תודה, גוגל סטריט ויו, אנחנו כבר נפקסל לעצמנו את הפרצוף
גוגל מטשטשת אוטומטית פרצופים של אנשים שנכנסים לה לפריים בפרויקט צילום הרחובות “גוגל סטריט ויו”, כדי לצמצם את הפגיעה בפרטיותם. פניהם של בן קול, ניב מדלינגר וחבר שלישי (שביקש לא לפרסם את שמו) מפוקסלים בתמונות שגוגל העלתה לאחרונה מהצילומים במקום מושבם, קיבוץ יגור. אלא שבמקרה שלהם, החברה לא היתה צריכה לבצע עליהם מניפולציה גרפית: השלושה נעמדו מול המצלמה כשהם מסתירים את פניהם במסיכות, שעליהן הדפיסו את פניהם המפוקסלים.
“בגלל שאנחנו חיים בקיבוץ, אז גוגל פנו לקיבוץ לפני שהם באו לצלם את הקיבוץ לפרויקט גוגל סטריט ויו”, מספר קול. “היתה מודעה בקיבוץ על זה שהם הולכים לסרוק את הקיבוץ – אתה יודע, אנחנו כפריים, צריך להודיע לנו מראש שלא ניבהל. יצרתי קשר עם הבנאדם שאחראי, הוא אמר לי בערך מה המסלול שלהם ובאיזה שעה הם יהיו”.
קול סיפר על כך בפייסבוק וביקש להתייעץ עם קוראיו – “מחר אנשי Google Street View יצלמו בקיבוץ שלי, תנו לי רעיונות מה לעשות”. הגולשת שלי דובילנסקי הציעה: “תצלם את הפרצוף שלך מפוקסל, תדפיס אותו ותסתובב איתו בתור מסיכה”. קול אימץ את הרעיון. הוא ושני חבריו הצטלמו, פיקסלו, הדפיסו, גזרו ויצרו שלטים עם פניהם המפוקסלים. הן נעמדו ביום הצילום במסלול המתוכנן וכיסו את הפנים עם המסיכות. “היא חייכה”, מספר קול על הצלמת של גוגל, שהגיעה רכובה על תלת-אופן.
עכשיו, שנתיים אחרי האירוע, העלתה גוגל את התמונות לגוגל סטריט ויו. “בעקרון יש לנו כאילו מין מחאה על החדירה לפרטיות של גוגל עם כל העניין של הסטריט ויו. לא מזמן היה סיפור על מישהי עם מחשוף שתבעה את גוגל [על פרסום תמונתה בסטריט ויו]”, אומר קול, ואז מתוודה: “הסיבה האמיתית היא בשביל השעשוע, רצינו לעשות משהו קצת מיוחד”.
קול וחבריו מצטרפים למסורת של קבלות פנים ספונטניות ומתוכננות שמצולמים ערכו לרכבים של גוגל, אם במחאה ואם בשעשוע, מהנפת אצבע משולשת ועד למיצגים מושקעים. ב-2010, זוג נורבגים ארבו לרכב סטריט ויו כשהם לבושים בציוד צלילה וניסו לצוד אותו עם צלצלים. רובין יולט ובן קינסלי יצרו ב-2008 את פרויקט “Street with a View“, שבו תושבי פיטסבורג, פנסילבניה ביימו סצנות מול מצלמות סטריט ויו, ובהן מרתון, מצעד, חזרה של להקה בגראז’, חתונה וקרב חרבות מהמאה ה-17. פאולו סיריו יצר את הפרויקט “Street Ghosts” שמגיב לסטריט ויו – הוא איתר תמונות של אנשים שצולמו בפרויקט, הדפיס אותן בגודל טבעי והדביק אותן לקירות במקומות שבהם צולמו האנשים במקור.
ללבוש את הבמה // סמול טוק
הרקדנים והקהל לא רק נוכחים בחללי המופע. נטי שמיע עפר רוצה שהם ילבשו את הבמה
את לא חושבת שהבמות שאת מעצבת גונבות את תשומת הלב מהמופע?
“זה לא כל כך אכפת לי. אני לא מעצבת במות, מה שאני עושה כאמנית זה נסיון לעורר את האפשרות לעבוד עם המגבלה או עם הסוג החדש של החשיבה שאני שואפת להעלות, שבאה מתוך ההתעסקות שלי עם האמנות. במופע ‘טטריס‘ זה בא לידי ביטוי במקום שחיפש מערכת יחסים אחרית בין צופה לבין במה. בטטריס במידה רבה הצופים לובשים את החלל והבמה, ויוצרים סוג אחר של פוטנציאל אינטראקציה, שהוא לא היה פשוט. אבל ברגע שהיוצרת, הכוריאוגרפית נעה הדר, נענתה לאתגר והתמודדה עם המהלך והקושי הזה והביאה מהעולם שלה, אני חושבת שנוצר כמעט פורמט חדש של סיטואציה, שכמעט היה אפשר לחשוב עליו כמשהו שיכול להוליך עוד אינטראקציות ולא להסתיים בעבודה חד-פעמית אחת. לא המשכנו מסיבות כלכליות, היה מאוד קשה לתחזק בישראל פורמט של 69 צופים. טטריס לא היה הגיוני כמופע. הוא הגיוני לארצות שיכולות לתקצב את זה. אמרו לנו שהוא יכול לשמש כמערכת טיפולית. הוא נתקל בקיר הכלכלי, אבל יכול להיות שהוא עוד יקום לתחייה בפורמט זה או אחר”.
בטטריס, ראשי הצופים היו תחובים דרך חורים בכלובים שבלטו מרצפת הבמה, ובעצם צפו במופע מלמטה.
“אנחנו לא רצינו את הכלובים, זו היתה סיטואציה שמהנדס בטיחות ברגע האחרון טירפד את המופע, והם איפשרו יותר קונטקט, איפשר לנעה להתגרות יותר בצופה, להתקרב יותר, לייצר תנועות יותר אפקטיביות, תחושה ממש שרוקדים לך בתוך הנפש.
נטי שמיע עופר. צילום: ריאן עפר
ספרי על המופע הנוכחי.
“טטריס היתה עבודה משותפת, ונולדה מהמקום של החלל, שזו סיטואציה מאוד לא שגרתית, כי בד”כ כוריאוגרף פונה למעצב חלל, ופה זה היה הפוך. הפעם, במופע ‘עור‘ של נעה דר במסגרת אירועי “יוצר אוצֵר”, אני עושה עבודה יותר שגרתית במובן שכוריאוגרפית שיש לה כבר איזושהי התחלת עבודה פנתה אלי מתוך היכרות ורצון להמשיך לשתף פעולה. פה אני מרגישה יותר משרתת אותה, למרות שאני ממשיכה לעבוד עם התמות שלי. החלל התחיל התחיל מהבקשה של נעה שהצופים ישבו במעגל, ועדיין לשמור על הקשר המאוד ישיר שהתחיל בטטריס. התחלנו ממעגל בקוטר שמונה מטר, שהצופים יושבים על כסאות מסביב, והדבר הראשון שרציתי לפתור זה מה מהות המרחב הזה, מה יוצר את ההפרדה. הצופים יכוסו במעין שמיכות על ידי הרקדנים, וזה ייצור תיחום ויחבר בין הצופים, הפעם בצורה יותר סימבולית. הלינולאום, המשטח של כמעט כל פעולת ריקוד, יש מקומות בהם הוא מתרומם או מתפקד כסוג של עור, ואז הוא יוצר את המיקום הספציפי לסביבות של הרקדנים, וגם מתפקד כפלייסמט או סוג של בית או סביבה אישית מצומצמת. הרקדנים יכנסו לבמה כשהם לובשים את השרפרפים, כביכול את הבית שלהם על הגב, וימקמו אותם במרחב במקום ספציפי”.
לפני המופע תהיה גם יצירה שלך.
“יהיה מיצג שבו המופיעים לבושים בחליפות נייר לטש וחוקרים את היכולת שלהם להשפיע על החלל באמצעות פעולת שיוף, מה שבריקוד קורה יותר ברמה המטפורית”.
מבחינת הרקדנים והצופים, עיצוב החלל הוא מכשול שהם צריכים להתמודד איתו?
“לא, ובטח לא בחלל הזה. הם מצטרפים אליו, הם שותפים בו. אפשר היה להגיד את זה על טטריס, אני הייתי מכנה את זה אתגר ולא מכשול, אבל בעבודה הזאת ממש לא”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 11.7.2014
לחטוף אבולה בגוגל, לתעד הטרדות ברחוב ולהשתיק מואזין בסלולר // רבע לדיגיטל
מגיפת האבולה – אתה חש בר מזל?
לאור מגיפת האבולה והפרסומת של שירותי בריאות כללית נגד חיפוש מחלות באינטרנט, ד”ר קרן לנדסמן, רופאה מומחית לאפידמיולוגיה וכותבת הבלוג “סוף העולם – מבט מהיציע“, מנסה להשיב על השאלה האם חיפוש מידע רפואי באינטרנט עוזר לנו או שהוא מתכון לחרדה.
https://www.youtube.com/watch?v=ux9SkZNmR7I
הרחובות מטרידים מעט
אינפי סנואו, שצילמה סרטון שבו היא סובלת מהטרדות רחוב, מדברת על טרנד הסרטונים הוויראליים המתעדים את האופן שבו נשים בעולם חוות הליכה ברחוב.
רעש הוא אכבר
עמותת שותפות-שראקה קוראת לגולשים להוריד רינגטון של קריאת מואזין ולהשמיעו ברבים כמחאה נגד חוק המואזין. איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה לפתור את הבעיה? אפשר, למשל, להעביר את קריאת המואזין מהרמקולים במסגדים להתראות סלולר.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
מרדכי היהודי מבקש מאסתר להיות *מה??* // מערכון מ”היהודים באים”
הסדרה הקומית-סאטירית “היהודים באים” תשודר סוף סוף בערוץ 1 ביום שישי הקרוב (בעזרת השם? לא בטוח). הנה מערכון מתוכה על אסתר, שמתווכחת עם מרדכי על התפקיד שהוא מועיד לה.
שירה נשית ישראלית עובדה למחזה מחאה // סמול טוק
גבריאלה לב המחיזה שירי נשים למחזה מחאה על הקשיים שבלהיות אישה
נראה שהביקורת לא פספסה אף מגזר בהצגה “מוחות” של קבוצת התיאטרון הירושלמי, שאת המייסדת והמנהלת האמנותית שלה.
“קודם כל, המטרה שלנו זה לא לבקר. המטרה שלנו זה לגרום לשינוי, לספר, להצחיק, כי רק ככה גורמים לשינוי. בביקורת לא גורמים לשינוי, אלא מרגיזים אנשים, ואמנות אינה שם בשביל להרגיז אנשים. אנחנו מטפלים בחיים, והכל כלול בחיים”.
במה היא עוסקת?
“ההצגה מבוססת על ספר שנקרא ‘מלכה עירומה‘ בעריכת דורית ויסמן, שליקטה את השירים, יש משהו כמו 193 שירים, וב’מוחות’ יש משהו כמו 16. אלו שירים שנשים ישראליות כתבו, מלאה גולדברג דרך יונה וולך ואגי משעול עד ודנה ברגר. הנושאים האלו זה מה שהעסיק את המשוררות האלו – נושאים חברתיים, מחאה חברתית. הם לא מטפלים באהבה נכזבת, באמא זקנה או בדברים אחרים שנשים כתבו גם עליהם שירים. יש קו מנחה, החיים של האישה, ויש מטאפורה ויזואלית של אישה שנכנסת בכלוב מאוד מאוד יפה, עשוי מחרוזים, ממש מגניב האימג’ הזה, אבל בסוף ההצגה החרוזים עצמם הופכים לכנפיים של ציפור. מה שכולא אותה הופך לחירות שלה”.
עולה מההצגה שלא משנה אם את צעירה או מבוגרת, יהודיה או מוסלמית – אם את אישה, את תסבלי בחיים.
“אם אתה בנאדם אתה תסבול בחיים. ההסתכלות היא דרך העיניים של האישה, אבל זה בהחלט לא שנשים הן רק קורבנות. עם זאת, אנחנו עדיין חיים בעולם שאין מה לעשות, זה יותר נוח להיוולד גבר. כמו שיותר נוח להיוולד לבן ולמשפחה עשירה. אנחנו שיצרנו את ההצגה לא מרגישות את עצמנו כקורבנות. בעולם המערבי היום, האישה עשתה כברת דרך מאוד ארוכה. יש עדיין נשים בעולם, במיוחד בחברה הערבית, שנהרגות על זה שהן מדברות בטלפון, על ידי הבעל או האבא. אז צריך לתקן את המצב הזה. סחר בבני אדם, 90% זה נשים וילדות, אבל יש 10% סחר בגברים, לא שזה יותר טוב. אבל אנחנו אמנים ממין הנקבה, אז אנחנו מדברות על הדבר הספציפי הזה בהצגה הזאת”.
בהצגה הזאת לא מעורב אף גבר מעורב – בכתיבה, בבימוי, בנגינה ובמשחק.
“יש את התאורן זקי קוואסמי, גבר ערבי, שהוא אלמנט מאוד מאוד חשוב ביצירה. הרבה מהוויזואליות זה זקי, בגלל שעל הבמה יש מעט מאוד דברים. כשרק חשבתי על ההצגה באתי אליו ואמרתי, ‘זקי, אתה תעשה את התאורה, והתאורה זה התפאורה’. אני בטוחה שהייתי יכולה למצוא תאורניות נשים מאוד מאוד טובות, אבל ידעתי שאני רוצה לעבוד עם זקי על ההצגה הזאת. קודם כל אנחנו אמנים, ורק אחר כך יש את ההבדל בין גבר לאישה”.
אחת הסצינות מציגה אם חד-הורית כחיית קרקס. יש שם הכל: האישה כשעשוע, כסחורה וכפריק של הטבע.
“קודם כל יש את השיר של סיגל בן יאיר, ‘עיין ערך: חדורית‘, שמדבר על החד-הורית כאיזשהו פריק של הטבע, ציפור מוזרה שמביאים אותה. השיר בעצם אירוני, על מצב של חד-הורית שלא באמת מקובלת בחברה, שמשלמת מס שפתיים אבל לא ממש דואגת לה. מה שעשיתי בהמחזה זה ששמתי את זה בקרקס, ומי שמפעיל את החד-הורית, ‘הופ הופ חד-הורית, תקומי, תביאי את זה’, היא מין רינג-מאסטר שאתה יכול לקרוא לה פוליטיקאי או מנהל, אבל היא גם אישה, כמובן בעמדת כוח, אבל זו גם אישה. אנחנו עושות את זה גם לעצמנו, זה מה שהיה חשוב לי להגיד. המצב של האישה בחברה הוא גם תוצאה של הגישה של הנשים עצמן לעצמן, זה לא רק הגברים שעושים לנו את זה. אנחנו כנשים מוכרחות לקחת אחריות על איך החברה נראית. אנחנו אמהות, אנחנו מחנכות את הילדים שלנו, ש-50% מהם בנים”.
“מוחות” יוצג בתל אביב ב-12.11.2014 במסגרת אירועי לילה פרינג’.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 4.7.2014
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
