פייסבוק היא המראה בחדר האמבטיה: הדבר הראשון שמביטים לתוכו כשקמים בבוקר
פייסבוק היא מהדורת חדשות האנושות. הכתבות מגיעות משלל מקורות ובשלל פורמטים: סטטוסים, פתקים (סטטוסים מורחבים, כמו פוסטים בבלוג), תמונות, צ’ק אינים (רישום נוכחות במקום מסוים), אירועים. הכתבים הם המשתמשים: מעלים סטטוס יאוש על דדליין בעבודה, עושים צ’ק אין בבית קפה בכרמיאל, משתפים לינק לכתבה מאתר חדשות, מצלמים באינסטגרם תמונה של ניידת משטרה חונה בחניית נכה, מאחלים מזל טוב על קיר של חבר שחוגג יום הולדת, מטקבקים לפתק של מפורסם שהרגיז אותם, יוצרים אירוע להפגנה נגד יוקר החשמל ומזמינים חברים.
העורך הראשי הוא האלגוריתם, רוטב סודי של משתנים שקובע אילו מהתכנים הללו יוצגו בפיד (זרם המידע שמוצג למשתמש בעמוד הראשי של הרשת החברתית), כמה משתמשים אחרים יראו אותם בפידים שלהם, מי יהיו המשתמשים הללו, באילו ימים ושעות יוצגו התכנים, ולאורך כמה זמן הם יוצגו לפני שיועברו לארכיון האפל של הסטטוסים הישנים, שאפילו מנוע חיפוש בסיסי אין בו.
אנחנו, העור והמוח והלב והדם שנקרמו על השלד של פייסבוק והפכו אותה לישות עסקית שהונפקה לפי שווי של יותר מ-100 מיליארד דולר, לא יכולים לקבוע, או אפילו לדעת, אם האנשים שבחרו להיות חברי-פייסבוק שלנו יזכו לראות את מה שאנחנו כותבים, או שזה נכתב למגירה בעל כורחנו. הם, לעומת זאת, יכולים להחליט לשחות כדגי סלמון חברתיים נגד זרם הפיד אל הקיר הפרטי שלנו, לדפדף בו ולקרוא לאחור את כל מה שכתבנו. מה שכמובן יהפוך אותם לסטוקרים.
הצנזורה היא פייסבוק, וזרועה הארוכה, האוחזת במספריים, היא המשתמשים, שמתבקשים להלשין לה על תוכן לא ראוי: הפוסט הזה עוסק בי או בחבר, אני לא אוהב את הפוסט הזה, הוא מטריד אותי או מטריד חבר. או: הפוסט הזה עוסק במשהו אחר: ספאם או הונאה, שיח שנאה, אלימות או התנהגות מזיקה, תוכן מיני מפורש, אני חושב שמישהו סיכן את החשבון של חבר שלי או פרץ אליו. מספיק תלונות יגרמו להסרה של התוכן ולנזיפה במשתמש שהעלה אותו, שיתבקש לקרוא את כללי השימוש באתר ולהבטיח שיתנהג יפה מעתה והלאה.
הרייטינג הוא מספר החברים והעוקבים שלנו, והאינטראקציות על התכנים שלנו, לייקים, שיתופים וטוקבקים. כל מה שעושים מדיד, כל מה שמדיד נספר, הכל מה שנספר גלוי, כל מה שגלוי הוא תחרותי.
אנחנו 900 מיליון העבדים הנרצעים של פייסבוק.
לייקטיביזם
פייסבוק עושה לנו ספויילרים למציאות: גם אם נמנענו מעיתונים, ממהדורות חדשות ומתוכניות סאטירה כי לא רצינו לדעת שהבחירות המוקדמות התבטלו בגלל תרגיל מסריח, שהדיקטטור החביב מהמדינה השכנה נידון למאסר עולם, שהזמרת הבינלאומית הפופולרית נתנה הופעה מרגשת, שהממשלה החליטה לתקוע אותנו עם עוד אחוז במע”מ – הרשת החברתית תחשוף אותנו למידע הזה. אנחנו יכולים להחליט אם ומה לעשות איתו, אבל אנחנו כבר לא יכולים לא לדעת אותו.
פייסבוק היא קלפי משוטטת שעושה משאל עם על כל דבר: לייק או לא לייק לתמונה של התינוק של החברים שלי? לקבוצה למען השבת גלעד שליט לאלמוניותו? לפוסט המרגש של הבן שאמו קיבלה יחס משפיל בעבודה?
פייסבוק היא”תרמתי במשרד”: עשיתי attending לאירוע של ההפגנה לסגירת חוות הקופים לניסויים, עשיתי לייק למודעה שקוראת להצטרף למאגר תורמי מח עצם, שיתפתי את התמונה של החתול שמחפש בית, . אולי אלך להפגנה, אולי אצטרף למאגר, אולי אאמץ חתול. אולי לא. כנראה שלא. אין לי זמן. אבל אני את שלי עשיתי. תרמתי במשרד.
פייסבוק היא במת אינסטנט-לינץ’ על גלגלים: מישהי פרסמה תמונה של אדם שלטענתה הטריד אותה מינית, מישהו פרסם תמונה של פסולת שלטענתו זוג מאורס השאיר ביער, מישהי פרסמה תמונה של מוצר ישראלי שנמכר בחו”ל במחיר נמוך יותר מזה שבארץ, מישהו מפרסם סרטון של מישהו שלטענתו גנב לו את הסלולרי, מישהי מפרסמת סטטוס שאפשר להבין ממנו שהיא השתתפה בביזת מהגרים אפריקאיים, מישהו טוען שהמעסיק של אמו התנכל לה, מישהי מפרסמת כרזה שטוענת שיצרנית משקאות ממותקים מבצעת ניסויים בבעלי חיים. בדיקת העובדות, קבלת גירסת הצד המואשם, ניתוח הסיפור והסקת מסקנות שקולה מגיעים, אם מגיעים, אחרי שהרשת כבר גועשת, משתפת ורושפת לטובת מי שנתפס כאנדרדוג. משפט צדק זה כלכלה ישנה.
פייסבוק היא זירת טוקבקים שמסיכות האנונימיות והפוליטיקלי קורקט קולפו ממנה.
הסתר פנים
בשנות העשרה המוקדמות שלו יצר מייסד פייסבוק, מארק זאקרברג, את “זאקנט”, תוכנת הודעות דיגיטלית ששימשה את אביו רופא השיניים לתקשר עם המזכירה שלו בלי לצעוק מעבר לדלת, ואת משפחתו להעביר הודעות בין בני הבית בחדרים השונים.
פייסבוק מאפשרת תקשורת בין אנשים שנמצאים בחדרים שונים באותו בית, או אפילו על אותה ספה בסלון, כשאחד מהם עם הפנים קבורות בלפטופ והשני עם העיניים ממוקדות במסך הסמארטפון. היא מאפשרת יצירת קשר, קיום תקשורת וניהול מערכות יחסים שלמות בין אנשים שנפגשים מעט מאוד, או שלא נפגשו, או שלעולם לא ייפגשו, פנים אל פנים. המילה “face” בשמה של הרשת החברתית נטענת באירוניה.
שם וקיים
פייסבוק היא כיכר העיר הגלובלית, שבה נפגשים, מכירים, מדברים, משתפים מידע, מחליפים דעות, מתווכחים, מפגינים, מתקוטטים, משמיצים ומאיימים.
פוליטיקאים נוהרים לשם, ליחצן ולקדם ולבדל את עצמם, לדבר אל הגולשים ולפעמים איתם, כשהם חושפים את עצמם לשאלות מציקות, הטרדות, נאצות ומתקפות מתואמות של אקטיביסטים.
אתרי תוכן נוהרים לשם. תכניהם מוצגים ככותרת, כותרת משנה ותמונה, וגולשים רבים מסתפקים בתקציר בפייסבוק ומקיימים תחתיו את הדיון, במקום להיכנס לאתר, לקרוא את הכתבה, לדבר בטוקבקים ולאפשר לו להתפרנס מפרסום – כלומר, פייסבוק שותה לאתרים את הטראפיק ואת תקציבי הפרסום. והם עוד משתפים איתו פעולה וקוראים לגולשים “הצטרפו לדף שלנו בפייסבוק”.
תכנים שאין להם נוכחות רשת נוהרים לשם: גולשים מקליטים מהרדיו, מסריטים מהטלוויזיה, סורקים מהעיתון, מצלמים מהרחוב ומעלים לפייסבוק, כי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתון וברחוב אין פלטפורמה אומניפרזנטית שאפשר לנהל על גביה דיון עם אינספור אנשים אחרים בלי מגבלות גאוגרפיות.
גופים מסחריים נוהרים לשם, כי איפה שיש פעילות אנושית יש הזדמנות עסקית, וכי אם הם לא יהיו שם, הם יהיו בלתי נראים לכמות הולכת וגדלה של צרכנים פוטנציאליים.
גורמי אכיפה ובטחון נוהרים לשם, לנסות להבטיח שהסדר הקיים יישמר גם שם. הוא לא.
אנשים נוהרים לשם, כי מי שלא בפייסבוק לא יודע מה קורה, מה החברים שלו עושים, מי נכנס לזוגיות ומי התחתן ומי הוליד ומי התגרש ומי חוגג יום הולדת ומי מת ולאן יוצאים הלילה.
כבעלת כיכר העיר הזאת, פייסבוק היא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת של הפוליטיקלי קורקט של העולם התאגידי המערבי: היא קובעת מה מותר להגיד, איזה לינקים מותר לשתף, אילו תמונות מותר לפרסם; היא קובעת אם התכנים שלנו עומדים בכללים הללו; אם לא, היא מסירה אותם, ולפעמים חוסמת לנו את הגישה לרשת החברתית שלנו, שנלמד לקח. גולשים מלשינים על גולשים
אפשר לטעון לגבי פייסבוק את מה שמשרד פרסום טען פעם לגבי דפי זהב: אם אתה לא שם אתה לא קיים, לפחות עבור נתח הולך וגדל של האנושות המקוונת. המסקנה הנגזרת מכך מפחידה: פייסבוק קובעת מי קיים ומי לא קיים.
עקבות חיים
פייסבוק היא שלולית צבע טרי שדרכנו בה, מתרחקים הולכים ומשאירים אחרינו עקבות למעשים שלנו.
פייסבוק היא פח זבל שאליו אנחנו משליכים פיסות חיים: איפה היינו, מה עשינו, איך הרגשנו, היי, תגידו צ’יז, מצלמים אתכם!
פייסבוק היא סרט המשך לסרט אימה: יום אחד מישהו מחטט בסטטוסים הישנים שלנו, מוצא משהו ששכחנו בכלל שהעלינו, עושה לו לייק או טוקבק או שיתוף והופך אותו לזומבי-סטטוס שחוזר לרדוף אותנו אחרי שחשבנו שהוא כבר מת ולא יטריד אותנו יותר.
פייסבוק היא מדור רכילות: אנחנו קוראים בו על חיים של אנשים אחרים. חלק מהדיווחים הם תוצר לוואי של אפליקציות שמפרסמות את עצמן באמצעות המשתמשים: קראתי כתבה במקו והאפליקציה דיווחה על כך בקיר שלי. חלק מהדיווחים מגיעים מחברים: חברה שלך צילמה אותך בדאנס בר אתמול, העלתה לפייסבוק ותייגה אותך. אח שלך עשה צ’ק אין על הבית של סבתא שלכם, כתב שהוא משתתף בסדר פסח המשפחתי ותייג אותך. האנשים הקרובים ביותר אלינו הופכים לכתבי רכילות וצלמי פפראצי, ואנחנו הסלבים. אבל מה לנו כי נלין עליהם – חלק גדול מהרכילות עלינו הוא דיווח עצמי שלנו: שיניתי סטטוס לרווק, צילמתי את ארוחת הבוקר שאכלתי במרפסת, סימנתי “משתתף” על הקרנה של סרט בסינמטק, שיתפתי ציטוט מספר שאני קורא בקינדל. אתם אפילו לא צריכים לשאול “ער?” – אתם יודעים שאני ער כי בדיוק לפני רגע עשיתי לייק לתמונה של חתול.
פייסבוק היא סוחר הסמים של הסיפוקים המידיים שלנו. היא דוחפת לנו נוטיפיקציות, הודעות חיווי על כל אינטראקציה שקשורה אלינו: היי, תראה, מישהו הציע לך חברות! וואי, תסתכלי, מישהי עשתה לייק לסטטוס שלך! יו, מישהו תייג אותך בתמונה, ואנשים מגיבים שם! יה, מישהי צירפה אותך לקבוצה ועכשיו אני אספר לך על כל סטטוס שעולה שם! הו, מישהו הזמין אותך להתקין אפליקציה ולשחק נגדו פוקר! אללי, מישהו עשה לך פואוק! יא אללה, מישהי הגיבה לסטטוס שתוייגת בו! ועוד מישהי! ועוד מישהו!
אנחנו כנראה לא מייצרים מספיק פעילות עבורה, ופייסבוק, כמו מאמן כושר אישי מוטרף סטרואידים, דוחפת לנו בפרצוף הצעות לפעילות יזומה. לא רק “הנה אנשים שאתה כנראה מכיר, אולי תציע להם חברות?”, אלא גם “האנשים האלה חברים שלך, למה שלא תעשה להם פואוק?”
פייסבוק היא הסמטה המוארת שבה אנחנו פוגשים אנשים שלא מתביישים להגיד בפומבי: אני נרקיסיסט, חלאה, דכאוני, גזענית, אוהב אדם, עצובה, מיזנתרופ, הומו, הומופוב, מסיתה, קסום, עבריין, עבריינית בפוטנציה, מצחיקה, מגוחך, אישה של כלבים, איש של חתולים, זוג דביק עם פרופיל משותף.
פייסבוק היא פרויקט דוקומנטרי גרגנטואי לתיעוד מקיף של הפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים. חלק גדול ממהפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים היא עדכונים בפייסבוק.
מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
פייסבוק היא המראה באמבטיה: הדבר האחרון שמביטים לתוכו לפני שהולכים לישון.
________________
התפרסם במקור בגירסה שונה ב”נפלו ברשת“, גליון יולי 2012 של אודיסיאה. תוכנית בגל”צ סביב המאמר כאן
הייטקיסטים? מנכ”ליות? הנה הצעת גירושים שלא תוכלו לסרב לה
עו”ד אברהם עזריאלנט, מי קהל היעד של ניהול הליכי הגירושים שאתם מציעים?
“מנהלים, בעלי עסקים ואנשי הייטק, גברים ונשים. מה מיוחד בהם? שהדברים שם הרבה יותר מורכבים. יש כל מיני סוגים של נכסים שלא קיימים בגירושים אחרים, החל ממוניטין עסקי, דרך סיכויי התקדמות, אופציות בחברות ההייטק, כל מיני הטבות שכר שיש להן משמעויות בחברות ההייטק הגדולות. יש כל מיני סוגי פוטנציאל השתכרות ורווח של דברים עתידיים, שהם מאוד משפיעים על הערך לצורכי חלוקה עם בן או בת הזוג. ישנם הרבה מאפיינים של אנשי הייטק עצמם – לדוגמה, קראנו שבחברות הייטק מסוימות יעבדו 12 שעות ביום כעבודה תקנית, ולא שעות נוספות. האנשים האלה עובדים הרבה מאוד, וכתוצאה מזה בני הזוג שלהם משלמים מחיר מסוים. ברגע שהם נפרדים צריך להיות לזה ביטוי”.
למה צריך עו”ד מיוחד להייטקיסטים?
“אם הצוות שלך מבין יותר מהצוות של הצד השני, הפשרה תהיה יותר קרובה למה שאתה רצית. אני מוסמך מנהל עסקים, יש לנו בחברה רואה חשבון, יש לנו צוות משפטי-כלכלי. זו לא רק בעיה משפטית אלא כלכלית. הרבה פעמים האישה חושבת שלבעל יש עסק ששווה מאות מיליונים, או להיפך, הבעל חושב שלאישה יש, ובמציאות העסק שווה מיליונים ספורים”.
שיעור הגירושים גבוה יותר בהייטק?
“אנחנו ביצענו המון מחקרים בתחום הזה. כנראה שכן. אם מישהו עובד 12 שעות ביום, ברור לחלוטין שהזמן שהוא יכול להקדיש לבן/בת הזוג הרבה יותר נמוך, יש הרבה פחות תשומות למשפחה, וזה מטיל עול יותר משמעותי על הצד השני. יש לנו הרבה מקרים ששני הצדדים בהייטק – הם הכירו בהייטק, הם מתגרשים בהייטק, ושמה הרבה פעמים מדובר על זוגות שהם זוגות בקושי. זה כמו מה שהיה פעם החתונה של הכובסת ושומר הלילה – היא עובדת ביום והוא בלילה והם בקושי מתראים”.
בין בני זוג שעובדים שניהם בהייטק לא אמורה להיות יותר הבנה לדרישות המקצוע?
“בהחלט יש משהו במה שאתה אומר. אבל כשמדברים על הייטק, אתה מדבר על חבר’ה שבשביל להשיג יותר הבנה הם צריכים להתראות. אל תשכח שרוב עובדי ההייטק בישראל הם עובדים של החברות הגדולות. עד שמגיע הסופשבוע והם יכולים להתראות, אחד מהם בחו”ל”.
יכול להיות שהם נלחמים לא כי הם צריכים את הכסף, אלא כי הם מונעים מאותו דרייב של לנצח במאבקים עסקיים?
“האנשים האלה רבים על מיליונים, ולכן מוכנים להשקיע מאות אלפים כדי להרוויח את המיליונים. אבל יש את התופעה הזו, וזה סגמנט די משמעותי בין הלקוחות שלנו. הם תמיד מנצחים, והם רוצים לנצח גם פה. אני 15 שנה בתחום, באתי מביזנס, וזה אותם כלים – אסטרטגיה, ניהול סיכונים. התכנון כולל כל כך הרבה פרמטרים שהוא מזכיר לי את הניהול של עסקי ענק, אתה נמצא שם בסיטואציה עסקית לחלוטין. יש בעסק הזה אלמנטים אישיים – הוא או היא רכבו אחד על השני 20 שנה, אז זה הזמן לסגור חשובנות. אני נגד זה. אצל חלק מהאנשים זו תאוות בצע פשוטה, עושים חשבון כלכלי מדוקדק – אם הריב הוא על 10 מיליון דולר, הם מוכנים להשקיע 200-600 אלף דולר כדי לזכות בזה. אתה לא תאמין באיזה שיטות מטורפות”.
מה אתה מאחל לקוראים לכבוד ט”ו באב?
“אני מאחל להם שיהיה להם תמיד ריגושים בטירוף. מה זה אומר? שיהיו להם ריגושים גם בפאזה של אהבה גדול וכיף עצום, וגם בפאזה של הגירושים. מנסיון אישי – אני גרוש פעמיים ופרוד פעם אחת – לטובת כל הזוגות האלה אני אומר, בכל פעם אתה משתדרג. עם האישה האחרונה הייתי יותר מ-30 שנה, יש לנו ילדים מקסימים. כל פרידה מביאה אהבות חדשות, יותר טובות ויותר מתקדמות. פעם היו מתים בגיל 40, לא היו בעיות כאלה. היום כשאנשים נשואים 20 ו-30 שנה, יכול להיות שגם חידוש הוא לא רע”.
________________
התפרסם במקור בגירסה מקוצרת במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 8.3.2012
העולם כמנורה
שירי בוגי בונה עולמות קטנים בתוך נורות, גירסת מחסני תאורה לספינה בבקבוק. “נורה שסיימה את חייה יכולה להתחיל למלא את תפקידה באומנות”, היא מסבירה. “האתגר הוא להראות בסביבה מאוד מצומצמת (בתוך הנורה), ולהצליח בתוך מרחב כזה, ליצור ולהביע. הנורה הופכת להיות סוג של מיקרוקוסמוס”.
מדבר על פייסבוק עם פנחס עידן בגלצ
פרסמתי ב”אודיסיאה” בגליון יולי 2012 מאמר על מה זה פייסבוק (בקרוב על דפי הטמל אלה; עדכון: הנה המאמר), ובעקבותיו התראיינתי הערב בתוכנית “נזכרתי בסוף” של פנחס עידן בגל”צ. הנה הראיון:
[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2012/08/ido_kenan_about_facebook_on_glz_2012.08.05.mp3]תודה למקליטים: משה הלמו הלוי, ליאת זינגר, ליאור שמש.
[עדכון 6.8.2012] קיבלתי תמלול. אני לא יודע כמה הוא מדויק, אם יש שגיאות אתם מוזמנים לספר לי.
סינמסקופ נפרד מאורנג’ ומחפש ספונסר
בלוג הקולנוע “סינמסקופ” של יאיר רוה יוצא לעצמאות אחרי ארבע שנים שפעל בחסות אורנג’. רוה פרסם הודעה על כך הערב בבלוג, וסיפר שהוא מחפש ספונסר. סינמסקופ הוא הבלוג האחרון שנותר מקבוצת הבלוגים של ספקית הסלולר.
קבוצת הבלוגים אפ.צה בלוגים הוקמה ב-2008 על ידי גדי שמשון עבור פורטל הסרטים והמוזיקה אורנג’טיים של אורנג’. הבלוגים היו “ערס פואטי”, הבלוג של שמשון על אינטרנט, שאינו פעיל היום; “ולווט אנדרגראונד”, הבלוג של דבורית שרגל על עיתונות, שפועל היום עצמאית; “שיר + ביום” של אחי רז, שנסגר; “תופעת דורפן” של רונן דורפן על ספורט, שכיום פעיל בדה-באזר; “שלג”, בלוג הטלוויזיה של אביעד קדרון, שכיום מפעיל את הבלוג “צפניה” בנענע10; “רעש” של בועז כהן על מוזיקה, שנטמע בחזרה בבלוגו “לונדון קולינג”; ו”ממתקים” שלי על דברים מגניבים באינטרנט, שנסגר.
רוה אמר לי הערב: “היה לי ממש כיף להיות עם אורנג’ בארבע השנים האחרונות בהן הבלוג צמח וגדל, וזה תזמון מושלם לצאת לעצמאות, בתקווה שאוכל לבשר בקרוב על שת”פים חדשים”.
זכרונות ילדות מאובקים משוחזרים באבק
כך ציוו שרים בכירים בקול רדום,
(קובי אוז, “מעלה אבק“)
ורצו לטפל במצבי חירום.
הסגן זוטר עשה את המרחק
כדי לברך ישוב חדש שמו “מעלה אבק”.
פרויקט הגמר של רובי בקל משנקר הוא תמונות של עיר הולדתו, אור יהודה, מצויירות באבק. בקל הציב את הקנבסים כך שיצטבר עליהם אבק, וקיבע שכבה אחרי שכבה. התוצאה היא ציורים בגווני חום. במבט מרחוק הם נראים כמו הדפסים מונוכרומטיים עגומים. במבט מקרוב רואים שמדובר בלכלוך.
האסוציאציה היא של פריטים ישנים שנשכחו במדף נידח מטאפורי וכוסו באבק. מצד שני, האבק הוא חומר הגלם של הזכרונות – אם ננקה אותו יישאר קנבס חלק. הנמשל, כפי שהבנתי אותו, הוא שאי אפשר להיזכר בנוסטלגיה במה שעוד לא שכחת. אתה חייב לשכוח קצת, להפנות את הגב וללכת קדימה כדי שתוכל אחר כך להעריך את מה שהשארת מאחור, איזו דרך ארוכה עשית מאז, ואת הקשר בין שני הקצוות הללו.
לראות את האולימפיאדה בסלולרי בוויינט למרות החסימה
“מה לעשות, מאז האייפון אני כמעט לא מתגלש בלפטופ”, כתב לי קורא. “באפליקציה של וויינט יש אייקונים לכתבות וידאו. אך אבוי, הכתבות אינן מותרות לפרסום בסלולרי. עדיין, הן נמצאות באפליקציות הסמארטפוניות גם כשאין לצד הווידאו טקסט כתוכן מוסף. סתם גיריתם אותי, ולא באתי על סיפוקי”. שלמה מן מסביר בעין השביעית שהסיבה היא שלאפליקציה של ynet בסלולר לא נרכשו זכויות שידור מהאולימפיאדה.
יש פתרון! היכנס לכתבה עם הסרטון החסום, גלול עד לתחתיתה ומצא את הלינק “להצגת הכתבה באינטרנט”. הקלק עליו ותקבל את הכתבה עם הסרטונים פתוחים. הצפייה בשידורים של משה גרטל – על אחריותך.
אגב, מישהו יכול לבדוק אם הטריק עובד גם כשמשנים את היוזר אייג’נט של הדפדפן מסלולר לדסקטופ? ספרו בתגובות.
אני שולחת לכם מונית, תזהו אותה לפי האישה ליד ההגה
[עדכון 15.8.2012] اخیرا در اسرائیل شرکت تاکسیرانی که همه رانندگانش زن هستند (הפוסט תורגם לפרסית)[\עדכון]
אורה לוי, מה זה “מוניתה”?
“רשת מוניות ארצית שנהוגות בידי נשים, אפשר למצוא אותנו בפייסבוק וב-050-4808714. כרגע חברות בה 35 נהגות שמחוברות לאפליקציה של ניהול הרשת. יש אפליקציה של הזמנה שאני ויתרתי עליה כי אני רואה שהיא כשלון חרוץ – ילדים או סתם אנשים שבא להם לעשות חוכא ואטלולא מורידים את האפליקציה ומתחילים לשחק איתה, יש הרבה נסיעות סרק. אני חושבת שאם אישה רוצה לנסוע רק עם נהגת, היא תכניס אותנו בחיוג מקוצר. מרגע קבלת ההזמנה, אנחנו מתנהלים כמו שאר התחנות. יש לי מסכים, אני רואה איפה הנהגת הכי קרובה ואותה אני שולחת. אנחנו מאורגנות מבחינה טכנית, קיבלנו אפליקציה מעולה – היא יושבת רק על סמארטפון, היא לא תלויה בשום מכשיר באוטו, לא צריך לעשות שום התקנות. אני יכולה לעשות אמבטיית קצף בבית ולקבל הזמנה לנסיעה לעוד שעתיים. הארגון למטרת רווח, להעצמה של ההכנסה של כל נהגת. בעלי המניות בתחנות בדרך כלל גוזרים קופון מכל נסיעה. אנחנו לא – כל נהגת קובעת את המחיר מול הלקוח. אני גובה מהן תשלום עבור שירותי הסדרנות וניהול ושיווק”
מה היתרון של נהגת אישה?
“אנחנו נוהגות כמו הגברים, מרימות מזוודות, משרתות את הקהל, הנהיגה שלנו מנומסת ולפי החוק ואנחנו גם יכולות לשמש כאמא, בייביסיטר. הרבה נשים מעדיפות להזמין נהגת – אם היא שולחת במונית את הילדים שלה, או נערה מתבגרת, זה יותר נעים כשזו נהגת. נוסעות יכולות לעשות שיחות טלפון שעל יד גבר לא נעים לעשות. היתה אישה שתלשה שערות רגליים במונית, אפשר לתקן לק, דברים של אישה לאישה, שהיא לא יכולה לעשות בשום פנים ואופן עם גבר. התייעצויות”.
יש בזה אמירה ביקורתית על גברים.
“במשך שנים סבלנו מאפליה הפוכה. אם יבוא נהג ויגיד לי, ‘אני מאוד רוצה להצטרף לרשת שלך’, מבחינה חוקית אני חייבת לצרף אותו, אבל הוא יזכה להרבה מאוד נסיעות סמויות ונבדוק אותו. יש הרבה נהגות מונית שאין להן רכב משלהן, הן עובדות אצל בעל מונית – הבעל, האח. לא לי היתה ברירה אז קניתי מונית, אבל יש הרבה נהגות בלי רכב משלהן שעובדות אצל בעל מונית. אחת הנהגות המתחילות אצלנו התלבטה אם לקנות מונית או לעבוד אצל מישהו. אמרתי לה את האפשרויות. אחרי שבוע היא אמרה, ‘קניתי מונית, הנהג שקניתי ממנו את המונית ממשיך לעבוד על המונית ולשלם לי’. היא המציאה המצאה גאונית – קנתה מונית עם כל הקליינטורה הניידת. היא התחברה אלינו, והמון נשים מתקשרות אלינו ומבקשות נהגות. חלק מהשעות יש נהג. היא הרגילה חלק מהנוסעות שלה לנסוע גם עם הנהג. אם לא, הן חוזרות אלינו ומוצאים להן נהגת אחרת”.
נתקלת בסטריאוטיפים על נהיגת נשים?
“לא כלפיי. יכולים לספר לי ולצחוק איתי, אבל מי שנוסע איתי בוודאי לא ילעג לי במהלך נסיעה. לא קרה לי שמישהו לא לקח אותי בגלל שאני אישה. פעם הייתי בתחנה של גברים, נשלחתי לכתובת מסוימת, הגעתי לשם וראיתי שמדובר ברב. אמרתי לו, ‘תשמע אדוני, אתה יכול לבקש נהג’. הוא אמר, ‘אני לא אגזול ממך את הנסיעה, אני אסע איתך ואתגבר על היצר’. אם היה שולח אותי הביתה הוא היה פוגע לי בהכנסה, זה חטא יותר חמור”.
מה הדבר הבא?
“להגיע ל-500 נהגות בכל מדינת ישראל, ומלבד נסיעות במונית יעשו גם נטוורקינג בהרבה מאוד תחומים, לא רק בקרב נהגות מוניות”.
________________
התפרסם במקור בגירסה מקוצרת במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 19.7.2012
איך יכולות הסלולריות להתמודד עם התחרות? | קומיקס
סטריפ הקומיקס של חגי גילר במדור fi בגליון יוני 2012 של מוסף פירמה של גלובס. קליק להגדלה.
לארכיון המלא של הקומיקס של חגי גילר >>
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
