מחבר “לבד על מאדים”, אנשי מדע ומד”ב על הרצון האנושי ליישב כוכבי לכת זרים

עידו קינן, מגזין “ליברל”
איורים: יוג’ניה לולי (cc-by-nc)

“לבד על מאדים”, ספר המדע הבדיוני של אנדי וויר, וסרטו של רידלי סקוט שמתבסס עליו, “להציל את מארק וואטני” בכיכובו של מאט דיימון, נקראים שניהם במקור האמריקאי The Martian. נהוג לתרגם Martian ל”איש מאדים”, למרות שפירוש המילה הוא “מאדימאי”, כלומר צורת חיים מאדימית, שלא בהכרח לובשת דמות אדם.

אבל הפעם “איש המאדים” הוא תרגום מדויק – ומפה ובמשך שלוש פיסקאות יש ספויילרים – משום שהמאדימאי המדובר הוא איש, האסטרונאוט מארק וואטני, שננטש על ידי עמיתיו בעת פינוי חירום של הכוכב, משום שחשבו שהוא נהרג אחרי שאנטנה פילחה את חליפת החלל שלו ואת גופו. אלא שוואטני לא רק שלא מת, אלא חולץ בשיתוף פעולה בין סוכנויות החלל האמריקאית והסינית, אחרי שהצליח לשרוד על מאדים כמעט שתי שנות כדור-הארץ באמצעות הידע שלו כבוטנאי ומהנדס מכונות, הציוד שהיה עמו וציוד שהושאר על ידי משלחות קודמות על כוכב הלכת.

“לא היתה לי שום מטרה מלבד לשעשע את הקורא”, אומר וויר בראיון ל”ליברל“, ואפשר להתייחס לדברים כהצטנעות: וויר תיחקר ארוכות ועמוקות את ההיבטים המדעיים השונים של העלילה כדי שספרו יהיה מדוייק מדעית ככל האפשר. לדוגמה, אף שלא נקב בתאריכים שבהם התרחשו האירועים בספר, הוא כתב אותו בצמוד לגליון נתונים שבו כל האירועים מוקמו בתאריכים ספציפיים, שתואמים למסלולי הכוכבים, המרחק בין כדור הארץ למאדים וכיוצא בזה (וויר סיפר בפייסבוק שחנון בשם קני ריי ניתח את המידע שבספר והצליח לפצח את התאריך שבו מתחיל הסיפור – 12 בנובמבר 2035).

הירידה לפרטים לא נשארה מאחורי הקלעים, אלא חלחלה גם לספר עצמו. כשוואטני מגדל על הפלנטה הצחיחה תפוחי אדמה – צמח המאכל הנפוץ שלא במקרה מהדהד הן את אדמת כדוה”א והן את הרעב הגדול באירלנד – הספר פורש את תהליך הגידול שלהם, הניסוי והטעייה, היבול שמושמד בדרך לגילוי השיטה האופטימלית והחישוב המדוייק של הקלוריות שהם יספקו לוואטני עד למועד חילוצו המתוכנן. רמת הפירוט היא כזו שמזכירה מבוא לתוכנית סיוע לחקלאים בעולם השלישי. האם במסווה של ספר הרפתקאות מותח, וויר כתב מדריך להארצה (טרהפורמציה) של מאדים – כלומר התאמתו של כוכב הלכת למגורי אדם?

בתרבות הפופולרית, המאדימאים היו פעמים רבות מי שבאו להשמיד את כדור הארץ על יושביו. במציאות, יתכן שמאדים הוא זה שיציל אותנו כשכדור הארץ כבר לא יוכל לקיים אותנו. במוקדם או במאוחר – אולי מאוחר מאוד, אבל רצוי שלא מאוחר מדי – נצטרך ליישב את החלל. “יישוב כוכבי לכת הוא חלק מרעיון רחב יותר, להתיישבות מחוץ לכדור-הארץ במגוון דרכים: ירחים, אסטרואידים ואף בניית מתקני מגורים ותחנות שונות, רעיונות המתכתבים עם ‘גליל א’וניל’ ודומיו”, אומרת עדי ניניו גרינברג, מרצה מומחית לחלל ולוויינות, דוקטורנטית במעבדה לחקר שביטים בחוג למדעי כדוה”א באוניברסיטת ת”א ובעלת המיזם החינוכי “מצוינות בחלל”. היא מונה כמה מהסיבות: “החל ממציאת תחליף לכדור הארץ במקרה של פגיעת גוף חיצוני בו, מיצוי המשאבים הרלוונטים לחיים בו, יוקר הנדל”ן, צפיפות אוכלוסין ועד ליצירת חברה חדשה”.

“אני חושב שזה בלתי נמנע”, אומר דידי חנוך, שתרגם לעברית את ספרו של וויר, תרגום שיצא בהוצאת “הכורסא”. “אני חושב שאנחנו נהיים רבים מדי כאן, אני לא חושב כוכב לכת אחד הוא מספיק בשביל כמה שאנחנו. מעבר לכך שאנחנו לא ממש מתייחסים לכוכב הלכת שלנו בצורה היפה ביותר”.

“הקטע של להקים עוד התיישבות במקום חיצוני לכדור הארץ זה חזון שרוב האנשים מתקשים להתחבר אליו. זה דורש ראיה לטווח מאוד רחוק, וקשה לראות שזה באמת הולך לקרות”, אומר יואב לנדסמן, מהנדס חלל וגאופיזיקאי. “כל עוד אנחנו תרבות של פלנטה אחת, אנחנו חשופים לסכנות שקיימות בחלל, ואנחנו יודעים שהן קיימות, שמסכנות את אוכלוסיית כדוה”א ברמה גלובלית, כמו פגיעת אסטרואיד גדול – משהו שקרה יותר מפעם אחת על כדו”הא וגם על הפלנטות שסביבנו. על כדוה”א היו הכחדות המוניות שלא תלויות בחלל אבל תלויות בכדוה”א. אנחנו תופסים את כדוה”א כמקום שטוב לחיות בו, אבל שוכחים שעל רוב המקומות בכדוה”א אנחנו לא יכולים לחיות. הזכרון שלנו הוא לזמן של התרבות האנושית, אבל בזמן של כדוה”א, זה כלום. רוב הזמן שהחיים על כדוה”א קיימים, זה לא זמנים שבני אדם היו יכולים לחיות בהם – היתה פה אטמוספירה שונה ותנאים אקלימיים שונים שלא מתאימים לחיי בני אדם. הסביבה שלנו מאוד דינמית, רק שבסקאלת הזמנים של ההיסטוריה האנושית זה לא משהו שאפשר לראות אותו. אפשר לראות את זה בסקאלה גאולוגית. כששינויים מהירים קורים בכדוה”א זה לא סבבה לחיות פה בשום מקום”.

ואנחנו צריכים כוכבי גיבוי?
“כן. מקום נוסף לחיות בו וגם מקומות נוספים לשמר את הידע שצברנו. שלא נבזבז את כל אלפי שנות הציוויליזציה שנקנו בהרבה דם, יזע ודמעות. די בטוח שאי אפשר יהיה לבנות את הכל מחדש שוב”.

אתה מאמין שיש אפשרות להקים גיבוי כזה שלא על כוכב לכת אחר, אלא על כוכב מעשה ידי אדם, כמו בסדרה “באטלסטאר גלקטיקה”, שבה הסיילונים משמידים את כל הקולוניות על כוכבי הלכת וכל מה שנשאר מהאנושות נמצא על כמה ספינות חלל עצומות?
“עקרונית כן, אבל יש המון דברים שאנחנו לא יודעים. להקים בחלל עיר שלמה, בסקאלה של מיליון אנשים, זה משהו שהוא הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו יודעים לעשות היום. יש כל מיני רעיונות איך לעשות את זה, וכמה עבודות מאוד מושקעות של איך לעשות את זה וכמה זה יעלה, אבל זה לא בסקאלה של מה שאנחנו מסוגלים לעשות עכשיו. אם כל האנושות תתגייס יחד לעשות דברים כאלה, אולי יהיה אפשר לעשות. אבל בחייך, אנחנו בקושי מצליחים לעשות דברים בשת”פ בינלאומי כשזה על גבי כדור הארץ”.

“כדור הארץ הוא ערש האנושות, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה כל חייך”, מצטט מדען הטילים ד”ר ויקטור צ’רנוב את קונסטנטין ציאולקובסקי, מאבות הטילאות הרוסית ותוכנית החלל הסובייטית (הציטוט המקורי כללי יותר: “פלנטה היא ערש המוח, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה לנצח”). אולם צ’רנוב, מרצה מן החוץ בטכניון וממגישי תוכנית הרדיו-אינטרנט “החללית“, מאמין שהמיישבים הראשונים של פלנטות אחרות יעשו זאת מסיבות פרקטיות: “אני לא חושב שיש ארגון עולמי שאומר, אנחנו צריכים להתכונן לאסון טבע שבמסגרתו אנחנו צריכים לברוח. בדיוק כמו שבזמנו, לא היתה תוכנית גדולה להקים את ארה”ב, אלא אנשים שטו לשם מסיבותיהם, אני חושב שאנשים פשוט יטוסו לכוכבים אחרים. הנבואה ניתנה אתה יודע למי, אבל אני מעריך שמי שיקים את המושבות הראשונות לא יהיה ממשלות או ארגונים גדולים, אלא כמו הפוריטנים שהקימו את ארה”ב, מי שירגיש נרדף או שיימאס לו מכדור הארץ, בהינתן הטכנולוגיה הנכונה, יקום ויברח. המסע הזה מאוד מסוכן, והסיכוי לשרוד, לפחות בהתחלה, מאוד נמוך. לא ממשלות ולא ארגונים גדולים ירצו לקחת אחריות. אבל כל מיני כתות שה-FBI רודף אחריהן, להן לא אכפת – הם יגידו, ‘שווה לנו לקחת את הסיכון'”.

הפיזיקאי סטיבן הוקינג והפיזיקאי ומיליארדר ההייטק יורי מילנר הכריזו השנה על פרויקט Breakthrough Listen, שבמסגרתו יושקעו 100 מיליון דולר בשימוש בטלסקופים ובניתוח אותות רדיו ממערכות שמש רחוקות, במטרה לגלות אם יש חיים אינטליגנטיים מחוץ למערכת השמש שלנו. “היקום לא רוחש חיים, אבל אנחנו ככל הנראה לא לבד”, אמר מילנר בראיון למגזין טיים. “לו היינו לבד זה היה כזה בזבוז של נדל”ן”. מעניין מה יקרה כשהמהגרים מכדור הארץ יגיעו ליעדם החוץ-ארצי ויפגשו חייזרים ילידים, וכמה המפגש הזה ישחזר מפגשים דומים בין ילידים לבין מבקרים-מתיישבים-פולשים על פני כדור-הארץ.

פלנטה אחרת

לפני “לבד על מאדים” של וויר, היתה זו הטרילוגיה של קים סטנלי רובינסון על מאדים שיצאה בשנות התשעים – “מאדים האדום”, “מאדים הירוק” ו”מאדים הכחול” – שתיארה תרחיש של יישוב מאדים על ידי תושבי כדור הארץ. הרבה לפני שניהם, המדע הבדיוני לא היה רק חלון הראווה לעתיד אפשרי של פריצה האנושית לחלל, אלא גם המנוע הרקטי שמאחוריה. “המד”ב של שנות ה-40-50 של המאה הקודמת עסק במידה מסיבית ברצון לצאת לחלל”,אומר חנוך, חובב ומתרגם מד”ב ותיק ומו”ל הוצאת ספרי המד”ב “נובה”. “אפשר בהחלט ליחס להם מידה מסויימת של אחריות להחלטה של קנדי לצאת לירח. הם כתבו את זה כפרופוגנדה. רוברט היינליין אמר במפורש, היכינו בתופים בעידוד ליציאה לחלל”.

אולם העיסוק המד”בי ביישוב החלל דעך עם הזמן, אומר חנוך. “לאחר ההגעה לחלל, בשנים האחרונות המד”ב התעסק פחות בחלל, בטח פחות במובן של איך אנחנו יוצאים לחלל. אם זה חלל, זה היה כנתון בדרך כלל – אנחנו כבר שם, הנה סיפורים בחלל. ככה זה ברוב הספרים וברוב הסדרות שעוסקים בחלל. אפילו סדרות כמו ‘בבילון 5′ ו’מסע בין כוכבים – הדור הבא’, שניהם עוסקים בגזע שנמצא לא הרבה זמן אחרי היציאה לחלל, בין עשרות למאות שנים אחרי היציאה לחלל, והתעסקו הרבה פחות באיך הגענו לשם. אם נלך לעולם משחקי הווידאו, גם Mass Effect, אחת מסדרות המשחקים החשובות ביותר, מתחילה כמה עשרות שנים אחרי שהגענו לחלל והצטרפנו לחברה הגלקטית. ההתעסקות הזאת של רובינסון ו-וויר באיך מגיעים לחלל ואיך מיישבים אותו הרבה יותר נדירה ממה שהיתה באמצע המאה הקודמת”.

“אני חושב שהשאיפה לצאת לחלל ולהגיע למאדים ולמקומות אחרים לא באמת נעלמה”, טוען לנדסמן. “אולי באיך שזה נראה בציבור, באמת היתה סוג של הדחקה כזו, לא ראו את זה הרבה זמן. היתה תקופה מאוד ממושכת שלא היו בכלל סרטים שראו בהם אנשים בחלל. היתה דעיכה של הז’אנר שעוסק במסעות בחלל ובשאיפה להמשיך את מה שהיה לפני כמה עשורים. אני לא יודע בדיוק להסביר למה, אבל בעיני מי שעוסק בתחום, אף פעם לא היתה דעיכה. היתה תחושה של אכזבה מהתוכניות הממשלתיות הגדולות של האמריקאים והרוסים, שבעבר ניסו להגיע לירח ולכל מיני מקומות – והפסיקו”.

חנוך קושר בין דעיכת תוכניות החלל לבין הייצוג של הרעיונות שלהן בתרבות הפופולרית: “אני חושב שאסון המעבורת ‘צ’לנג’ר’ וההקפאה ההדרגתית של תוכנית החלל של סוכנות החלל האמריקאית, שהיא סוכנות החלל החשובה בעולם, השפיעה מאוד על הדמיון האנושי. נכנסה מידה מסויימת של ייאוש לעניין הזה. אני חושב שמד”ב מייצג את השאיפות הקיימות בחברה יותר ממה שהוא מניע או משנה אותן, בדרך כלל. כשלאנשים לא אכפת מהחלל, אז גם למד”ב לא אכפת מהחלל”.

“אני חושב שתמיד היה לנו עניין ביישוב כוכבי-לכת אחרים. ומתחיל להיראות שזה נמצא בהישג ידנו, אז אנשים מתעניינים”, אומר וויר על ההתעניינות המתחדשת בסוגית ההארצה של מאדים.

למה לדעתך זה קורה? אנחנו באמת נלהבים לגבי פלנטות אחרות, או שפשוט התעייפנו משלנו?
“או, אני חושב שאנחנו תמיד נלהבים לגבי אזורי סְפָר ומקומות חדשים שבהם אנשים מעולם לא ביקרו. תמיד יש חלק מסויים של האוכלוסייה שרוצה לצאת ולחיות בטבע, לא משנה כמה בלתי סלחנית הסביבה הטבעית הזאת עלולה להיות”.

“אני לא חושבת שהזווית היא עניין של יאוש או צורך להתפשט הלאה, בשלב הזה. אני חושבת שאנחנו בשלב של סקרנות, עניין, תמריצים אסטרטגיים או פוליטיים של מדינות”, אומרת ד”ר דגנית פייקוסבסקי, חוקרת בכירה בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה ובטחון ופוסט דוקטורנטית במכון דייויס באוניברסיטת ת”א. “אני רואה את זה כסוג של אבולוציה אנושית, במובן שזה חלק טבעי. אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהאדם הוא יצור סקרן וחוקר, שמעניין אותו לדעת ולגלות דברים חדשים – לאו דווקא עולמות חדשים, אלא מרחבים חדשים – זה חלק טבעי מכך. האדם יצא מהמערה והסתכל החוצה, רצה לדעת מה יש מעבר להר, העביר את הכפר לשם והמשיך הלאה. בין אם זה מונע רק מסקרנות ובין אם זה מלווה גם בצרכים – עוד שטחי אוכל או מים וכולי. זה הולך יחד עם התפתחות של טכנולוגיה. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, האדם משתמש בה והולך קדימה. אם אנחנו מסתכלים על מגלי הארצות, בהתחלה היה קשה לחצות את הים. כשהיו אוניות זה התאפשר, ואז הממשל היה מוכן לתמוך בזה, וקיבלנו את ההתקדמות הבאה. מגלים את העולם החדש, חוצים את האוקיינוסים, עוד יבשות וכולי. למה בכלל לצאת לחלל? יש חלום אנושי, סקרנות, רצון לחקור ולהתקדם ולראות מה יש הלאה, ומגיעה נקודה שזה אפשרי, גם טכנולוגית וגם מצד גורמי הממשל, כי אתה צריך מימון בסדרי גודל שרק מדינה יכולה לעמוד בהם”.

בגלל תנאים כמו הימצאותם של מים, טמפרטורה ולחץ אטמוספרי קרובים לאלו של כדור-הארץ, והזמן וכמות האנרגיה הנחוצים למסע אליו, מאדים נחשב לכוכב-הלכת המתאים ביותר לנסיונות היישוב האנושיים. אבל מדי פעם אנחנו שומעים על מועמדים אחרים. אחד כזה הוא קפלר 452b, שהתגלה על ידי טלסקופ החלל המתקדם קפלר, שמטרתו העיקרית לגלות כוכבי לכת, כשאלו עוברים על פני כוכבים אחרים ומצמצמים את כמות האור שמגיעים אלינו מאותם כוכבים אחרים. קפלר 452b תואר בהתלהבות כ”בן הדוד הגדול והזקן של כדור-הארץ”.

“התגלית של קפלר 452b אמנם היתה מלהיבה”, מסייג עפר מתוקי, דוקטורנט לקוסמולוגיה באוניברסיטה העברית, “אך נופחה מעבר למימדים האמיתיים שלה, גם על ידי התקשורת וגם על ידי אנשי נאס”א, שזקוקים לתשומת הלב על מנת להזכיר לציבור האמריקאי שהם קיימים ועושים דברים חשובים, בתקווה שלא לאבד תקציב נוסף. קפלר 452b גדול רק במעט מכדוה”א, והוא כוכב הלכת הקטן ביותר שמצאנו, אשר מקיף כוכב דמוי השמש שלנו בתחום הישיב – האזור סביב הכוכב שבו יכולים להתקיים מים נוזליים על פני השטח של כוכבי לכת. זה אכן גילוי משמעותי, אך הוא רק צעד בתהליך המדעי הארוך והקשה של חקר פלנטות, וישנם הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לגבי כוכב הלכת ושמשמעותיים מאוד ליכולת התאורטית שלו לכלכל חיים (שגם אם כולם מתקיימים, עדיין ישנם המוני תנאים אחרים שלא נוכל לוודא אם מתקיימים עד שממש נגיע אליו) – כמו האם כוכב הלכת מסתובב על צירו ביחס לכוכב שלו, אחרת צד אחד שלו יהיה רותח והשני קפוא, האם יש לו אטמוספירה, או האם יש עליו מים”.

בקיצור, קדימה למאדים.

אחי, יש’ך שקל למאדים?

“היה סרט תיעודי שנקרא ‘יתומי אפולו'”, מספר לנדסמן, “על יזמים שניסו לקנות את תחנת החלל מיר ולהשתמש בה לצרכים פרטיים אחרי שהאמריקאים קיצצו את התקציבים והפסיקו להראות נכונות להמשיך את התוכניות של פעם. היזמים אפילו מימנו משלחת אסטרונאוטים לשם, ועשו שם בפעם הראשונה פרסומות שצולמו בחלל, כולל הפרסומת הראשונה שצולמה בחלל, של תנובה, וכל מיני רעיונות חדשניים, שעוד היו מוקדמים. קשה להגיד שזה פרץ דרך כי זה לא המשיך הרבה”.

מאז הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג וזה של יצרנית החלב הסינית, חברות כמו גוגל הוקמו, יזמים כמו אילון מאסק התעשרו וההמון קיבל כלים להתאגד ביחד למימון משותף של פרוייקטים – וכל אלה רוצים חתיכת שמיים. השוק הפרטי מתחיל למלא את החלל שהמדינות השאירו בחלל, ובניגוד ליתומי אפולו, הם לא עושים את זה בשביל החלב של תנובה. למשל, יש חברות שמתכננות לכרות מחצבים, שנחשבים יקרים ונדירים על כדוה”א, מאסטרואידים שעשירים בהם. “זה בשביל להביא זהב ופלטינה לכדוה”א, או בשביל להשתמש במחצבים בחלל, למשל לחצוב מחצבים לדלק בדרך למאדים במקום לסחוב את הדלק איתם מכדור הארץ”, מסביר לנדסמן. “המטרה היא קפיטליסטית לחלוטין, וזה ייצור את הטריליארדרים הראשונים על כדורה”א. הכוונה היא שיהיה להם בחלל צי טלסקופים זולים שיחפשו אסטרואידים, וזה יעזור לאתר אסטרואידים שמסכנים את כדוה”א, וקשה לאתר באמצעות טלסקופים שנמצאים על כדוה”א. העולם העסקי נותן דחיפה מאוד גדולה לעניינים מדעיים בלי כוונה ישירה”.

כניסת הכסף הפרטי לחלל מחזירה את הצבע האדמדם ללחיי המד”ב האקסוקולוניאליסטי. “רק בשנים האחרונות, עם חברות כמו ספייסאיקס (SpaceX) ומיזמים פרטיים שחושבים איך להגיע לחלל, התחיל להיות שינוי מגמה שהספר של אנדי וויר מייצג – זה והתוכנית המטורפת של הריאלטי למאדים, Mars One. עכשיו שוב קורים דברים, אבל זה אחרי תרדמת די ארוכה”, אומר חנוך. “לכניסה של השוק הפרטי בהחלט יש לחלק בזה, ולמימון-המון בהחלט יש חלק בזה. אנחנו רואים פרוייקטים של לוויינים ומיזמים פרטיים במימון המון שהמטרה שלהם היא להגיע לחלל ברמה כלשהי, לצלם תמונות משם, לשלוח מסרים משם, כל מיני דברים כאלה, והם מציתים את הדמיון. מעניין שבסיפורים של היינליין משנות ה-40-50 ההגעה של האנושות לחלל היתה ביוזמה פרטית – הוא לא האמין שממשלות יביאו אותנו לשם”.

מאסק, ממייסדי פייפאל וטסלה, הקים ב-2002 את ספייסאיקס, חברה לייצור ושיגור רקטות וכלי תחבורה חלליים, “עם המטרה הסופית לאפשר לאנשים לגור על פלנטות אחרות”, כפי שנכתב באתר החברה. “ספייסאיקס היתה החברה הפרטית הראשונה שנכנסה לתחום השיגורים של לווינים”, מספר לנדסמן. “בהתחלה הם ספגו המון ביקורת, למה להיכנס לתחום שיש בו מספיק חברות בעלות נסיון, ושאין סיכוי להתחרות בהן ולהוריד את המחירים? החזון של ספייסאיקס, בסופו של דבר, זה מאדים – גם טיסות מאויישות למאדים, עם אנשים שיגיעו לשם כדי להתיישב שם. החזון לטווח הקצר זה להוריד באופן משמעותי את מחירי הטיסות כדי שיהיה אפשר לדבר על טיסות זמינות ליעדים רחוקים כמו מאדים. הם הוכיחו את עצמם, עשו שיגורים יותר זולים, פיתחו טכנולוגיות חדשות, ולכן בעצם חשפו שהמחירים היו מופקעים בלי הצדקה. ספייסאיקס היום הפכו לחברת השיגורים המבוקשת ביותר, ויצרנית הטילים הגדולה ביותר בעולם. ביוני היה שיגור לא-מאוייש שהתפוצץ, זו הפעם הראשונה שזה קרה להם, אחרי 18 שיגורים מוצלחים, לא היה תקדים לזה שמשגר מגיע ל-18 שיגורים מוצלחים לפני תקלה”.

למרות התקלה החמורה, ספייסאיקס קיבלה בסוף נובמבר תו תקן משמעותי – חוזה עם סוכנות החלל האמריקאית נאס”א, במסגרתו תשגר החברה אסטרונאוטים של נאס”א לתחנת החלל הבינלאומית החל מ-2017, בדומה לחוזה שחתמה הסוכנות עם בואינג מוקדם יותר השנה. “היום רק סוכנות החלל הרוסית שולחת אנשים לחלל”, מסביר לנדסמן. “כשהאמריקאים משגרים אסטרונאוטים הם עושים את זה באמצעות הרוסים, שקורעים אותם במחיר”.

לונה פארקס אנד רקריאיישן

לנדסמן עצמו עובד בשוק הפרטי של החלל – הוא מהנדס המערכת הראשי בעמותת SpaceIL, שמשתתפת באתגר גוגל לונאר אקספרייז – לבנות במימון פרטי חללית שתנחת על הירח, תנוע עליו חצי קילומטר ותשלח ממנו תמונות לכדור הארץ. הפרס לחברה הראשונה שתבצע זאת עומד על 30 מיליון דולר. “מה שקרה החל מהעשור הקודם זה שכל מיני אנשים שיש להם יותר מדי כסף הוכיחו בעצם שיש ביקוש לעשות כל מיני דברים פרטיים בחלל”, הוא אומר. “אנשים החליטו שהם רוצים לבקר בתחנת החלל הבינלאומית כתיירי חלל, אז הם שילמו עשרים ומשהו מיליון דולר כדי שיכשירו אותם וישלחו אותם לשם. היו שבעה שהספיקו לעשות את זה באמצעות חברה שהוקמה לצורך העניין הזה. התחילו לטוס לוויינים אזרחיים קטנים, התחום הטכנולוגי של לווינים זעירים התחיל להתפתח, ניכר שיש לזה ביקוש וכל מיני חברות של יזמות בתחום של החלל התחילו לקום.

“בתחילת שנות האלפיים היתה תחרות של קרן אקספרייז (XPRIZE), שנקראה אנסארי-אקספרייז, לבנות מטוס חלל שיגיע לתת-מסלול בגובה של 100 ק”מ וינחת בחזרה, ויבצע את אותו דבר שוב תוך שבוע או שבועיים. ב-2004 זכתה חברת סקיילד קומפוזיטס. הם הראו פוטנציאל של טיסות למטרות תיירות ובידור, משהו שאפשר לעשות ממנו ביזנס. חברת וירג’ין של המיליארדר ריצ’רד ברנסון התמזגה איתם ויצרה את וירג’ין גלקטיק, זה הביזנס הבא שלהם, הם הולכים להטיס נוסעים לתת-מסלול לפני סוף העשור הזה. לפני שנה היתה להם תאונה, מטוס שלהם התפרק באוויר ואחד מטייסי הניסוי נהרג, אבל הם כבר בונים את המטוס הבא, וזה כנראה משהו שהולך לקרות, לא היו ביטולים אחרי התאונה, בונים שדות תעופה שמתאימים לזה, יש המון השקעה בתחום של תיירות חלל. יש חברות אחרות שעובדות על מלונאות חלל, ממש טיסה למסלול לאיזושהי תחנת חלל שתשמש מלון נופש, יש חברות נוספות שעובדות על טיסות לירח למטרות תיירות, והיום, בגלל שברור שיש לזה ביקוש, אז יש הרבה מיזמים שעובדים על שיגורים עצמאיים ללא תלות בחברות המסחריות הגדולות, וגם של אמצעים נוספים שצריך, כמו איך להגיע לשם ואיפה אנשים יגורו”.

התיירות בעצם זה לקחת את השאיפה ליישב את החלל ולהפוך אותה למין נשיונל ג’יאוגרפיק לעשירים? “בוא ניסע לחופשה בירח”.
“הנושא של תיירות רק לעשירים, זה נכון, אבל זה התחלה של תהליך. בשנות החמישים כשהתחילו לעשות טיסות מסחריות מעבר לאוקינוס, אף אחד כמעט לא יכול היה להרשות לעצמו. לפני 20 שנה אנשים גם לא כל כך טסו לחו”ל, זה היה נורא יקר. אני זוכר כשאני הייתי ילד, טסו לחו”ל רק אנשי עסקים. לא כל כך טסו לחו”ל לחופשות, זה היה נורא נדיר. זה לא כמו עכשיו, שבכל רגע נתון יש באוויר חצי מיליון אנשים. היום עושים את זה כלאחר יד. בהתחלה זה יקר, אבל כשעושים מזה ביזנס נכנסים עוד יזמים, המחירים יורדים ובסופו של דבר זה מגיע למצב שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו. הטכנולוגיה היום מתקדמת היום יותר מהר ממה שהיא התקדמה לפני 70 שנה. תוך מספר קטן של שנים זה יהפוך נגיש לציבור, לפחות החלל הקרוב לכדוה”א”.

“יש משוגעים לדבר שבאים עם כסף פרטי וחלומות”, אומרת פייקובסקי. “אני לא חושבת שהם מסוגלים לעמוד במה שדרוש בשביל זה, אבל הם מציבים את המחשבה ומעלים את זה לסדר היום. מה שהכסף הפרטי כן עושה זה גורם למדינות לשאול את עצמן מה התפקיד שלהן בחקר החלל. האם יש לממשלות תפקיד, או שאפשר לעשות את זה בכסף פרטי? אם אילון מאסק יכול לעשות את זה בכסף פרטי, האם מדינה צריכה לעשות את זה? מה הדבר הבא שמדינות צריכות לעשות בתחום החלל? אולי לא צריך השקעה מדינתית בתחום הזה, כמו שקרה בתחומים אחרים, או שהמדינה אומרת, נלך למקומות שהשוק הפרטי לא נמצא בהם. זה חלק ממה שאנחנו רואים היום. השוק הפרטי, ברגע שיש לו את הטכנולוגיה, הכסף, העניין והמודל העסקי, הוא דוחף את המדינות עמוק יותר לחלל. תסתכל על התוכניות של נאסא בעשר שנים האחרונות, זה מתאר את הכיוון הזה. במסלול סביב כדוה”א אנחנו כבר יודעים לעשות, הוכחנו את זה, ואפשר להכניס את השוק הפרטי. נפסיק להתעסק עם הטווח הזה ונחשוב קדימה, עמוק יותר לתוך החלל. בממשל בוש היתה ‘תוכנית קונסטליישן’ לחזור לירח ומשם למאדים, ושל אובמה לוותר על הירח וללכת ישר למאדים. מדברים על 15 שנה מהיום – מסע מאויש למאדים. זה אפשרי. ב-2017 האמריקאים יעשו ניסוי ראשון במשגר שלהם של טיל חדש, לא מאויש – SLS (ר”ת של Super Launch System)”.

הסופר-עשירים מיצו את כדור-הארץ, והם מחפשים מקומות חדשים לעשות בהם כסף, יגידו ציניקנים. מצד שני, כסף עלול לאבד את משמעותו במעבר לפלנטות אחרות. “השיקול הכספי, כמה המשימה הזאת תעלה – אם אנחנו מדברים על ארגון, כמו שאני חושב, זה לא משנה”, אומר צ’רנוב. “זה יעלה המון, אבל הכסף בשבילם יהיה חסר משמעות. כי מה אני אעשה עם המון דולרים במאדים כשאין לי קשר עם כדור הארץ? אז במקרה כזה, הם לא יחשבו לצורך העניין על יעילות בזבוז הכסף, או על איך ההשקעה תחזיר את עצמה. במידה שאנחנו הולכים להתיישב, הכסף מפסיק להיות בעל משמעות. אתה לא באמת יכול לסחור, אתה לא יכול לעשות מזה כסף. יש לך חלון שיגור, פעם ב-26 חודשים אתה יכול לשגר למאדים בלי לבזבז המון המון דלק, התקשורת שלך לא תמיד תהיה, כי אתה בצד השני של השמש, אתה לא יכול להתקשר עם כדור הארץ. אין שום משמעות להשקעה. ברגע שאנשים יחליטו כן לטוס למאדים, זה לא משנה מי הם היו בחיים הקודמים. לעושר שלהם לא תהיה משמעות. בהנחה שמישהו שם ישרוד ותקום חברה חדשה, היכולת שלך לתקן דברים, להמציא דברים, לארגן דברים, היא תהיה הרבה יותר חשובה מכסף שהיה לך בכדור הארץ ומי היית בכדור הארץ. זה שהיית מיליארדר ואתה לא יודע לעשות כלום, זה יהפוך אותך לבנאדם מאוד לא מועיל ובתחתית החברה. וכנראה שלא יקחו אותך. כי להטיס לשאם בנאדם זה יקר ואתה סתם מבזבז להם משאבים. תחשוב על חברה שבה אפילו חמצן זה משאב יקר וקשה להשגה – אפילו לנשום עולה לך. מערכת השיקולים תהיה שם שונה, לפחות בהתחלה”.

בדרך למאדים עוצרים בירח

“אנחנו בהחלט ניישב את מאדים בסופו של דבר”, אומר וויר בהחלטיות. “זה רק עניין של זמן. האם זה יקרה בימי חיינו? אני לא חושב. אני חושב שתהיה משימה מאויישת למאדים בטווח של 40 השנים הקרובות, או משהו כזה. אבל אני לא חושב שיהיו שם תושבי קבע עוד הרבה זמן. תסתכל על הירח. היו לנו אנשים שם לפני כמעט חמישים שנה ועדיין אין מושבה”.

מושבה כזאת בדיוק נמצאת בתכנון בימים אלה, מספרת פייקובסקי: “סוכנות החלל האירופית פועלת להקים מושבת קבע, כמו תחנת החלל הבינלאומית, על הירח – אנשים באים והולכים. כמו מעבדת מחקר, שת”פ עם רוסיה והסינים”.

הכפר הירחי נידון בכנס החלל העולמי שהתקיים באוקטובר בירושלים, שבו השתתף לנדסמן. “אמרו שם שבדרך כלל כשיוצאים למבצע של שת”פ בינלאומי, מחפשים מכנה משותף כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל הגיעו למסקנה שזה רק יטרפד את זה. הם רוצים להקים מקום שבו יהיה אפשר לגור ביחד על הירח, להשתתף בתשתיות, אבל שכל מדינה שמשתתפת תוכל להשתמש בתשתית הזאת בשביל מה שהיא חושבת שנכון לעשות, בלי לכפות משהו כללי על כולם. וזה מאוד יפה בעיניי.

“יש המון שוני בין התרבויות השונות. אם אתה רוצה שת”פ עם הסינים, ההודים או הרוסים, במקום למצוא מכנה משותף נמוך ביותר, פשרה שאף אחד לא מרוצה ממנה, תן לכל אומה לעשות מה שהיא מוצאת לנכון, אם זה תיירות, אם זה לנצל את המחצבים של הירח, רעיון מאוד יפה. האמריקאים לא רואים את עצמם חלק מוביל בעניין הזה. הם אמרו שהם יקחו בזה חלק אבל הם לא הולכים להוביל את זה. המטרה שלהם זה מאדים והם לא הולכים להתעכב על הירח בצורה משמעותית”.

אבל אין דינו של קרוואן חלל זמני כדינה של התיישבות קבע בפלנטה אחרת. “הארצת כוכבי לכת, ירחים או גופים אחרים תחייב יצירת תנאים מתאימים, כגון אטמוספרה בעלת הרכב גזים תואם ליצורים חיים, טמפרטורות ולחצים מתאימים, מים זורמים בקביעות, הגנה מפני קרינה ועוד”, מזכירה ניניו גרינברג. “יצירת תנאים אלה במרחב הפתוח היא אתגר מורכב שייקח זמן רב לממשו”.

אנדי וויר, בהינתן ההזדמנות, היית עוזב את כדור הארץ והולך לגור במאדים או בכוכב לכת אחר?
“לא, לא הייתי עושה את זה. אני כותב על אנשים אמיצים; אינני אחד מהם. פשוט אין לי את רוח הסְפָר הזאת”.

התפרסם בגירסה שונה בגליון דצמבר 2015 של “ליברל”

6 בינואר, 2016 | בנושאים: טכנו/מדע | להגיב זה מגניב

מונית ב-3000 שקל, סינמסקופ חוגג עשור וסיוע משפטי לעולים החדשים של ההייטק // רבע לדיגיטל

סל קליטה לסטארטאפ ניישן

הקליניקה להנגשת המשפט לסטארטאפים במרכז הבינתחומי הרצליה (אתר, דף פייסבוק), בהנהלת עו”ד אסף בן דוד, מספקת ליווי משפטי בחינם ליזמים טכנולוגיים מאוכלוסיות שאינן מיוצגות כראוי בהייטק הישראלי, ובהן עולים חדשים, תושבי פריפריה, חרדים, ערבים, בעלי מוגבלויות ואנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כשהיא מעניקה עדיפות ליזמיות ולמיזמים חברתיים.

יזמית אחת שנעזרה בקליניקה היא אלהאם חמדאן, ערביה מוסלמית ממג’ד אל-כרום, מורה לחינוך מיוחד, סופרת ילדים ואמא ל-4 ילדים. היא חוותה מריבות עם ילדיה סביב חגירת חגורות בטיחות ברכב, והגיעה למסקנה שכל הדרכים לעידוד החגירה הן שליליות ומעוררות קונפליקטים, עצבים וסכנות בכביש. כאשת חינוך היא הבינה שיש צורך בדרך חיובית ומחזקת, ויזמה את “אלקיין”, אפליקציה שמטרתה לעודד ולהרגיל ילדים בין גילאי 4-9 לחגור חגורת בטיחות, על ידי מתן חיזוקים חיוביים, כמו האפשרות לשחק במשחקים בטאבלט רק כאשר הילדים חגורים בחגורה, וחסימתם כשהחגורות פתוחות.

חמדאן מספרת כי דרכה של אישה ערביה בעולם היזמות היא דרך שאינה פשוטה, ופעמים רבות מצאה עצמה הערביה היחידה בחדר, ולעיתים אף האישה היחידה. כדי לקדם את חזונה ולהפכו לבר קיימא אלהם היתה צריכה לגייס כספים, לבסס קשרים טכנולוגיים, לוודא כי זכויותיה מוגנות אל מול משקיעים פונטנציאלים ולוודא כי הקניין הרוחני שמאחורי “אלקיים” נמצא בבעלותה ולא בבעלות המאיצים ומוסדות הלימוד שליוו את התהליך עד אותה נקודה. כל אלו עולמות שהיו זרים ורחוקים ממנה, הן מנטלית והן גיאוגרפית. בכל אלו הקליניקה ספקה לה עזרה עצומה, וכיום המיזם נמצא בשלבים מתקדמים של פיתוח טכנולוגי.

במסגרת הפיתוח והקידום של האפליקציה, חמדאן נדרשה לקשור קשרים, לגייס כספים, להגן על זכויותיה מול משקיעים ולשמור על הקניין הרוחני שלה. היא גילתה שכאישה ערביה דרכה בעולם היזמות הטכנולוגית אינה פשוטה – לעתים גילתה שהיא הערביה היחידה והאישה היחידה בחדר. בראיון למפיק רבע לדיגיטל, עומר אלוני, סיפרה חמדאן: “הגשתי את הרעיון לסטארטאפ ביום ראיונות באורט בראודה, השתתפתי בתכנית מאיץ שלהם ואחד מהדברים שהם נתנו לנו הוא הקישור בנינו לבין הקליניקה, לעזרה בחינם לסטארטאפים חדשים. היינו אצלם והסבירו לנו מה הם עושים וליוו אותנו בעניין החוזים בנינו לבין המכללה ובחוזים שקשורים לסודיות. הם עזרו ולימדו קצת איך לספר על הרעיון או על הסטארטאפ למשקיעים אפשריים. זה לא הצליח אמנם, אבל הם עזרו”.

יזם נוסף הוא דניאל וויינר, דתי, עולה חדש מדרום אפריקה, מייסד-שותף של “אורחים לשבת” (אתר, פייסבוק), אפליקציה שמחברת בין אנשים שמחפשים שותפים לארוחות שבת. הרעיון למיזם נבע מצורך עמוק של עולים חדשים בארץ לתחושה של קהילה, שקיים עבורם בחו”ל ומאחד את החברים והקהילה, אבל חסר להם בישראל. האפליקציה מאפשרת לאנשים להגדיר מה הם מחפשים או מציעים – “אני חייל בודד צמחוני בת”א” או “אני רוצה לארח חיילים בודדים בלבד”, ואז מבצעת את התיאום בין האנשים. בתוכנית הוא סיפר על הקשיים שלו עצמו כעולה חדש בעולם הסטארטאפים וההייטק הישראלי.

“10”

ב-2003 נפתח סינמה סיטי בגלילות. ב-2006 נפתח המתחרה הראשון, יס פלאנט בקניון איילון, ושנה אחר כך פתח סניף בחיפה. “זה הדבר הכי גדול שקרה פה”, סיפר מבקר הקולנוע יאיר רוה למפיק רבע לדיגיטל. “המולטיפלקס קרה בעשר שנים האלה. שכונות של בתי קולנוע. זה שינה את האופן שבו רואים קולנוע בישראל. כל בתי הקולנוע בתל אביב נסגרו וכולם יוצאים החוצה כדי לראות סרטים. והדבר הלא פחות שממעותי שקרה בעולם הקולנוע הוא שההקרנה הפכה לדיגיטלית לחלוטין. לפני עשר שנים הייתי מתלונן המון על האיכות הגרועה של ההקרנות ובגלל ההקרנות הדיגיטליות ההערות האלה שלי נעלמו. איכות ההקרנה השתפרה בצורה משמעותית”.

גם “סינמסקופ“, הבלוג של רוה, חוגג עשור בימים אלה (גילוי נאות: היתה לי יד בהחלטה של רוה לפתוח אותו), והוא מוצא הקבלה מסויימת בין המהפך האישי שלו לבין המהפך המקצועי-תרבותי של בתי הקולנוע: “זה חלק מהעניין, הבלוג מייצג איזשהו דור חדש של צורך קולנוע שכבר יודע מה הוא רוצה ופחות אפשר לעבוד עליו. אם בעלי בתי הקולנוע רוצים להביא את הקהל הזה, הם צריכים להתאמץ קצת יותר”, אומר רוה.

רוה לא נולד בלוגר קולנוע – הוא הגיע מהעיתונות המודפסת. “עד לפני שנה וחצי עשיתי את זה כל הזמן במקביל לכתיבה בעיתונים. העצמאות האמיתית שלי בבלוג היא בשנה וחצי האחרונות. אבל זה נכון שבעשר שנים האלה הנוכחות שלי בבלוג היתה יותר מאשר בעיתונות המודפסת. נדמה לי שבתחילת הדרך של הבלוג, דור חדש של סטודנטים לקולנוע ואנשים שמתעסקים בנושא נחשפו לדברים האלה. כשאני מסתכל על הטוקבקים מלפני עשר שנים, אלה היו תלמידי תיכון וחיילים שכתבו, והיום הם במאים, וכבר לא כותבים טוקבקים כי הם עושים סרטים. זה היה מעין בייביסיטר לדור חדש של קולנוענים ומבקרי קולנוע. לפני עשר שנים הייתי פחות או יותר לבד – אני ועין הדג (שלא היה באמת בלוג).

“צריך לזכור שבלוג זה לא קריירה, זו הפרעה נפשית. כי בעיתון יש לך דדליין ומכסת מילים ואתה צריך להיות מסודר ומאורגן. בבלוג אתה יכול לכאורה לכתוב בכל רגע נתון. אתה יכול לכתוב 4 מילים או 4,000. החופש הזה, יש בו משהו שהוא מאוד משמח בשבילי. הדבר היחיד הוא שבגלל שאני בא מרקע של עיתונות כתובה – מדור הדפוס שלי חוגג עשרים שנה – אז אני מנסה לעתים לשמר את הערכים של עיתונות הדפוס קצת יותר קפדניים. אני מנסה ליצור משהו שיש לו את הערכים האתיים של עולם הדפוס בבלוג.

“מצד שני יש דברים שבלוג יכול לעשות שאין בדפוס. לדוגמה, אני לא חייב להשיג תגובה מכל אדם שאני כותב עליו כי אותו אדם יכול להגיב ולא צריך אותי. בכלל, קרו כמה דברים נורא מעניינים בעשר שנים האחרונות – הגדול שלהם הוא הכניסה של פייסבוק. הכניסה הגדולה שלו הייתה כמה שנים אחרי שהבלוג קם. היה מדהים לראות איך הדיונים קמו ועברו לפייסבוק במקום להישאר בטוקבקים בבלוג”.

על השחיטה במחיר

המוניות בישראל (וכמוה במדינות רבות נוספות) מאוסדרות מהיסוד – המדינה קובעת כמה מוניות יפעלו, באמצעות הקצאת רשיונות למוניות; מי ינהג בהן, באמצעות מבחני נהיגה ייחודיים לרשיון נהיגה למונית; וכמה נסיעות יעלו, באמצעות קביעת תעריפי הנסיעות והתוספות המיוחדות.

חברת אפליקציית הנסיעות אובר מנסה לשבור את האסדרה של מספר הנהגים והמוניות – מעבר להיותה תחנת מוניות וירטואלית למוניות קיימות, כמו גט טקסי, היא מפעילה גם את שירות אובראיקס, שבמסגרתו נהגי מכוניות פרטיות מספקים שירותי הסעה תמורת תשלום (במדינות שלא אוסרות זאת); והיא מנסה לשבור גם את התמחור האחיד באמצעות הפעלת אלגוריתם של תימחור-עומס (surge pricing) – הגדלה דינמית של תעריף הנסיעה במועדים של ביקוש גבוה לנסיעות, כמו בשעות שיא ובאירועים מיוחדים.

ההגיון הכלכלי-צרכני מאחורי תימחור-העומס הוא היצע וביקוש: ברגע שיש ביקוש גבוה לנסיעות, למשל בערב השנה האזרחית החדשה, המוניות הרגילות עמוסות, ההיצע יורד, וצריך ליצור תמריץ לנהגי מכוניות פרטיות לוותר על החגיגות שלהם, לעבור למוד אובראיקס ולאסוף נוסעים. איך יוצרים תמריץ כזה? באמצעות העלאת התעריפים. נהג האובר המכנה את עצמו “אוברמן” מספר על המכה שהוא עושה בערב השנה החדשה:

בערב השנה האזרחית הנוכחי, התעריפים גאו וגאו. בראיין סטלטר דיווח שבמיאמי ביץ’ הם הגיעו לפי 9.9 מהתעריף הרגיל. מת’יו לינדזי מקנדה הזמין מונית בתעריף X8.9 ושילם 1,114.70 דולר קנדי (כ-3150 שקל) על נסיעה בת שעה ו-63 ק”מ, שבלי המכפיל היתה עולה 125 דול”ק (כ-350 שקל). בראיון לאדמונטון ג’ורנל אמר לינדזי: “זה חוג הלקוחות העיקרי שלהם, אנשים שיכורים. אני מבין שהסכמתי לתעריף העומס. אבל לא לחצתי על כפתור לאשר חשבון של 1100 דולר [קנדי]. יכולתי לטוס לצד השני של העולם במחיר הזה”.

אובר הסכימה להחזיר ללינדזי מחצית מהסכום, אך דובר מטעמה עמד על כך שהשיטה לגיטימית: “כשיש יותר אנשים שצריכים נסיעה מאשר נהגים על הכביש, תימחור-עומס [מספק תמריץ עבור] נהגים להציע נסיעות היכן שהן הכי נדרשות”.

לפני שנה בדיוק חטפה אובר מהציבור על שהפעילה את תמחור-העומס בזמן שאדם חמוש השתלט על בית קפה בסידני, אוסטרליה. הרשויות פינו את בית האופרה ובניינים נוספים, ואובר צייצה בטוויטר: “כולנו מודאגים מהאירועים ב[בניין] CBD. התעריפים הועלו כדי לעודד נהגים נוספים להתקוון ולאסוף נוסעים באזור”. אנשים שביקשו לתפוס אובר ולהתפנות מהמקום נדרשו לשלם מינימום של 100 דולר אוסטרלי (400 שקלים אז). החברה חזרה בה תוך שעה והודיעה שתספק הסעות חינם לפינוי אנשים מאזור.

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

5 בינואר, 2016 | בנושאים: רבע לדיגיטל | 2 תגובות

שקרים, שקרים מתועבים, סטטיסטיקה ותחזיות בתי השקעות

גלובס מנקה את השולחן משקרי 2015 כדי לפנות מקום לשקרי 2016:

הלשינו: יואב ריבק, TheNighIsDark

2 בינואר, 2016 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

מוסלמים מטרילים את מנהיג דאע”ש בטוויטר, פיראטים מתנצלים בפני טרנטינו // האחראי על האינטרנט

סליחה שפיראטנו

קבוצת פיראטי-התוכן Hive-CM8 הצליחה להשיג כ-40 סקרינרים של סרטים הוליוודיים טריים, והתחילה להפיץ אותם בטורנטים, דיווחתי בפינה זו בשבוע שעבר. אחד מהסרטים הללו הוא “שמונת הנתעבים” של קוונטין טרנטינו, מקרה כואב במיוחד, משום שתסריטו של הסרט דלף לרשת לפני תחילת ההפקה, מה שהכעיס מאוד את טרנטינו, והסרט עצמו דלף לרשת לפני הקרנת הבכורה.

אחרי ההפצה, קבוצת הפיראטים פרסמה מכתב פתוח ובו התנצלות בפני טרנטינו, לצד טענה שמעשיה יסייעו להצלחת הסרט, מדווח אתר טורנטפריק. במכתב, שצורף להפצת הטורנט של הסרט “The Big Short” של כריסטיאן בייל, כתבה הקבוצה בין השאר:

אנחנו מצטערים על הבעיות שגרמנו בהפצת הסרט הנהדר הזה לפני ש[ההפצה הרשמית] אפילו התחילה. לא התכוונו לפגוע באיש בעשותנו זאת, לא ידענו שהוא יהפוך כל כך פופולרי כל כך מהר. […] מאחר שכולם מדברים עכשיו על הסרט הזה אנחנו לא חושבים שהמפיקים [יפסידו] כסף [עם היציאה למסכים]. למעשה אנחנו חושבים שזה יצר הייפ תקשורתי מסוג חדש שנוכח יותר בחדשות [בטלוויזיה], ברדיו ובעיתונים מאשר סטאר וורז, והעלויות של הקידום הזה היו בחינם. […] אם נניח 5% מהאנשים שתכננו לראות את הסרט הזה במועד הקולנועי שלו, בגלל הדחיפה התקשורתית הזאת שיצרנו בלי כוונה, אנחנו מאמינים שעכשיו 40% מהאנשים יצפו בסרט בקולנוע {בגלל ש]כולם מדברים עליו וכולם רוצים לצפות בסרט שיצר כל כך הרבה רעש. זה יקדם את מכירות הכרטיסים בקולנוע על בטוח. אנחנו באמת מקווים שזה יעזור למפיקים בטווח הארוך, כך שהם יכסו את הוצאות ההפקה ויותר”.

לא היום, דעא”ש, יש סטאר וורז

בסוף דצמבר פרסם דאע”ש הקלטת אודיו שבה נשמע לכאורה נאום של מנהיג הארגון, אבו-באכר אל-בגדאדי. הנאום משך תשומת לב בישראל בשל התייחסותו של המנהיג לסכסוך כאן – “לא שכחנו את פלסטין לרגע”.

אל-בגדאדי אמר בנאומו שהמאבק הוא כבר לא רק נגד ה”צלבנים”, וקרא למוסלמים ברחבי העולם להצטרף: “כל העולם נלחם בנו כעת, הג’יהאד הוא חובתו של כל מוסלמי”. איאד אל-בגדאדי, אקטיביסט של האביב הערבי מאיחוד האמירויות אשר מתגורר בנורבגיה, צייץ תרגום לאנגלית של נאומו של המנהיג אל-בגדאדי ועודד את אומת הרשת המוסלמית להטריל אותו. זו שיתפה פעולה:

איים אמראאם: “מצטער אבל אני צופה בסטאר וורז, אולי מחר…”

בורבאק: “עסוק מדי בלהיות חלק מחברה תרבותית ומתפקדת. כמו כן, שרלוק עונה 4 בעוד 4 ימים. לא יכול להחמיץ את הפרק הראשון”.

הינד אל-סולאיטי: “אני רוצה לחכות עד אפריל ולגלות מה קרה לג’ון סנואו”.

ג’יי זאדה: “מצטער, אמיר אל-מושריקין, אני עסוק בליהות מוסלמי אמיתי, לתרום לצדקה וכו’. כמו כן, ביטוח השיניים שלכם דפוק”

זאיד עזמי: “היית צריך לבקש קודם. בדיוק חידשתי את המינוי לפורנהאב. בכל אופן, מקווה שאתה נהנה מהזיקוקים הרוסיים”.

פאטמה טונסי: “מצטערת. יש לי תזה למאסטר להגן עליה בשבוע הבא”.

איסמעאילספרין: “אמא שלי אומרת לא. אתה יכול לבוא ולבקש ממנה רשות?”

ספיה-מרים אחמד: “אבא שלי אמר שאני חייבת לחזור הביתה עד שמונה בערב. נגמור עד אז?”

ג’ואל: “או, דוּד, אני יכול להצטרף? אני למעשה כופר, אבל כמעט גמרתי את פולאאוט 4 אז הולך להיות לי מלא זמן פנוי”.

שודר בגלצ בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

2 בינואר, 2016 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | להגיב זה מגניב

אחוות החיות: עלייתו, נפילתו וזומביותו של הנשיונל למפון

אם תוקעים עפרון לא מחודד בבית החרושת להומור נשיונל למפון ומותחים אחורה בזמן קו גס – וקווים גסים הם סימן ההיכר של הנשיונל למפוניות – מגיעים להרווארד למפון, מגזין הומוריסטי שנוסד ב-1876 על ידי שבעה סטודנטים לתואר ראשון בהרווארד, וממשיך לצאת עד היום חמש פעמים בשנה ולהחזיק בתואר מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק באמריקה והשני הוותיק בעולם.

הקו הגס ממשיך משם אל מקור ההשראה של הנשיונל למפון, מגזין ההומור והסאטירה הבריטי פאנץ’, שנוסד ב-1841, נתן במה למאיירים ולסופרים חשובים, טבע את המונח “cartoon” לאיור קומי, נסגר, נפתח שוב אחרי ארבע שנים והיה מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק בעולם עד לסגירתו ב-2002.

תת-הכותרת של שמו של פאנץ’ היתה The London Charivari, מחווה למגזין שבהשראתו נפתח, לה שריוורי, מגזין צרפתי סאטירי מאוייר שהוקם ב-1832 על ידי שארל פיליפון, שהוציא ב-1830 גם את לה-קריקצ’ור, שהפך מהר מאוד ללוחמני נגד שלטון המלך לואי פיליפ, הביא את פיליפון לעמוד לדין שש עשרה פעמים בשנים 1831-1832 ולהידון לחצי שנת מאסר. כדי להתגונן מול האישום שהעליב את דמותו של המלך באמצעות דמות מאויירת שמזכירה אותו, פיליפון ביקש להוכיח שכל דבר יכול להיראות כמו כל דבר אחר, צייר במהלך המשפט את ראשו של המלך בצורת אגס ותהה אם כל הירקנים אשמים בהסתה; האיור הופיע אחר כך כקריקטורה בלה קריקצ’ור והפך לסמל למלך פיליפ ולמשטרו. לה קריקצ’ור נסגר ב-1835 עם החזרת הצנזורה.

אם חוזרים לנשיונל למפון ומותחים את הקו הגס קדימה בזמן, עוברים דרך ההופעות הבימתיות של חברי הנשיונל למפון, התקליטים, תוכניות הרדיו, ההופעות הבימתיות, הספרים, סרט הבכורה השערורייתי והמצליח “בית החיות”, ואז החוצה אל סאטרדיי נייט לייב, ספיינל טאפ, משפחת סימפסון, ג’אד אפטאו, The Onion ועוד המון נקודות במיינסטרים ובאוף-מיינסטרים של ההומור האמריקאי הפופולרי מאז שנות השישים המאוחרות, ומהן בקווים גסים להומור המערבי הגלובלי המושפע ממנו עד היום.

הנשיונל למפון נולד בזכות שר הטבעות. ב-1969 הוציאו כותבי ההרווארד למפון דאג קני והנרי בירד פארודיה באורך ספר, Bored of the Rings, בברכתו של המחבר טולקין. ההצלחה שלו הביאה אותם לחבור לרוברט הופמן, עורך בהרווארד למפון, לרכוש זכיון מהמגזין ולהקים מגזין בשם נשיונל למפון. הם הבינו שגם מחוץ לאוניברסיטה היוקרתית יש מקום להומור הלמפוני מלא-הסתירות – הומור אנטי-ממסדי מבית היוצר של הגברים הלבנים, המשכילים, המצליחים והעשירים שהם הם הממסד, הומור גבוה מצח ובו זמנית מטומטם לגמרי, אינטלקטואליות ורוחב אופקים ופיפי וקקי וסקס וזין וציצים, סאטירה מקאברית נוקבת על מלחמת וייטנאם בצורת ספר לתיעוד שנותיו הראשונות של תינוק וייטנאמי עם מקום לתיעוד הרסיס הראשון שלו, הפציעה הראשונה שלו וכדומה, אל מול בדיחה שחורה, סרת טעם וחסרת ערך מוסף נראה לעין בצורת שער המגזין שעליו תינוק שעומד להיטחן בבלנדר בידי יד שטנית.

הסרט התיעודי “שיכור מסטול מבריק מת: הסיפור של הנשיונל למפון”, שיצא לפני מספר חודשים, מציג את הלמפון כגוף יצירה שנוצק בצלמו של דאג קני. השחקן והקומיקאי הבריטי טוני הנדרה, מאנשי הלמפון, מספר על פגישתו הראשונה עם קני, שבה נתקל בהדגמה חיה של ההומור הגבוה-נמוך: “הוא דיבר כמו [הסופר והסאטיריקן הבריטי] ויליאם מייקפיס ת’אקרי, הוא אילתר את הפרוזה שלו – וזה היה ת’אקרי, לא דיקנס – וכ-30-45 שניות אחר כך הוא הראה שהוא יכול להכניס את כל האגרוף שלו לתוך פיו”.

מייקל או’דנהיו היה אחד מהכותבים-המייסדים ומעורכיו של הנשיונל למפון. הוא כתב עם הנדרה את תקליט ההומור Radio Dinner של הלמפון, ובעקבות הצלחתו נבחר לביים את תוכנית הרדיו The National Lampoon Radio Hour, שרצה במשך שנה ושודרה בכ-600 תחנות רדיו ברחבי ארה”ב. הוא גם שיחק בה, לצד שחקנים ובהם ג’ון בלושי, צ’בי צ’ייס, ביל מוריי, גילדה רדנר והרולד ריימיס. אחרי 13 פרקים, המו”ל של הלמפון, מאטי סימנז, ביקש מאו’דנהיו לחזור למגזין. השניים רבו שבוע לאחר מכן, כשאו’דנהיו גילה שבת זוגו, אן ביטס, מכותבות המגזין, איבדה את השולחן שלה במשרדי הלמפון לטובת מישהו אחר, ושסימנז אחראי לכך. אוד’נהיו איים להתפטר אם ביטס לא תקבל שולחן משלה, סימנז אמר לו “אז תתפטר”, ואו’דנהיו חם המזג עזב, ואיתו ביטס.

ביטס היתה שותפה ליצירת מודעת פולקסוואגן-קנדי הידועה לשמצה של הלמפון. פולקסווגן התגאתה במודעותיה בכך שהחיפושית שלה דוחה רטיבות. בלמפון פרסמו מודעה מפוברקת של פולקסווגן, שהתגאתה בכך שהמכונית כל כך דוחה רטיבות שהיא צפה במים, וטענה ש”אם טד קנדי היה נוהג בפולקסווגן, הוא כבר היה נשיא”. היה זה רמז גס לפרשת צ’פקווידיק, שבה נהג קנדי לתוך אגם עם נוסעת בשם מרי ג’ו קופצ’ני, שטבעה למוות בעוד הוא מצליח להציל את עצמו, ומדווח על כך למשטרה רק שעות רבות אחרי האירוע, ואחרי שדיבר קודם עם עורך דינו. פולקסווגן, שקיבלה פניות מאנשים שחשבו שהמודעה אמיתית ואמרו שלעולם לא יקנו רכב מהחברה, איימה לתבוע עשרות מיליוני דולרים מהלמפון, שניצל את האירוע לקידום מכירות ודיווח על התביעה בהודעה לעיתונות. במסגרת הסכם פשרה, הלמפון הסכים לאסוף את הגליונות שלא נמכרו, להשמיד את הגלופה של המודעה ולפרסם התנצלות.

1975 מסמנת את תחילת הסוף של הנשיונל למפון כמדורת השבט של ההומור האמריקאי. באותה שנה מכרו קני ושותפיו להקמת הלמפון את המגזין למו”ל שלהם, 21st Century Communications, תמורת 7.5 מיליון דולר, שהתחלקו ביניהם. קני נשאר במגזין עד 1977, אז עזב כדי לכתוב עם ריימיס וכריס מילר את התסריט לסרט הראשון של הלמפון, “בית החיות” (שבו נתן לעצמו תפקיד קטנטן של האח סטורק, ששיאו בהובלת תזמורת המצעדים אל סימטה ללא מוצא). הסרט הופק בתקציב נמוך, היה לקומדיה המצליחה ביותר קופתית לזמנה וזיכה אותם במועמדות לפרס גילדת הכותבים של אמריקה. הוא גם עורר את התאבון של הוליווד, שרצתה חתיכה מזה. באותה שנה חטפה NBC את או’דנהיו ככותב ראשי ושחקן, ואת ביטס ככותבת, לתוכניתה החדשה סאטרדיי נייט לייב, שתשאב עוד רבים מהכותבים, השחקנים, הרעיונות והרוח של הנשיונל למפון, ותהפוך בעצמה לבית חרושת להומור, שיספק כותבים, שחקנים וכיוון לתעשיית הבידור האמריקאית.

פי.ג’יי. או’רורק היה העורך הראשי של הלמפון בשנים 1978-1980, “כשהמגזין החל לשקוע”, כפי שסיפר במאמר בהוליווד ריפורטר. “הכשלון נגרם על ידי הצלחה”, הוא כותב, מונה את המסלול המקצועי של כמה מהכוכבים שעזבו את הלמפון, ומוסיף: “אם אתם רואים תבנית, היא נקראת כסף”. כסף יכול היה לדחות את הקץ של הלמפון. “המפיק של סאטרדיי נייט לייב צפה בתוכנית שלנו במשך איזה חודש ואז שכר את האנשים”, אמר סימנז בראיון מצולם, כשהוא שוכח בכוונה את שמו של לורן מייקלז האגדי. “אני לא כועס עליו, מאחר שיש לו את רוב השחקנים שלי ורבים מהכותבים שלי”. ג’אניס הירש, חברת צוות הלמפון, מספרת בסרט שאחד מאנשי המגזין הציע לסימנז לשלם לבלושי, שכוכבו כבר זרח בשמי הלמפון, ריטיינר של 500 דולר בשבוע כדי שלא יברח, וסימנז לא קיבל את ההצעה. בלושי ואו’דנהיו מככבים יחד במערכון הראשון של סנ”ל, כשצ’בי צ’ייס נכנס בסופו ומכריז “לייב מניו יורק, זה סאטרדיי נייט!”.

אבל הלמפון יכול היה להימנע מלהגיע למצב של תחרות מול הכיסים העמוקים של רשת NBC, שיצרה את סנ”ל – הרשת רצתה שהלמפון עצמו יפיק עבורה את התוכנית. “יום אחד קיבלתי טלפון מסגן נשיא NBC”, מספר סימנז בסרט. “הוא אמר, ‘דיברנו על לעשות תוכנית סאטירית בשבת בערב, תהיו מעוניינים?’ היו לנו הרבה דברים – הופעות חיות בדרכים, המגזין, מחלקת ספרים, תוכנית הרדיו הכי גדולה בארץ ב-600 תחנות, היינו ה-אימפריה של ההומור בארה”ב. אמרתי לו, ‘אנחנו באמת מעריכים את זה, אבל זה יותר מדי תובעני'”.

ואולי זה לא קשור לכסף ולא לתזמון ולא לגוף שגדל מעבר ליכולותיו. אולי הלמפון פשוט איבד את המוג’ו שלו. הכותב ג’ון וויידמן סיפר בסרט שצ’בי צ’ייס הגיע יום אחד למשרדי המגזין, צחקק ואמר, “אף אחד כבר לא משיג זיונים מלכתוב לנשיונל למפון”.

ב-1980, שנתיים אחרי יציאת בית החיות, יצא “קאדישאק”, לא רשמית מבית הלמפון אבל ברוחו ועמוס באנשיו, עם דאג קני בתפקיד אחד מכותביו ומפיקו ועם תפקיד אורח כמובן, וזכה לביקורות קטלניות. קני נכנס לדכאון ונהרג חודש לאחר מכן בנפילה מסתורית מצוק, כשהוא בן 30 בלבד. ריימיס, הבמאי והתסריטאי-השותף של קאדישאק, שבראיון ל-GQ ב-2009 אמר על הסרט ש”אני בקושי יכול לצפות בזה”, שיער בציניות שקני “בטח נפל בזמן שחיפש מקום לקפוץ ממנו”. באחד הפתקים שקני השאיר אחריו, על גב של קבלה ממלון, הוא כתב: “הימים האחרונים הם בין השמחים ביותר שהתעלמתי מהם”. בנשיונל למפון הקדישו לו קומיקס שבו נראה צוק ולצדו שלט: “דאג קני החליק כאן”.

הגליון האחרון של הנשיונל למפון, 249 במספר, יצא ב-1998, אך בית החרושת ממשיך לייצר הומור באתר nationallampoon.com, ולא רק שם. כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס ב-2005 מספרת איך הלמפון דשדש כלכלית בשנות השמונים, החליף ידיים, מת מבפנים ונותר רק קליפה ריקה של מותג שמוחכר לשידורי סטריפ פוקר וסרטי פסולת גרעינית כמו “ואן וויילדר”. דאג קני בטח מחפש מקום להתהפך בקברו.