ענת קם | קונספירצית עיתוני יום שישי
פוסט של אבי לבקוביץ’
אהה! עליתי על העיתונים הנבלות האלה. יש כאן ריח יותר ממסריח של עיתונות שתזמנה את המתקפה על הצנזורה כך שהסיפור יפורסם בסופ”ש. ראו, ידיעות אחרונות מפרסמות כתבה מושחרת ביום שלישי, נתן זהבי כבר מדבר על זה בקול רם ביום רביעי. רק מתבקש שהלחץ הזה הוא הקש שישבור את גב הגמל והתרת צו איסור הפרסום תתרחש כבר בבוקר שלמחרת. אלא שמדובר ביום חמישי בבוקר, העיתון של יום חמישי כבר הודפס ולכן העיתון הבא נאלץ להיות עיתון יום שישי המורחב פלוס המוספים שזה יותר הוצאות ולכן גם יותר מחיר. ובקיצור, תזמון כדי שלעיתונים יהיה על מה לכתוב בעיתוני הסופ”ש שעולים פי 2, ולקוראים כאילו תהיה סיבה טובה לקנות עיתון בעל “חשיבות היסטורית”. כי הרי לא בכל יום הו-הא חיילת מואשמת בהדלפת מסמכים ש”זה חלום של כל מדינת אויב לשים יד עליהם“. איזה סיפור מוצלח כדי לעשות מזה רווח קל.
למה אני אומר את זה? ובכן, כמה צדדים: בהנחה שראש השב”כ, שהציטוט למעלה שייך לו, לא עד כדי כך טיפש שיגדיר מסמך המתעד הפרת צו בג”צ בתור ידע שמשרת את האויב. אני מניח שהארץ ציטטו את דבריו בצורה כזו שתשרת את עיתון יום המחר שלהם. הסיבה שאני חושב שדיסקין לא כזה טיפש היא מפני שמדבריו משתמע כאילו שבג”צ פסקו באופן שכן ישרת את האויבים, ואז יש בעל משרה בכירה ברשות המבצעת שמפקפק ברשות המחוקקת, מי ישורנו?
במקרה שהטענה הנטענת היא שבג”צ מיישר קו עם החוק הבינ”ל, הרי שדיסקין מצדיק מסמך שמפר את החוק הבינלאומי בטענה שהחוק הזה פוגע בבטחונה של ישראל ושכולם נגדנו. או שמא, אנחנו מפרים את החוק הבינלאומי מתוך הגנה עצמית. או בקיצור: אום שמו”ם ושיקפצו לנו. מטעמים דיפלומטיים הייתי מציע לו לסתום את הפה ולחפש תירוצים אחרים.
והשגה אחרונה: אם דיסקין מצדיק הפרה של צו בג”צ ומעצר של מי שיצא חוצץ נגד ההפרה הזאת, הרי שהוא מתכוון לכך ש”עשינו פשע, ועכשיו אנחנו מוסיפים חטא על פשע ומנסים להעלים ראיות שעשינו אותו”.
מבחינתי לא המעצר/חיסול עצמו של המחבלים הוא הפשע, אלא בעיקר התפיסה הזאת שכולם נגדנו ושענת קם משתפת פעולה עם האויב. זו דרמה מאוד גדולה שבסופו של דבר מלבה את הבאז ומכניסה לתעשיית הפרינט עוד ועוד כסף מהצד (דגש על פרינט: הגישה לאינטרנט היא חינם, ועלות הגישה שווה בסופ”ש וביום חול)
ענת קם: טרוריסטית לפי השב”כ
השב”כ פרסם באתרו התייחסות לפרשת ענת קם. ההודעה פורסמה, בוודאי במקרה/טעות, ב”פורטל הטרור“, לצד עדכונים על “סיכול פעילות מפקדת החמא”ס ברמאללה”, “סיכול ניסיון פיגוע חטיפה ורצח חייל ישראלי” ו”מעצר פעילי חמא”ס תושבי ירושלים שתכננו לבצע פיגוע”. אבל לא, מה פתאום, הם לא מנסים לעשות ממנה טלי פחימה 2.
ירושלים של כוכב נולד
גמר כוכב נולד 8 ייערך בירושלים. אביעד צפניה קדרון מוחה. טעימה:
אל תניחו להזיות של ניר ברקת להטעות אתכם. סביר להניח שהוא באמת חושב ש”גמר כוכב נולד בירושלים הוא מהלך נוסף להפיכתה של ירושלים למקום צעיר ותוסס שמהווה אבן שואבת לתושבים מבית ולמבקרים מחוץ” (ויה וואלה!). אבל מה המבקרים יראו כשיגיעו לירושלים?
הם יראו עיר בירה (דגש על עיר בירה, כן?) שנאבקת מדי שנה בעריכת מצעד גאווה. כי להומואים, לסביות וטרנסג’נדרים אין ממש זכות לצעוד יד ביד ברחובות ירושלים.
הם יראו עיר בירה בה נורמלי לחלוטין ואפילו מקובל להפעיל אלימות פיזית כנגד אלה שלא חולקים איתך אמונה (ומעזים להפעיל עסק בשבת רחמנא ליצלן).
הם יראו עיר בירה שלא ממש סופרת אנשים עם ציצים בתחבורה הציבורית. בעיר הבירה של ישראל אסור שגברים ונשים יישבו אחד ליד השני באוטובוסים. אסור. לא בעיר הבירה.
ויכולתי להמשיך עם זה עוד שעות ארוכות.אבל ירושלים המכוערת כנראה נמצאת בלב הקונצנזוס הישראלי כרגע. קונצנזוס שאני לא חלק ממנו. וכוכב נולד רוצה להיות גם בלב הקונצנזוס.
לראשי כוכב נולד יותר חשוב להיות בלב הקונצנזוס מאשר לשנות קצת, באמת רק קצת, את ישראל.
פרשת ענת קם | ענת דוט קם
אומת האינטרנט הישראלית יכולה לטפוח לעצמה על השכם: היא היתה הגורם הדומיננטי בחשיפת פרשת ענת קם והסרת צו איסור הפרסום, כשהעיתונות הממוסדת נגררה אחריה. וירוס המידע התפשט מהבלוגים והרשתות החברתיות לאינטרנט דובר האנגלית וממנו לפרסומים בתקשורת העולמית. “ידיעות אחרונות”, העיתון הגדול במדינה, הצטרף באיחור אך האיץ באופן משמעותי את התהליך ותקע את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של הצא”פ כשפעמיים שלח את קוראיו לחפש את הסיפור באינטרנט (“israeli journalist gag”). כל זה לא אומר שגם בעתיד תוכל אומת האינטרנט לקרוא באופן דומה תיגר על הממסד. לכתבה המלאה באתר העין השביעית >>
* ותודה ל-Konigstiger על ההשראה לכותרת הפוסט
Gossip Girl
פוסט של ניבה שושי, תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
(שמועות על) שערוריה בבית ספר יוקרתי: זו שנותנת ואלו שלוקחים ובלי מילה אחת על אונס כי אסור
האמת היא שהרגשתי קצת לא נוח לקבל את האימייל הזה, שכולל את שמו של בית הספר שקבוצה גדולה מתלמידיו חשודים ב[הכנס כאן מילה שאסור להגיד] ואת תמונתו של החשוד העיקרי שצורפה אליו. איכשהו הצד הליברלי שלי מתקשה לוותר על הספק הסביר, ועל ההנחה שאולי אולי הם באמת רק ילדים, ואולי פרסום זה נשק לא הוגן כלפי קטינים כי דימוי זה משהו שקשה לתקן ונו לכל ילד יש זכות לשם טוב… ובכל זאת אני מתקשה לא להרגיש שאולי ככה בדיוק נראה צדק פואטי, או לפחות חלק קטן ממנו.
למיטב הבנתי המאוד לא משפטית, צו איסור פרסום כללי הוא צו האוסר על אמצעי התקשורת לפרסם שם ופרטים מזהים של קטינים שמיוחסת להם עבירה או שחיתות או שהם קורבנות של עברה כזו, ומטרתו להגן הן על הקורבנות והן על שמם הטוב של העבריינים. אימייל לעומת זאת, גם אם בתפוצה רחבה, דומה יותר לרכילות. רכילות מותר.
מי אמר אונס? ענייני נימוס
אז רכילות מותר. ואם נדבקים לעובדות, או לאלו שהחשודים והוריהם מודים בהם כמעט בלי להתנצל, אפשר כמעט להפוך את המעשים האלו לרכילות אמהות בבתי קפה ברמת אביב.
במקום לכתוב את המילה שאסור אפשר היה לכתוב, תלמיד תיכון השתמש במשך שנים במעמדו החברתי והקסם האישי שלו כדי לשכב עם תלמידה מכיתתו ולשתף את חבריו. בתהליכי הייצור של ההסכמה מעורבים מכות, מניפולציות צילומי וידאו וכיבוי סיגריות על גופה. חברים מספרים שהיא (הסכימה להיות) “כמו חיילת שלו”. רק שבמקום להגיד אונס רק מספרים מה קרה או מה הם עשו. הם כבר ממילא סיפרו את זה לחברים בשכבה.
לשון הרע ולשון הטוב
ברוב המקרים, רכילות היא כלי נשק שמופנה כנגד הקורבנות. שמועות על ההיא שנותנת, שמותר לעשות לה הכל כי היא אוהבת שמכאיבים לה, או האישה שתשכב עם מי שצריך כדי להתקדם, הפכו במשך השנים וממשיכות להפוך נשים לחפצים מהלכים. גם כאיום זה מתפקד לא רע, הנערה מקיבוץ שמרת למשל הסכימה תחת האיום ש”נספר לכל הקיבוץ שאת נותנת”. עורכי הדין של משה קצב וההורים של יובל מסנר אפילו השקיעו בבלש פרטי שיוכיח ש”היא כזו”. במקרה הזה הפרמידה התהפכה. היא לא נתנה, זה הם שלקחו רק כי הם יכולים, ואם נשים מתמודדות עם כיכר השוק הציבורית, אולי הגיע הזמן שהן לא יהיו שם לבד.
רכילות היא גם נשק מצויין במקרים שבהם החוק לא יכול להגן. פרקליטיו של יצחק לאור הנחשד במעשים האלו האלו וגם האלו טוענים שהם בוצעו לפני חקיקת החוק נגד הטרדה מינית. אולי. אבל גם אם זה באמת חוקי, או במקרים של התיישנות, או שמאיזו שהיא סיבה לא הוגשה תלונה, רכילות היא סנקציה חברתית. כשלא חורגים מהעובדות, אדם חזק הפעיל כוח על אדם חלש, מאפשרים לכיכר השוק הציבורית לשפוט ומחייבים את כל המערבים להתמודד.
אמא, עכשיו כבר מותר להגיד יובל מסנר?
בסוף רובנו הרי לא זוכרים שמות ופנים, פרשת אופיר בארי, צפריר צביסון והשלישי הזה הפכה לאונס בשמרת ואף אחד לא באמת זוכר בשביל מה יובל מסנר השתמש בחבלים. ואיכשהו האימייל הזה הוא נחמה טיפשית, עדות להתבגרות של השיח הציבורי ולמורכבות של השיח על אלימות מינית, כוח וניצול.
אם לשפוט על פי הטוקבקים, אף אחד, חוץ אולי מהעורך דין של הנערים והוריהם, לא באמת חושב שנעשה כאן אי צדק. ובכל זאת רציתי להגיד שזה משמח. גם בפעם הבאה שאני אקבל אימייל כזה אני אעביר אותו הלאה לכל החבר’ה.
ניבה שושי כתבה על זלזול והקטנה במצגת של איגוד האינטרנט בגיליון ינואר 2010
ענת קם | תמונות חופשיות
קרדיט: עידו קינן, חדר 404 (cc-by-sa)
קרדיט: העין השביעית (cc-by-nc-sa)
ענת קם: “תרומה לקהילה היא גם שירות צבאי”
כבוגרת גאה של בית הספר [שליד האוניברסיטה בירושלים], שהשלימה בחריקת שיניים שירות צבאי מלא, אני מתביישת. אני מתביישת שלצד שופטי עליון כמישאל חשין ואהרן ברק, חתני פרס נובל כפרופ’ דניאל כהנמן וד”ר דיוויד גרוס, סופרים כדוד גרוסמן ומאיר שלו ואפילו, רחמנא ליצלן, גנרלים כיוחאי בן נון – כולם בוגרי בית הספר – גדל נוער שבאצטלה של אכפתיות ופציפיזם מפגין בורות ואגואיזם. אני מתביישת שילדים מפונקים כסהר ורדי מוציאים שם רע למוסד המפואר הזה, שמחנך לחופש מחשבה ועצמאות, כמו שהעלמה ורדי נהנית לחשוב שיש לה, אבל גם מנסה להכין את תלמידיו לקראת חיים של בוגרים דעתניים, שתורמים לקהילה בה הם חיים. ומה את יודעת, סהר היקרה, תרומה לקהילה היא גם שירות צבאי. אני בכוונה כותבת קהילה ולא מדינה: אין סיבה שתשרתי גוף גדול, מסואב ופשיסטי; אבל גם אין סיבה שחברייך לספסל הלימודים יעשו משהו שאת מנסה ברוב אנוכיות לפטור עצמך ממנו”.
– ענת קם בטור בוואלה נגד סרבנות שירות. המפף.
יקיריי, יש חוק במדינת ישראל, והוא קובע שאתם צריכים ללכת לצבא. צו מצפוני לא מאפשר לי עצירה באור אדום, תחשבו לבד על ההמשך.
– ענת קם בטור נוסף בוואלה נגד סרבנות. המפף!
ענת קם – צילומים לשימוש חופשי
הנה, כאן: ענת קם. הקפידו על הקרדיט או שאשסה בכם את השב”כ.
ורגע של שוויץ: התמונה שלי בראשי של ynet:
ובכלכליסט.
ובנענע10.
דווקא מתאים לי נשים
לפני כמה ימים פרסמתי פה תמונות שצילם עופר ב. של דלת הכניסה למחסן של סניף הגברים של חנות “מתאים לי” בקניון עזריאלי בתל אביב. סמדר טקבקה בהתלהבות: “יש לי את הצד השני של זה!” הנה הם, זה ליד זה:
פתאום ██ אדם בבוקר ומרגיש כי הועם
(תודה לגילעד נס אשר על כותרת הפוסט)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
