שקר הדגל של בנק הפועלים: עוד ראיה לאוסף

ביום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל ב-2008 חילק בנק הפועלים דגלי ישראל פגומים. לפי חוק הדגל, “בין שני פסי התכלת […] שני משולשים שווי צלעות, שבסיסותיהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל”, אולם בדגלים של הבנק, בסיסי המשולשים היו מאונכים לפסי הדגל. כשהדבר התגלה, הבנק סירב להודות בטעות, וטען באמצעות דוברו רני רהב כי מדובר בכוונת מכוון, מחווה לדגלים שנתלו באולם מוזיאון תל אביב הישן באירוע הכרזת המדינה. שלושת הפוסטים הבאים מסבירים למה זה שקר: 1, 2, 3.

התמונה בראש הפוסט הזה היא הנייר שחולק עם הדגלים באותה שנה, שמצאתי לאחרונה בארכיון שלי. הדגל שמופיע בו דווקא תקין. גם בנייר שחולק ב-2005, כל הדגלים בתמונה, אלה המונפים ואלה התלויים, תקינים. גם דגל התליה על מטה הבנק בתל אביב תקין. הדגלים היחידים שאינם תקינים הם אלו שחולקו ב-2008. בנק הפועלים, עוד לא מאוחר להודות בטעות ולהתנצל על השקר. באותה הזדמנות, אולי תסבירו למה ב-2009 הפסקתם לחלק דגלים בנימוק ש”בסקר שערך הבנק נמצא כי עם ישראל רואה בדגל ערך חשוב, ולפיכך שמר את הדגלים שקיבל בשנים האחרונות” (לפני שהבנק החל לחלק דגלים, כנראה שהעם קנה אותם בעצמו וזרק לפח מיד בתום החג); ושנה אחר כך חזרתם לחלק דגלים, כאילו עם ישראל הפסיק פתאום לראות בדגלים “ערך חשוב” וזרק אותם לפח?

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

חידת משולש האתגרים של ביבי

אסף ברקת יצר גירסה משלו למשולש האתגרים של ראש הממשלה בנימין נתניהו:

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

כרזות נגד איידס: ספייס אינביידרז ואתרי פורנו

“הסרט האדום” היא תערוכת כרזות שאצר ערן ליטוין לציון 30 שנה למאבק באיידס, יוזמה של הוועד למלחמה באיידס והמוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס. שתיים מהכרזות נוגעות בתרבות דיגיטלית: יריב אפשטיין השתמש בדימוי שמזכיר את משחק הווידאו הקלאסי Space Invaders, ואורי פינק הלך על פורנו באינטרנט.

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

הערת קרדיט

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“קרדיט”, או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא, מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.

למרות זאת – בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל – תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.

ובגלל כל זה, היכן שניתן למצוא לעיתים תלונות פומביות על אי מתן קרדיט, הוא בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, למרות שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם, יש רגליים.

הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, “ציון מקור הפרסום”, ובו נכתב כך: “לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי”.

אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא שוב, אינו נוהג רק באופן לא קולגיאלי אלא גם לא אתי. אמנם, לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי, זה בכל זאת יכול להיות נחמד).

ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לחפש אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.

אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל, יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי נחשפו אל המידע לא כשפורסם אצל העיתונאי האחר אלא הגיעו אליו בעצמם, ממקורותיהם. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי-כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת ליבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).

________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-2.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת, קופי-פייסט | תגובה אחת

פסל החירות (איור המחשה)

דמותה של “גברת החירות” בבאנר של גלובס, אוחזת לפיד בשמאלה ומאחוריה קו הרקיע של מנהטן – מה יותר אמריקאי מזה? ובכן, המציאות: הלפיד ביד ימין וקו הרקיע משמאל לגברת.

תיקון זה ואחרים במדור התיקונים היומי ב”העין השביעית” >>

בונוס: תיקון שנשאר על רצפת חדר העריכה. בתו של ג’וזף סטאלין מתה. מה זאת אומרת בתו של מי? Josef Stalin, אתה לא מכיר? אה, כותבים את זה “יוסף סטאלין”? טוב, אם אתה אומר (“וואלה”, 28.11.11).

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: התיקונים | 2 תגובות

כל הכבוד, ביבי! | קומיקס חדש מתבסס על סטטוסים של רה”מ

ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך לספק חומרים לאומת האינטרנט. אחרי דוגרי, ביבי גאמפ ומשולש האתגרים, הקומיקסאית רחלי רוטנר משיקה קומיקס חדש, “ביבי מאויר“. הקומיקס משתמש בסטטוסים של ראש הממשלה בנימין נתניהו כעלילת הקומיקס, בדומה לטאמבלר “העולם על פי ג’ודי“, שמצמיד אימג’ים לציוצי הטוויטר של ג’ודי שלום-ניר-מוזס.

“מאז שלייקקתי את העמוד הרשמי של ביבי, אני קוראת את הסטטוסים שלו בנשימה עצורה”, מספרת רוטנר. “זה תמיד תיאור בגוף ראשון של משהו מופלא שהוא עשה היום, ואז 300 תגובות של ‘איזה תותח!’. הסטטוסים קצת נראים כמו של ילד שמספר לנו בהתרגשות על היום שלו, אז חשבתי לאייר אותם בילדותיות מתאימה. זה גם מצויר בלי שום קשר לאיך שהדברים האלה נראים במציאות – פשוט אסוציאציה טהורה שעולה כשקוראים את התיאורים המפותלים שלו”.

• עוד בנושא: ראיון עם יוצר קומיקס יאיר לפיד

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 7 תגובות

צב אוכל פירה: בקרוב בבתי הקולנוע

פוסט של איל גבע

גם בשישי הזה זוכים גולשי גולשי חדר 404 להאזנת טרום בכורה בלעדית ומיוחדת למערכוני השבוע של “בתוך הקנקן”. התוכנית המלאה כל יום שישי בשתיים בלילה בגלי צה”ל, הטעימות הן למי שלא יכול להתאפק.

והשבוע, מהמם הישר אל המסך הגדול: צב אוכל פירה – הסרט.

שירות לציבור: עשרה משפטים שגורמים לי לרצות לעזוב את הארץ

תנו לי לשאול אתכם שאלה אישית, גם לכם קרה שנכנסתם לוויקיפדיה והרגשתם שמישהו מסתכל עליכם?

תנו לי לשאול אתכם שאלה לא אישית, אתם כבר סבסקרייברז של הסאטירקן האגדי איציק ברכט?

זהו להפעם, ותזכרו, אל תאזינו לקנקן, אלא למה שבתוכו.

______________________________________________
בתוך הקנקן היא תוכנית המערכונים של סמל איל גבע וצוות המורכב אך ורק מחיילים בסדיר שרוצים לעשות שטויות בזמן שידור ציבורי. בתוך הקנקן בפייסבוק, באייקאסט

2 בדצמבר, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת