התרעת החירום החמורה ביותר שלא היתה, והגופים הבטחוניים שניסו להתנער מהאחריות לה
במשטרה לא יודעים שהם שלחו את ההודעה, בפיקוד העורף לא רצו לקחת אחריות על מערכת המסרים שבשליטתם, ובאתר העירייה אין זכר לתרגיל הבטחוני שגרם לכל הבלגן מלכתחילה
“התרעת חירום: חמורה ביותר”, טרטרו הטלפונים הסלולריים באזור ירושלים אחר הצהריים אחד באמצע פברואר. “החרא הזה גרם לכל המסדרון פה לצפצף כאילו אין מחר”, עדכנה שרון ממשרדה בפייסבוק, ולמחרת כתבה בטוויטר: “דיייייי כברררררר ירושלים עם ההתראות האלההההה. שלישי בתוך עשר דקות. סליחה, רביעי בתוך עשר דקות”. התרעת החירום החמורה ביותר הודיעה לנמענים על תרגיל משטרתי, שבמסגרתו הרכבת הקלה הושבתה לשעתיים וחצי, ורחוב יפו נסגר לתנועה מהשוק מערבה. אחד הנמענים, תומר אלון, כתב בפייסבוק לעיריית ירושלים: “תודה על ההתקף לב. אין ספק שהוא היה מוצדק”.
ההתרעות נשלחו באמצעות מערכת “מסר אישי”. זו לא עושה שימוש בסמסים שנשלחים למספרי טלפון, אלא מתבססת על מערכת Cell Broadcast שקיימת בטלפונים חכמים, שמאפשרת להפיץ הודעות לאנטנות הסלולריות באזור מסויים, ומהן לכל הטלפונים הסלולריים שמחוברים לאותם תאים. המערכת מיועדת להתריע מפני מצבי חירום כמו אסונות טבע, כמו גם היעלמות חשודה של ילדים שדורשת פעולה מהירה (מה שמכונה בארה”ב Amber Alert).
מי ששלח את ההתרעות על התרגיל הירושלמי עשה זאת בחובבנות שגובלת ברשלנות פושעת. ההודעות נשלחו, כאמור, כ”התרעת חירום” שהיא “חמורה ביותר”, דרגה שאמורה להיות שמורה למצבי חירום אמיתיים, ולא לתרגילים מנומנמים. ההודעות נשלחו בעברית בלבד, כאילו אין אוכלוסיות דוברות שפות אחרות ותיירים. ההודעות גם לא היו חתומות על ידי אף גוף בטחוני. באחת מהן נכתב כי “ניתן לקבל פרטים באתרי האינטרנט של משטרת ישראל מחוז ירושלים, עיריית ירושלים וחברת סיטי פס [מפעילת הרכבת הקלה בירושלים; ע”ק]”. אולם באתרים הממלכתיים, של המשטרה ושל עיריית ירושלים, לא היה כל מידע נוסף. דווקא באתר המסחרי של סיטי פס היתה הודעה על התרגיל המשטרתי. פיקוד העורף, הגוף הצה”לי שמוציא התרעות על מצבי סכנה ואחראי על חילוץ והצלה, מציג בדף הראשי של אתרו את “הודעות פיקוד העורף”, שהעדכנית שבהן היא הפניה לדוח סיכום הנחיות התגוננות למבצע צוק איתן.
שימוש לא אחראי במערכת התרעות כזאת, בשגגה או בזדון, עלול להביא להיסטריית המונים ולאסון, כפי שהעולם למד בעת שידור תסכית הרדיו “מלחמת העולמות” של אורסון וולס, שהתחזה לשידור רדיו אותנטי על פלישת חייזרים ממאדים לכדור הארץ. בעיה נוספת היא אפקט הזאב, זאב – “אני סבלתי מבערך חצי שעה של התראות בלתי פוסקות”, הסבירה הנמענת שרון. “בשלב כלשהו העדפתי לבטל בטלפון התראות חירום וככה כשבאמת תהיה סיבה להתראת חירום אני לא אקבל אחת”.
מזל שמצב החירום שהוכרז בהודעות היה פיקטיבי, משום שנסיון להתחקות אחר שולח ההודעה נתקל גם כן בהתנהלות חובבנית, ברשויות שלא מודעות זו לפעולתה של זו ובביורוקרטיה מיותרת. התחלנו בדוברות משטרת ישראל, שם שמעו “רכבת קלה” וישר הפנו אותנו לאגף התנועה. “אני דוברת אגף התנועה, אני אמונה על התחום הבינעירוני, אז אין לי מושג על מה אתה מדבר, פנית לבנאדם הלא נכון”, אמרה לנו רפ”ק גלית בן ברוך, שניסתה לעזור, והפנתה אותנו לאותם שלושה גורמים שאליהם הפנתה ההתרעה – דוברות הרכבת הקלה, דוברות העירייה ומחוז ירושלים של המשטרה (“יש למחוז ירושלים תנועה משלהם”). עוזרת דובר משטרת ירושלים, גלית זיו, לא ענתה לטלפון וביקשה לסמס לה. עד כה לא התקבלה תשובה לסמס הזה. במקביל כתבנו לדוברות המשטרה באימייל. גם שם הפנו אותנו לדוברות מחוז ירושלים. אימייל לדוברות ירושלים נענה ב”ההודעה הנ”ל הופצה ע”י פיקוד העורף נא לפנות אליהם”.
“רק לפני ארבעה חודשים יצאה התרעה לכל גני העירייה באשדוד, ‘שימו לב, טה טה טה’, ישר פנו לפיקוד העורף. מסתבר שזה קב”ט בעיריית אשדוד”, סיפרה לנו דוברת פיקוד העורף, רס”ן צופיה מוסקוביץ’. אולם בניגוד לדבריה, לקב”ט בעיריית אשדוד אין, למרבה המזל וככל הידוע, גישה למערכת “מסר אישי”, שנמצאת בשליטתו של פיקוד העורף.
“המערכת היא מערכת שלנו, שבעתיד אמורה לשמש את כל גופי הבטחון בישראל, ולהתריע על כל מיני דברים שקורים בסמסים [לא מדויק. כאמור, המערכת לא משתמשת בסמסים אלא בהודעות מערכת סלולריות; ע”ק]”, אמרה לנו עדי, עוזרת דוברת פיקוד העורף, באחת מהשיחות הרבות שלנו עם אנשי הדוברות השונים של הצבא. “פנה אלינו רב פקד” – בהמשך בדקה ועדכנה שמדובר ברפ”ק עוזי זית, שחיפוש ברשת מעלה שהוא קצין חירום מחוזי במחוז ירושלים – “בבקשה להשתמש במערכת ולכתוב את הסמס הזה. אישרנו לו להשתמש במערכת. […] זו הודעה של המשטרה, לא אנחנו כתבנו אותה”
המערכת נמצאת בשליטה בלעדית של פיקוד העורף?
“כרגע היא שלנו”.
בבקשת התגובה הרשמית שאלנו את המשטרה ואת צה”ל מי אחראי על שליחת ההודעות ב”מסר אישי”, מדוע נשלחה התרעה בדרגת חירום חמורה ביותר על תרגיל שגרתי, מדוע שולח ההודעה לא מזדהה ולמה אין הפניה לאמצעי קשר ותקשורת מסורתיים עבור נמענים שאינם גולשים באינטרנט, כמו מספר טלפון, סמס ופקס.
חמישה ימים אחרי פנייתנו הראשונה לצה”ל, חטיבת דובר צה”ל מסרה תגובה שחציה לא לציטוט וחציה לא לייחוס, כלומר בפועל – אין תגובה. למחרת ולאחר שהתעקשנו, נמסר מדו”ץ: “מערכת ‘מסר אישי’ מאפשרת הפצת התראות והנחיות מבוססות מיקום בטכנולוגיית Cell Abroad. בעת האירוע, המערכת מעבירה הודעות לאנטנות הסלולריות הנמצאות במרחב המבוקש. ייעוד המערכת הוא לשמש את גופי הבטחון השונים במצבים של חירום וחירום שבשגרה, ופיקוד העורף הוא הגוף אשר מורשה ונגיש לשליחת התרעות ממערכת ‘מסר אישי’. האירוע המדובר הוא תרגיל ראשון בו נעשה שימוש במערכת ‘מסר אישי’ של פיקוד העורף. להבא יוקפד לציין את שם מוסר ההודעה”.
מהמשטרה לא נמסרה תגובה.
התפרסם במדור “תוצרת הארץ” ב”מוסף הארץ”, 6.3.2015
המודעה שלך בגוגל, ממש קרוב לדרך השלום
א
גוגל מפרסמים הצעה לעשות אצלם קמפיין על המחרוזת “בית קפה ליד תחנת השלום”. הקמפיין רומז ללהיט “דרך השלום” שאבי אוחיון כתב לפאר טסי. אלא בית הקפה בשיר הוא לא בדרך השלום (ההדגשות שלי):
בבית קפה בין השכונות עוד לא כיבו את האורות
על כיסא ישן לבדה יושבת[…]
היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום
איזה חום אולי נזוז שואלת, גרה בדירה שכורה ממש
קרוב לדרך השלום נזמין חשבון הלילה לא הולכים לישון
חיפוש עדכני של המחרוזת שגוגל מציעים מביא תוצאות לא רלוונטיות ואפס פרסומות. הפרסום במקרה הזה יתן תוצאה יותר רלוונטית מהתוצאות האורגניות.
בעמוד הנחיתה של הפרסומת גוגל מציעים מחרוזת שונה, “קפה טרי ליד תחנת השלום”.
גם החיפוש הזה מביא אפס תוצאות רלוונטיות, כשבאופן משעשע, התוצאה הראשונה היא עמוד הנחיתה של הקמפיין של גוגל, והיא תוצאה אורגנית.
הדמיית הפרסומת בעמוד הנחיתה מציגה אתר בכתובת www.goodcoffee.co.il. הדומיין הזה היה רשום על שם רמי מועלם ותוקף הרישום פג בתחילת החודש שעבר, אבל הוא עדיין לא שוחרר לרישום מחדש (איגוד האינטרנט מחוייב לתקופת חסד רשמית של 30-90 יום, אבל לפעמים ממשיך אותה גם מעבר לכך בלי שום הסבר). כרגע הדומיין מוביל למגרש חניה של רשם הדומיין, חברת LiveDNS.
ראפר אומר לילדים לעזוב את בית הספר כי לא מלמדים שם דברים מעשיים // שישבת
לא לומדים
“הרבה זמן לא חשתי כל כך זועם כמו בזמן שכתבתי את השיר הזה”, כתב הראפר הבריטי בויאינאהבנד על שירו “Don’t Stay in School”, שפרסם לפני חודש בפייסבוק וביוטיוב שלו. בשירו, בויאינאהבנד, ששמו האמיתי דיויד בראון, מתלונן שבית הספר לימד אותו הרבה דברים לא חשובים ולא מספיק דברים פרקטיים וקריטיים לחיים האמיתיים, כמו איך עובד כסף, אילו זכויות אדם מובטחות לאנשים ולמי כדאי להצביע. בכתוביות בסוף הסרטון הבהיר שהוא לא באמת מתנגד ללימוד נושאים “לא פרקטיים”, אבל שלדעתו צריך לאפשר לתלמידים לבחור אם ללמוד אותם או לא.
השיר נגע, כנראה, לתלמידים ותלמידים-לשעבר רבים, ורשם 5.28 מיליון צפיות בפייסבוק ו-1.26 מיליון ביוטיוב עד היום. תלמידים בבית ספר אחד בבריטניה העבירו את השיר להנהלה, וזו הסכימה לקיים דיון על הנושאים שלדעת התלמידים צריכים להיכנס למערכת הלימודים. בויאינאבהבנד החליט לקחת על עצמו את הנושא בפעילות קידום ובשירים על נושאי לימוד חשובים. אתמול ערך דיון וידאו חי עם צופיו כדי להחליט לאן ממשיכים מכאן.
אומנות אוננות
המורה הצרפתי פרדריק דוראן-באיסס תובע מפייסבוק 20 אלף אירו (כ-87 אלף שקל) פיצוי על שהרשת החברתית חסמה את חשבונו כעונש על פרסום הציור “מקורו של העולם” של גוסטב קורבה, שמציג ערווה ופות. בית המשפט הגבוה של פריז פסל את טענת פייסבוק, שהמשתמשים חתומים על תנאי שימוש שקובעים שסכסוכים שלהם עם פייסבוק יידונו בבית משפט בקליפורניה, ועל כן אין לבית משפט צרפתי סמכות לדון בתיק.
(מן הארכיב: פייסבוק חוסמת ישראלית שהעלתה ציור עירום של עצמה, פייסבוק חוסמת את הדף של האקדמיה לאמנויות בניו יורק בגלל פסלי וציורי עירום)
ועוד בחדשות הצנזורשת: בשבוע האחרון של פברואר הודיעה גוגל שתגביל גישה לבלוגים, שמתארחים בפלטפורמת בלוגר שבבעלותה, אשר יציגו “תמונות או וידאו של תכנים מיניים בוטים או עירום גרפי”. “שום תוכן לא יימחק, אבל רק כותבי הבלוג ואלה שאיתם הם ישתפו מפורשות את הבלוג יוכלו לראות את התכנים”, נכתב בהודעת גוגל.
הביקורת הציבורית גרמה לגוגל לחזור בה מההחלטה. מנהלת תמיכה במוצרים חברתיים בגוגל, ג’סיקה פלגיו, כתבה בסוף החודש בפורום התמיכה של בלוגר: “השבוע, הודענו על שינוי במדיניות הפורנו של בלוגר. קיבלו טון של משוב, במיוחד לגבי הכנסת שינוי רטרואקטיבי (לחלק מהאנשים יש חשבון מזה 10+ שנים), אבל גם על ההשפעה השלילית על אינדיבידואלים שמפרסים תוכן מיני בוטה כדי לבטא את הזהויות שלהם. אז במקום ליישם את השינוי הזה, החלטנו להגביר את האכיפה של המדיניות הקיימת שאוסרת פורנו מסחרי. בעלי בלוגים צריכים להמשיך לסמן כל בלוג שמכיל תוכן מיני בוטה כ’adult’ כדי שהם יוצבו מאחורי עמוד אזהרה של ‘תוכן למבוגרים'”.
ילדים בונים מכונות שמציירות באינטראקציה עם הקהל // סמול טוק
ילדים בסדנת מייקרים תכננו, תכנתו ובנו מכונות מציירות. שׂראון פז רואה בהם את עתיד התעשייה והיצירה
למה מכונות-מציירות?
“הפרויקט הזה הוא פרויקט מסכם של קורס מייקרים שעשינו במרכז חמד”ע (המרכז לחינוך מדעי בתל אביב), ואנחנו חוגגים אולי את *ה*נושא של חיבור בין טכנולוגיה ליצירה, אין יותר חיבור כזה ממכונות מציירות. זה אינטראקטיבי כי הקהל מצייר על ידי תווך טכנולוגי שהילדודס מתכנתים ובונים אלקטרונית ותכנותית. זה יוצג באירוע ‘רגע אחד – אמנות בחללים לא שגרתיים’ של עיריית תל אביב ב-18/3. יש מכונה שמתרגמת נגינת חליל לתנועת נחש שמצייר, יש תותח צבע שמצייר ציורים מופשטים, מעקב אחרי תנועה של קהל, מיצג של תרגום פעולות ציור לפעולה משחקית של ארבעה שחקנים שמצטרפים לפלטפורמה דיגיטלית צבעונית, יש מכונית שמציירת צורות גאומטריות ועוד”.
מה המשמעות של בניית המכונות הללו עבור הילדים שבונים אותן?
“אני חושב שזה תרגול טוב בשבילם איך מגיעים מקונספט ערטילאי, מטורף ומטורלל ככל שיהיה לביצוע, שדורש לא רק הבנה טכנולוגית של תכנות ואלקטרוניקה ואיך מכונות עובדות, 
אלא גם קצת הבנה של איך קהל מתנהל, מה מעניין אותו ואילו תוצרים מעניינים יכולים לצאת מהאינטראקציה הזאת”.
ספר על העבודה שלך כמייקר ועם מייקרים.
“אני ראש החוג לניו מדיה בבית-הספר מוסררה בירושלים, והנחה ביחד איתי צביקה מרקפלד, שהוא גם מרצה במוסררה, ושנינו שותפים בסטודיו 4Real לאינטראקציה. התרבות הטכנולוגית שלנו השתנתה בשנים האחרונות. היא מאפשרת לנו היום נגישות הרבה יותר גדולה מאי פעם גם למידע וגם לחומרה טכנולוגית, שמאפשרת לאנשים, בגראז’ שלהם בבית, במייקרספייס המקומי שלהם או במוסד האקדמי שלהם, בעצם לשחק בטכנולוגיה קצת. במקום לעשות תהליך שבדרך כלל בחברות לוקח שנים ועובדים עליו 50 אלף מהנדסים שאף אחד מהם לא יודע מה המוצר הסופי ורק עובד על בורג, פתאום אפשר לעשות תהליך שנקרא rapid prototyping, אבטיפוס מהיר, ולהגיע מרעיון לביצוע טכנולוגי שלו מאוד מהר, מה שמאפשר גם לשחק עם סנסורים, מנועים, סאונד ותנועה. זה כיף מאוד גדול. זו קהילה שהולכת וגדלה בארץ, ונוספות אליה כל הזמן עוד אוכלוסיות – בהתחלה זה היה נחלתם של מתכנתים ומהנדסים, אחרי זה מצטרפים סטודנטים ומעצבים ואמנים ועכשיו גם תלמידים תיכוניסטים ואפילו תלמידי יסודי”.
אם אנחנו מסתכלים על זה ככיוון שהחינוך מושך אליו, יש לנו כמדינה יתרון בתחום הזה לעומת תחומים של ייצור ושל טכנולוגיה?
“אני חושב שזה מאוד מתאים לאופי הישראלי של אלתור, של מציאת פתרון על ידי גמישות מחשבתית, המצאתית ויזמית. בארץ כבר הרבה שנים מפותח התחום של יזמות תוכנתית, וכל הנושא של תרבות המייקרים מאפשר גם יזמות חומרתית. הרבה מאוד פרוייקטים שלנו מתפרסמים בקיקסטארטר וכל מיני קהילות מימון המונים, שבכלים האלו אפשר גם לבצע אותם, לעשות אבטיפוס מהיר ולגייס את הקהילה שתתמוך בהם מוראלית וכספית. גם תלמיד תיכון היום יכול להמציא מוצר, לתכנת אותו, לבנות אותו, לעשות את האלקטרוניקה ולהוציא אותו לשוק, לגייס לו ממון מההמונים ולמכור אותו בכל מיני מקומות כמו מייקר שד, אטסי ושאר פלטפורמות מכירה אינטרנטיות עולמיות”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.3.2015
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
