגר הביומטרי. הבנו שזה עניין של זמן עד שהנושא של המאגר יעבור בחקיקה, משהו שיקרה בשנה-שנתיים הקרובות”. לכן, הסכים המנהל לחלק להורים עלוני תעמולה של רשות האוכלוסין וטפסי אישור לחתימת ההורים, ולאפשר לרשות האוכלוסין להכניס לבית הספר עמדה להנפקת תעודות ביומטריות ולהנפיק תעודות ביומטריות לתלמידים שרצו בכך – כ-80% מתלמידי השכבה.

מדוע שמה של רשת בתי הספר ושל מנהל התיכון לא מופיעים בכתבה? למוסד החינוכי, שאין לו בעיה עם הפגיעה הפוטנציאלית של המאגר בפרטיות התלמידים, יש באופן אירוני בעיה עם השקיפות שמתלווה להחלטות שהוא מקבל לגביהם, ולכן הפרטים חסויים: “התיכון, שלבקשתו פרטיו שמורים במערכת” – כך נכתב בכתבה.

לרוע מזלו של בית הספר, פרופ’ מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב גילה שההחלטה גובתה ברישום ברשומות, בילקוט הפרסומים 7188 (פדף) שפורסם ב-18/1, אמנם עשרים יום אחרי קבלת ההחלטה ו-13 ימים אחרי ביצועה, אבל לפחות יש תיעוד: ראש רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן עמי, מודיע שאמצעי זהות ביומטריים יינטלו במסגרת הגשות בקשות למסמכי זיהוי ביומטריים בבית הספר אורט חלל ותעופה במעלה אדומים. שמו של מנהל בית הספר, כפי שמופיע באתר האינטרנט הרשמי שלו, הוא יגאל לוי.

בילקוט הפרסומים: ר' האוכ' התירה לאורט חלל מעלה אדומים ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים. אז למה לא לפרסם @YoelEsteron? https://t.co/SozSbQ3nQE

— Michael Birnhack (@Birnhack) February 1, 2016

@jonklinger @htl2008 @YoelEsteron @No2Bio @calcalist שימו לב לתאריכים: הודעה מ-29.12.15 בקשר למה שיקרה ב-5.1.16 פורסמה ב-18.1.16. לא אפקטיבי

— Michael Birnhack (@Birnhack) February 1, 2016

---

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

---

← לדף הקודם — לדף הבא →

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•