תליון חי, גירסת הטק

מעצב התכשיטים גל ברש, בן 35 מתל אביב, משתמש בזהב בקריצה פוסט-מודרנית. חלק מהתכשיטים שלו עשויים ממעגלים מודפסים מתעשיית האלקטרוניקה, והזהב שבהם אינו מתכת קלאסית יוקרתית ונחשקת אלא מוליך חשמל פונקציונלי. “כל התליונים ומחזיקי המפתחות מקורם בחלקים של מחשבים שפירקתי או בשאריות, עודפי יצור וטעויות של מעגלים מודפסים ממפעלים בארץ”, הוא מספר. “נשאר הערך של החומר, אז אם אין ברירה אני צריך להתחרות עם אלה שקונים את זה למיחזור בשביל לפרק את הזהב. זהב הוא מוליך חשמל מעולה, והרבה מאוד מהמעגלים מצופים בשכבה עבה של זהב. בהתחלה הייתי משתמש בחלקים שהיה להם ציפויים אחרים, אבל אנשים אוהבים את הזהב”.

איך התחברת למעגלים מודפסים?
“למדתי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, ואת רוב הזמן שלי ביליתי בסדנה, שם בנינו את כל המודלים, ושמה השתמשנו במנגנונים וכל מיני דברים שבהם מצאתי את כל החלקים – הברגים, האומים, גלגלי השיניים, כל החלקים הקטנים שמפעילים את הכל, הם תמיד עשו לי את זה. לפני לימודי העיצוב למדתי מדעי המחשב במכללה האקדמית, אבל הייתי התלמיד הכי גרוע במכללה, ואחרי סמסטר וחצי קיבלתי את האומץ וההארה שאני יותר טוב בניסור מחשבים מאשר בתכנות. זה התחיל מלפרק מחשבים, מקלדות וכל מיני חלקים שהייתי מוצא, ואחרי זה כבר התחלתי לקבל שאריות ממפעלים שעושים את המעגלים המודפסים. זה בעצם השלב שלפני ההלחמות, ואותם יותר קל לי לנסר. עוד יתרונות – הם חלקים ואין בהם את הבדיל, שהוא לא טוב. הם נותנים לי את הטעויות שלהם. אני משחק הרבה על כל העניין של לקחת משהו שהוא הכי פונקציונלי, שנולד ויוצר למען פונקציה ולהפוך אותו למשהו יפה, ואחר כך פתאום הם רואים את הקריצה. כל התכשיטים שלי הם על המשחק הזה, ואני מנסה גם להתעלות על הקטע של הגימיק – ושזה יהיה קודם כל יפה. למרות שבמעגלים יש משהו גיקי”.

אנשים שקונים את זה הם גיקים?
“בטח. אני קורא לזה גנגסטה-גיק – בעיקר בתליונים האלו, יש בזה איזשהו דיבור עם אופנת הראפ, של הגרפיטי, של האורבני, וזה מגיע מאהבה למחשבים גם. יש פה איזה חיבור”.

אתה משתמש בחיתוך לייזר?
“לא, אני מנסר אותם לבד, מעבד, עושה חורים, מוסיף דברים כמו העין והלב, שם על שרשראות או מחזיקי מפתחות”.

אחד התליונים המוצלחים של ברש הוא “חי-טק”, גירסת הגנגסטה-גיק לתליון ה”חי” שמעטר חזות שעירים של בני תשחורת שחגגו 18 (יש לו גם פיי חי – תליון חי שהאות חי”ת בו היא סימן פיי, π). “זה חי מת קצת”, אומר ברש. “זה בעיקר בהפוך על הפוך – אם הייתי לובש חי זה את החי הזה, שהוא לא מסורתי, הוא לא דתי, זו דת אחרת”. השם הגיע מלקוח שאמר במבטא רוסי: “מה זה, ממש תכשיטים חי טק”. תגובות הקונים הפוטנציאליים מגוונות: “הרבה אנשים מגיעים לארץ ישראל ומבקשים את החי המסורתי מכסף או זהב, ופתאום אני מביא להם את זה. יש כאלה שעפים על זה, אבל יש כאלה שמעקמים את האף”.

את התכשיטים של ברש אפשר לראות ולקנות באתרו galbarash.com וכל שלישי ושישי בדוכן שלו בנחלת בנימין 3 בת”א.

________________________
התפרסם במקור בגירסה מקוצרת בטור “אמנות בשער” במדור fi בגליון אוקטובר של מוסף פירמה של גלובס.

17 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, חיים 2.0 | 9 תגובות

תולים את פדובר וממים נוספים: התליונים של ליה מריונטה

נייאן קאט, פוראבר אלואון, דאבל ריינבואו, This is Sparta!, פדובר ועוד ממים אינטרנטיים הם המודלים של ליה מריונטה, שהפכה אותם לתליונים לגיקים ולגיקים ברוחם. כמו בסיפורים על הדוגמנית שרק ליוותה חברה לאודישן והתקבלה בעצמה, מריונטה, מעצבת אופנה ואקססוריז בת 23 מהוד השרון, נתקלה בממים במקרה, וגילתה שהם מאפילים על היצירות האחרות שלה.

הממים האינטרנטיים הם רעיונות ויראליים שמופצים ברשת תוך כדי שהם עוברים מוטציות, כלומר גרסאות שונות שגולשים יוצרים. “ההתחברות שלי אל הממים הייתה כמובן שהטרלתי לתומי במימד האינטרנט, נתקלתי בטרול, רייג’ ופוראבור אלון, אבל לא לגמריי הבנתי במה מדובר”, מספרת מריונטה (כינוי במה), שעובדת גם כמפיקה וכפרפורמרית באירועים, שאליהם היא מגיעה מחופשת לפי נושא האירוע. “יום אחד הוזמנתי לקבוצה בפייסבוק של פוראבור אלון, שם רבים מחבריי מגוללים סטטוסים בוכיים על כך שיום שישי, ושהם יושבים ורואים יוטיוב בבית במקום לצאת לרקוד, או שיושבים עם החתול, או הולכים לסטנד אפ עם אמא (דוגמאות אמיתיות לחלוטין). הקבוצה הזו הלכה וגברה ונהייתה הדבר הכי מצחיק שיכול להיות, בעיקר בימי שישי!! אז החלטתי כבדיחה להכין את שרשראות פוראבור אלון, הכנתי ארבעה, ועד סוף השבוע כולם נמכרו בהרף עין!! השאירו אותי במחשבה, למה דבר כל כך מכוער יותר נמכר מכל יצירות הפאר שלי! true story! משם אנשים כבר ידעו להגיע במיוחד בשבילי, והמון חנונים ברחבי הפייסבוק השאירו לי הודעות חיבה רבות על הקיר, ואני מצטטת: ‘את עשוייה מניצחון’. חמודים!!! אתה תהיה בהלם כמה ביקוש יש לממים, וכמובן לניייאן קט, שהוא כרגע התליון הכי נמכר שלי, מיד אחריו הוא הקומפניין קיוב, מפורטל 3>. כרגע כולם מהארץ, אבל אני בטוחה שבקרוב זה יגדל לחו”ל”.

התליונים מצויירים על חומר פלסטיק קשיח, שמריונטה מסרבת לחשוף – “אני מעדיפה לשמור את שם החומר לעצמי, כדי להימנע מהעתקות לפחות בשלב מוקדם כל כך”. נראה שמדובר בשרינקי דינק, דפי פלסטיק פוליסטירן גמישים, שמציירים עליהם ואז אופים בתנור, מה שגורם להתכווצות שטח הפנים של היריעה, התעבותה והתקשותה.

תליוני הממים מוצעים למכירה בחנות של מריונטה בקהילת עבודות היד אטסי, בהזמנה אישית, בירידים ובסוכות בדוכן שהיא תפעיל בפסטיבל הגיקים אייקון: התחדשות. עוד תמונות ותליונים כאן וכאן.

_________________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט ב-ynet מחשבים.

15 באוקטובר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

דפני ליף על “חולצת המהפכה”

עמרי בר-לוי, בוגר בצלאל, יצר את “חולצת המהפכה” – דפני ליף והכובע על רקע ציפורים, מפגינים וקרני שמש. “יש בזה נסיון בכמה שפחות להגיד כמה שיותר”, הוא אומר. “הישראלים ממהרים להספיד דברים שקורים, ויש נסיון להספיד את המחאה. זו מזכרת מהקיץ, אבל לא מזכרת תיירותית, זה משהו שנועד להשאיר את העניין הזה חי, להגיד, ‘חבר’ה, קרה פה משהו אמיתי שהולך להישאר איתנו עוד הרבה זמן’. אנחנו הולכים לראות את ההשלכות שלו עוד שנים רבות – החיים הם תהליכים, כמו שדפני ליף אומרת. יכולתי לשים את [איציק] שמולי, שתרם תרומה נכבדת למאבק, אבל החלטתי לשים את דפני שם ולא דמות אחרת כי היא הסמל, היא החולמת, היא הג’ון לנון של זה”.

בר-לוי, בן 33, גר בשכונת קרית שלום בת”א ומתפרנס כמעצב גרפי וגרפיקאי בטלוויזיה שעושה תשדירי שירות וסרטי תדמית. “זו החולצה הראשונה שאני מעצב”, הוא מספר. “זה התחיל בתור דחף, ואז החלטתי שזה לא צריך להישאר בתחום הדיגיטלי של המסך הקטן, זה צריך לקבל ביטוי חי. אחרי כל העבודה על המסך הקטן והפלסטיות שיש בכל התחום הזה – זה על כותנה, זה מגניב, רואים את זה, נוגעים בזה, אני מת על זה”. מי שרוצה לקנות חולצה יכול לפנות לבר-לוי באימייל omri.barlevy@gmail.com.

האסוציאציה הראשונה שלי מקרני השמש שבחולצה היתה השמש שבדגל הצי הקיסרי היפני. בשיטוט בעקבותיו באינטרנט הגעתי לתמונה אחרת, שיש לי הרגשה שבר-לוי לא התכוון להתכתב איתה – כרזת תעמולה של מאו דזה-דונג.

14 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

מיני מזונות | למה את כל הזמן מצלמת אוכל?

לפני המון שנים ערכה עיתונאית במגזין נשים אמריקאי ניסוי: היא לבשה חליפת שומן, מאלו שמשמשות בעיקר להשמין שחקנים בקומדיות גרועות, ופנתה לסדר יומה הרגיל. הניסוי גילה לה שכשמנה, היא מהווה מטרה להערות של זרים גמורים במסעדות לגבי הרגלי האכילה שלה. בהשוואה ליום רגיל הרגלי האכילה שלה לא השתנו, רק המשקל.

קרן רובין מצלמת אוכל ונשים, ומפרסמת את הצילומים באלבום Eating girls בפייסבוק שלה. כך גילתה שכמו שומן נשי, גם תמונות של נשים אוכלות (ונהנות מאוכל) הן פרובוקציה שהציבור לא יכול לעמוד בה. רובין כתבה לאחרונה בבלוגה:

האלבום מורכב מצילומי אוכל וצילום נשים. מדובר בצילום חצי מבוים לפני האכילה, ולא בצילום ספונטני במהלך האכילה, כי אין לי כוונה לפלוש ולהפריע לארוחתו של אדם, בעיקר כשהוא סועד עימי (כי לא יהיה מי שיעשה זאת, אחר כך). כל החברות שצולמו סועדות עימי לאלבום, עשו זאת בהסכמה ובשמחה. כשהפרויקט עלה לפייסבוק וקרם עור וגידים בתור אלבום שלם של אוכל ונשים אוכלות, נשים רצו וביקשו להצטלם אליו. ההשתתפות באלבום הפכה “אופנתית” ולוותה בגאווה. התגובות נעו בין “את הורגת אותי, תפסיקי עם זה” דרך “התמונות האלה מעוררות השראה, איזה יופי” ועד “זה בערך 500 קלוריות!” (שהכי קוממה אותי, כי אם אני לא סופרת לעצמי קלוריות כבר שנים, אל תעשו את זה בשבילי בהתנדבות), וגם “את לא משמינה עם כל האוכל הזה?”

אלבומי אוכל נוספים צצו בעקבותיו כפטריות אחרי הגשם (והיו כאלה גם לפניו), ובעצמי תויגתי על יותר מתמונה אחת של בעלות הפרעת אכילה מוצהרות שצילמו ארוחות שלמות והעלו אותן לפרסום. זה הנצחון הקטן שלי.

אני אשה, אני אוכלת ואני נהנית מהחיים האלה וממה שיש להם להציע לי. אני לא פוגשת את המקרר לדייט לילי ולא אוכלת בהיחבא. האכילה שלי ברב הזמן איננה רגשית או מנחמת ובהחלט מודעת לעצמה. הבטוח והוודאי הוא שאני לא מתביישת לאכול.

אהבת החיים חזקה יותר מאיפוק. אני לא טוענת שיש להגזים ולאכול כמה שבא לנו מתי שבא לנו, אבל אוכל מעבר לדרכו להזין ולהחיות אותנו הוא הנאה, והנאה היא דרך חיים; הדרך היחידה לחיות.

הפוסט הזה הוא תשובה לאנשים ששואלים למה את מפרסמת כל כך הרבה תמונות של אוכל?
רובין: “אנשים שואלים, אבל לרוב כדי להבין אם אני באמת אוכלת את כל האוכל הזה, והתשובה היא כן. את כל המנות האלה אכלתי. לא מצולמת באלבום הזה מנה אחת שלא אני בישלתי או הזמנתי או התחלקתי בה. הפוסט היה אמור להיכתב כבר מזמן וזה התבשל (תרתי משמע וברוטב שוקולד) ונכתב כשכבר לא יכלתי להמשיך לפרסם את התמונות, הרבה תמונות, בלי להסביר למה אני עושה את זה, בעיקר כשהיה הסבר. בכל מקרה, האג’נדה קדמה לתמונות”.

14 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | תגובה אחת

שינוי הממשק של פייסבוק וכללי נימוס בעולם

בחודש שעבר השקנו במוסף פירמה של גלובס מדור אינטרנט חדש, fi. חגי גילר נותן שם בקומיקס.

הסטריפ הראשון עסק בשינויי הממשק בפייסבוק, והתפרסם בתזמון מעולה על השינויים הדרמטיים האחרונים.

גילר תרגם אותו לאנגלית ועשה חיל ב-9gag.

הסטריפ השני עסק בנימוסים בעידן הדיגיטלי.

לפנות בוקר הירידה לדפוס סטיב ג’ובס מת, והוסר במהירות מהקומיקס.

13 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, הקומיקס של חגי גילר ב-fi, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

אשטון קוצ’ר מנצל את “שני גברים וחצי” לפרסום סמוי לחברות אינטרנט בהשקעתו

צ’ארלי שין פוטר מהסיטקום המצליח “שני גברים וחצי” אחרי שהסתכסך עם יוצר הסדרה צ’אק לורי, והוחלף באשטון קוצ’ר. כוכב המדיה החברתית, שגם משקיע בחברות הייטק, מגלם בסדרה משקיע הייטק מיליארדר בשם וולדן שמידט. בפרק השני החדיר קוצ’ר פרסום סמוי לחברות שבהן הוא מעורב באמצעות מדבקות על גב הלפטופ של שמידט. ב-CBS אמרו שהפרסום הסמוי לא נעשה במסגרת הסכם איתם, וכי המדיניות שלהם היא לתת גילוי נאות על אינטרסים מסחריים בכתוביות הסיום. רק אחת החברות זכתה לאזכור כזה, המחויב על פי תקנות ה-FCC. אלו החברות:

פורסקוור (foursquare)

רשת חברתית מבוססת מיקום. קוצ’ר השקיע בחברה בשלב מוקדם. שתי מדבקות מפרסמות את החברה – אחת עם לוגו החברה והשנייה עם עיטור הנחיל (Swarm Badge). הפרסום הסמוי אוזכר בכתוביות הסיום. דניס קראולי, מייסד ומנכ”ל פורסקוור, פרסם בטוויטר צילום מסך של הלפטופ בתוכנית.

פליפבורד (Flipboard)

אפליקצית אייפד שאוספת תכנים ומציגה אותם לקריאה בצורת מגזין. בלוגר הטכנולוגיה רוברט סקובל, שהיה הראשון לסקר את פליפבורד, הציג אותה לקוצ’ר, וזה ביקש ממנו לקשר בינו לבין החברה ונכנס כמשקיע.

גרופמי (GroupMe)

אפליקציה לצ’ט קבוצתי באמצעות סמס ולשיחות ועידה. קוצ’ר השקיע בחברה, שנרכשה על ידי סקייפ באוגוסט בסכום המוערך ב-50-80 מיליון דולר.

היפמאנק (Hipmunk)

מנוע חיפוש וארגון טיסות לתיירים. קוצ’ר ואנג’לים נוספים השקיעו בחברה מיליון דולר באוקטובר 2010.

צ’ג (Chegg)

שירות מקוון להשכרת ספרי לימוד לסטודנטים. קטליסט, חברת ההפקות של קוצ’ר, מספקת לצ’ג שירותי קידום ברשתות חברתיות.

האץ’ אאוטדורז (Hatch Outdoors)

יצרנית גלגלות דיג. לא ידוע על השקעה של קוצ’ר בחברה, אבל הוא מוכר כדייג חובב ובעבר פרסם בטוויטר תמונות ממסעות הדיג שלו.

_______________________
התפרסם במקור בגליון אוקטובר 2011 של מוסף פירמה של גלובס

13 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

גוגל מינוס 1, כפתור לדירוג שלילי לאתרים בעייתיים

עידו קינן

לפני שנה פורסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה מערערת. היא סיפרה על דפקט אחד, ויטלי בורקר, שהפעיל עסק למכירת משקפיים באינטרנט, סירב באופן סדרתי לטפל בתלונות של לקוחות, העליב את אלו שהתעקשו ואף איים עליהם. הוא גילה שההתנהגות הזאת דווקא תורמת לקידומו בגוגל, ואנשים שחיפשו לקנות משקפיים באינטרנט הגיעו לאתר שלו, בלי לדעת שהסנטימנט שקידם אותו לפסגת התוצאות היה שלילי (אחר כך הוא נעצר).

הסיבה היא אלגוריתם הדירוג של גוגל, שאחד הסיגנלים שלו הוא מספר הלינקים לאתר מסוים, ואיכות האתרים המלנקקים, אשר קובעים את הציון של האתר, שקובע את מיקומו בתוצאות החיפוש. אם אתר הפוקימון של יניב ילנקק לחנות שמוכרת מוצרי פוקימון, הדבר יתרום לציון של אתר החנות, אבל לינק מ-CNN יתרום הרבה יותר. כך, בכל פעם שמישהו נפגע מהחנות של בורקר, טינף עליה ולינקק אליה, הוא למעשה הגדיל את כוחה בגוגל. כדי להימנע מכך יש להשתמש בתגית HTML בשם rel=nofollow, שמודיעה לגוגל ולשאר מנועי החיפוש: “אני רק מאזכר את האתר הזה, אל תספרו את ההצבעה שלי”. ספק אם רוב הגולשים מודעים לקיומה של התגית, לא כל שכן יודעים איך להשתמש בה.

איך אפשר לתקן את המצב? באמצעות כפתור 1-. אחד הכלים החדשים של גוגל הוא כפתור 1+, שבדומה ללייק של פייסבוק משמש לשתף לינקים ברשת החברתית של גוגל, גוגל פלוס. אבל בניגוד ללייק, שהשפעתו מוגבלת בעיקר לאקוספירה הסגורה של פייסבוק, 1+ משמש גם כסיגנל באלגוריתם הדירוג של גוגל, כפי שחשף אתר וויירד בסוף אוגוסט. כשאתם עושים 1+ לאתר, אתם תורמים לקידומו. מתבקש שגוגל תשיק גם כפתור 1-, שלחיצה עליו אומרת “תנו לאתר הזה הצבעה שלילית אחת בשמי”, ותשקלל גם את המינוסים של משתמשי גוגל פלוס לתוך דירוג האתרים. המקבילה הגיקית שלו צריכה להיות תגית rel חדשה, למשל rel=degrade, שתשמש כסיגנל זהה של הצבעה שלילית.

הבעיה עם 1- ועם degrade היא שהם יאפשרו להאקרים להפעיל בוטים שיבצעו הקלקות המוניות כדי לשנמך דירוג של אתרים באופן לא אורגני. אבל זו תמונת ראי מדויקת של המצב כיום, כשאפשר לנסות לשדרג דירוג גוגל של אתר מסוים באמצעות בוטים מקליקים וחוות לינקים. הפתרון כבר קיים: בגוגל יצטרכו פשוט ליישם את האמצעים נגד קומבינות קידום אתרים גם כלפי קומבינות שנמוך אתרים.

________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט בטור השרת במדור פי בגליון אוקטובר 2011 של מוסף פירמה של גלובס. תודה לקשת רוזנטל, שעוסקת ב-local SEO, שעזרה לי להבין איך עובד ה-1+.

13 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404, השרת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 2 תגובות

קמפיין רכב

שלום עידו,
שמי [השם הוסר] מחברת COMVERSATION

COMVERSATION הינה חברה אשר מסייעת למותגים להשתלב בשיחה ברשת ולנהל מערכות יחסים עם ציבור הצרכנים.
אחת מהדרכים בהם אנחנו עושים זאת היא באמצעות “מובילי דעה ומשפיעים”: בלוגרים וגולשים פעילים בזירות מגוונות.
אחד מלקוחותינו נותן חסות ליריד רכבים שיתקיים במהלך חול המועד סוכות.

היינו שמחים לשיתוף פעולה בנושא זה, כאשר בבלוג שלך תפרסם פוסט הקשור לרכב/קנית רכב/חברת רכב וכ”ו פוסט יצירתי (לאו דווקא אינפורמטיבי, למשל: מהו רכב החלומות שלך) ובפוסט ישולב קישור הפניה למיניסייט של היריד.

במידה וזה מעניין אותך ותרצה לשמוע פרטים נוספים אשמח שתיצור עימי קשר במייל: linor@comversation.co.il ,
בתקווה לשיתוף פעולה פורה
המשך שבוע טוב,

—
בברכה,

[השם הוסר]
מנהלת לקוחות
COMVERSATION

מה בדיוק את מציעה לי?

היי עידו,
בתמורה לכתיבת הפוסט תקבל 300 ש”ח, בנוסף כמובן שזה יקדם לך את הבלוג..:)
צירפתי כתבה עם יותר פרטים
אשמח לשיתוף פעולה איתך,
המשך יום טוב,

אם אתם רוצים לקנות מודעה בבלוג שלי, אשלח לכם הצעת מחיר.

צירפתי כתבה עם יותר פרטים.

לא, אנחנו מעוניינים רק בכתיבת פוסט…

כלומר, לשקר לקוראים שלי ולעשות פרסום סמוי שמתחזה לתוכן אותנטי.

לא, לא פרסום סמוי. מי שכותב לנו גם מוזמן להגיד- שביקשו ממנו לכתוב או לנסות מוצר כזה או אחר. אבל כל אחד מה שמתאים לו. תודה בכל זאת ושיהיה לך המשך שבוע מקסים.

מה כתובת המיניסייט?

http://www.automania.co.il/
מה אתה אומר?

יש לי רעיון משעשע.

הנה: http://room404.net/?p=45379
למי לרשום את החשבונית?

12 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 53 תגובות

גמר מאסטר נובל: למי למי יש יותר כבוד

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“חתן פרס נובל לכימיה: פרופ’ שכטמן מהטכניון”, נכתב בכותרת הראשית של “מעריב”, וכותרת הגג מדגישה: “נובל עשירי לישראל”. “המוח הישראלי” היא הכותרת השוביניסטית של “ידיעות אחרונות”, וב”ישראל היום” האינפנטיליות מתגשמת, כרגיל, ללא שום מעצורים של סובלימציה: “כבוד” היא הכותרת הראשית (כותרת הגג מכתירה את זוכי פרס נובל כמשתייכים ל”מועדון יוקרתי”, כנראה סוג של קאנטרי-קלאב).

אין, כמובן, רע בכך שעיתונים ישראליים מדגישים את עובדת היותו של זוכה פרס נובל ישראלי. לא רק שאין בכך רע, עובדת היותו של שכטמן ישראלי מעוררת גאווה לאומית, וזו הדגשה מתבקשת והכרחית. יש רע, או יותר נכון, סימנים להפרעה נפשית קולקטיבית, באופן שבו העובדה הזו בביוגרפיה של פרופ’ שכטמן מודגשת – או ליתר דיוק, באופן שבו בעיקר העובדה הזו מודגשת. הרי ה”כבוד” הוא החלק הכי חיצוני בזכייה הזו, החוגגת הישגים ממשיים של הרוח והתבונה האנושית. כך גם זכייתו של שכטמן בנובל ניתנה בהחלט למוח ישראלי, אבל לא למוח הישראלי, והגביש הוא לא שלנו – בניגוד לכותרת הכפולה הפותחת של “מעריב” ושל “ידיעות”. עם כל הכבוד (ה”כבוד”), לא אני ולא אתם קיבלנו את פרס נובל, וגם לא העורכים ב”ידיעות אחרונות” (במיוחד לא העורכים ב”ידיעות אחרונות”).

אחרי הכבוד והמוח הישראלי, הזווית שבאמצעותה בוחרים הטבלואידים לסקר את הזכייה היא זו של המלחמה בעולם המדע. “גדולי המוחות לעגו לו”, נכתב בכותרת המשנה לראשית של “ישראל היום”. “נובל, כנגד כולם” היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון. “החוקרים בעולם ביטלו את ממצאיו וכינו אותו ‘כמו מדען’. אתמול הקהילה המדעית נפלה לרגליו”, נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של “ידיעות”. זו של “מעריב” דומה, בניסוח מעט שונה.

מדוע “כבוד” הוא מה שנשלף מסל התגובות האפשריות לזכייה של שכטמן? מדוע התגוששות בין מדענים היא הפרט המודגש בסיקור הזכייה? “כולם עומדים עכשיו ומשתאים, אבל האמת היא שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס”, מצטטת טליה נשר את פרופ’ אהוד קינן, מנהל ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה. תאמרו: ודאי שאין לנו מושג בגבישים קוואזי-מחזוריים ומה זה קריסטלוגרפים, אנחנו לא יודעים אפילו אין לבטא את זה, ואיך אפשר לצפות מעיתון שיסקר דבר כזה? זו, כמובן, שטות.

הנה “הארץ” פירסם במרץ האחרון כתבה נרחבת של אסף שטול-טראונינג, שהוקדשה כולה למחקרו פורץ הדרך של שכטמן, והנהירה אותו בשפה מובנת לקורא הסביר (הנה, למשל, ציטוט נפלא מהכתבה: “בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו-יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו”).

לכן אין זה פלא שהכותרת הראשית של “הארץ” היא “בזכות האמונה” (לדברים שכתב שכטמן עצמו) וכותרת מאמר המערכת שלו היא “רגע של התעלות”. רק עיתון שמקדיש כל השנה תשומת לב ומשאבים לסיקור ההתרחשויות בחלל התבונה האנושית מסוגל להתעלות ולהצביע על הערכים שבבסיס אירוע הזכייה בפרס, ולא להישאר סרוח במים הרדודים של בריכת הכבוד והגאווה. רק מי שעולם הרוח והמדע נמצא באופק תפיסת עולמו יכול להתייחס אליו לא כמו אל עצם זר שחודר מדי פעם לחשכת קיומו וממילא רק הוא רשאי לנכס אותו במשהו לעצמו – וכמובן שאותו מי שלא יהיה, אם עולם הרוח והמדע אכן נכללים בטווח תפיסתו, יוותר ממילא על הניכוס הילדותי הזה.

“בניגוד למצב הרוח שמשתקף מהמחאה, מהקיפאון המדיני ומהפערים החברתיים, מתברר שישראל היא מדינה ברוכת הישגים. איזה פער מדהים בין התדמית שלנו על עצמנו, כמדינה נחשלת, לבין המיקום המדהים שלנו בצמרת ההון האנושי”, כותב בן-דרור ימיני היום, והדברים מודפסים על שער “מעריב”, צמוד לכותרת הראשית של העיתון.

מעניין לשים לב לקביעה הזו של ימיני, כי היא מסמלת נזק נוסף של הסיקור השטחי והרדוד שמעניקה התקשורת הישראלית לנושאים לא פופולריים כמו מדע: היא מאפשרת לקוראים, ומסתבר שגם לעיתונאים, לחיות בתוך עולם של דמיון, עולם צר שגבולותיו עשויים נחמה ורצפתו מרופדת חנופה. הרי פרסי נובל ניתנים עבור מפעל חיים של מדענים ותיקים, שנים אחרי שמחקריהם פרצו את הדרך שעשתה אותם לייחודיים. העדות הקולקטיבית שזכייה בפרס נובל מעידה נוגעת לאותן שנים, בהחלט לא להווה.

הנה, תשאלו את המדענים, למשל אחד שזכה בפרס נובל: “זוכה פרס נובל פרופ’ הרשקו: אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים”, כותרת ידיעה בעמ’ 3 של “הארץ”. כותרת הגג היא “אנשי מדע מתריעים מפני הידרדרות מעמד המדעים בישראל”. אבל הרי – הו, האירוניה – מי שחוגג את היותנו מעצמה אינטלקטואלית לא קורא “הארץ”. אם הגישה הטופחת על שכם הקונסנזוס בכל מחיר תנצח את זו הביקורתית, הרי שיש לקוות רק שגם בוועדת פרס נובל ישכילו לגשר על הפער ולפתוח קטיגוריה מיוחדת, פרס נובל לשוגים באשליות (“הארץ”, אגב, הוא גם מי שבמאמר המערכת טורח ומפנה את הזרקור גם אל מה שכן עושה הממשלה כדי להפוך את הכיוון השלילי של החינוך וההשכלה בישראל).

ועוד דבר: כל מי שמתהדר היום בהשלמת מניין של זוכי הנובל הישראלים (“הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל”, פותח דן מרגלית את טורו ב”ישראל היום”) צריך לזכור ששלושה מן הזוכים קיבלו את הפרס על הישגיהם בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים ולמצרים. הישגים שאחד מהם נדמה היום מעורער מתמיד והאחר מעולם לא התממש.

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.10.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

6 באוקטובר, 2011 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

מעמד הר קופרטינו

פוסט של אפי פוקס

ויהי בחודש השלושים ומשהו לצאת האייפון 4, וביום הזה יבואו עם ישראל לקופרטינו. ועלה טים קוק אל הג’ובס, ויקרא אליו הג’ובס מן ההר לאמר: “כה תאמר למנוייך, עובדיך, ובעלי מניותך: אתם ראיתי אשר עשיתי לאייפון 4, ואשא אותו על כנפי נשרים, הצאתיכם מטלפונים מעפנים והבאתיכם אליהם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את חשבונותיכם ומנוייכם עם האייפון 4 אס, למרות שהוא בתכל’ס לא כזה שונה – והייתם לי סגולה, מכל המנויים, כל לי כל הרשתות”.

ויבא טים קוק לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציווהו הג’ובס. ויענו כל העם יחדו ויאמרו: “כל אשר דבר הג’ובס נעשה”. וישב טים קוק את דברי העם אל הג’ובס. ויאמר הג’ובס אל טים קוק: “הינה אנוכי בא אליך בוידאו פייס-טיים בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”.

ויאמר הג’ובס אל טים קוק: “לך אל העם, וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד האייפון 4 אס לעיני כל העם על הר הקופרטינו. והגבלת את העם סביב לאמור: הישמרו לכם מלחשוף מלפני הזמן האייפון 4 אס ונגע בקצהו. כל הנוגע באייפון 4 אס מות יומת. לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם-איש לא יחיה”.

ויהי ביום השלישי בהית הבקר, ויהי קלת ובקרים וענן כבד על ההר, וקל שפר חזק מאד. ויחרד כל העם אשר במחנה ויוציא טים קוק את העם לקראת הג’ובס מן המחנה ויתייצבו בתחתית הקופרטינו. ויהי קול דיגטאלי חדש הולך וחזק, וטים קוק ידבר והסירי יעננו בקול.

• מן הארכיב: לייב בלוגינג מאירוע אפל
________________
אפי פוקס הוא עו”ד טכנולוגי ויזם אינטרנט, אבל משתדל גם לעשות דברים שיפצו על זה.

5 באוקטובר, 2011 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →