יש לך אינטרנט של אתמול? אני רוצה לקרוא על פינוי מאהל התקווה
נועם שיזף כותב על המשבר בתקשורת הממוסדת הישראלית, ומתייחס לאלטרנטיבה שצומחת לה ברשת:
בטווח הארוך יותר, ייתכן שהמשבר התקשורתי הנוכחי יצמיח גופים עיתונאיים חדשים, שיתמסרו פחות לתכתיביה של האליטה הפוליטית והכלכלית. כבר היום, חלק מהכתיבה המסעירה והמעניינת ביותר, זו שבשנות ה-90 וה-80 היה ניתן למצוא במקומונים ובמגזינים, נמצאת באתרים עצמאיים ובבלוגים. הרבה מגזינים עצמאיים (כמו זה שבו מתפרסם הטקסט הזה [העין השביעית]) מגיעים לקהלים חדשים בזכות הרשת, ובעלויות נמוכות בהרבה.
לתהליכים האלה יש אפקט פוליטי וחברתי מיידי: עיקר הדיונים והפעילות התקשורתית של תנועת המחאה בקיץ האחרון התקיים למשל ברשת, כשבמקרים רבים כלי התקשורת הממוסדים מצטטים ידיעות שהופצו קודם לכן ברשתות חברתיות. המחאה החברתית היתה אולי האירוע הפוליטי המרכזי הראשון בארץ שנולד בכלים אלטרנטיביים ובמדיה החברתית, והתקיים ללא קשר לתמיכתם, ומאוחר יותר הסתייגותם, של עיתונאים ותיקים ממנה. אין ספק שזהו סימן לבאות.
התקשורת ברשת עדיין אינה מסוגלת להחליף את התקשורת הוותיקה – לא בהיקף הכיסוי שלה, לא בעומק וביכולות התחקיר, ולא בהרגלי הצריכה של רוב הציבור; גם המודלים הכלכליים שיתמכו בה טרם הופיעו, ואיומים חדשים מכיוון הכנסת עלולים עוד לקצץ את כנפיה. הסכנה האמיתית בתיקון לחוק לשון הרע, למשל, היא לתקשורת העצמאית והאלטרנטיבית, שאינה מסוגלת לעמוד בסכומי הפיצויים המטורפים שהחוק החדש קובע. גם מגבלות חדשות בתחום הפרטיות וחשיפות של שמות גולשים שחברי-כנסת יוזמים יכולות להצביע על ניסיון לרסן את האינטרנט ולשלוט בו.
ובכל זאת, דווקא כשהתקשורת הממוסדת הופכת זהירה וקונסנזואלית יותר מבעבר, ייתכן שממש כעת נפתחת הדלת לעידן חדש, דמוקרטי ופלורליסטי יותר. לנוכח המשבר הנוכחי, זו אפשרות שראוי לטפח.
פיצה במודעה, פיצה במציאות
נילי אורן מדווחת: “והיום בפינתנו אמת בפרסום: משמאל תמונת הברושור של אחת מפיצות החורף של דומינוס, ומשמאל ומימין האמת המעליבה. בין מוצאי שפע עלי הבזיליקום ועגבניות השרי בגרסת המציאות, יוגרל זלזול צורב”.
שלום, אני איש גנרי ואני אהיה גנב האייפד שלך להערב
צלצול טלפון.
גנב: “שלום, ויטה?”
נכון.
“שלום לך, רציתי לעדכן אותך שאנו ניפגש היום, יש לי כוונה לרמות אותך”.
אבל רגע, איך אני אזהה אותך?
“מה זאת אומרת? אני אתלבש בשחור, מסכה תסתיר את פני, ואני מתכוון להיכנס לחדר על קצות האצבעות כשעל גבי שק גדול עם סימן של דולר”.
לפני כמה שבועות הגיע ג’וני, העורך שלי, בחזרה למשרד אחרי שבילה את כל היום בפגישות. אני כרגיל הייתי מול המחשב. ביד אחת כרסמתי כריך, ביד השנייה הקלדתי. כשהוא נכנס אפילו לא הרמתי את הראש כדי להגיד שלום, השעה היתה בערך ארבע, היו לי עוד שמונים משימות לפני שאוכל ללכת הביתה והייתי מאוד עצבנית.
“למה ניתקת לי את האייפד מההטענה?”
לפני שהספקתי לענות שלא נגעתי לו באייפד הוא כבר הבחין שהנרתיק ריק והאייפד איננו. אחרי שווידא עם העובדים האחרים בקומה שאף אחד לא לקח לו את האייפד , ג’וני חזר לתחקר אותי: “מישהו נכנס לחדר היום?”
כן, אנשים שעובדים פה.
“מי?”
לא יודעת, ג’וני, אני לא באמת מכירה כאן מישהו (כן, הייתי מאוד מעצבנת באותו יום). רגע, הבלחתי, ישב פה איזה בחור, אבל הייתי בטוחה שהוא עובד כאן.
“איך הוא נראה?”
רוסי.
“מה הוא עשה כאן?”
הוא איבד את הסלולרי שלו וביקש להשתמש בטלפון כדי להתקשר לעצמו.
ג’וני התקשר למשטרה והם אמרו שהם שולחים מז”פ. זה מאוד הרשים אותי, לא חשבתי שהמשטרה עושה CSI: דרום תל-אביב שלם בשביל טאבלט אחד מסכן. השתדלנו לא לגעת בכלום.
אחרי ארבע שעות ג’וני התקשר שוב למשטרה לנסות להבין למה אף אחד לא הגיע. “הם לא העבירו את התלונה למז”פ, ואלה הלכו הביתה לפני חצי שעה”, ברבר ביורוקרטיה. “אם אני רוצה להגיש תלונה אני צריך להגיע עכשיו לתחנת רמת גן ולתת עדות. את באה?”
“ספרי לי כל מה שהיה היום עם החשוד מהרגע הראשון שראית אותו”.
יום חמישי, השעה כמעט תשע בערב. השבוע עבר עלי כמו עדר שוורים על אוגר. אני יושבת בחדר מואר פלורוסנטים מול שוטר שמקליד כמו רופא ומכתיבה לו את השתלשלות האירועים:
המפגש הראשוני שלי עם החשוד היה בערך בשעה אחת. הוא הסתובב בין חדרי המשרד, הכין לעצמו קפה ודיבר בטלפון. אני חדשה יחסית בחברה, ולא הכי חברותית, כך שיש הרבה אנשים שאני לא מכירה. הייתי בטוחה שהוא עוד עובד. באיזשהו שלב הוא נכנס לחדר של המחלקה שלנו. היא דיבר ברוסית ונשמע קצת לחוץ. הוא הסתכל עלי וסימן עם הידיים שהוא צריך משהו לכתוב איתו, נתתי לו עט ופיסת נייר והוא יצא מהחדר. אני חזרתי לענייני. אחרי חמש דקות הוא חזר, הודה לי שנתתי לו את העט והניח אותו על השולחן. נאנחתי מאושר. אנשים היום כבר לא מחזירים עטים. טוב, אחרי הכל הוא כמוני, אירופאי.
אחרי עשרים דקות בערך הוא חזר, הפעם נשען על הדלת ודיבר איתי קצת. שאל אותי האם אני דוברת רוסית וסיפר לי שגם אשתו לא נולדה בארץ וגם הרוסית שלה משובשת. הוא נראה נחמד, קצת נבוך. גם אני השתדלתי להיות נחמדה אליו. היה לו מבטא רוסי כבד והסקתי שהוא עולה חדש, לא הרבה אנשים נחמדים לעולים חדשים.
אחרי שהספקתי לשכוח ממנו פעמיים הוא שוב חזר לחדר, והפעם נראה ממש לחוץ. הוא שאל אותי האם במקרה ראיתי את הפלאפון שלו ושהוא לא מוצא אותו בשום מקום. רציתי להגיד לו שפלאפון זו חברה ולא שם גנרי, אבל זה נראה לי קצת חסר טקט. הוא ביקש להשתמש באחד הטלפונים בחדר כדי להתקשר לעצמו ואני כמובן הסכמתי.
הוא התיישב לא רחוק ממני והתחיל לחייג ולנתק, לחייג ולנתק. בשלב מסוים התקשר גם לאשתו, שאל אותה ברוסית אם נראה לה שצריך להתקשר לחברה הסלולרית ועוד כמה דברים (“אשתו עלק, סיפר לך מעשיות, אה?”). ניסיתי בכל דרך להתעלם ממנו, מתוך שמונים המשימות נותרו לי עוד 72 שלא מולאו וממש רציתי לסיים מוקדם וללכת הביתה.
“פעם אחת מנותק, פעם אחת תפוס, פעם אחת לא עונים. לא יודע מה לעשות. נראה לך שאני צריך להתקשר לחסום את הטלפון?” עזוב אותך, אמרתי לו, הגנבים היום לא מחפשים לעשות שיחות מהמכשיר שלך, הם רוצים למכור אותו. “לא יודע, הנה עכשיו שוב תפוס, אולי מתקשרים לחו”ל?” תקשיב לי, אם מישהו מנסה להתקשר זה בטח כי הוא מצא את הטלפון ומתקשר לאשתך. גנבים לא עושים שיחות, הם עושים מכירות. אם הלך אז הלך אז הלך, כפרות, ניסיתי לחשוף אותו לסלנג הנהוג במדינה.
הוא המשיך לנסות להתקשר לעצמו ואני המשכתי לנסות לעבוד, שאל אם הוא מפריע לי ואני עניתי שלא, אתה יכול לעשות מה שבא לך, אני לגמרי בתוך המסך. רעשי המקלדת שלי ולחצני הטלפון שלו הכניסו אותי לטראנס עבודה. קולות מהרחוב התפוגגו, החדר החל להיעלם ובסופו של דבר גם הוא. כשחזרתי להכרה הרוסי התחלף בג’וני, שואל אותי בלחץ איפה האייפד שלו.
סוף פלאשבק. בחזרה לחדר במשטרה.
הבנתי שיש לכם סוג של קלסתרון.
“לא בדיוק, א’ מהמחלקה הגרפית ראה אותו גם וניסה לצייר קלסתרון. אמנם יצא ציור מאוד יפה, אבל זה בעיקר נראה כמו פורטרט של דני שובבני בבגרותו. טוב, תצטרפי עכשיו למז”פניק, נסי לראות אם את יכולה לזהות אותו מתוך הרשימה שלנו”.
שוטר חתיך ליווה אותי לחדר עם מחשב ושני כסאות, לנסות לראות האם מחזיר-העטים נמצא במאגר המידע המשטרתי. כדי לעשות זאת הייתי צריכה ראשית לתאר את החשוד כדי לצמצם את הרשימה.
“חי/מת?”
אני לא יודעת מה מצבו עכשיו.
“גבר/אישה? טוב מן הסתם גבר. יהודי, לא יהודי?”
לא שואלים דבר כזה בסמולטוק.
“אמרת שהיה לו מבטא רוסי, נכון?”
אמרתי לו בן כמה הוא נראה בערך ומה גובהו, ובתמורה קיבלתי 132 תמונות של גברים רוסים. חצי מהם נראה כמו בן אדם אחד, החצי השני נראה כמו בן אדם אחר.
היה לי מאוד משונה לגלות שמרגע שהייתי חייבת להיזכר בתווי הפנים שלו, הם נמחקו מהראש שלי לחלוטין. לא רק שגנב, הוא גם לא השאיר שום מזכרת; לא אף בולט, לא קעקוע אפילו לא שומה. פנים גנריות שחלפתי על פניהן כבר מאות פעמים. לנסות לשרטט אותו בדמיוני היה כמו לצייר בחול, כשהגלים שוטפים כל קו חדש.
כל החיים מלמדים אותנו להיזהר מאנשים חשודים, אבל כדי שנדע לזהות אותם מוכרים לנו כל מיני תיאורים סטריאוטיפים מטופשים שבסופו של דבר רק גורמים לנו לפחד מגברים שחורים. אם הייתי יכולה לתת עצה לאנשים בתחילת דרכם היא ללא ספק היתה, תמיד תחשדו באנשים שאי אפשר לזכור את הפנים שלהם. במיוחד אם הם מחזירים לכם עט.
• עוד בנושא: גיאחה ותעלומת המחשב האבוד
___________________
ויטה קיירס היא עדיין כתבת ynet מחשבים. היא כתבה על משמר ההפלות בגליון אוגוסט 2011 ועל הקלקות על שלטי חוצות בגליון ספטמבר 2010
שירות צבאי לחרדים #ללאמיןנשי
שחר אילן מזהיר מפני פגיעה בפרויקט הצבאי שח”ר (שילוב חרדים):
פרויקט שח”ר הוא מהדברים היותר טובים שקרו למדינת ישראל בשנים האחרונות. במסגרת הפרויקט מתגייסים גברים חרדים נשואים בין 22 ומעלה לשירות צבאי במקצועות טכנולוגיים. כ-600 חרדים התגייסו במסגרת שח”ר ב-2011. כולם למקצועות חיוניים. 90% מהם צפויים להשתלב בעבודה לאחר הצבא, רובם במקצוע שלהם. כן, כן, עבודה עם תלוש, “בלבן”. […] את הפרויקט הזה צה”ל מסכן עכשיו. [סא”ל הרב רם] ראב”ד, מייסד פרויקט שח”ר, פרסם מכתב לחיילי התוכנית לפיו הכללים החדשים שקבע הצבא מבטלים סעיפים המיועדים לשמור על יראת השמיים של החיילים.
[…]
בתקשורת פורסם שנושא הויכוח הוא ההחלטה החדשה שכל החיילים יחויבו להשתתף בטקסים גם אם תהיה בהם שירת נשים. ספק אם זו הסיבה העיקרית. אבל אנחנו מדברים על חיילים שצה”ל מאפשר להם לא לעבוד עם חיילות. אז אי אפשר למצוא פתרון לשירה? אם זו הבעיה, שיערכו להם טקסים נפרדים ובטקסים שלהם לא יהיו בכלל זמרים.
ממקורות אחרים עולה שנושאי הויכוח שונים: למשל הטענה שפרויקט שח”ר מדיר נשים ממקצועות מחשב, ולכן צריך להפסיק עם הסדר הישיבה באולמות נפרדים. הפתרון להדרת הנשים הוא לא להפר את ההתחייבות שאנשי שח”ר לא ישבו באותו אולם עם נשים. הפתרון הוא לדאוג שחיילי שח”ר ירוכזו באותם מדורים ולא יפוזרו במדורים שונים. כך ההשפעה שלהם על שירות הנשים תהיה מזערית. אם זה אומר שחיילי שח”ר יוכלו לשרת בפחות מקצועות, אז הם ישרתו בפחות מקצועות. יש מחיר לסירוב לשרת עם נשים.
אומרים שהיה ויכוח גם על נושא ההסעות הנפרדות לחיילי שח”ר לפעולות תרבות. אם צה”ל רוצה שחיילי שח”ר ייסעו ליד ושם, שיארגן להם נסיעה משלהם. אז ההסעות יעלו עוד קצת. זה לא ויכוח על הדרת נשים.
יכול להיות שבעוד חמש שנים, אם וכאשר פרויקט שח”ר יגיע היקף של אלפי אנשים לשנה, אפשר יהיה להגמיש את הכללים בלי לסכן אותו. כרגע הפרויקט נמצא בשלב הכי רגיש שלו. הוא כבר זכה להצלחה ולכן מרגיז ומדאיג את ההנהגה החרדית. אבל הוא עוד לא הפך לנורמה ולמסלול חיים שהחרדים לא יכולים להסתדר בלעדיו.
ואילו יוסי גורביץ חושש בדיוק מהוויתורים הללו, וקורא לבטל את התוכנית:
חייל זועם בשח”ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא”ל משה ראב”ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים “מעורבים” – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה. […] דובר צה”ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד.
[…]
איזה מין “שילוב” זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה”ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון “אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות” עוד יגיע.
[…]
צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב”חברת הלומדים.” את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים.
עשה לך רב ופרק את הרבנות
תומר פרסיקו קורא לפרק את הרבנות הראשית. טעימה:
ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם (כן, יש גם כאלה). ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.
לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח”כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה בירוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בכל זאת, בדיוק בשביל זה יש רבנים.
לכן לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו “ממזרים” או “שני עמים”, יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם ויכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאיכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות על פתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון בירוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית להעלות פתרון הלכתי.
עיתונאים שלא מפחדים מאף אחד מפחדים מהמעסיק שלהם
חגי מטר מדווח על כנס הפעילים הראשון של ארגון העיתונאים בישראל:
ההתגברות על הפחד הייתה אחד המוטיבים המרכזיים של הכנס הזה. עיתונאית אחת אמרה שזה פשוט מטורף שאנחנו יכולים, במסגרת המקצוע, לקרוא תיגר על ההון ועל הממשל, להתמודד עם מעקבי שב”כ או עם עולם הפשע או זירות לחימה – אבל מפחדים לממש את הזכות הבסיסית שלנו להתאגד ולשמור על זכויותינו. מישהי נוספת אמרה שהיא מרגישה שאנחנו לא פחות מצבועים, כשאנחנו מסקרים את תנאי ההעסקה השערורייתיים בכל שאר חלקי המשק, אבל לא מתמודדים עם הבעיות האלה אצלנו. אחרים דיברו על כל הדרכים שבהן יוכלו לפגוע בנו, כיחידים או כקבוצה. אבל ככל שהשעות עברו, וככל שהתברר לנו כמה שאנחנו רבים ונחושים, וכמה עיתונאים מוכרים ונחשבים כבר הצטרפו לארגון, כך הפחד פינה את מקומו בפני משהו חדש: תחושה של כוח, וסולידריות. אנחנו מתחייבים לדרך חדשה, וגם זה לזו.
הפצצת גוגל: הכתם של המועמד הרפובליקאי ריק סנטורום
ריק סנטורום, המתמודד על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארה”ב, הפתיע בשבוע שעבר כשקפץ משיעורי תמיכה חד-ספרתיים בסקרים הישר למקום השני בפריימריז באיווה, בהפרש של שמונה קולות מהמנצח מיט רומני. נפח חיפושי שמות המועמדים בגוגל עלה באותם ימים והגיע לשיא ביום הבחירות המקדימות. בניגוד להצלחה בקלפיות, ההצלחה בגוגל פחות משמחת את סנטורום: תוצאת החיפוש הראשונה של שם משפחתו היא אתר Spreading Santorum שמציג הגדרה מילונית: “סנטורום (ש”ע): התערובת המוקצפת של חומר סיכה וצואה שהיא תוצר לוואי מזדמן של מין אנאלי”. מי שלא הבין יכול להיעזר באיור הרקע: נתזים של נוזל חום.
סנטורום, קתולי אדוק ושמרן, הוא מתנגד קולני ופרו-אקטיבי להומוסקסואליות, כולל השוואתה לניאוף, ביגמיה, גילוי עריות, זואופיליה ופדופיליה, קריאה להחזיר את החוק האוסר על יחסי מין אנאליים והבטחה שאם ייבחר לנשיאות ישיב את מדיניות ה”אל תשאל, אל תספר” שבוטלה זה מכבר. דברים בסגנון זה שאמר בראיון הקפיצו את דן סאבג’, הומו בעל טור סקס בוטה ופופולרי, Savage Love, שביקש מקוראיו לבחור אקט מיני שייקרא על שם הסנאטור.
3000 הצעות הגיעו, חלקן של אקטים וחלקן של עצמים שקשורים למין. קורא שכינה את עצמו Wipe Up That Santorum, Anal Pokers הציע את ההגדרה לעיל והסביר: “אני חושב שעדיף שנקרא על שמו תוצר לוואי של מין. אחרי הכל, להיתקע עם אידיוטים כמו סנטורום כנבחרי ציבור זה תוצר לוואי של המנהג הרצוי-מכל-בחינה-אחרת לתת לכל בור כפרי להצביע”. ההגדרה שלו נכללה בקומץ ההגדרות שסאבג’ העמיד להצבעה, והציבור הצביע לה בהמוניו. סאבג’ הקים את Spreading Santorum ועשה “הפצצת גוגל”, קידום מלאכותי של אתר בגוגל במטרה להעביר ביקורת (הפצצה כזאת אצלנו העלתה לראש תוצאות החיפוש “כשלון חרוץ” את דף קורות החיים באתר הרשמי של ראש הממשלה).
“אם היה שם משהו כזה על [סגן הנשיא] ג’ו ביידן, הם היו נפטרים מזה. […] הם טוענים שהם לא יכולים להתמודד עם זה, אבל אני חושד שזו לא האמת”, אמר סנטורום בספטמבר, אחרי שגוגל סירבה לבקשתו להסיר את האתר מהחיפוש, יותר משמונה שנים אחרי ש”בעיית הגוגל” שלו נולדה. תגידו מה שתרצו על סאבג’, הבנאדם יודע להגיש נקמה כשהיא קרה ומוקצפת.
_________________________-
התפרסם במקור בגירסה שונה במוסף הארץ, 13.1.2012
גם בדיחות צ’אק נוריס לא מצחיקות הן מצחיקות | בתוך הקנקן
גם בשישי הזה תשודר התוכנית “בתוך הקנקן”, וגם בשישי הזה גולשי חדר 404 זוכים להאזנת טרום בכורה מרגשת.
בתוכנית הקרובה נשמע את הסיטקום החדש שמאיים לכבוש את מסכי הטלוויזיה והלבבות של כולנו – אריזה ממשלתית:
נשתמש גם בדברים שכבר הוכיחו את עצמם כהומור משובח – בדיחות צ’אק נוריס
נשתמש בחכמתם של חכמי יוון העתיקה כדי למצוא דרך לחיים.
ונעשה כמה ג’ובות מהצד בפרסום סמוי.. ולא סמוי.
ולעולם, אבל לעולם, אל תאזינו לקנקן, אלא למה שבתוכו.
______________________________________________
“בתוך הקנקן” היא תוכנית המערכונים של סמל איל גבע וצוות המורכב אך ורק מחיילים בסדיר שרוצים לעשות שטויות בזמן שידור ציבורי. בתוך הקנקן בפייסבוק, באייקאסט
ארכיון: nrg גיימז
פטיש המוקאפים שלי מתממש היום במשהו שמצאתי בארכיוני, ואני משתף כדי שזה יהיה שם, למקרה שמישהו פעם יתעניין בזה, יחפש את זה או סתם ייתקל בזה: סקיצות של אודי יונש, מנהל הסטודיו של נרג, לעיצוב חדש לערוץ המשחקים, עיצוב שעד כמה שזכור לי לא עלה בסופו של דבר. נשלח ב-24.5.2007.
אהודק ממחיז תמרורים
אני לא יודע מה לעשות עם התמרור שאומר שמותר להעמיס על הגשר שסמוך לביתי עד 500 קילוגרם לכל מטר רבוע. תמרורים אחרים הצלחתי להבין והמחזתי אותם בעזרת חברים ועוברי אורח תמימים.
__________________
אהוד קינן (בלוג, טוויטר) הוא עיתונאי, סטודנט לקולנוע, קומיקאי באינטרנט ונוסע בזמן. הוא כתב ביקורת על הסרט מלתעות 19 בגליון אוקטובר 2015.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
