צילומים של עיתונאים
הצטברו אצלי תמונות של עיתונאים מכל מיני אירועים. הן זמינות להורדה פה, ולשימוש חופשי תחת רשיון cc-by-sa – כלומר, קרדיט “עידו קינן, חדר 404 (cc-by-sa).
אין לי זמן לתייג את העיתונאים בתמונות, אז תצטרכו לחפש בעצמכם. מי שרוצה לשלוח בחזרה תמונות אחרי ששינה להן את שם הקובץ והכניס שמות של עיתונאים, יבורך.
אירוע ההשקה של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים.
מסיבת עיתונאים – מסיבה של החטיבה הצעירה.
יש לך אינטרנט של אתמול? אני רוצה לקרוא על פינוי מאהל התקווה
נועם שיזף כותב על המשבר בתקשורת הממוסדת הישראלית, ומתייחס לאלטרנטיבה שצומחת לה ברשת:
בטווח הארוך יותר, ייתכן שהמשבר התקשורתי הנוכחי יצמיח גופים עיתונאיים חדשים, שיתמסרו פחות לתכתיביה של האליטה הפוליטית והכלכלית. כבר היום, חלק מהכתיבה המסעירה והמעניינת ביותר, זו שבשנות ה-90 וה-80 היה ניתן למצוא במקומונים ובמגזינים, נמצאת באתרים עצמאיים ובבלוגים. הרבה מגזינים עצמאיים (כמו זה שבו מתפרסם הטקסט הזה [העין השביעית]) מגיעים לקהלים חדשים בזכות הרשת, ובעלויות נמוכות בהרבה.
לתהליכים האלה יש אפקט פוליטי וחברתי מיידי: עיקר הדיונים והפעילות התקשורתית של תנועת המחאה בקיץ האחרון התקיים למשל ברשת, כשבמקרים רבים כלי התקשורת הממוסדים מצטטים ידיעות שהופצו קודם לכן ברשתות חברתיות. המחאה החברתית היתה אולי האירוע הפוליטי המרכזי הראשון בארץ שנולד בכלים אלטרנטיביים ובמדיה החברתית, והתקיים ללא קשר לתמיכתם, ומאוחר יותר הסתייגותם, של עיתונאים ותיקים ממנה. אין ספק שזהו סימן לבאות.
התקשורת ברשת עדיין אינה מסוגלת להחליף את התקשורת הוותיקה – לא בהיקף הכיסוי שלה, לא בעומק וביכולות התחקיר, ולא בהרגלי הצריכה של רוב הציבור; גם המודלים הכלכליים שיתמכו בה טרם הופיעו, ואיומים חדשים מכיוון הכנסת עלולים עוד לקצץ את כנפיה. הסכנה האמיתית בתיקון לחוק לשון הרע, למשל, היא לתקשורת העצמאית והאלטרנטיבית, שאינה מסוגלת לעמוד בסכומי הפיצויים המטורפים שהחוק החדש קובע. גם מגבלות חדשות בתחום הפרטיות וחשיפות של שמות גולשים שחברי-כנסת יוזמים יכולות להצביע על ניסיון לרסן את האינטרנט ולשלוט בו.
ובכל זאת, דווקא כשהתקשורת הממוסדת הופכת זהירה וקונסנזואלית יותר מבעבר, ייתכן שממש כעת נפתחת הדלת לעידן חדש, דמוקרטי ופלורליסטי יותר. לנוכח המשבר הנוכחי, זו אפשרות שראוי לטפח.
עיתונאים שלא מפחדים מאף אחד מפחדים מהמעסיק שלהם
חגי מטר מדווח על כנס הפעילים הראשון של ארגון העיתונאים בישראל:
ההתגברות על הפחד הייתה אחד המוטיבים המרכזיים של הכנס הזה. עיתונאית אחת אמרה שזה פשוט מטורף שאנחנו יכולים, במסגרת המקצוע, לקרוא תיגר על ההון ועל הממשל, להתמודד עם מעקבי שב”כ או עם עולם הפשע או זירות לחימה – אבל מפחדים לממש את הזכות הבסיסית שלנו להתאגד ולשמור על זכויותינו. מישהי נוספת אמרה שהיא מרגישה שאנחנו לא פחות מצבועים, כשאנחנו מסקרים את תנאי ההעסקה השערורייתיים בכל שאר חלקי המשק, אבל לא מתמודדים עם הבעיות האלה אצלנו. אחרים דיברו על כל הדרכים שבהן יוכלו לפגוע בנו, כיחידים או כקבוצה. אבל ככל שהשעות עברו, וככל שהתברר לנו כמה שאנחנו רבים ונחושים, וכמה עיתונאים מוכרים ונחשבים כבר הצטרפו לארגון, כך הפחד פינה את מקומו בפני משהו חדש: תחושה של כוח, וסולידריות. אנחנו מתחייבים לדרך חדשה, וגם זה לזו.
הכתבה המדוברת של אוהד חמו בחדשות 2 (והמם שהולידה)
למי שטרם צפה, הנה הכתבה המדוברת:
[עדכון] והנה הסבר. [\עדכון]
ויש כבר התחלה של מם, שהרים אילן בר-מגן:
ועוד גיל צלנר:
תבנית לשימושכם:
הסוס כמעט התייעל, אבל אז הוא מת
“יש לציין שבכדי לפגוע באופן מינימלי בעובדי החברה הוחלט על התייעלות נמוכה מחברות המדיה האחרות שקיצצו בכ-10%”, נמסר מאתר חדשות הספורט וואן בתגובה לידיעה בוואלה. “התייעלות” של גוף עסקי היא מילה מכובסת לקיצוצים. כולם כל כך רגילים להגיד “התייעלות” ולהתכוון ל”פיטורים”, שהם לא מבחינים באבסורד שבתגובה: וואן מודיעים שהם התייעלו הרבה פחות מגופים אחרים!
ויזואליזציה: כך נראה סטוריבורד של תחקיר טלוויזיה
רביב דרוקר מפרסם בבלוגו את התחקיר על עופר עייני, ששודר בתוכנית “המקור”. משום מה, התחקיר לא עלה בווידאו באתר נענע10 (סיבות משפטיות? חסכון לקראת סגירת הערוץ?), אבל אנחנו זוכים לראות איך נראה סטוריבורד של כתבת תחקיר בטלוויזיה. קליק על התמונה יקח אתכם לפוסט המלא של דרוקר.
סגירת ערוץ 10: עדכון חי ממפגש בלוגרים (פוסט מתעדכן)
מפגש בלוגרים עם אנשי חדשות 10 בנושא סגירת הערוץ. אנשי הערוץ: אורי רוזן, מנכ”ל חדשות 10; ארנון גל, מנהל הניו מדיה; עדי גרתי, סמנכ”ל תוכן; וגיא לרר, מגיש “צינור לילה”.
רוזן: “יש סיכוי של 50-50 שניסגר. יש הרבה הומור שחור במסדרונות, אנשים מתחילים לפנטז – אני אגמור את הדוקטורט וכדומה. זה הצעירים. המבוגרים עם המשפחות פחות צוחקים. לזכותנו אנחנו למודי משברים, ומאוד מאוד מנוסים גם בלהיות בלחץ וגם לעשות כתבות ולעבוד. לא מורידים את הרגל מהגז. בשבועות הקרובים יהיו לנו עוד תחקירים ועוד הישגים”.
ארנון גל: “דווקא השכירים בערוץ 10 מצבם יציב. הפקות חיצוניות – חלקם כבר מרגישים באופן מיידי את העצירה”.
רוזן: “חברות ההפקה על הקרשים. אבוט רייף המאירי עובדים כמעט רק עם ערוץ 10 – כרגע לא מתוכנן ל-2012 שום דבר. הם עברו מפעילות מטורפת בווליום אדיר לכמעט כלום”.
יש הצדקה כלכלית לשני ערוצים מסחריים בעברית?
רוזן: “יש הצדקה בלי רגולציה – עם רווח קטן. עם רגולציה קטנה – עם רווח זעיר. אבל הרגולציה היום לא שפויה. אנחנו משלמים דמי זכיון מאוד גבוהים, תמלוגים מאוד גבוהים, לתרום עשרות מיליוני שקלים בשנה לקולנוע הישראלי. כשהכניסו את הקולנוע אמרו, “הם מרוויחים עשרות מיליונים, שיתרמו”. אנחנו לא מרוויחים ואנחנו צריכים לממן אותם. אנחנו צריכים לשדר מירושלים. אנחנו צריכים להשקיע בערך 150 מיליון שקל בשנה בז’אנרים עליונים, שעולים יותר אבל מביאים פחות רייטינג, לעומת ריאלטי וכדומה”.
אבל ידעתם על התנאים מההתחלה, זו לא היתה הפתעה.
רוזן: “האנשים שניגשו למכרז על ערוץ 10 היו נאיביים מדי. םה ידעו מה המחויבויות, הם חשבו שההכנסות יהיו יותר גדולות. עוגת הפרסום תגדל. הם טעו בענק. ערוץ 10 עבר למצב של כינוס נכסים ממש שבועות או חודשים אחרי שהוא עלה לאוויר, כל הבעלים פרשו וברחו, ונכנסו אחרים. וכל הזמן קיוו שהשוק יגדל ואז זה לא קרה. לפני שנתיים המדינה צתפסה את עצמה שינתה את הכללים והכניסה את שיטת הרשיונות. לאל צריך לחדש כל כמה שנים, אלא לתמיד. דחו את זה בשנה כי רשת וקשת לא היו מוכנים. בעוד שבועיים אנחנו אמורים להגיש בקשה לרשיון, וכל בעלי המניות שהפסידו את הכסף יראו שיש אופק. התנאי של המדינה לקבלת הרשיון הוא שנחזיר את החוב. הרשות השניה שמה לה כשוט – אם לא תחזירו את הסכום שאתם חייבים לא תקבלו את הרשיון. דחו את החוק אבל שכחו לדחות את השוט. אמרו שידחו את זה בוועדת הכלכלה. מנכ”ל רשות השניה אמר שהוא לא צריך את הכסף הזה. ואז פתאום הגיע אלינו האיש הרלוונטי מודאג ואמר: עוצרים אותנו מלמעלה. הלכנו למי שמעליו, טכככה עלינו ועלינו עד שהגענו למסקנה שההוראה מגיעה מהמקום הכי גבוה. הם מחזיקים אותנו אתם יודעים איפה, אפילו שזה סכום אפסי, מגוחך. היום ויתרו לרשות השידור על 300 מיליון שקל, וליס על [2.5] מיליון שקל. אם שר התקשורת לא מצליח לעזור, כנראה שזה יותר גבוה משר התקשורת. הם תפסו אותנו בנקודה שבה אנחנו צריכים אותם. אין רצון טוב כרגע, ואנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. הקואליציה מאוד חזקה – לא הפסידה הצבעה אחת בוועדה ובמליאה מאז שנוסדה. זו הקואליציה הכי מאורגנת, הכי חזקה והכי ממושמעת שהיתה אי פעם. הדרך לפתור את הבעיה עוברת דרך הקודקוד.
מה תעשו ב-27.1 אם הבעיה לא תיפתר?
רוזן צוחק: “אם זה לא יפתר, נסגור את זה עם התוכנית ‘מה נסגר’ עם רועי בר נתן. הפסקנו כרגע את העבודות בנווה אילן”.
ב-1 בינואר אתם אמורים להתחיל לשדר מירושלים.
רוזן: “נקבל החלטה אם לשדר מאולפן זמני שהכנו בירושלים – מסך ירוק ותמונה של הדסק פה. אם נראה עד אז שלא נראה שזה יפתר, יכול להיות שנפר את החוק, כי זה לא משנה”.
למה בעלי הערוץ לא משלמים 60 מיליון שקל? סכום לא גדול.
רוזן: “ערוץ 10 הוא עסק מפסיד, ב-2011 הוא יפסיד עשרות מיליוני שקלים. זה יפחת דרמטית ב-2013 ברשיון. אנחנו רוצים להכניס בעל מניות נוסף, וכל אחד יתרום בין 70-100 מיליון שקל כדי לעבור את 2012.
יש יוזמה באינטרנט, ש-40,000 אנשים ישימו כל אחד 1000 שקל.
רוזן: “כל הזמן אנשים פונים אלינו ומציעים לתרום. לגייס 40 מיליון שקל מהציבור זה לא פשוט. תמורת מניות? אני לא חושב שמניות של ערוץ 10 זה דבר כ”כ קורץ. מנסים למצוא משקיעים, וזה לא דבר כ”כ קורץ. ב’רשת’ מנסים למכור אחוזים כבר שנים. המנכ”ל שלהם התלבט והחליט לא לקנות. יכול להיות שנגיע לרגע הזה. אנחנו מחכים לראות.
לרר: “אני מגיע ממקום שניסה את זה, הפועל קטמון בכדורגל, 700 איש שמו אלף שקל כל אחד”.
רוזן: “יכול להיות שנגיע לרגע שנעשה מזה משהו ציבורי. זה קצת כמו הנפקת אג”ח – וכשאתה חייב כסף לאנשים זו אחריות כבדה. אנחנו כרגע לא חייבים כלום לאף אחד בציבור. ערוץ 10 חייב כסף לבעלי המניות שלו ולרשות השניה, שלא רוצה את הכסף. לערוץ 10 אין חובות לבנקים, רק לבעלי המניות”. אם [בכנסת] לא יעזרו לנו ובכ”ז נינצל, ניצחנו בכל המובנים.
למה אתם לא מעלים את המאבק שלכם אצלכם בשידור?
רוזן: “כרגע מאוד חשוב לנו לא להשתמש במסך. יש לנו נגישות לכלי תקשורת אחרים, הם פונים אלינו. יש את האינטרנט, פייסבוק, יוטיוב. אם נחליט לעשות תשדיר מאוד בוטה נפיץ אותו ביוטיוב”.
גרתי: “העובדים שלנו, אתה יכול לשמוע את הקולות שלהם, לקרוא את הסטטוסים שלהם”.
רוזן: “אם נפיץ סרטון ביוטיוב, הוא בטח יהיה אצל עודד בן עמי. הוא יהיה על המסך, אבל לא שלנו”.
רוזן: “אנשים לא מאמינים שזה באמת יסגר, חושבים שזה יפתר ברגע האחרון. אני רוצה להזכיר שני גופים שלא חשבו שייסגרו. אחד, העיתון חדשות, ושתיים זו טלעד. עובדי טלעד מספרים שהאסימון נפל להם ביום שאחרי. אני מכיר מתקן תריסים שהיה מפיק בכיר בטלעד. גם חדשות ישראל, שסיפקה חדשות לערוץ 10 בתחילת דרכו, נסגרה. ברור שרוב העובדים נקלטו פה. גם אני חושב לעצמי, מה יקרה אם זה יסגר? לא יודע אם אני אשאר בתקשורת. בפעם הקודמת שערוץ 10 עמד בפני סגירה, לא פעלו נגדנו. ועדת הכלכלה עבדה בעדנו, ראש הממשלה עבד בעדנו. עשינו תחקירים והמוטיבציה לעזור לנו חלפה לה. זה שהיו הפגנות ולא נסגרנו – הלחץ הציבורי אז עזר וניצלנו”.
גרתי: “הפעם יש משמעת קואליציונית נגדנו. אנחנו מחפשים את השר שיעזור, שיציע מתווה לפתרון, ואין”.
למה הם לא עוזרים?
רוזן: “זה לא רציונל, זה יצר של נקמה. זה לא מכוון רק לערוץ 10. הנקמה הזאת זה יראו וייראו – שגם חדשות 2 יראו מה קורה כשמתעסקים עם מי שאסור להתעסק איתו. ערוץ 2 בדי.אן.איי שלהם פחות לוחמניים מאיתנו. ובואו נודה, תחקירים לא עושים רייטינג גבוה. התחקיר של דרוקר שסיבך אותנו עשה 7% רייטינג. אמנם קיבלנו שלושה קלסרים של פולואפים, הציבור נחשף לזה, אבל הרייטינג לא היה גבוה. אתמול שיחקתי כדורסל עם רביב דרוקר. והוא אמר לי, בשביל מה לנו כל התחקירים האלה, בוא נעשה דוקו. כמו הראיון עם הרב פינטו בעובדה. זה הרבה פחות כאב ראש וצרחות ואיומים ותביעות משפטיות. תחקיר זה יותר עבודה – מסמכים, קבלות, הקלטות, עדויות. יש אנשים שאוהבים לנבור בהר הראיות ולהוציא מזה עיתונות. זה לא הכי פופולרי, זה מסבך אותך, זה חשוב אמנם, אבל זה לא כיף. מה שיש לערוץ 2 ואין לנו זה קודם כל המספר בשלט, 22. אני משוכנע שאם היו מחליפים את המספרים – משדרים את מעושרות ב-22 ואת כלבוטק ב-10, איו לי ספק שמעושרות היה עושה 29-30 וכלבוטק היה עושה 9%. דני רופ, קיצצו לו את השכר 4 פעמים. לכל הטאלנטים קיצצו בין 25% ל-50%. רופ מרוויח חמישית ממה שהוא הרוויח כשהוא נכנס לפה. כרגע רוב הטאלנטים מרוויחים פחות מערוץ 2 – טאלנטים ברמה של אהוד יערי, יונית לוי, אילנה דיין. יש לנו אנשים בשורה הראשונה של השכר – לונדון וקירשנבאום, יעקב אילון, גיא זוהר. הם מקבלים הצעות לעבור למתחרים כל הזמן. טאלנטים אכן מרוויחים הרבה כסף. לכן כולם רוצים להיות לרר. השכר שלו באמת מופרז [צוחק]. זו התוכנית של לרר מאוד זולה ומאוד מצליחה. אולי הכי מצליחה ביחס עלות-תועלת”.
לרר: “בחברת החדשות, הייחודיות של המקום הזה, אני מדבר כמי שנמצא שבע שנים בחברת החדשות של ערוץ 10 והגיע לכאן בתור כתב צעיר, כתב צבע, ה-DNA של החברה הזאת, כמי שיש לו חברים בתקשורת, אין DNA כזה בשום מקום – העיתונאים שלו פועלים בלי שום רסן, במוצהר ולפעמים להכעיס. התחושה שאנחנו יכולים לעשות פה, ואני אומר את זה במרכאות כי זה נשמע כמו משחק – לעשות מה שאנחנו רוצים. כשיש סיפור עיתונאי, הם היו (ואני מקווה שעדיין) מתנפלים עליו במלוא הכוח והעוצמה. יש לי חברים בידיעות, ערוץ 2. כשאני מספר שמגיע אלי סיפור מסתערים עליו ולא שואלים שאלות. מי יתקשר אלי ולהגיד לרדת מזה? העיניים של החברים בכלי תקשורת אחרים פותחים עיניים ושואלים ‘באמת?’ כשהם מקבלים סיפור הם נכנסים למפת חרדה כזאת, מי חבר של מי ומי מקורב למי”.
רוזן מצטט דברים שאמר לו חוקר התקשורת יחיאל לימור אחרי שידור תחקיר ביבי טורס: “תזכור שזה יום חשוב לתקשורת, אבל גם יום שחור לתקשורת. כל מי שיראה את זה ישאל – מה זה הדבר הזה, איך הם שידרו את הדבר הזה? ובכל כלי התקשורת יבדקו ויסדרו כך שזה לא יקרה אצלם”.
האם רשת וערוץ 10 יתאחדו?
רוזן: “לא. זה ספין שקשור ליחסים בין רשת לקשת, והאם אחת מהן תצא לרישיון. אם קשת תצא לרשיון רשת תישאר לבד ב-22 ותצטרך להתאחד עם ערוץ 10 בתור החלשה. זה ספין שנועד להגיד לקשת שיש מי שיישאר בערוץ 2 אם היא תעזור לרשיון. זאת לא אופציה אמיתית. את בעלי המניות שלנו מעניין רק הרשיון, זה מה שמחזיק אותם בסיפור הזה”.
אם תעברו לנווה אילן, לא תהיה בעיה של זליגת מידע לחדשות 2, שהאולפן שלהם שם?
רוזן: “חברת החדשות מדברים עם נווה אילן שיסללו להם כביש גישה נפרד. אנחנו לא מודאגים. הם צריכים להיות מודאגים. אם יש חשש לזליגת מידע הוא לא לחדשות 2 אלא להפקות מקור שמצולמות שם. גם ידיעות ומעריב נמצאים במרחק לא רב, וישראל היום. לנו יש כניסה משלנו, שומר משלנו, חניה משלנו. המרחק בינינו לבין חדשות 2 יהיה 250 מטר”.
לרר: “הכאב הדומיננטי הוא של העובדים, ולא מדברים על זה. כמות העובדים שכרוכה בערוץ הזה בלתי ניתנת לשיעור. כמו בכל מפעל אחר שנסגר, שמצלמים את העובדים ליד המפעל הסגור – פה יש עובדים ומעגלים. לא מדובר על הקצאת משאבים למקום אחר, אלא לכריתת הענף. יש לי חברים, לא רק כאלה שנמצאים על המסך, אנשים מקסימים עם משפחות. את מדברת איתי על החשש שלי על סגירת הערוץ, אבל עיניים מפוחדות באמת מלאבד פרנסה בלי שוב, של הורים צעירים ואנשים שמגדלים ילדים לבד – זו חרדה שאנחנו מתמודדים איתה יום יום”.
גל: “אמנם אין קשר ישיר בין הדברים, עיתוי המשבר בערוץ 10 לא בהכרח קשור למשבר העולמי והמקומי, ומשבר התקשורת בעקבות המחאה החברתית. עובדים ייפלטו לשוק במצב מהקשים שהיו – כולם נמצאים בגלי קיצוצים. יש תדמית נורא זוהרת לענף התקשורת, אנשים עשירים עם הרבה כוח. אלה אנשים שמרוויחים מעט מאוד”.
אתם מתכננים לעשות קמפיין כמו שעשיתם במקרה של ההתנצלות לשלדון אדלסון?
לרר: “אני חושב שזו החלטה מוטעית [לא להשתמש בשידורי ערוץ 10 למאבק], כי הציבור לא תמיד יודע הכל ושבוי בספינים כמו הספין של המשכורת של דני רופ. אבל כשאתה עובד בחברה אתה נוטה לציית לחוקים. ובאמת יש בעיה עם להשתמש בכלים הציבוריים למען מצוקה שלך. יש מישהו שנמצא באותה מצוקה ואין לו את המסך. הרבה מאיתנו מקבלים פניות ואנחנו לא תמיד מצליחים לטפל בהם ולהביא אותם לשידור. אומת האינטרנט בוחרת להגיב במתינות לנושא של ערוץ 10, וזה נשגב מבינתי. באופן אישי אני חושב שהעוול הזה והנזק הזה לדמוקרטיה, לתקשורת, לחופש לחשוף עוולות, היא כ”כ קריטית – אומת האינטרנט ידעה להתגייס לנושאים כמו המאגר הביומטרי, הרגשת נחשול אדיר שבא מהאינטרנט והבלוגים ועוצר עוול – זה לא קורה עכשיו. יש לנו הוראה, אנחנו מכבדים את ההוראה, יש כלי תקשורת אחרים. זה המקום של אומת האינטרנט לדבר ולהשמיע את קולה. היא עושה את זה טוב כשהתקשורת המסורתית סותמת את הפה, כשיש מערכת שגורמת לעיתונאים להיות שפנים, זה המקום של בלוגרים להקים קול זעקה”.
גל: “במקרה של שלדון, נכפה משהו על כל הדרג המקצועי של הערוץ, מההנהלה ועד העובדים. אבל לא רצינו להגיע למצב שהערוץ יהיה על סף סגירה. אמרנו שאם הגענו למצב הזה, נדאג שכולם ידעו למה זה קרה, ונצרוב חוויה שלילית לכל המעורבים בדבר. אבל מצד שני, אסור להפוך את זה לעניין פרסונלי – להגיד שנגביר את כמות התחקירים”.
התחקיר שלכם על סכנות השימוש הצה”לי בנשק אל-הרג בנתפס כתגובה כזאת.
גל: “אין שום נטייה להאיץ או לעצור. הנטייה הוא לנסות להמשיך כרגיל, לא להפוך את זה לאישו נקמני”.
לרר: “אני לא יכול לדמיין את רביב דרוקר מפחד לעשות תחקיר, אני לא יכול לדמיין את עצמי מקבל חומר מהאינטרנט על בעל הון ולרדת לכאן לקומת ההנהלה לקבל רשות לעשות אייטם”.
במאבקים הקודמים ניצחתם, אולי אנשים חושבים שגם הפעם תנצחו ואין צורך להילחם.
לרר: “התחושה היום היא הקשה ביותר, והיא הכי אמיתית. בפעמים הקודמות היתה תחושה של מאבק, אבל עם חצי קריצה, ‘יהיה בסדר’. הפעם אין את זה, וזה מדאיג”.
גל: “אני לא מדבר בשמם של בעלי הערוץ, אבל אם שמת עכשיו 60 מיליון שקל, הם הולכים לרשות השניה. שקל אחד מזה לא מושקע במסך. מלבד זה הם צריכים להשקיע להחזיק את הערוץ לפחות עוד שנה, דבר שעולה מאות מיליוני שקלים”.
אבל הם יצטרכו לשלם 60 מיליון גם אם הערוץ ייסגר.
גל: “הרבה יותר קל לך לא לצבור הפסדים, וכשהערוץ נסגר משתחרר לך הרבה כסף. אפשר לכסות את החוב הזה, אבל אנחנו מקווים שהוא לא ייסגר באמצעות סגירת הערוץ”.
לרר: “אתה לא רואה הסתערות של בעלי ממון אחרים על מדרכת בית הוורד וזריקת מזומנים. אנחנו מכירים מצבים של בעלי הון שאומרים, ‘אין לי, אין לי’, ואנחנו שונאים את זה. אבל אפשר לראות מתי זה אמיתי”.
לרר: “הרעיון [שהציבור יתגייס ויאסוף כסף לשלם את החוב] הוא רעיון פנטזיונרי, מקסים ויכול להתרחש, שערוץ 10 יהפוך להיות ציבורי והציבור ירכוש מניות. עשינו את זה בקבוצת הכדורגל קטמון, גייסנו 700 אנשים שכל אחד שם אלף שקל. פתאום אתה מגלה שלאנשים אכפת. ואם לאנשים היה אכפת מקבוצת כדורגל שלא ניצחה, אולי יהיה אכפת להם מערוץ 10. זה רעיון מקסים אבל הוא חסר את התשתית, חסר מי שיניע אותו. ערוץ 10 לא יכול להניע אותו, זה יהיה ציני מדי”.
מוטב חדשות 10 בלי ערוץ 10 מאשר ערוץ 10 בלי חדשות 10
כי ערוץ 10 ללא חדשות 10 רחוק מלהיות נחוץ.
הנה הקמפיין של הערוץ נגד הסגירה:
והנה הקמפיין האלטרנטיבי, שמזכיר מה יש שם חוץ מחדשות:
[עדכון 19:55] מש”ל.
טיפ לאסיר הנכנס
שָלוֹם, זֹאת מַעְיָּן מְהָעִיתוֹן הַמוּדְפָּס, שְסוֹגֶרֶת פְּרוֹיֶקט מְיוּחָד
אֲנִי עוֹשָה הַרְחָבָה עַל הַאָסִיר הַנִּכְנָס, מִבֵּיתוֹ הוּא הַבּוֹקֶר נִפְרָד
אִשְמַח לְקָבִּל כַּמָּה טִיפִּים בִּשְבִילוֹ, מִמְךָ כְּשוֹדֵּד רַכָּבוֹת
אֵיךְ יִסְתָּדֵּר שָם בַּכֶּלֶא קָשִיש בְּגִילוֹ וּלְמַּה הוּא יוּכַל לְקָוֹות?
שָלוֹם מַעְיָּן וְתּוֹדָה שְצִלְצָלְתְּ, קַבְּלִי כַּמָּה טִיפִּים זְרִיזִים
שְיִּלְמָד שָם שָפוֹת, שְיַגִּיש עֲרָר, שְיִשְרוֹק שִירִים עֲלִיזִים
שֶיַעֲשֶה כְּפִיפוֹת, שְיִּכְתּוֹב מֶמוּאַר, שֶיְנַּסָּח בַּקָּשּוֹת וְחוֹזִים
שֶכֹּל יוֹם בַּזְרִיחָה יָרוּץ עַל החוֹף, שֶהַרוּחַ תִּטְפָּח עַל פָּנָיו
שֶשְחָפִים יִרְדּוֹף, שֶיָבְהִיל כְּלָבְלָב, שֶפְּרָחִים יִקְטוֹף לְמִי שֶיֹאהַב.
אַחְלָה, תּוֹדָּה, זֶה מַמָש עוֹזֵר, וְלִפְנֵּי שֶאֲנִי סוֹגֶרֶת, חַיֶּיבֶת לְמַהֵר,
תַּבְטִיחַ לִי שֶלֹא תִּיתֵן אֶת הַטִּיפּ הַזֶּה לְאַף עִיתּוֹן אַחֵר.
________________________
חנוך מרמרי הוא מנכ”ל עמותת “ישראלים להצלת הדמוקרטיה“, בעל טור בטיים אאוט תל אביב, עורך עיתון “הארץ” לשעבר וטיפש החולצות של כולנו
הערת קרדיט
“קרדיט”, או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא, מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.
למרות זאת – בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל – תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.
ובגלל כל זה, היכן שניתן למצוא לעיתים תלונות פומביות על אי מתן קרדיט, הוא בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, למרות שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם, יש רגליים.
הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, “ציון מקור הפרסום”, ובו נכתב כך: “לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי”.
אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא שוב, אינו נוהג רק באופן לא קולגיאלי אלא גם לא אתי. אמנם, לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי, זה בכל זאת יכול להיות נחמד).
ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לחפש אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.
אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל, יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי נחשפו אל המידע לא כשפורסם אצל העיתונאי האחר אלא הגיעו אליו בעצמם, ממקורותיהם. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי-כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת ליבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-2.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
