מחזיק הסלולרי הגנוב של ישראלית הצטלם, התמונות עלו אוטומטית לדרופבוקס
הטלפון הסלולרי של יסמין עוד כהן נגנב ב-19 באפריל במועדון הברקפסט. שבועיים אחר כך, היא קיבלה סימן חיים – מי שמחזיק את הטלפון הצטלם באמצעותו, והתמונות הועלו אוטומטית לחשבון גיבוי שלה בענן. עוד כהן פרסמה בפייסבוק שתי תמונות של האיש והסבירה: “הבנאדם הזה מחזיק ברשותו טלפון גנוב. מישהו מזהה? הטלפון שלי הוגדר לגבות את כל התמונות מהמצלמה לדרופבוקס. היום הופיעו בדרופבוקס התמונות האלה, כשבועיים אחרי שהטלפון נגנב…”
תוכנות מעקב אחרי גאדג’טים גנובים הם סיפור מוכר. גנב מיומן שהיה רוצה להשתמש במכשיר או למכור אותו בלי להיתפס היה לכל הפחות מפרמט אותו. ייתכן מאוד שהאיש בתמונות אינו הגנב, אלא מישהו שקנה את הטלפון מהגנב, ולא בהכרח יודע שהטלפון גנוב. עוד כהן נזהרת מלהאשים אותו בגניבה ומציינת רק כי הוא מחזיק בטלפון הגנוב שלה. לדבריה בראיון לחדר 404, “שיניתי את מה שכתבתי ל’יש אצלו טלפון גנוב’, למרות שאני מזהה אותו מהמסיבה שבה נגנב לי הטלפון. הוא ישב לידי על הספה, התיק שלי היה צמוד אלי, ואחרי דקה הלך וכבר לא היה לי נייד”. מי שיודע פרטים על המכשיר הגנוב מוזמן ליצור איתה קשר באימייל yasminoc@gmail.com.
כך קרה לדום דל טורטו, אנימטור בריטי, שהלפטופ שלנו נגנב בפברואר בפריצה לביתו. חודשיים אחר כך, תוכנה בשם HiddenApp שהיתה מותקנת על הלפטופ תיעדה את מיקומו של המכשיר ואת האנשים המחזיקים בו, וכך גילה דל טורטו שהלפטופ שלו הגיע לאיראן. הוא פרסם את תמונותיהם בטאמבלר שפתח לשם כך, אולם מאוחר יותר הסיר אותן ופרסם התנצלות. לדבריו, האנשים שנראו בתמונות שמעו על הסיפור, יצרו איתו קשר, אמרו לו שהם לא גנבו את הלפטופ ושישמחו להחזירו.
(תודה, אפרת בן צור וג’וני זילבר)
הפקיד X
כיאה לאופיו החשאי, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מצליח להעביר מסר מורכב במודעת הדרושים החדשה שלו, כשהוא מצפין אותו בהסתמסות של שני משפטים קצרים:
בנאום ה”אני אכן ראש ממשלה לא פופולרי” שלו מ-2007, ראש הממשלה אהוד אולמרט מנה את הישגיו ואמר על כל אחד מהם כי “זה מקום העבודה שלי”, פרפראזה על “בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום” מהשיר “גבעת התחמושת”. ההצטנעות המזוייפת של רה”מ הורידה את הטייטל “ראש הממשלה” מדרגה של מנהיג ומדינאי לזו של יוסף הפקיד, עובד פשוט ששונא ימי ראשון, מבטל זמנו בשיחות מטבחון ומחכה לימי חמישי.
בדומה לכך, גם העבודה במוסד היא אמנם עבודה, עם משרד והפסקת צהריים ותלוש משכורת ושי לחג ושיחות “איך היה בעבודה?”; אלא שהשימוש במילה “עבודה” הוא יופמיזם: עורמה, כחש ותחבולה הם כלי עבודה בפוליטיקה המשרדית של כל משרד שהוא, אבל במוסד, ארגז הכלים הזה מגיע עם רשיון להרוג, גם כפשוטו.
זו הסיבה לתשובה שנותן הגבר לשאלתה הבנאלית והיומיומית של האישה. “אל תשאלי”. לכאורה בגלל הסודיות המיתית, שחלק מתפקידה הוא להלהיב את המועמדים לעבודה במוסד ולגרום להם לרצות לעבוד בעבודה שתשלם להם פחות מהשוק הפרטי ותעמת אותם לא פעם עם אתגרים מצפוניים ומוסריים. אבל זה יותר מזה. עובד המוסד יכול היה לענות לאישה המתעניינת/מודאגת ב”בסדר” לא מחייב או “כבר היו לי ימים טובים יותר” מעורפל או “רמי המניאק הזה חושב שהוא אלוהים. אני הולך לעשות לו את המוות בשיחת חתך” הספציפי.
התשובה “אל תשאלי” היא הוראה חדה, שנדמה שמטרתה היא למנוע את נפילתו של קיר הבטון המפריד בין העבודה לבין החיים. בעבודה מסוג זה, לפעמים אין ברירה אלא לעשות דברים שהדרך היחידה לחיות איתם היא להדחיק אותם ולהתכחש אליהם, ובטח לא להכניס אותם לאינטימיות הזוגיות. זה לא “מתוקה, חזרתי, אל תשאלי איך היה לי היום בעבודה” – זה “אל תשאלי”.
הסלוגן הניו-אייג’י המשונה “החיים זה מה שאתה עושה מהם” מסכם את המודעה, שמנוסחת בלשון זכר, ולא רק מטעמי נוחות. זה לא שאין נשים במוסד במגוון תפקידים – מ”סינדי” של ואנונו ועד ציפי לבני – אלא ש, הכנס כאן קריצה ולחיצת יד-סודית, אנחנו מדברים פה על עבודה של גברים, אם אתה מבין למה אנחנו מתכוונים. ואת? אל תשאלי.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=G1zVnXbXRqw[/youtube]
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “הקצה” ב”מוסף הארץ”, 26.4.2013
גולשת התבדחה על מותו של אפרים שמיר לפני איחוד כוורת; איך הוא הגיב?
האם כל חברי כוורת ישרדו עד הופעות האיחוד המתוכננות? הגולשת שירה קרפיק מביאה את האותיות הקטנות:
כוורת בפארק – החוקים: אם גידי גוב הולך -החזר של 20%. אם דני סנדרסון הולך – 45% החזר. אם אפרים שמיר הולך – ההופעה מתקיימת כמתוכנן
הסטטוס שותף בדף “סטטוסים מרושעים”, ולא כל הגולשים היו מרוצים.
שמיר, איש מצחיק ופרובוקטור פייסבוק, דווקא לקח את זה בסבבה ושיתף גם אצלו.
מאיר כץ הבחין בהתרחשות והזהיר את קרפיק: “אל תשבי קרוב לבמה”. זו השיבה: “*מתאבדת*”.
(תודה, אפרת בן צור)
בלה-בלה-בלה, הגיב הדובר, והעיתונאי רשם או הקליט ופירסם או שידר – והמשיך לאייטם הבא
בראשית השבוע שודרה ב”מבט” כתבה מכעיסה על מצוקת החיילים המשרתים בדרום הארץ ומבקשים להגיע לבסיסיהם בימי ראשון בבוקר. הדיווח תיעד ותאר את המהומה בתחנת אגד בבאר-שבע, שאליה מתנקזים מדי יום ראשון המוני חיילים המנסים לתפוס מקום באוטובוסים היוצאים למרחבי הערבה והנגב. המשימה קשה: אין די אוטובוסים, והחיילים והחיילות נדחפים בתורים, צועקים זה על זה ועוברים לא פעם גם לחילופי מהלומות. הכל – כדי להגיע בזמן למחנה, אחרת ייענשו.
בסוף הכתבה הובאה תגובת אגד, וזו לשונה: “מדובר בהתנהגות בריונית של קומץ חיילים החוזרת כל שבוע ודורשת מעורבות של גורמי שיטור צבאיים. אנו נדאג לספק פתרון תחבורתי לכל חייל באמצעות תגבור הקו והסעות מיוחדות לבסיסי צה”ל בנגב ובערבה. רק הפעלת מרות מצד שלטונות הצבא תביא סוף לתופעה מיותרת זו”.
זו הודעה אופיינית לתרבות התגובות המקובלת על הדוברים הישראלים: היא כוללת הצהרת כוונות חגיגית על מחויבות החברה לתת שירות הולם, כנדרש מתפקידה ומדבקותה בכללי הניהול התקין. היא מטילה את האחריות לתקלות על גורם אחר (במקרה זה המשטרה הצבאית, שלטענת אגד חייבת להציב שוטרים שיפקחו על הסדר בתורים). היא אינה מהססת להבליע בתוכה מידע שאמינותו נתונה בספק, או מכל מקום שנויה במחלוקת (החברה מעמידה את מספר האוטובוסים הדרוש להסעת החיילים) והיא מפריחה הבטחה חגיגית לעתיד לספק את שירותי ההסעה הציבורית הנדרשים כדי לפזר את החיילים בבסיסיהם בנוחיות ובמועדים הרצויים להם.
מהדורת החדשות המשיכה לאייטם הבא וכך גם כותב שורות אלו, אילולא נזכרתי בטור שכתב לפני כחודשיים מאיר שלו ב”ידיעות אחרונות”. שלו תיאר חוויה מרגיזה שעבר חברו, המאייר יוסי אבולעפיה, בעת ביקורו בבית-הספר הממלכתי-דתי סיני באשקלון. אבולעפיה הוזמן על-ידי מנהלת בית-הספר לשוחח עם התלמידים ולחלוק אתם את חוויותיו כאמן. כשהגיע לבית-הספר, נדרש אבולעפיה לחבוש כיפה. הוא סירב כשהוא מנמק שהוזמן לדבר בבית-ספר, לא בבית-כנסת, ושאינו מוכן להעמיד פנים מול התלמידים. המנהלת התעקשה, אבולעפיה עמד בסירובו וחזר לביתו.
בסוף הטור הביא שלו את תגובת דוברת מחוז הדרום של משרד החינוך, שאליה הופנה על-ידי מנהלת בית-הספר. היא כללה הצהרה נמלצת על דבקות המשרד בעקרון חופש הביטוי וחירות המחשבה (“המחוז מקדם חינוך לסובלנות, לפלורליזם ולמתן כבוד לאחר”), הדגישה שעצם ההתרחשות לא הובאה עד כה לידיעת המשרד, ונשאה הבטחה לברר את העניין עד תום ולהפיק ממנו את הלקחים הדרושים (“אשר למקרה הנדון, המחוז יערוך בירור מעמיק אודות האירוע”).
יותר לא שמענו על המקרה של אבולעפיה, כשם שספק רב אם נעודכן במתרחש בתחנות אגד בדרום בימי ראשון. אמנם, הטור של מאיר שלו הניב כמה אזכורים ברשת ואף ניסיון לכתבת המשך (במקומון המקוון של ynet), אבל גם שם ניתנה זכות המלה האחרונה לדובר משרד החינוך, שבחר להימנע מתגובה בעת פרסום הכתבה באתר. אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם לכתבה על שירותי אגד בימי ראשון יהיה המשך, ואם יהיה – אם דפוס הטיפול העיתונאי לא יחזור על עצמו: התקשורת תאיר תקלה או מחדל, הגורם המסוקר ינפיק תגובה שכולה צלצולים ונצנוצים – וכדור הארץ יוסיף לנוע במסלולו.
בתרבות התקשורתית הישראלית הפכה התגובה למרכיב קבוע בעת דיווח. תקנון האתיקה של העיתונאים מחייב זאת, פסקי דין בתביעות דיבה נותנים לכך משקל ניכר, הוראות פנימיות בארגוני התקשורת מורות על כך, וגם בתי-הספר לתקשורת מצביעים על חשיבותה של התגובה, הן במסלולי ההוראה של עיתונאות מעשית והן בדיונים עקרוניים על התנהלות תקשורתית ראויה. שתי הדוגמאות שלעיל מבקשות להאיר את הפרצוף הגרוטסקי שקיבל מוסד התגובה בתקשורת הישראלית.
במקרה של אגד, נשארה המלה האחרונה לחברת האוטובוסים, שמטיחה בצה”ל את האחריות לבלגן בתחנה בבאר-שבע ומתעלמת מהתפקיד המרכזי שהיא ממלאה ביצירת המחדל הזה – הימנעותה מלספק די אוטובוסים שיענו על הביקוש. במקרה של בית-הספר באשקלון נותר הקורא עם תגובתה המתחסדת של דוברות משרד החינוך, המצהירה על עמדות נאורות וכוונות נאצלות, אך נמנעת מלספר מה העלה הבירור עם מנהלת בית-הספר ואיזה לקח הופק מכך.
עיתונאים מסתפקים בתגובה פורמלית ואינם דורשים מדוברים להתאמץ. הם אמנם שוקדים להביא את התגובה כלשונה וכרוחה, כפי שמחייב הנוהל, אך בכך הם נותנים יד לרשויות (או לספקי שירותים) להתחמק ממתן דין-וחשבון של ממש על התנהלותן. הם אינם מציקים לספק התגובה בשאלות נוספות, אינם מאתגרים את גרסתו ואינם מעמתים אותה עם העובדות שנכללו בכתבתם המקורית (במקרה של אגד, העיר, לפחות, אמיר אבגי, מגיש מהדורת “מבט”, שהתגובה “שערורייתית-משהו”).
זאת ועוד, רק לעתים רחוקות ישוב עיתונאי לסוגיה שסיקר, ושעליה קיבל תגובה, כדי לברר אם ההבטחה שנכללה בתגובה אכן מומשה, או כדי לשתף את הציבור בהתפתחויות שהיו (או לא היו) בעקבות פרסום כתבתו הראשונה. מתכונת כתבת ההמשך (ה-follow up) אינה מפותחת בתקשורת הישראלית. וכך מרשים לעצמם משרדי ממשלה, חברות ציבוריות, רשויות מקומיות, בעלי עסקים וכל גורם אחר שכלי תקשורת מצא לנכון לדווח על התנהלותו, למרוח את הציבור, לאחז את עיניו – ולעבור לסדר היום. עד הסיקור הבא – והתגובה שתבוא בעקבותיו.
עוזי בנזימן הוא מייסד אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית” והעורך הראשי עד 2012, עיתונאי וחבר הנהלה ב”הארץ” בשנים 1965–2008, חתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2006. הטור התפרסם במקור בעין השביעית ב-25.4.2013
אברי גלעד: “האנשים הכי מבוססים, בשנייה מתבססים מחדש בבית. כולם חוששים לפרנסתם ולחופש שלהם” // ראיון
הראיון המלא עם אברי גלעד, שגירסה מקוצרת שלו התפרסמה בגליון “100 המשפיעים בתקשורת 2012” של מוסף פירמה של גלובס.
לראש הממשלה מותר לפרסם תמונות של טייסי חיל האוויר בפנים גלויים
מן הארכיון: גם לידיעות אחרונות מותר לפרסם בפייסבוק פרטים מזהים של טייסי חיל האוויר
ה-TED של האנשים הרגילים
מה זה “זה זה”?
“ארגון שהקמנו, יונתן ודניאל וינקלר ואני, שמטרתו לקדם עשייה חברתית בקרב צעירים. הארגון מייצר פרויקטים חברתיים אטרקטיביים שאנשים צעירים יוכלו להתנדב בתוכם תוך שהם מממשים את היכולות שלהם. אנחנו פחות מתעניינים ביזמות ויותר בקבוצה של אנשים שיוצרים יחד, כשכל אחד עושה את מה שהוא אוהב לעשות”.
מה עשיתם עד היום?
“שלושה פרויקטים חברתיים. אחד מהם הוא פילהרמונית הרחוב, שמאגד 14 נגני רחוב שבאו מבריה”מ והיה להם קשה להתאקלם בתעשיית המוזיקה בארץ, הפרויקט מאגד אותם בלהקה ומאפשר להם לעבוד בקבוצה וגם לקבל הכנסה מחזרות ומהופעות. ב-4/5 יש להם הופעה עם קובי אוז ואפרת גוש בברבי. הפרויקט השני היה קיטנות מסובסדות בדרום תל אביב, שבהן בני נוער מהשכונות הוכשרו להיות מדריכים וקיבלו שכר. הפרויקט השלישי הוא אימוץ שני מרכזי יום לקשיש, ביפו ד’ ובפלורנטין, שאנחנו מביאים להם דברים כמו קורסי יוגה וקולנוע שצעירים מובילים”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=mFzkHopgpBw[/youtube]
ומה הלאה?
“השנה אנחנו יוזמים שלושה פרויקטים חדשים. אחד מהם הוא ‘אנשים שבדרך כלל לא מרצים’. היינו בהרבה אירועים של הרצאות קצרות, והרגשנו שהאנשים שמרצים כמעט תמיד מאוד מזכירים זה את זה – אנשים שלפי ההגדרה של החברה הם מוצלחים. הכל נשמע קצת באותה מוזיקה. זה ממש בסדר, אבל הרגשנו שחסר קול אחר באירועים הללו. כמו עם נגני הרחוב – יש המון סיפורים כאלה שפשוט לא מקבלים את הבמה. היה מעניין אותי לשמוע שבע דקות סיפור של אשת מכירות בסלקום שמקבלת כל היום פניות ותלונות, או האדם שמביא לי משלוח מהסופר ונתקל בהמון אנשים וסיפורים כל יום, או האישה מתחת לבית שמאכילה את היונים, נתינה מטורפת ומדהימה. זה מרתק בעיניי לא פחות, ולפעמים יותר, מהאיש שהקים סטארטאפ ומכר אותו במיליונים. גם ההרצאות הללו יהיו בתשלום למרצים. מי שרואה את זה ויש לו רעיון למישהו שכדאי שאנשים ישמעו את הסיפור שלו, שיצור איתנו קשר דרך האתר ze-ze.org“.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 26.4.2013
שוברים אמברגו: דוח הוועדה לייעול מנגנוני רגולציה בישראל
רוצים לקרוא את דוח הוועדה לייעול מנגנוני רגולציה בישראל? הוא נשלח לתקשורת באמברגו לפרסום מחר ב-12:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.
תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.
אם יש תקלה בתצוגה, הקליקו על התמונה להורדת הדוח (פדף):
קצת דם לקינוח? סמול טוק עם הערפדיולוגית אודליה ברקין
אודליה ברקין, מי נשך אותך?
“באמת, עידו, ליידי לא מגלה דברים כאלה. אספר רק שאני מומחית לערפדים – ערפדיולוגית מדופלמת. וכדי ליישר קו אני רוצה להבהיר שכשאני מדברת על ערפדים, אני מתכוונת לבני אדם שקמו לתחייה אחרי מותם ונאלצים לשתות דם כדי לשרוד. אני חוקרת ערפדים בתרבות הפופולרית, בעיקר קולנוע ובטלוויזיה. באמצעות הניתוח של ערפדים כמטפורה, כדימוי, אני מנסה להבין מה הם מלמדים אותנו על עצמנו. מה מקור האובססיה התרבותית שלנו אליהם. מה סוד הקסם שלהם שהופך אותם לכאלה פופולריים. הקדשתי לכך את התזה שלי לתואר שני בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית ומאז אני מרצה בפני קהלים מגוונים בארץ ובחו”ל, על הערפד כאייקון לשחרור מיני, הערפד כאייקון קווירי, הערפד כמודל להחלמה מטראומה, ערפדים ויהודים (שכן יש קשר הדוק בין ערפדים ליהדות, שקשור גם לעלילות דם והם אפילו מוזכרים בתלמוד ובספרות החסידות) ועוד ועוד. השליחות הגדולה שלי בכל הרצאה, היא להעלות את התהייה האם יש ערפדים אמיתיים. וכן, ככתוב בפייסבוק, ‘איטס קומפליקייטד!’. התשובה מורכבת”.
איך הגעת להתמחות בתחום הזה?
“מאז ומעולם חיבבתי ערפדים, בעיקר בעקבות מה שבעיני נחשבת לתוכנית הטלוויזיה הכי טובה שיש, ‘באפי קוטלת הערפדים’. שמתי לב שבחמש שנים האחרונות חלה עלייה במספר התוכניות והסרטים שעוסקים בערפדים (למשל ‘דמדומים’, ‘יומני ערפד’, ‘דם אמיתי’). יש אפילו סדרת ערפדים ישראלית מקורית, ‘חצויה’, שנמכרה לעשרות מדינות ברחבי העולם.
“הערפד עבר גלגול מעניין. בעבר, אם היינו נתקלים בערפד בסמטה אפלה היינו בורחים כל עוד נפשנו בנו כי הוא היה מפלץ לא אנושי. היום אנחנו רודפים אחריו כדי לבקש חתימה, והוא הפך לגיבור תרבות נערץ, שלא לומר סמל סקס, בעל בלורית גולשת וריבועים בבטן. בנוסף, אם פעם הערפד היה יצור חד-פעמי – היה רק אחד, דרקולה – היום יש המון ערפדים, שונים זה מזה, שחיים בחברה בעלת חוקים משלה. מעניין אותי להתחקות אחר גלגולו של ערפד ולראות מה השינוי הזה במפלצת מלמד אותנו על רוח התקופה, על האנושיות שלנו ששינתה כיוון”.
מה סיפורי ערפדים מלמדים אותנו?
“הרבה מאוד, כי המטפורה היא מאוד עסיסית. מצד אחד, הערפד משמש עבורנו דוגמה ל’אחר’ שהיינו רוצים להיות. היפה, שחי לנצח, המצליחן בעל הכריזמה, יצור חושני בעל מיניות מגוונת המאפשרת חופש מוחלט – גרסה משודרגת שלנו. אבל זאת גרסה בעייתית, כי היא גם מקדשת את הנרקיסיזם והאגואיזם הקיצוני, שהרי ערפדים מתייחסים לבני אדם כארוחה ותו לא. הם בעצם ניזונים מאנרגיית החיים של אחרים, ובדרכם להשיג את היעדים שלהם הם משאירים מאחוריהם שובל של גופות ומפלצות.
“מצד שני, הערפד אינו רק ה’אחר’ שהיינו רוצים להיות אלא ‘אחר’ בדיוק כמונו. הקריאה של הערפד כ’קוויר’, כפריק, מעוררת את ההזדהות שלנו. כולנו מרגישים שונים ולא שייכים בשלב מסוים, כולנו עברנו טראומה כזאת או אחרת (כמו האדם שהפך לערפד, למפלצת), כולנו מבקשים ‘להרגיש בבית’ בגוף שלנו שלעיתים מביך אותנו, ולחיות בשלום עם השריטות שלנו ועם הסובבים אותנו. כולנו ‘קווירים’. יש משהו מאוד משחרר ומעורר השראה בלראות ערפד ‘גאה’ שחוגג את כל מה שהוא ללא עכבות ובושה.
“מהמקום הזה, השליחות הגדולה שלי היא ללמד אנשים לזהות את הכוחות הערפדיים בתוכם ומחוצה להם. להזמין אנשים להאיר את האפלה, להתיידד וללטף את העטלף. ככה גם נקרא הספר שכתבתי, ‘ללטף את העטלף’. החלום שלי זה להפיץ את הבשורה ולהקים תנועת העצמה לשחרור כללי של אנרגיות. אני קוראת לה L.O.V.E. Liberation Organization of Vital Energies.. המטרה שלה היא לעודד אנשים להיפגש עם עצמם באופן אינטימי, להכיר את עצמם על כל גוניהם, להיות כל מה שהם בלי בושה, ולחשוף לאור ישויות ערפדיות שמתעלקות עליהם, כדי להיות חופשיים באמת”.
יש ערפדים טובים?
“בהחלט, וזה חידוש! בשנים האחרונות נולד הערפד בעל המוסר ולכן גם הצמחוני והמיוסר. הרבה מהגיבורים הערפדים על המסך (למשל אדוארד מ’דמדומים’ וסטפן מ’יומני ערפד’) בוחרים בחירה מודעת שלא לתת לשד צמא הדם שבתוכם לנהל את ההצגה, ובכוחות עילאיים מנסים לשלוט בתאווה שלהם לדם אדם, ולהיזון מתחליפים. במובן הזה הם אפילו יותר מוסריים מבני האדם עצמם, שמוצגים כמפלצת האמיתית. חלק מהערפדים גיבורי התרבות בעצם מציבים סטנדרט רוחני מוסרי גבוה יותר, שאליו גם אנחנו צריכים לשאוף”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-5XFf64llv8[/youtube]
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.4.2013
יום העצמאות הטבעוני – מנגל בלי חיות
מיטל בן ארי רוצה שנחגוג את העצמאות שלנו בלי לפגוע בזו של החיות
איך את חוגגת את יום העצמאות?
“עבור רוב הישראלים יום העצמאות הוא יום המנגל. אנחנו בעמותה למען עתיד טבעוני מאמינים שאת יום העצמאות של עם ישראל לא ניתן לחגוג תוך כדי לקיחת עצמאותם של בעלי החיים. החלטנו שאין שום סיבה שהטבעוניים לא יוכלו לחגוג יום זה עם מנגל, ונקיים בגני יהושע מנגל טבעוני שנועד לתת פיתרון לעשרות אלפי הטבעונים בארץ, שיכלול המבורגרים טבעוניים, קבבים טבעוניים ועוד הפתעות על האש. מאות הכרטיסים נחטפו ואזלו כשבוע וחצי לפני האירוע”.
איפה עוד אתם מסייעים למצוא חלופות טבעוניות?
“עשרות אלפי טבעונים נתקלים בקשיים כשהם הולכים למסעדה, בית קפה או צימר. פרויקט Vegan Friendly של העמותה נועד ליצור היצע לביקוש קיים על ידי פנייה לבתי העסק בבקשה להכניס מנות טבעוניות/ מוצרים טבעונים שיתאימו גם לקהל שלנו. במידה ובית העסק מחליט לעשות שינויים כגון הכנסת מנות טבעוניות, אנחנו מפרסמים אותו אצלנו באתר ובעמוד הפייסבוק, דבר שגורר חשיפה לעשרות אלפי טבעוניים שפוקדים את בית העסק”.
יש לכם יוזמות נוספות בתחום?
“סימון מוצרים – יוזמה שמטרתה לסמן מוצרי צריכה בתו התקן ויגן פרנדלי בסופרמרקט על מנת לעזור לקהל הטבעוני לזהות מוצרים טבעוניים בקלות, מבלי לקרוא את המרכיבים של כל מוצר; הקרנת הרצאות בנושא תזונה ומוסר בליווי תזונאית באוניברסיטאות וחברות שונות ברחבי הארץ; פאנל מומחים- אנחנו מפגישים בין טבעונים/ צמחוניים / מתעניינים עם מומחים טבעונים כגון תזונאית, ספורטאי, אנשי משפחה שנותנים מענה לכל שאלה וחולקים מניסיונם האישי. פרוייקט שיצא לדרך לפני שבוע הוא ‘מונית טבעונית‘, מונית שירות שנוסעת ברחבי תל אביב עם הפרסומת ‘למה לאהוב אחד ולאכול את שני?’. בתמונה מופיעה בצד אחד ילדה שמחבקת כלב ובצד השני ילדה שמחבקת עגל”.
מה העמדה שלכם כלפי לא-טבעונים?
“חשוב לציין שכולנו בעמותה היינו לא-טבעוניים לפני שהפכנו לטבעוניים, כי חינכו אותנו לאכול בשר וביצים ולשתות חלב כמו כולם. החברות החזקות במשק, חברות הבשר והחלב, דואגות בעזרת תקציבי העתק שיש להן להסתיר מהציבור את האמת שמאחורי כל מוצר צריכה שהם מציעים. מדובר בתעשיות כלכליות שמעוניינות למקסם רווחים על חשבון בעלי החיים, אשר דרך פרסומות ותרגילים שיווקיים נוספים גורמים לנו להתייחס אליהם כאל מוצרים דוממים. העמדה שלנו היא שכל בני האדם ניחנו בתכונה של אמפתיה, ולכן במידה וכולם יחשפו למציאות הקשה מאחורי תעשיית המזון, קרוב לוודאי שגם הלא-טבעוניים יבחרו לשנות את דרכם במידה זו או אחרת”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, /12.4.2013
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
