קפצ’אות פוגעניות
KKK בפייסבוק. הלשין: עופר לנדא.
Raped באתר ההכרויות Plenty of Fish. הלשנה אנונימית.
עוד בעיות עם CAPTCHA:
• נדפקת בקפצ’ה
• CAPTCHA חברתי
יש פה אש תמיד. שמישהו יזמין מכבי אש תמיד!
אפי פוקס גילה את סמל “האש שלי” (לפי הוויקיפדיה, סמל ברסלבי) על מכונית של חברה לפתרונות כיבוי אש. FAIL.
קק”ל = קו קלוקס קלאן?
בבואכם להכין שלט עבור הקרן הקיימת לישראל, זכרו: קק”ל = KKL, ואילו קו קלוקס קלאן = KKK.
תומר עשת צילום את השלט בעליות לירושלים:
התנחלות מעלה פארמוויל
כולם מסביב אומרים שהדס נחמדה. באמת. אז החלטתי לנסות להתחבר לדמות שכולם אוהבים. בניתי חווה בפארמוויל. עזבתי את העיר והתחלתי לגדל תותים ודלעת. וגם סויה וחיטה. ומה אתם יודעים, פארמוויל גרמה לי לחבב את הדס. בשלב מסוים גיליתי שאני יכול להרחיב את החווה שלי כמה שארצה בלי לתת חשבון לאף אחד. באותו הרגע הבנתי את סוד הקסם והמשיכה של קונספט ההתנחלויות. ובינינו, זו גם ככה האדמה שלי מלכתחילה, אני רק מממש את הבעלות עליה ושותל עוד תותים. סופסוף מערך הסברה שעובד.
מנהיגוּת
מתוך אתר מיי-נט, מדור רכילות פתח תקווה:
קרן נויבך מראיינת את רון מיברג
ברוכים הבאים, קוראי Velvet Underground.
העיתונאי רון מיברג מספר על עזיבתו את מעריב ופתיחת האתר שלו. שודר בתוכנית “סדר יום” של קרן נויבך ברשת ב’, 15.10.2009.
[audio:http://www.room404.net/wp-content/uploads/maiberg/maiberg-full.mp3]
דיון על הראיון כאן.
הישרדות: הנפילה והאמת
פוסט של אייל בר חיים
האלה שיורים שם ברחוב, האם זה אמיתי?
האם זה קטע חדשות רטוב
או סרט איכותי?
(קוצים א’, מאיר אריאל)
הישרדות הישראלית, שפרצה לחיינו בשנת 2007, הביאה איתה שני טרנדים מפוקפקים: הראשון, לגיטימציה להשתמש במילה “תחת” גם במקומות מהוגנים; והשני, תחרות “בוא נמצא איפה עובדים עלינו בעיניים”: המתמודדים מקבלים אוכל נוסף, ישנים באיים מיושבים ואפילו מצחצחים שיניים. בוויקפדיה העברית הוחלט להקדיש סעיף בערך על העונה הראשונה לשאלת אמינותה.
אין ספק שאמינות היא ערך חשוב. נדמה לי שהוא אפילו אחד מערכי צה”ל. אני רוצה שתוכנית החדשות שלי תהיה אמינה (והיא לא), אני רוצה שהממשלה שלי תהיה אמינה (והיא לא) ואני רוצה שהמרצים שלי יהיו אמינים (אופס), אבל אני לא רוצה שתוכנית הריאליטי שלי תהיה אמינה.
למה? דווקא בגלל שזו “תוכנית מציאות”. אידיאל האמינות בתוכנית כזו הוא אמיתי מדי. אנחנו נהנים לראות אלימות, רוע וסבל במינונים גדולים מבעד למסך הטלוויזיה, אבל לא בטוח שהיינו שמחים לראות את סצינות החיסול מהסופרנוס מבעד לחלון ביתנו. תוכניות הריאליטי מטשטשות קצת את ההבחנה הזו. בתוכנית ריאליטי, בניגוד לסופרנוס, אם צובטים אותך אתה מצטבט.
הדרישה לאמינות ב”הישרדות” היא דרישה שהמתמודדים יסבלו באמת. מכיוון שאומרים לנו שהם מצטבטים, אנחנו דורשים שיצבטו אותם. אנחנו רוצים שיבודדו אותם, שירעיבו אותם, שיכאיבו להם, שיפגעו בהם, הכול בשם האמינות.
לכאורה, החשיפה והדיון לגבי “הנפילה שלא היתה” לגיטימיים לחלוטין. אין כאן דרישה לגרום סבל למשתתפים כמו בשאלת הרעב או צחצוח השיניים, אלא רק “לא לשקר”. אבל אם הבסיס לדיון הוא האכזבה מכך שלמשתתפת לא אירע שום דבר רע, אנחנו משדרים ל”הפקה” שאנחנו רוצים דם ולא קטשופ. אנחנו רוצים לראות את משתתפי הריאליטי שלנו סובלים באמת.
אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב
כותרת ראשית
פוסט של אטימולוגיה עממית
פורסם במקור בבלוג “אטימולוגיה עממית“
כשאובמה זכה בגראמי
פוסט של שחר גולןלחיים נבון ממעריב יש טיעון מנצח: “אובמה זכה בפרס נובל לשלום, אבל באותה מידה יכול היה לזכות בגראמי. אמנם הוא לא הקליט אף שיר, אבל מצד שני הוא גם לא עשה שום שלום”. אכן, אין כמו אנלוגיה מדויקת כדי לפשט נושאים מסובכים.
ישנה רק בעיה קטנה עם הטיעון: לברק אובמה יש לא אחד, אלא שני פרסי גראמי.
אכן, כפי שנבון לא מבין שניתן לקבל פרס נובל לשלום גם על הקמת בנק או על גידול חיטה, כך ניתן גם לזכות בגראמי בלי להקליט אף שיר: אובמה זכה בגראמי הראשון שלו בשנת 2006 על גרסת האודיו של ספרו “חלומות מאבי”, ובשנת 2008 בגראמי השני שלו על גרסת האודיו של ספרו “תעוזת התקווה”.
אבל אל תתנו לעובדות לבלבל את חיים נבון בעודו יוצר יש מאין נימוק משכנע.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com.
סטנדאפ טרג’די
“@channel2news גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט גלעד שליט פרסומות גלעד שליט גלעד שליט”. העקיצה הזאת, שכוונה לחדשות ערוץ 2, פורסמה בטוויטר של אפי פוקס ביום שבת שאחרי פרסום סרטון גלעד שליט. היא לא היתה היחידה: טוויטראים רבים (ואני ביניהם) השתמשו בהומור שחור, בסאטירה ובסתם בדיחות חסרות טעם בבואם לעסוק בסיפור הזה. בפייסבוק, לעומת זאת, נדמה שהרוח היתה הרבה יותר ממלכתית ומדוכדכת, כראוי למעמד. בגיליון ספטמבר של פירמה עמד רותם דנון על ההבדל הזה בפרשת מותו של אסף רמון: בעוד בפייסבוק פורסמו בעיקר הודעות עצב וזעזוע בלי לנקוב בשם המפורש, בטוויטר חשפו את שמו של רמון עוד לפני ההודעה הרשמית, ותיבלו בבדיחות.
ממה נובע ההבדל ההתנהגותי? ראשית, פייסבוק היא רשת חברתית ענקית שחברים בה מאות אלפי ישראלים, בעוד טוויטר עדיין שייכת למעגלים הראשונים של המאמצים המוקדמים, כך שלפייסבוק יש הרבה יותר נציגים של המיינסטרים, ואולי היא גם נתפסת על ידי חבריה כמקום יותר מיינסטרימי, שבו ראוי הלך רוח לאומי ומכובד.
שנית, פייסבוק היא נוכחות רשת כוללת של אדם, שמכילה פרטים אישיים עליו, תמונות שלו, פרטים על חברים ובני משפחה, רשימת אירועים שהשתתף בהם ועוד, ולצד שורת הסטטוס הקצרה והמהירה יש אפשרות לכתוב גם note, רשומה ארוכה יותר, בדומה לפוסט בבלוג. טוויטר היא רק שורת הסטטוס, והפעילות בטוויטר דומה לשיחה בחדר צ’ט גדול, כשהמשתתפים כותבים טוויטים ומגיבים לטוויטים של משתתפים אחרים, ויכולים גם להפנות אליהם טוויטים מסויימים על ידי הוספת שם המשתמש הרצוי בגוף הטוויט (אופציה שנוספה לאחרונה לפייסבוק, כדי להפוך אותו דומה יותר לטוויטר). ומה שאדם מרשה לעצמו בחדר צ’ט הרבה יותר חופשי ממה שאדם מרשה לעצמו בתעודת הזהות האינטרנטית שלו (למרות שהטוויטים לא נעלמים לשום מקום, וזמינים לחיפוש בארכיון).
מתוך הטור “השרת”, שיתפרסם השבוע בפירמה [עדכון: הטור עלה לאתר גלובס]
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
