בפרינט זה לא היה קורה

ארגון Pennsylvania NewsMedia Association השיק דף אינטרנט בשם Why Newspapers, ש”מדגיש את כוחם של עיתונים בפנסילבניה ומעבר לה”. כך נראה הדף:

11 בספטמבר, 2013 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

ארגון ימני מפרגן לשמאלני רדיקלי על פוסט ימני שהוא למעשה סאטירה שמאלנית על ימנים שמבקרים שמאלנים

עידו קינן וג’וני זילבר

“מוניטור האקדמיה הישראלית” (IAM) הוא גוף שלהגדרתו העצמית “חושף מאמרים ופעילות אנטי-ישראליים של אנשי אקדמיה מישראל”. בפוסט שפורסם באחרונה באתרו מפרגן ה-IAM ל”התגלות של פרופסור עידן לנדו”, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון ובעל הבלוג “לא למות טיפש“, שבו הוא מרבה למפרסם תחקירים מעיקים על הכיבוש הישראלי. תחת הכותרת “נחשף פרצופו האמיתי של השמאל הרדיקלי” מותח לנדו ביקורת על הפעילים שמדברים “על הפלסטינים ועל הבדואים” אבל שותקים על הטבח בסוריה, ההפיכה במצרים, הטליבאן ותאי טרור איסלאמיים. ב-IAM מחמיאים ללנדו, ש”נוגע ברבות מהנקודות ש-IAM העלה. חשוב מכל, הוא מציין שזעם סלקטיבי – שמכוון כלפי הפרות ישראליות, אמיתיות ומדומיינות, במקבל לשתיקה מול כמה מהזוועות שמבוצעות על ידי המשטרים הדיקטטוריים הברוטליים במזרח התיכון – הוא מוסר כפול”.

זה המקום לציין שהפוסט של לנדו הוא סאטירי ולועג דווקא לימנים שדורשים מכל שמאלני לגנות כל עוולה קיימת לפני שהם מתירים לו לגנות עוולות ישראליות. אפשר להבין זאת, בין השאר, מהקטע הבא:

ניתן לומר בוודאות ששתיקת השמאל הרדיקלי בישראל מספקת רוח גבית להמשך מעשי הטבח במזרח התיכון. שירותי מודיעין מערביים יירטו לאחרונה שיחות שהתקיימו בין מפקדים בצבא מצרים. קטע אחד שהותר לפרסום מובא כאן לראשונה.

גנרל איברהים: נו, מה הבאת לנו היום?
גנרל עזיז: יום חלש, כולם מקשקשים.
גנרל איברהים: בדקת את “תראבוט”? אלה לא מדברים הרבה.
גנרל עזיז: דווקא מדברים.
גנרל איברהים: מה עם “דעם”?
גנרל עזיז: אללה יוסתור.
גנרל איברהים: אורי אבנרי בטוח לא מוציא מילה עלינו.
גנרל עזיז: איפה, לא מפסיק לטחון.
גנרל איברהים: גדעון לוי ויצחק לאור?
גנרל עזיז: מפרכסים זה את זה.
גנרל איברהים: בלוגרים עוכרי ישראל?
גנרל עזיז: כותבים, כותבים.
גנרל איברהים (נאנח, תולה מבטו בתקרה): חכה רגע, יש את אלה, שוּ איסמם… ארקו… דיסני… אינדיקלים.
גנרל עזיז: אנרכו-סינדיקליסטים?
גנרל איברהים: ואללה! אמרו משהו?
גנרל עזיז (מדפדף בניירותיו): לא נראה לי… אין לי כלום כאן.
גנרל איברהים (פניו אורות): כלומר, שותקים?
גנרל עזיז (נצמד לעובדות היבשות): עד עכשיו, שתקו. כלומר, דיברו הרבה על פירוק מנגנוני המדינה, על ביזור מוקדי הכוח, דיברו גם כלכלה קהילתית…
גנרל איברהים (מאבד סבלנות, מרעים קולו): חלאס. על ה-900 ומשהו מפגינים בני-*&$@# שקצרנו בשבועיים האחרונים הם אמרו משהו?
גנרל עזיז: לא פצו פה. שתיקה רועמת.

גנרל איברהים (משולהב, ידו האחת נשלחת לטלפון והשניה לאקדח): אהה! צבועים. שמאלנים עאלק. יאללה, שלח את הקומנדו לשכונות, תחסום את כל היציאות ותתחילו להפגיז. השתיקה הזאת תעלה להם ביוקר.

התגובה של IAM היא דוגמה משעשעת לחוק פו (הקושי להבדיל בין אמירה רצינית לבין פארודיה על אמירה רצינית). למרבה הצער, IAM מודים בהמשך הטקסט שהם מבינים שהם משבחים טקסט שלמעשה לועג להם-עצמם. מיד אחרי שהודו, IAM ממשיכים להתייחס לפארודיה ברצינות, ומציעים ללנדו וחבר מרעיו לקחת ברצינות את הנקודות שלנדו העלה כדי להראות כמה הן נלעגות. בכך הם מתעלים מעל חוק פו ומגדירים חוק חדש. אולי נקרא לו חוק IAM.

11 בספטמבר, 2013 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

תגידי, זה כאב כששלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם? // עידו קינן

רוז אול לובל שילבה משפט חיזור בנאלי עם שורה משיר עברי ויצא לה “תגידי, אבאשלך גנן? למה את גן נעול – לא שביל אליו, לא דרך!” ההצעות בתגובות היו לא פחות נפלאות.

התגובות בטח ימשיכו להתעדכן, אז כדאי להיכנס לפוסט המלא כאן

(דרך אסף רזון)

10 בספטמבר, 2013 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

מצלמה על כל שוטר // לקחים מהפשיטה הכושלת של המשטרה על האלבי // עידו קינן

לילה אחד בחודש שעבר הגיעו כוחות גדולים של משטרה ומשמר הגבול בכעשר ניידות לבית הקפה הדרום תל אביבי אלבי ועצרו בכוח את אחת הבעלים ועובדת שהיו בשלבי סגירה של המקום. לפנות בוקר הוציאה המשטרה צו סגירה למקום בגין פעילות ללא רשיון ועילות בטיחותיות שונות, ובצהריים הגיעה לאכוף אותו עם כ-15 שוטרים ומג”בניקים. משטרת ישראל עושה עבודה מצויינת בפייסבוק, כשהיא מצליחה להציג פנים ידידותיות ולשלב יחצנות וקידום תדמית לצד שירות לאזרח ודיאלוג עם הציבור. אבל בקרב על האלבי הפגינה המשטרה אוזלת יד אינטרנטית מפתיעה.

בעלי ובאי אלבי חשדו שהפשיטה לא נבעה, כפי שטענה המשטרה, מתלונה על רעש, אלא מתאוות נקם. שבועיים קודם לכן הגיעו למקום שוטרי מג”ב והטרידו משפחה ערבית שישבה שם, ולטענת הפעילה אורטל בן דיין, שהתערבה בשיחה ונעצרה לאחר שסירבה (כחוק) להזדהות, המג”בניק מלווין בר ששת קרא לה “שמאלנית מטומטמת”. אמירות גזעניות בפייסבוק של בר ששת, שבן דיין חשפה מאוחר יותר, הביאו להדחתו. שבועיים אחר כך הגיעה הנקמה.

בן דיין נכחה באזור בית הקפה גם בשעת הפשיטה, וכמו נוכחים אחרים תיעדה אותה במצלמפון והעלתה לרשת. תוך זמן לא רב התארגנו פעילים וקבעו הפגנה למחרת בערב.

http://www.youtube.com/watch?v=fSejb3zYiSI

המשטרה הגיעה בצהריים לאכוף את צו הסגירה, שהוצא בנימוק שלעסק אין רשיון ואישורי בטיחות שונים (המבוכה היתה נחסכת לו היו מסתכלים שעתיים לפני כן בפייסבוק של בן דיין, שפרסמה צילומים של הרשיונות והאישורים).

אנשים שנכחו במקום פרסמו בפייסבוק קריאה לציבור להגיע לשם מיד, ובין הבאים היו ח”כ דב חנין וחבר מועצת ת”א והמתמודד על ראשות העיר, אהרון מדואל. האירוע תועד בסרטונים ובתמונות שהועלו מיד לרשת. המתאספים יצאו לצעדת מחאה מבית הקפה אל תחנת המשטרה בסלמה.

אקטיביסטים ואזרחים מהשורה יודעים שצילומים שמופצים ברשת הם כלי נשק רב עוצמה. גם המשטרה יודעת זאת. ובכל זאת, אנשי אלבי שלטו לגמרי בשיח האינטרנטי סביב האירועים, עם נראטיב מסודר, מנומק ומתועד, שלווה במחאה ובקריאה לפעולה. באותו זמן, המשטרה הסתפקה תגובה חלקית ותמוהה שהעבירה לעיתונות, שאותה העתיקה-הדביקה לכל מי שפנה בנושא בדף הפייסבוק הרשמי שלה: “בשל תלונות תושבים על הקמת רעש, הגיע למקום פקח עירייה שביקש מאחת העובדות להזדהות כדי לרשום דוח. הפקח נתקל בסירוב, והזמין ניידת משולבת ובה פקח ושוטר. במהלך דין ודברים בין השוטר לעובדות המקום, נעלה אחת מהן את דלת בית הקפה כשהשוטר בפנים והפקח בחוץ. הפקח הזעיק ניידות נוספות לסיוע, ושתי העובדות עוכבו לתחנה, נחקרו ושוחררו בערבות”.

יכול להיות שבמשטרה חשבו שהם לא יצאו טוב מהסיפור הזה, ולכן לא ניסו להתמודד עם השאלות הרבות שעלו מהעדויות ומהתיעוד, או לחלופין לטעון שמדובר בתיעוד סלקטיבי או מזויף. וכך, גוף אכיפה ממלכתי עם 160 אלף לייקים ונסיון פייסבוקי עשיר הפסיד לבית קפה עם פחות מ-200 אוהדים.

למשטרה יש יכולות תיעוד, כפי שיודע כל מפגין שתהה למה שוטר הצמיד לו לפרצוף מצלמת וידאו, ואיזה שימוש נעשה בסרטונים הללו. אפשר לשפר את יכולות התיעוד אם השר לבטחון פנים יורה על הצמדת מצלמה לכל שוטר ולכל ניידת, והוראה – המצלמה מצלמת בלי הפסקה ומשדרת חי אל מטה המשטרה ואל מח”ש, בכל זמן שהשוטר נמצא בפעילות. קטיעת השידור תגרור השעיה מיידית עד לסיום חקירת השוטר בנושא. בכל מקרה שבו יהיו תלונות נגד התנהלות של שוטרים, מול הצילומים של המתלוננים והפעילים תחויב המשטרה להציג את התיעוד שלה, ולהוכיח שנהגה לפי הכללים. הדבר גם יפחית את כמות התלונות על תקיפת שוטרים והפרעה להם במילוי תפקידם – שוטרים שמעשיהם יתועדו כל הזמן לא יוכלו עוד לבדות תלונות כאלו כאמצעי לסיכול תלונות של אזרחים עליהם.

גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה באתר “הארץ”, 3.9.2013

10 בספטמבר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

זהירות: המוסף “ממון” // שוקי טאוסיג

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

Miko Sleeping, by Ian Westcott – iandavid@flickr, cc-by-nc-sa

בפעם השנייה בתוך חמישה ימים בוחרים במוסף “ממון” (עורכת: יעל דרומי) להקדיש את הכותרת הראשית לתקלה בחיווי השעה בטלפונים סלולריים, שלא הסתכרנו עם השינוי במועד המעבר משעון הקיץ לשעון החורף. בשבוע שעבר הודיעה הכותרת בשילוב של בומבסטיות ופתטיות (האם צמד זה הינו בכלל בר-הפרדה?): “זהירות: הסלולרי שלכם לא יודע מה השעה”, ומשום שעבירה גוררת עבירה וכך גם איבוד פרופורציות, היום מודיעה הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי על “הבאג הסלולרי שהטריף את המדינה”.

הכפולה הפותחת של המוסף נקראת כבדיחה, כבר מהפתיחה הדרמטית המספרת על “עשרות אלפי ישראלים” ש”לא התעוררו אתמול בזמן”. מהיכן יודעים במוסף שעשרות אלפי ישראלים לא התעוררו בזמן? אולי מדובר באלפים בלבד? ואולי במאות אלפים? לא זו כמובן השאלה הנכונה, אלא השאלה מדוע יש לדווח בהבלטה על כך שאנשים רבים התעוררו במהלך בוקר אחד באיחור של שעה, אבל דווקא הניסיון לענות על השאלה הלא נכונה חושף את האבסורד שביסוד האתוס העיתונאי ב”ידיעות אחרונות”, שאפשר אולי לתמצתו במלים “פנייה לאדם הפשוט”.

מן האתוס הזה נגזר העיסוק המובלט בהתרחשות טריוויאלית, רק משום שהיא נפוצה וקשורה למלות מפתח של “האדם הפשוט” בדמיונם של עורכי טבלואיד (שעון, טלפון סלולרי, טכנופוביה, היסטריה). אבל מן האתוס הזה נגזרים גם חוסר נאמנות לעובדות ושיבוש מהותי בתפיסת המציאות. זאת, משום שהאתוס העיתונאי שהניב את הכותרת בשבוע שעבר (“זהירות”) הכריח מצדו כותרת שתבשר על קטסטרופה, ומשזו לא קרתה – הניב שיטות מפוקפקות ליצירת מציאות אלטרנטיבית.

כך הכתב הוותיק ישראל וולמן, יחד עם לא פחות משלושה כתבים נוספים שגויסו לעניין, עושה כמיטב יכולתו לספק את סחורת האסון, אבל מצליח למצוא רק תקלות שוליות וקוריוזים (בתחנות אוטובוסים אנשים שאלו מה השעה!) ומגיש לצדם עובדות יבשות המוכיחות דווקא כי שום דרמה לא התרחשה (“לא היו שיבושים משמעותיים בלוחות-הזמנים של האוטובוסים”, “שיבושים קלים נגרמו בבתי-הספר בעיקר בגלל נהגי הסעות שהתעוררו מאוחר”). אז כיצד, אם כן, מוכיחים ש”באג שעון החורף” הטריף את המדינה? מי אם לא האדם הפשוט יבוא לעזרת עיתונות האדם הפשוט – האדם מן הרחוב!

וכך זוכים היום קוראי “ממון” להיחשף לסיפוריהם של שישה ישראלים שחוו על בשרם ממש את האפקט הדרמטי של “באג שעון החורף” (תופים). האם עדויות של שישה אזרחים במדינה המונה (ברוך השם) כמה מיליונים יכולות להוכיח את קיומו של טירוף (תופים) שסחף מדינה שלמה? ובכן, הם לא. לכן מכתירות העורכות ב”ממון” את החלק הזה של הפרויקט העיתונאי שלהן בכותרת “6 סיפורים אמיתיים”. זו כותרת הלקוחה מעולם הקולנוע (“מבוסס על סיפור אמיתי”), והיא באה לתייג חומרים מתעדי מציאות בתוך תחום המוקדש לפיקציה.

האם ב”ממון” מתכוונים (הכוונה, כמובן, לתת-המודע של עורכי “ממון”. אין בדברים שנכתבו כאן ניסיון לרמוז שבבחירות העריכתיות במוסף מופעל שיקול דעת מודע) לסמן בכך את כל הפרסומים האחרים במוסף כפיקציה? ודאי שלא. למעשה ההפך הוא הנכון. עורכי “ממון”, שמתוקף האתוס המוטבע בהם הביאו את עצמם לדווח על מציאות שלא קרתה (טירוף במדינה), מגישים לקוראים תיאורים שרירותיים של דברים שכן קרו, וקרו לאנשים כמוכם, ולכן הם קרו גם לכם – גם אם המציאות שחוויתם היתה שונה לגמרי, משום שהמציאות האמיתית היא מה שהעיתון מדווח עליו.

איזה עיתון יכול לספר לקוראיו בביטחון כי לא המציאות שלו היא המציאות האמיתית אלא המציאות שהעיתון מדווח עליה? עיתון הסבור כי קוראיו הם מטומטמים. וזהו, אולי, סוד ההצלחה של “ידיעות אחרונות”, משום שהוא צודק לגמרי באבחון שלו את קוראיו. הרי הם קנו את העיתון.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-9.9.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק ובטוויטר

10 בספטמבר, 2013 | בנושאים: העין השביעית | להגיב זה מגניב

מעכשיו לא תצטרכו לשלם אגרה; רק תנו לרשות השידור מפתחות לדירה שלכם // יהונתן קלינגר

יהונתן קלינגר

טלוויזיה בסלון וינטג’. צילום: vita khorzhevska / Shutterstock

מחקרים רבים מנסים לענות על השאלה “כמה הפרטיות שלנו שווה?”; חלקם יצאו כמחקר אמפירי שבדק כמה אנשים מוכנים לחשוף מידע על מנת לקבל הנחות, וחלקם בודקים סוגיות תיאורטיות יותר כמו השווי למפרסמים. אבל, בפרקטיקה, כולנו יודעים שהשווי של הפרטיות שלנו הוא שווי יחסי; בכל נסיבה אנחנו נותנים ערך שונה לפרטיות שלנו, וזה בעיקר תלוי בשאלה האם באמת זו הפרטיות שאנו מוותרים עליה, או תחושת השליטה במידע עלינו.

לכן, המקרה של הפשרה בנושא אגרת הטלוויזיה הוא מסקרן [פסק דין, קובץ PDF]. בשנת 2011 סיימה מדינת ישראל לשדר שידורים אנלוגיים (כאלו שקלטתם עם אנטנה על הגג), וכיום, את שידורי הערוץ הראשון (יש לקרוא He-Artu-tz Ha-Rishon, לא “ערוץ אחד”, ולא “ערוץ אחת”) ניתן לקלוט בשלוש דרכים בלבד: על ידי ממיר DTT (או DVB-T, מה שנקרא בעגה “עידן פלוס”), על ידי שידורי הכבלים של Hot או על ידי שידורי הלווין של Yes.

בעקבות התיקון פנו אי אלו אנשים לרשות השידור וטענו: מכשיר הטלוויזיה שנמצא בביתי אינו מסוגל לקלוט את שידורי הערוץ הראשון, ועל כן איני אמור לשלם את האגרה; אחד אפילו גרר אותם לבית המשפט וניצח בטענה הזו (הפ 6411-09-11 קולנוע חדש נ’ רשות השידור). הסיבה לכך היא חוק רשות השידור, בגדול: החוק חל רק על “מקלטי טלוויזיה”. הבעיה היא שטלוויזיה שלא יכולה לקלוט היא לא באמת טלוויזיה. לכן, פנו בתובענה ייצוגית כנגד רשות השידור, בדרישה כי זו תחזיר את הכספים ששילמה, וכי זו תפסיק את הגביה. אתמול, באמת, הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה חלק מהסכומים יוחזרו, ולפיה הרשות תחדל מלגבות אגרה ממי שאין לו ממיר, בסופו של דבר.

מטרתו של כלי התביעה הייצוגיות הוא לתגמל מישהו ללכת לבית המשפט במקומכם, כי אין לכם תמריץ אישי. במקרה שלנו, אגרת הטלוויזיה היא כמה מאות שקלים בשנה. אף אחד לא אמור ללכת, לשכור עורך דין, לעמוד בתור, ולדאוג לעצמו. לכן, בחוק תובענות ייצוגיות, דאגו לשני צ’ופרים למי שמרים את הכפפה (ואולי אפילו מייצר אפיק הכנסה נאה): הראשון, הוא שהוא מקבל “גמול תובע”, כלומר סכום יפה עבור העובדה שהוא הרים את הכפפה; השני, שגם עורכי הדין שלו מקבלים “גמול תובע” דומה.

כאן עולה “בעיית נציג”: התובע שלכם (לפעמים) חושב יותר על גמול התובע שלו ופחות על טובת הקבוצה, ולפעמים הוא סתם מפסיד. נדמה לי שבפשרה הנוכחית עם רשות השידור, הציבור הפסיד על חשבון התובע. אם תקראו את מסמך הפשרה, תראו שעל מנת לקבל את הפטור מאגרת הטלוויזיה (שאינכם חייבים לשלם, כי אינכם מחזיקים מקלט), אתם חייבים להרשות לעובדי רשות השידור להיכנס לבית שלכם; כן, אלה אותם עובדי רשות שמתנהגים כמו אחרוני הבריונים, בטענות של “איזה חנות יפה יש לך, אולי כדאי שתשלם לשירותי ההגנה משריפות שלי? שסרחו בעבר, עיקלו רכבים לחייבים במחסומי פתע ורצו גם לקבל עוד ועוד מידע מספקיות תקשורת אחרות. כן; לאנשים האלה אתם נותנים רשות מלאה להיכנס לבית שלכם.

לא בתיאום מראש, לא בזמן סביר, אלא להיכנס לבית שלכם. מה זאת אומרת? זה אומר שאם את ובן הזוג שלך באמצע מעשה אינטימי במיוחד, ואתם לא רוצים לתת לאף אחד להיכנס, אז אתם עדיין חייבים לתת להם, אחרת תצטרכו לשלם אגרה. עכשיו, אתם יכולים לומר “אם אני לא מחזיק מקלט טלוויזיה מה יש לי לדאוג?” והתשובה לכך תהיה כמובן שאתם מוזמנים גם לתת אצבע למאגר הביומטרי באותה העת; אבל בגדול, התשובה היא שאין לרשות השידור שום זכות להיכנס לבית שלכם בכל עת. הרי חלה עליכם גם חובה לשלם מס הכנסה, אבל זה לא אומר שאם אתם טוענים שאתם לא עובדים אתם צריכים לתת לרשות המס את השם והסיסמה לחשבון הבנק שלכם; יש לכם חובה לא לגנוב, אבל זה לא אומר שהמשטרה יכולה להיכנס אליכם לדירה בכל רגע. אז מדוע רשות השידור רוצה להיכנס לבית שלכם?

ובכן, המטרה שלי היא לא להיות קונספירטור. אני לא צריך לומר, סתם לדוגמה, שאחרי שהמשטרה סיפקה שוטרים לפעילות לא חוקית של מחסומי גביית אגרה, היא עשויה לבקש מרשות השידור להחזיר לה טובה; התפקיד שלי הוא להיות ריאלי, ולומר לכם שבסופו של דבר, ההסכם משקף את איך שרשות השידור רואה את המרחב הפרטי שלכם. מבחינתה, אתם בסך הכל מפריעים לה, והיא מעדיפה שתהיו אשמים עד שמוכח אחרת, ולא ממש סופרת את הפרטיות שלכם. חבל שבהסדר לא השתקפו יותר סוגיות של פרטיות וחזקת החפות.

יהונתן קלינגר. צילום: יוסי גורביץ, cc-by-sa

יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity

2 בספטמבר, 2013 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

יד שניה, מגיבור // מסע בעקבות היד של טרומפלדור

אור רוזנשטיין, למה חיפשת את היד התותבת של יוסף טרומפלדור, שאיבד את ידו בשירות בצבא רוסיה?
“לטרומפלדור היו שתי ידיים תותבות: יד העבודה, איתה היה חורש את השדות (בזמן שהוא מקלל את הסוסים ברוסית, אם להאמין לשמועות), ויד השבת, שכשמה כן היא – שימשה לאירועים מיוחדים. כשטרומפלדור נאלץ לעזוב את הארץ במלחמת העולם הראשונה, הוא השאיר את שתיהן אצל דוד של סבתא-רבתא שלי, יצחק בן-יעקב, בקיבוץ דגניה, אבל רק יד העבודה נותרה לפליטה ועד היום ניטשת עליה מלחמת חורמה בין מוזיאון בית טרומפלדור בתל יוסף לבין המוזיאון של חצר תל חי. בשבילי זה היה נושא מצויין לספר, שאותו כתבתי ועיצבתי במסגרת לימודי לתואר ראשון בתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה”.

איפה מתחילים חיפוש כזה?
“בעיתון! על הסיפור היפה הזה קראתי לראשונה במאמרו של ניר מן ב’מקור ראשון’, שראיין את קרובתי דיתה פרח, בתו של יצחק בן-יעקב”.

דיברת עם אנשים שהכירו אותו?
“טוב, טרומפלדור כבר לא איתנו כמעט 93 שנים, אבל יצא לי לדבר עם הרבה אנשים שהכירו את היד עצמה. הכוכבים העיקריים בספרי הם דיתה פרח, שהיא גם הטייסת הראשונה של הפלמ”ח, רחל זס מבית טרומפלדור בקיבוץ תל-יוסף ואורי הורביץ מכפר גלעדי, שניהל את מוזיאון חצר תל-חי ולחם בעוז כדי שהיד תעבור לשם, אך ללא הועיל”.

איפה בעולם הסתובבה היד?
“אחת הפרוטזות כנראה יוצרה ביפן בזמן שטרומפלדור ישב שם בשבי. השנייה כנראה ניתנה לו ע”י הצארינה הרוסית, והוא הביא אותן עמו כשעלה ארצה. בדגניה, הידיים עברו מהבוידעם של משפחת בן-יעקב למחסן, שם היו מראים אותן לילדים בי”א באדר. עם הקמת המוזיאון של בית טרומפלדור בקיבוץ תל-יוסף עברה אליו יד העבודה, שם היא שוכנת עד היום. יש לציין שלרגע קסום אחד היא גם טיילה לחצר תל-חי, לרגל ישיבת ממשלה לציון 90 שנה לקרב בתל-חי. הרבה לבבות בתל-יוסף עצרו מפעום ביום ההוא, עד ששבה היד למקומה החוקי”.

מצאת אותה בסוף?
“אכן, נסעתי לתל-יוסף וראיתי במו עיני את יד העבודה, שהיא פרוטזה של ממש, עם מנגנון צבת. גורלה של יד השבת, לעומת זאת, הוא תעלומה עד עצם היום הזה – יש אומרים שנאכלה ע”י העכברים בדגניה, ויש אומרים שנקברה עם טרומפלדור מתחת לפסל האריה בתל חי”.