הומלסים הביתה! בזמן שהשכירות חונקת אותנו, יונתן בן-עמי מתגורר בקרוואן | סמול טוק
יונתן בן-עמי, איפה אתה גר?
“השאלה ‘איפה אתה גר’ מכילה הנחה סמויה, שכל אדם גר איפשהו. אבל אני, ועוד כמה מחבריי, לא גרים איפשהו, אלא נודדים. אין מקום מסויים שישנתי בו יותר מרבע מהלילות בחצי שנה האחרונה, או בעשר שנים האחרונות. מבחינתי האוטו הוא לא בית, הוא כלי, יותר כמו ‘שק שינה משוכלל’. משוכלל מאד, אגב. אבל אני רואה את עצמי יותר כנווד מאשר כגר באוטו”.
למה בחרת לחיות כך?
“בסביבות שנת 2002 היו לי דירה וקרוואן ביחד, וכשראיתי שאני לא משתמש בדירה כי יותר נוח לי בקרוואן, הבנתי שאין לי סיבה להחזיק דירה. אהבתי את הדרך ואת הארץ, אהבתי להיות במקומות יפים, ורציתי להיות בהם כל הזמן, לא רק בטיולים”.
מחאת האוהלים הגדילה את הפתיחות של הסביבה לצורת החיים הזאת?
“לא בדיוק. הפתיחות לקרוואנים גדלה באופן קיצוני מאד אחרי מחאת האוהלים, אני רואה הרבה יותר קרוואנים בחניונים והרבה יותר אנשים יודעים מה זה. עם זאת, מדובר ביושבי קבע (שגרים בדירות) ומחזיקים או שוכרים קרוואן בנוסף. מספר האנשים שמסתובבים עם קרוואן באופן קבוע לא השתנה. כמו כן, אני לא בטוח שיש קשר סיבתי בין מחאת האוהלים למודעות לקרוואנים, אני רואה בזה שני תהליכים נפרדים כיוון שאת העלייה במודעות לקרוואנים זיהינו עוד לפני מחאת האוהלים”.
אתה חסין למחירי שכר הדירה, אבל איך אתה מסתדר עם עליית מחיר הדלק?
“כל עליית מחירים מעודדת אותי לייעל ולפתח את העסקים שלי על מנת שההוצאות תהיינה זניחות ביחס להכנסות. אני רואה בכך אתגר מבורך. כמו כן, אני לא נוסע כל-כך הרבה, כיוון שרוב הזמן אני ‘עובד מהבית’, אין לי נסיעות הלוך וחזור לעבודה. אני נוסע רק כשאני רוצה לעבור מקום (בערך פעם ביום) או לסידורים ובילויים שונים”.
עם אילו שאלות ודעות קדומות מעצבנות אתה מתמודד?
“יש הרבה: ‘אז זה הבית?’ תוך טפיחה על הרכב. איך אני עונה: לא מגיב. התשובה האמיתית: לא, זה לא בית, זה קרוואן.
‘אז כמה זמן אתה עושה את זה?’ איך אני עונה: עשר שנים. התשובה אמיתית: אין משהו מסויים שאני עושה, כל יום אני עושה משהו אחר.
‘אז אתה לא משלם ארנונה’. לא מגיב.
‘גם אני חלמתי לעשות את זה, אבל למה בארץ, סע לאירופה’. איך אני עונה: סע אתה. התשובה האמיתית: סע אתה.
‘ואיך אתה מתקלח?’ איך אני עונה: לא מגיב. התשובה האמיתית: במקלחת, אחסן מינכ.
‘ואין זה לא משפריץ לך על הכל?’ (על המקלחת, כי אין וילון). איך אני עונה: לא מגיב. התשובה האמיתית: אנשים רגילים שמקלחת משפריצה לכל מקום כי המקלחות בבתי אבן צרות, וזה נותן את ההרגשה ש’הכל נרטב’. אצלי המקלחת רחבה ולכן לא משפריצה לצדדים”.
מה ההבדל העיקרי בין החיים שלך – החברתיים, המקצועיים, הזוגיים – לבין חיים של מי שגר בדירה או בית?
“במישור החברתי ההבדל הוא שאני לא מוגבל לחברים באיזור גיאוגרפי מסויים או לחברי אינטרנט. יש לי חברים בכמה איזורים בארץ ואני נפגש איתם כשאני מגיע לאיזור שלהם. במישור המקצועי אני חושב שההשפעה לא ישירה, אבל כיוון שאני רגיל ‘לחשוב מחוץ לקופסה’ גם העסק שלי בנוי בצורה לא קונבנציונלית, אנחנו בונים משהו חדש שלא היה. במישור הזוגי/רומנטי אין כל-כך הבדל. אני יכול לומר שכנווד בדרך כלל אני לא נמשך לזוגיות, אבל מצד שני, רווקוּת כדרך חיים (בניגוד למצב זמני) הופכת להיות יותר ויותר נפוצה גם בקרב עירונים, כך שאני לא רואה הבדל”.
רוצים עוד.
“זה הבלוג שלי, וזה דף הפייסבוק של הקרוואן, שבו אני עונה על שאלות”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=vT0k3WH6Ab8[/youtube]
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 26.10.2012
מה שקורה עכשיו • עירד אשל מספר על המבזקים החדשים של גל”צ • טאם טאם! | סמול טוק
עירד אשל, מה קורה עכשיו?
“סיימתי פרוייקט לא פשוט של יצירת מבנה, אריזה מוזיקלית וסלוגן חדשים למבזקי החדשות בגלי צה”ל ובגלגלצ”.
איך מחברים אריזה מוזיקלית לחדשות? מה כלי העבודה ומאיפה לוקחים השראה?
“הפריצה הגדולה של מוזיקה לחדשות היתה לפני יותר מעשור, בבי.בי.סי ניוז. במקום ללכת שוב על הקלישאה של הפילהרמונית, לקחו את הפיפסים מהחדשות ברדיו, אלה שעדיין משודרים לפני החדשות בקול ישראל, לתוך טרק אלקטרוני. גאוני. כשהשתחררתי מהשירות בגלי צה”ל ב-2002 נסעתי ללונדון ופגשתי את דייויד לואו, האיש שיצר אותה. ישבנו במשך שעות, השמענו מוזיקה אחד לשני ומאז אנחנו מיודדים. אחרי המפגש איתו ניגשתי להתמודד במכרז למוזיקה של החדשות בערוץ 10 שבדיוק עבדו על הקמתם וככה התחלתי ליצור אפיון, תוכן ומוזיקה לטלוויזיה, רדיו ואונליין. אני מאד מחובר לפופ ולתקשורת, משתדל לדעת מה מפעיל אנשים, גורם להם לתגובה, להתחברות למשהו מוכר כדי לקבל משהו חדש. מבחינה מוזיקלית צריך לחשוב על שילוב בין סימן מובחן וייחודי אותו יוכלו לזהות מיד עם מי שמנגן אותו, לבין דרך מוזיקלית מעודכנת ונוחה כדי לקבל אינפורמציה. אני עובד לארץ ולחו”ל מהסטודיו שלי בלונדון, על המחשב, עם כלים סינתטיים ואמיתיים, לפי הצורך, ומגיע הרבה לישראל”.
מה המטרה של אריזה כזאת? בידול? רענון?
“המבזקים של גלי צה”ל הם הדגל שלה. הם שודרו באותו פורמט כמו אצל המתחרים מקול ישראל במשך יותר מדי שנים. ירון דקל, מפקד התחנה, החליט כחלק מרענון נרחב יותר שהגיע הזמן לעדכן גם את השפה של המבזקים ולהוסיף להם קולות וכתבים. המטרה היתה לחשוב מחדש: מה צריך להיות במבזק חדשות. בניתי גרסה קצרה ומהודקת של כל מה שרלוונטי. מוזיקה. סלוגן. פרומו למה שיהיה משודר אחרי המבזק. יחד עם כל המחלקות בתחנה ובשיתוף יעקב אילון, הצלחנו להפוך את הרעיון האריזתי לביצוע, בכל שעה בשידור חי”.
יש דמיון בין אריזת מבזקי גלצ החדשים לבין אריזות של חדשות בכלי תקשורת אחרים, בארץ ובחו”ל. השפה המוזיקלית של החדשות היא אוניברסלית, או שיש דברים שמייחדים אותה בכל ארץ?
“הכל הופך אוניברסלי בעיניי ובכלל, גם המוזיקה. מה שמייחד את הסאונד בין המדינות הוא השפה, והמפיק שיוצר בכל פעם משהו חדש שלא היה קודם שמותאם אישית. חלק מתפקיד הסגיר המושר של המבזק הוא לחבר את הכל ביחד, בעברית. אני משתדל להמנע משימוש רב מדי בקלישאות פילהרמוניות מיושנות: חצוצרות עקשניות, כינורות מלחמה ומקהלת חשיבות עצמית. המוזיקה של גלי צהל שונה בכך שהיא אלקטרונית יותר, אינטנסיבית יותר, מורגשת יותר ברקע. המוזיקה צריכה להחזיק מילים משמעותיות ועדיין לתקשר עם מי שמקשיב היום לכל המבזק הזה. לשמור על הפרופורציה בשנת 2012”.
שדרנים בגל”צ דנים בשידור באותות החדשים. תוכניות ההומור “חותרים למגע” ו”בתוך הקנקן” כבר הריצו עליהן קטעים. אתה מרגיש שהאריזה מקבלת תשומת לב רבה מדי על חשבון התוכן?
“השינוי הוא גדול, תשומת הלב אליו טובה. אני לא בטוח שיש הרבה אנשים שמפנים לאריזה של המבזקים ברדיו יותר תשומת לב מהתוכן. חוץ מזה, הכי טוב כשמשחקים במה שאתה עושה ויוצרים ממנו דברים חדשים”.
חיברת אותות פתיחה ונעימות רקע לרשת ב’, רשת ג’, ערוץ 10, רדיו תל אביב, 99FM, רדיו חיפה ומבזקי הרדיו של ynet. קיבלת שיחה מהממונה על ההגבלים העסקיים?
“אני לא עונה למספרים לא מזוהים. יצרתי הרבה אריזות ומוזיקה, לא רק לחדשות. חדי האוזן יכולים לזהות אולי את החתימה המוזיקלית שלי, אבל כל פרוייקט שאני עובד עליו חייב להיות שונה מהשני. לכל מוצר יש את הטריק שלו. העבודה שלי היא זהות של חברות, ערוצים, תוכניות. לקחת קדימה את השפה אל מה שקורה עכשיו. במקרה של גלי צהל, המשפט הוא גם תרתי משמע וגם היה פנוי”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 12.10.2012
להוציא את הכיף מהכיף | סמול טוק
צח קליין, מנהל הפיתוח של “תיקון עולם”, חברה לגידול, הפקה וטיפול בחולים באמצעות קנאביס רפואי, מה החידוש שלך?
“החידוש שיש לנו הוא קנאביס שמכיל חומרים רפואיים שאינם ממסטלים. זה מגוון חדש של זני קנאביס לא נרקוטיים”.
מתי (ולמה) חשבת על הרעיון?
“כשלא היתה ברירה. הקנאביס הרפואי עד אז התאים לחלק מהאנשים. ישנם מטופלים, במיוחד מבוגרים שחששו לקבל טיפול בגלל התחושה הממסטלת/מסחררת”.
מה נתן לך השראה?
“המחקרים של פרופ’ רות גלילי ופרופ’ רפאל משולם בעניין התכונות הרפואיות של הקנבידיול (‘החומר הלא ממסטל’)”.
מה המניע מאחורי זה?
“להצעיד את הקנאביס אל מרכז הרפואה המודרנית ולהנגיש את התרופה הזאת לכמה שיותר חולים. קנאביס, ממסטל או לא, הוא תרופה מצוינת להרבה מאד מחלות”.
מה הצדדים השליליים של זה?
“כנראה שאנשים שאוהבים להתמסטל חוששים אולי לגורלם, אבל באמת אין מה לפחד. זה לא שאנחנו מוותרים על ה-THC, הוא מאוד חשוב, אבל יש אנשים שלא יכולים להסתדר עם ה-THC, ולהם זה חשוב”.
כמה זמן עבדת על זה?
“ניהול הפרויקט נמשך על פני 3 שנים. עיקר העבודה נעשתה בחממות ע”י דורית והצוות שלה, בן, וחיים שיודעים לדבר עם הצמחים. בלעדיהם לא היינו רואים קצה של עלה”.
היו רגעים של ייאוש?
“מתח. הצוותים של ‘תיקון עולם’ עבדו בתנאים קשים מאד. בלילה של סערות החורף, תקלה בקווי המתח, אין חימום, והיתה סכנה ממשית לייחורים הצעירים. בזמן שהסתכלתי על הברקים והגשם דרך החלון בתל-אביב תוך חשש כבד שעבודה של חודשים תלך לאיבוד, עבדו מור (מנהל המתקן) והצוות שלו לתקן את התקלה בצפון. באיזור התחיל לרדת שלג ונראה שתיקון התקלה יימשך עוד זמן ובינתיים הייחורים מאבדים חום. מור אילתר תנור עצים מברזל והכניס אותו לבית הייחורים, שתוך זמן קצר התחמם. היו עוד מספר אירועים חריגים שכאלה”.
מה היתה פריצת הדרך?
“כשהגיעו תוצאות מעבדה לגבי תכולת הקנבינואידים בצמח מפרופ’ לומיר האנוש מהאוניברסיטה העברית בצירוף ברכת ‘מזל טוב!'”.
מה עשית כדי להסיח את דעתך מהפרויקט?
“שחיתי. בבריכה. זה עזר קצת”.
איך חגגת?
“המייל (מהמעבדה באוניברסיטה בעברית) הגיע למשרד במרכז ההדרכה שלנו בתל-אביב, באמצע יום הדרכות עמוס. אני לא יודע איך, אבל כמה דקות אחרי זה אילן (מנהל המרכז) כבר פרס עוגה (אילן, מאיפה העוגה?!) וזאת הייתה החגיגה הכי שמחה שהשתתפתי (אחרי החתונה)”.
מי הכי יתגאה בך?
“אמא. לא, אבא. לא, אמא. אבא. אולי שר הבריאות?”
מה הדבר הבא?
“אני חוקר את השפעת השימוש הרפואי בקנאביס על הפחתה בשימוש בתרופות שמזהמות את הסביבה (עבודת תזה בבית ספר פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב)”.
ראיון זה היה הראשון שהתפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 15.6.2012
אופטימיות בסמטית: ליזה מורשקובסקי מליש כותבת על אורז ונלחמת נגד פינויה מהטיילת באילת | סמול טוק
ליזה מורשקובסקי מליש, מה עשית לאורז שלי?
“אני כותבת על אורז, עד חמש מילים לגרגר, או מציירת עליו, מכניסה אותו לבקבוקון קטן עם שמן מיוחד ואפשר לענוד את זה כתכשיט. זו אמנות עתיקה מהמזרח הרחוק. לא סתם עושים את זה על אורז – הוא מסמל שפע ופריון ומזל. אחרת היינו כותבים על משהו יותר גדול”.
איך הגעת לזה?
“אורז מחבר בין אנשים. אני אילתית, למדתי בירושלים בפנימיה, ובאחד החופשים בין י”א לי”ב התחלתי לעבוד בזה וכך הכרתי את בעלי, שמפעיל את הדוכן ‘אומנות זעירה’ כבר 20 שנה בטיילת באילת. הוסמכתי סופית לכתוב על אורז כשהייתי בצבא, והיום זה כמו המלפפון שקם על הגנן – יש דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו תמונות”.
מה מבקשים שתכתבי?
“בדרך כלל זה דברי אהבה, שם של בן הזוג ושלך. ילדים – שם ותאריך לידה. ולפעמים ‘אני מת על התחת שלך’ או ‘זו לא את, זה אני’. זו אחת הדרכים הכי יפות להיפרד”.
מישהו נפרד ככה מחברה שלו?!
“לא שידוע לי. אבל מישהו הציע נישואים – הוא הזמין אורז עם הצעת נישואים ונתן לחברתו. כל מיני ילדים כותבים את השמות של האמהות של החברים שלהם – ‘רחלי זורמת’ וכאלה. ואני מגלה את זה רק בדיעבד. הם עשו את זה והלכו עם זה על הצוואר!”
כשעבדת שם בחופשות מלימודייך בבצלאל, חשבת שזה מה שתעשי בעתיד?
“אני אוהבת את זה כי אני אוהבת בני אדם. מה שלמדתי בבצלאל היה בחירה לא נכונה – תקשורת חזותית. אני לא אוהבת מחשבים, אני אוהבת בני אדם. יש לי לקוחות חוזרים שאני יכולה לדבר איתם שעות. כשהייתי מחפשת עבודה הייתי כותבת בקורות חיים שאני כותבת על אורז. אין מי שלא הרים את קורות החיים האלו”.
באתר שלך יש אוסף של שאלות מטופשות של אנשים (גם אני שאלתי אותך שאלה כזאת). תני דוגמאות.
“‘כמה עולה קילו אורז?’ ‘את יכולה לכתוב אנציקלופדיה על אורז?’ ‘ואם אני אביא את האורז מהבית, זה יהיה בחינם?’ ‘אני לא רואה פה כלום’. אני אומרת להם שאם הם צריכים משקפיים זה לא אצלי, אני לא אופטומטריסטית. ‘יש לך מכונה שעושה את זה?’ אני אומרת שאם הם ימציאו אחת, אני הראשונה שאקנה. ‘את עושה את זה?’ זו שאלה באמת מצחיקה, כי אני יושבת לבד או עם בעלי. אני אומרת שגמד קטן עושה את זה, באתר שלנו יש גם סרטון של גמד שכותב על אורז”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=XwUq20_bgX0[/youtube]
אפשר להתפרנס מזה?
“אנחנו מתפרנסים מזה בכבוד כבר עשרים שנה. עשרים שנה אנחנו משלמים על החיים שלנו, וכעת אנחנו על פרשת דרכים כי הולכים להפסיק את זה בצורה מלאכותית, לפנות את הדוכנים מהטיילת בלי שום חלופה. הדוכן שלי הוא אטרקציה, אנשים מגיעים אלי כל שנה, לא הולכים לאילת בלי לעצור בדוכן שלי, אנחנו מביאים תיירים לפה”.
מה תעשי אם יפנו אתכם?
“כרגע אנחנו קצת חסרי אונים, אנחנו בחרדות מטורפות, אבל אני מאמינה בעצמי. חבל לי שזה ככה, זה פספוס לדעתי. להיות שכירה עוד פעם אני לא רוצה, ובעלי בטח לא רוצה. אני גם לא בת 25, אני רוצה ילדים באיזשהו שלב, אשליה של בטחון כלכלי – וכשאין לך אפילו את האשליה, אתה לא יכול לתכנן את העתיד. זו בעיה לבנות חלומות ודברים. האופטימית שבי אומרת שנסתדר בכל מקרה, אבל זה יוצר חרדה – איך נסתדר? אילת זו עיר מאוד מוגבלת מבחינת אפשרויות של עצמאים. בכל המקומות זה שכירויות מטורפות, ואנחנו בסך הכל דוכן עבודת יד”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 2.11.2012
עברית וערבית בפונט אחד
לירון לביא, מה קורה פה? איך אפשר לקרוא את זה?
“הפונט ‘ערברית’ הוא מערכת כתב מקומית היברידית שמשלבת בין עברית וערבית, שיצרתי בפרויקט הגמר בלימודי תקשורת חזותית בשנקר. החצי העליון של הפונט הוא בערבית והתחתון בעברית, וכל אחד יכול לבחור איזו שפה לקרוא, אבל לא יכול להתעלם מהשפה השניה. בערברית יש 638 אותיות – כל אות בעברית מחוברת לכל אות בערבית, מה שיוצר את כל הצירופים”.
באילו קשיים נתקלת?
“הקושי המרכזי הוא בקריאוּת: כמה אפשר להשמיט מכל שפה ושהיא עדיין תישאר קריאה? היה חשוב לי שאנשים יוכלו לקרוא בקלות. ניסיתי לשמור רק את המאפיינים שממש הכרחיים לזיהוי האות, ושייצא משהו הרמוני. יש עוד קשיים – מה קורה אם במילה או במשפט באחת השפות יש יותר אותיות? ניסיתי כמה פתרונות, כרגע הפתרון הכי מוצלח זה שמשאירים את האותיות המיותרות בסוף המילה ומשאירים אותן על החצי העליון או התחתון, בלי האותיות של השפה השניה”.
מה גילית על הקשר בין השפות?
“למרות שהעברית נראית קשיחה ובנויה מריבועים, והערבית מסולסלת ומחוברת – הן באות משורש משותף, מגיעות מאותם מקורות. ביקשתי מאנשים לקרוא וגיליתי גם שדוברי כל אחת מהשפות חשבו שהשפה שלהם יותר קריאה”.
מה הפונט הזה אומר?
“הוא מביע את הדעות שלי. המאפיינים המזהים של כל תרבות, של כל שפה, אמורים להישאר, אבל אסור להתעלם מהתרבות השניה שנמצאת. צריך להתייחס אליה. זה גם מה שהוביל אותי לעשות את העבודה – בתור ישראלית, וחיפאית בפרט, אני רואה הרבה עברית וערבית בשלטים, שתיהן שפות רשמיות בישראל והן פשוט מונחות אחת ליד השניה, אין שום קשר ויזואלי”.
יש לו שימושים פרקטיים?
“הפרויקט הוא פרויקט אוטופי אקספרימנטלי. אני אדם אופטימי מטבעי, ומפנטזת שהפונט יוכל להופיע למשל בשלטי רחובות. אני עובדת על כמה פרויקטים בתחום התרבות שמשלבים את השפות, את התרבויות ואת הלאומיות”.
הלחמה של שני מערכי תווים לא פוגע בשלמות, במקום לתת לכל שפה את הכבוד שלה?
“זו בהחלט עבודה של פשרות ואני לא מנסה להסתיר את זה. בערבית רגילים לראות את האותיות מחוברות ובכתב הזה הן מופרדות – זה כדי שיהיו רק 638 תווים ולא פי ארבע. בעברית הפשרה היא שאין אותיות סופיות. קריאת טקסט בעברית בלי אותיות סופיות דומה לקריאת טקסט בערבית כשהאותיות מופרדות – אתה יכול לקרוא את זה אבל זה מרגיש משונה. כל אות היתה צריכה לוותר על חלק מסוים כדי לקבל חלק מאות אחרת. בסופו של דבר אנחנו פה ביחד, אם אתה אוהב את זה ואם לא”.
ערברית. תמונה: לירון לביא
_______________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 31.8.2012
אנקדוטה: בחודש יולי, באירוע השקת ערוץ הטלוויזיה הערבי המסחרי הלא טי.וי., הוצגה על המסך מילה שהורכבה מ”תודה” ו”شكرًا”. ביררתי ואמרו לי שעיצב אותה מנכ”ל הערוץ, ג’וזף אטרש. נתקלתי באותה מילה משולבת ימים ספורים אחר כך בפרויקט של לביא בתערוכת הגמר בשנקר.
להמשיך להתגלגל: ספורט אתגרי על כסא גלגלים | סמול טוק
אליס ואלי מזור, מה את עושה עם כסא הגלגלים שלך?
“הספורט שבו אני עוסקת כיום נקרא ‘צ’ר-סקייטינג’, החלקה אתגרית על כסאות גלגלים”.
איך הגעת לזה?
“גבי היה בסיכון מהחלקה אגרסיבית על רולר בליידס מגיל 15 ונהיגת האמרים בצבא, והדרדר כתוצאה מתאונת דרכים. אני סובלת ממכאובי הגוף, אך איני מגדירה עצמי כנכה אלא כ’יכולה אחרת’. זו היתה החלטה של רגע, של לחזור להחליק ולא משנה על איזה כלי, העיקר להחליק”.
מה מדליק אותך בצ’רסקייטינג?
“כשאני שם על הרמפה, זה רק אני והגלים עשוי הבטון, אני והחופש שלי. השלווה שמציפה אותי אינה דומה לשום דבר אחר. כיף לי ללמוד בכל פעם מחדש כמה אני מסוגלת. כשאני מחליקה, אני לא מרגישה חולה, נכה, מוגבלת או סובלת, אני עצמי בצורה הטהורה ביותר, והמהנה ביותר”.
אילו תגובות את מקבלת?
“כשרואים אותי על הכסא, מתלבשת בשלל המגינים והקסדה, נקשרת אל הכסא בשלוש רצועות הבטיחות המאפשרות לי לנווט את הכסא בתזוזות קלות בלבד, כשמבינים שהתוכנית שלי כוללת גלישה חסרת מעצורים אל תוך תהומות השיפועים בסקייטפארק, לרוב משתחררת איזו צווחה או אנחת פחד אמיתית וכנה, מלווה בכפות ידיים שחוסמות את הפה, ומבט מבוהל וקרוע לרווחה”.
את לא חוששת מפגיעות ופציעות?
“יכאב לי גם במיטה בלי לזוז וגם אם אני אחליק, אז עדיף להנות בדרך, אם כבר. לא?”
מה החלום שלך?
“שעוד יגיעו ימים שונים בהם הארץ תמלא צ’רסקייטרים, ובכל סקייטפארק יהיה כתוב ‘הכניסה מותרת לרולרבליידס, סקייטבורד וכסאות גלגלים'”.
________________________________
ראיון גולמי:
“אני משתמשת בכסא גלגלים כחצי שנה, מתוכם מחליקה על רמפות בסקייטפארקים בארץ חודש ושבוע בדיוק”.
מאיזו נכות את סובלת? זה תוצאה של פציעת ספורט?
“איני ‘סובלת מנכות’, אני סובלת ממכאובי הגוף, אך איני מגדירה עצמי כנכה אלא כ’יכולה אחרת’ משום שאיני מרגישה מוגבלת אלא פשוט מסוגלת באופן שונה מעט, אדפטיבי. אפשר לומר שמצבי הדרדר כתוצאה מתאונת דרכים לא צפויה בה החליק הרכב שלי בסיבוב חד אל עבר גדר הפרדה על פתח תהום… התאונה פגעה בגבי שהיה קודם לכן ‘בסכנה’ בשל שנים של החלקה אגרסיבית על רולר בליידס, ושירות צבאי כנהגת האמרים קרבית. כמו כן נפגעו מספר עצבים ויכולתם לתפקד באופן ראוי, עוד לא ברור אם כתוצאה מבעיה נוירולוגית או ישירות כתוצאה מאותה תאונה, אך היכולת שלי ללכת באופן יציב ותקין, לרקוד, לרוץ, ואפילו לבצע פעולה פשוטה כעמידה, כמו גם התחושות שהמוח שלי משדר לשרירים ולעצבים בגוף נפגמו ואינם כשהיו בעבר. התוצאה היא כאבים שונים במקומות שונים ברחבי הגוף, לעיתים חזקים עד כדי התעלפות, שורפים, חודרים כמחטים וסכינים, מטרידים כמאות נמלים הזוחלות על הגפיים, ולפעמים אם מדובר בתקופת ‘התקף’ אף משותקות לחלוטין – אני עשויה לקום יום בהיר ולרצות להוריד רגליי מהמיטה אל הרצפה הקרה, רק שהרגל הימנית אינה מגיבה, והתחושה אינה קרירות מבורכת שלאריחים אל רגליים יחפות ביום חם, אלא של איבר שאינו שייך לגופי, כבד, רדום בצורה משונה, ובעצם – משותק. בינתיים הרופאים לא בדיוק יודעים מה ניתן לעשות כדי לעצור את המצב או לשפרו, ואני מבחינתי מנסה כל תקווה אפשרית להפסקת הסבל היומיומי שבו אני חיה ב-4 השנים האחרונות. חלק מזה היה להתמסר שוב ומכל הלב לאהבה הישנה שלי – הרמפות, והפעם עם תשוקה ואש חדשה ואחרת בוערת עד לב שמיים”.
עסקת בספורט/ספורט אקסטרים לפני כן? איזה?
“בהחלט! בגיל 15 התחלתי להחליק על רולרבליידס על גבי רמפות, אהבתי את הספורט האגרסיבי וההישגי הזה שאפשר לי להגיע למצב מדיטטיבי מרוכז ונטול הפרעות, את השניות האלו שבהן אתה נמצא באוויר מרחף בלי משקל בלי דאגות, את הריגוש האולטימטיבי ברגע של ה’דרופ’ – השניה בה אתה מזנק אל תוך השיפועים שמחכים רק לך לכבוש אותם כל פעם ופעם מחדש… הגובה, החן בעת ההחלקה, והיכולת להסתגל בכל פעם ולהתגבר על הפחד הראשוני וההגיוני הזה – אז הבנתי שהכל בראש שלנו, שהכל אפשרי. ייצגתי את ישראל מספר פעמים בכמה תחרויות רולר בחו”ל, העיקרית מבינהן היא תחרות מוקדמות ה-X-GAMES – אולימפיאדת משחקי האקסטרים העולמית, התחרתי פעמיים בהן פעם יחידה עליתי לגמר, אך לא השתתפתי שכן נפצעתי בנפילה בערב התחרות. כנראה שזה לא היה היעוד שלי, דאז”.
איך קוראים לספורט שאת עוסקת בו, ואיך הגעת אליו?
“הספורט שבו אני עוסקת כיום נקרא ‘צ’ר-סקייטינג’ (CHAIRSKATING), החלקה אתגרית על כסאות גלגלים, בעולם ניתן למצוא תיעוד לגבי ספורט זה גם בשמות HARDCORE SITTING או EXTREME WHEELCHAIR SKATING, כולם שמות וכינויים לתענוג המרוכז הזה. אני אחת משתי בנות יחידות בקבוצה של כ-10 צעירים היושבים על כסאות גלגלים ברחבי העולם, ועוסקים בספורט מעניין ומאתגר זה. כרגע אין עוד צ’רסקייטרים מלבדי בישראל למיטב ידיעתי אך אני מתכוונת לשנות זאת”.
אילו מסגרות קיימות לספורט הזה?
“כרגע אין כל מסגרת מסודרת התומכת בצ’רסקייטרים, כאן או בעולם בכלל, ישנן מספר עמותות שונות המקדמות מדי פעם אירועים מיוחדים לקהל משתמשי כסאות הגלגלים, אך עדיין אין ארגון מוכר לתחום או מיסוד של תחרויות רבות בעלות כמה מדרגים כבשאר ענפי הספורט האתגרי האדפטיבי ושאינו כזה. ישנה תחרות אחת באופק שרבים מחבריי נלהבים לקראתה, היא תערך בעוד כחצי שנה בארה”ב – בחוף וניס באחד מאתרי ההחלקה המפורסמים בעולם! מלבד תחרות עיקר הפעילות היא יחידנית כמו בכל תחום החלקה אתגרי אחר שאינו משופע בנותני חסות: חבורות חבורות מתאמנים יחדיו, מתגברים על מכשולים ומחסומים, מעודדים אחד את האחר להתקדם ולהשתפר – ומבצעים טריקים ותרגילים מרשימים ועוצרי נשימה, וכמובן שנופלים מפעם לפעם, וקמים וממשיכים הלאה בחיוך.
“כאן בינתיים עד שיהיו עוד צ’רסקייטרים שכמותי, אני מבלה את זמני עם חבריי הסקייטרים (סקייטבורד) והבליידרים (רולרבליידס) שזוכרים אותי מחליקה עוד מהימים ההם, והם ששים לעזור ולתמוך בי בכל מה שאזדקק – תמיד שמים לב אם אני נופלת וצריך לעזור לי לקום, או בעזרה ביציאה ממתוך הרמפה – הרי מדובר ברמפות שאינן לכניסה לבית או לעסק – בין 2.5 ל-3.4 לאלו ה’נמוכות’ יחסית. אני פועלת במרץ בשיתוף עם חברת ‘סגול שיקום ישיר’ שאימצו אותי אל ליבם ואיפשרו לי לקבל כיסא גלגלים חזק במיוחד ההולם את השימוש המיוחד שלי בו, על מספר פרויקטים שונים לקידום ושינוי דעת הקהל והחברה בישראל לגבי ‘נכויות’ וקשיים. אחד הפרוייקטים שכבר מותר לספר עליו בקווים כלליים הוא מחנה אימונים ‘יכולים אחרת’ לצעירים ולצעירים ברוחם שבו נעבוד בכיף על שיפור שליטה בכסאות גלגלים, נלמד כיצד לפול (כי זה עשוי לקרות לכולם וכדאי לדעת איך לפול כדי לקום) כיצד לבצע תרגילים פשוטים שיסייעו ברכישת עצמאות רחבה יותר, וכלים להתמודדות עם מכשולים שונים- על השיפועים השונים במתחם הרמפות, ובחיים עצמם לאחר מכן… שהרי החיים שלנו הם סקייטפארק אחד גדול – וזה לא משנה אם אנחנו עומדים או יושבים – החלק החשוב והקשה ביותר הוא ללמוד לקבל, להסתגל ולהמשיך להתגלגל הלאה”.
מה מדליק אותך בצ’רסקייטינג?
“הכל!!! אבל אני חושבת שבעיקר העובדה שכשמחליקים -אין רעשי רקע מבפנים או מבחוץ, כשאני שם על הרמפה, זה רק אני והגלים עשוי הבטון, אני והחופש שלי – השלווה שמציפה אותי אינה דומה לשום דבר אחר, הריגוש והאושר שבכיבוש גבעה בתרגיל זה או אחר הוא רגע שאני ממליצה לכל אחד בעולם לחוות, זוהי הדרך שלי להארה, המדיטציה הטבעית והברוכה ביותר שחשתי אי פעם, וכיף לי ללמוד בכל פעם מחדש כמה אני *מסוגלת* וכמה שהחיים שדומים מאוד למסלול ההחלקה שאני אוהבת כל כך, מפתיעים ומרגשים ומדהימים בו זמנית, גם אם לפעמים נופלים ומשתטחים על הבטון – כשאני מחליקה, אני לא מרגישה חולה, נכה, מוגבלת או סובלת, אני עצמי בצורה הטהורה ביותר, והמהנה ביותר. זה המקום הפרטי שלי, השער אל הלב”.
את לא חוששת מפציעות ופגיעות במסגרת הפעילות שלך?
“אצל רוב האוכלוסיה ישנו דימוי שגוי ולא כל כך הוגן של משתמש בכסא גלגלים – לרוב מדובר בדימוי מאוד שברירי ונזקק, אולי עם מטפל צמוד שדוחף את ידיות הדחיפה (שאינן קיימות על הכסא הפרטי שלי למשל) אולי יראו בעיני רוחם אדם חלש, או עצוב. כשרואים אותי על הכסא, מחייכת מאוזן לאוזן, מסיעה את עצמי במהירות ובנוחות נפלאה ממקום למקום, כששמים לב שאני מתלבשת בשלל המגינים והקסדה, נקשרת אל הכסא בשלושת רצועות הבטיחות המאפשרות לי לנווט את הכסא בתזוזות קלות בלבד, כשמבינים שהתוכנית שלי כוללת גלישה חסרת מעצורים אל תוך תהומות השיפועים בסקייטפארק, לרוב משתחררת איזו צווחה או אנחת פחד אמיתית וכנה, מלווה בכפות ידיים שחוסמות את הפה, ומבט מבוהל וקרוע לרווחה.
“אחרי סיבוב או שניים במתחם לחימום עצמי ומתיחות, אני לרוב עושה ‘סיבוב מודעות’ בין הספסלים, להרגיע את הנוכחים ולהסביר כי למרות שאני ישובה על כסא מתגלגל, הסיכון בלהחליק על כל כלי אחר (רולר בליידס, סקייטבורד ועוד) אינו שונה כלל ועיקר מהסכנה העומדת בפניי כצ’רסקייטרית, ובלבד שאחליק כאשר אני מוגנת לגמרי בסט מלא של מגיני גוף, קסדה מתאימה וחזקה ושלל רצועות בטיחות לעיגון עצמי אל הכסא, אני מסבירה לרוב כי הכאבים שאני סובלת מדי יום ביומו מעצם המחלה והמכאובים שבחיי, קשים בהרבה ונרואיים בהרבה מכאב הנפילה על הרמפה, כשאיני מצליחה “לנחות, תרגיל זה או אחר… אם לא נופלים ולא יודעים כיצד לפול, אי אפשר להתקדם הלאה, ולקום בחיוך ולהמשיך להתאמן, לדחוף רחוק יותר וחזק יותר”.
מה החלום שלך?
“החלום שלי מפוצל לשני חלקים – החלק האישי וההישגי שלי כספורטאית אקסטרים אתגרית אדפטיבית בו אני מקווה להתחרות בתחרות המיועדת הקרובה מעבר לים, ועד אז להספיק ללמוד כמה וכמה תרגילים מרשימים ומהממים כאן ב’מתחם הבית’ בישראל. על הכוונת לחזור לתרגיל האהוב עלי מימי ההחלקה על הרולרבליידס, BACKFLIP, סלטה אחורנית, הפעם עם הכסא. החלום האולטימטיבי בסופו של דבר הוא להשלים את מה שהתחלתי אז ולהתחרות במשחקי האקסטרים ה-X-GAMES העולמי, כצ’רסקייטרית גאה ומאושרת.
“חלק נוסף הינו היעוד החברתי, מבחינה החדרת מוטיבציה לשינוי מודעות דראסטי בנוגע לניידות, שינוי הגישה החשוב וההכרחי כלפי ‘נכויות’, שימוש בעזרים כדרך חיים ושיקום, יחס לשונה בקהילה ועוד, כמו גם תקווה שעוד יגיעו ימים שונים בהם הארץ תמלא צ’רסקייטרים ובכל סקייטפארק יהיה כתוב:הכניסה מותרת לרולרבליידס, סקייטבורד וכסאות גלגלים.
“חשוב לי שיבינו שזו היתה החלטה של רגע – של לחזור להחליק, ולא משנה על איזה כלי, העיקר להחליק, ושאני עושה את זה למרות הכאבים. זה לא כזה קל וכל פעם שאני יוצאת לשם ומגיעה לרמפות אני גאה בעצמי שהצלחתי לזוז מהמיטה. כי יכאב לי גם במיטה בלי לזוז וגם אם אני אחליק, אז עדיף להנות בדרך, אם כבר, לא?”
_________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 17.8.2012
הביצה שהתמסחרה: מעכשיו גם ביצים מגיעות עם פרסומות
עדי טל, יש פרסומת על הביצים שקניתי. מי האחראי?
“זה לא משהו שאני המצאתי, עושים את זה בחו”ל. חברתי למישהו והבאנו יחד את המכונות מחו”ל, ויחד עם בית האריזה של ביצי רמות השבים הקמנו את המכונות, אני עשיתי את הגרפיקה, ועכשיו אנחנו מוכרים את שטח הפרסום על הביצים”.
את עובדת בעסק משפחתי שמציע פתרונות לעבודה בגובה. מה הקשר לפרסום על ביצים?
“אנחנו לא בתעשיית המזון, אנחנו פשוט מכירים כל מיני אנשים שעוסקים בתעשיית הביצים וקישרנו את זה אלינו. באתר שלנו רשמתי את הסלוגן – ‘כשאנחנו עובדים בגובה – אנחנו כ”מהלכים על ביצים”‘”.
מה המחיר?
“תפוצה מינימלית של חצי מיליון ביצים זה 15 אלף שקל, לא כולל מע”מ. ככל שעולים המחיר פר ביצה יורד”.
מי הלקוחות הפוטנציאליים שלכם?
“רוב הקהל שרוצה לפרסם על ביצים זה בעלי עסקים עצמאיים – שיפוצניקים, מאפרות, מאמנות כושר אישיות, לא חברות ענק כמו אוסם וכדומה, אלה עדיין לא יצרו איתי קשר. זה פתוח לכולם. אנחנו מעוניינים ליצור קשר עם משרדי פרסום”.
הרבה ביצים נשברות בתהליך?
“לא. זה אותו עקרון כמו של הדפסת תאריך התוקף. יש חותמת שיורדת ומחתימה את הביצה, היא מאוד רכה ולא שוברת את הביצה. זו אותה טכניקה ואותו צבע מאכל והכל”.
מחירי הביצים צפויים לעלות. מה הצרכן מרוויח כאן – ביצים עם פרסומות יעלו פחות?
“לא. הוא מרוויח חשיפה לפרסום, כמו שהוא מרוויח מפרסומת בנתיבי איילון”.
כבשתם עוד טריטוריה. בסוף לא ישאר לנו מרחב נקי מפרסומות.
“אם אתה תסע לנורבגיה, לא יהיה לך שלט פרסומת אחד בכבישים. בארץ כן. זה עניין של הרגל. בתאילנד מפרסמים על ביצים, זה עניין רגיל בשבילם. אתה יכול להתפלסף על זה ולהגיד שכמו שאתה בוחר איזה ערוץ לראות בטלוויזיה, אתה יכול לבחור איזה מוצר לקנות בסופר. אתה בוחר אם להכניס את זה אליך הביתה או לא. אתה יכול לקנות גם ביצים בלי פרסומות”.
____________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור סמול טוק במוסף הארץ, 24.8.2012
אזכרובוט: סטוני, הרובוט שיתאבל עלינו אחרי שכולנו נמות
Stony הוא רובוט שנוהג מנהגי אבלות – ניקוי המצבה, הנחת אבנים והחלפת פרחים. יוצריו הם איתמר שמשוני, אמן בן 32 משכונת שפירא בתל אביב, וצביק’ה מרקפלד, מייקר. מיצג רובוטי שעורך טקסי אזכרה”, מספר שושני, שהציג את סטוני בתערוכת בוגרי תואר שני בבצלאל בחודש יוני. “זו הצעה לחזון: פלטפורמה חדשה שמחליפה את בני האדם, ובודקת לאן העולם הזה של לוויות ואמנות הולך, ואיך הוא יכול להיראות עוד עשר שנים. אפשר להסתכל על הרובוט כאמן שפועל בסטודיו שלו, מנהל, מסדר ומנקה אותו. יחס בין אובייקט סטטי לאובייקט נע בחלל, אובייקט מטפל באובייקט. הוא שם אבן, הוא שם פרח, הוא מרטיב – זה משל על עבודת האמן בסטודיו”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=wRMqVL__yLE[/youtube]
ההשראה הגיעה מבתי קברות, אזכרות, ו”הפער העצום בין האנשים שאנחנו נורא אוהבים להזנחה ולאיך שמקום קבורתם נראה”, מסביר שושני. “המניע הוא לנסות לראות איך עולמות משתלבים. זו פעם רביעית שאני לוקח את עולם האמנות ועוד עולם אחר, מנסה לערבב בין שני הדברים ולראות מה התוצאה. לראות איך החיים משתלבים עם אמנות, אם בכלל”.
“כל החזון הזה הוא די שלילי וקודר”, אומר שושני, “ומעביר ביקורת על לאן אנחנו הולכים ומה בדיוק יקרה איתנו בעולם טכנולוגי, שבו רובוט יכול לנקות מצבה. אתה לא צריך לצאת החוצה. לקהל יש גדר שחוסמת אותו, אתה לא יכול לעבור פנימה. אתה צופה על עולם שקורה ואתה עדיין פה, משהו בחסימה הזאת היה לי מאוד חשוב”.
העבודה על סטוני נמשכה “שנה של פיתוח, איסוף חומרים, שיחות עם אנשים וכל מה שקשור”, אומר שושני. “מצאתי את צביק’ה מרקפלד, שקורא לעצמו ‘מייקר’, והוא האיש שהוציא את כל הרעיונות ההזויים מהראש שלי למציאות. הרבה שעות של תכנות, עבודה, ניסויים והבנה של הדבר הזה. יש הרבה מאוד דברים שלא היו בידיים שלי אלא של מתכנתים, ואני כמו בחדר הלידה, מחכה לפריצת דרך, כשמדי פעם היו שואלים אותי משהו והייתי אומר כן/לא”.
מה הדבר הבא?
“איזשהו פסל רובוטי, זה פתח לי את התאבון. ויש גם תוכנית לווידאו ארט חדש”.
____________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 22.6.2012
משפחה וציור נראים יותר טוב מרחוק ועוד פתגמים אתיופיים בספר “עשן ואמיץ”
דניאל בלטה, איך הגעת לכתוב ספר בעברית על פתגמים אתיופיים?
“במסגרת העבודה שלי בחינוך ועם בני הקהילה הרגשתי שהחברה הישראלית לא מכירה אותנו, בני העדה האתיופית, ווחיפשתי איך לקרב את הקהילה האתיופית לחברה הישראלית, שתבין אותנו טוב יותר. הפתגמים שאספתי הם נכס תרבותי של כלל בני אתיופיה, היהודים והלא-יהודים. דרך הפתגמים רציתי לתת לצעירים שלנו משהו שיוכלו להתגאות בו. המטרה שלי היא לגרום לחברה הישראלית להבין שהיא יכולה ללמוד המון מהחברה האתיופית, ומפני שידע הוא חשוב, תלמד גם לכבד אותה. לצערי היום חושבים שאין מה ללמוד מאתנו. אני מאמין שאם נצליח לפרסם את חוכמת החיים של הקהילה בכל התחומים נתרום תרומה גדולה לחברה הישראלית וגם לקהילה האתיופית עצמה”.
איך כתבת את הספר?
“אספתי את הפתגמים מתוך ספרים ומשיחות עם אנשים מבוגרים בקהילה. לאחר מכן קראתי ספרים שמסבירים את כוונות הפתגמים. צור גלסנר ויאיר חכם סייעו לי בעריכה ובהפקה. בקרוב הוא יצא גם באנגלית”.
אילו אידיאלים עולים מהפתגמים שבחרת?
“אמונה וסבלנות, חשיבות הגיבוש ושיתוף הפעולה, המשפחה כמקור איתן לכוח ותמיכה. הספר נקרא ‘עשן ואמיץ’, מהפתגם ‘עשן ואמיץ תמיד ימצאו דרך יציאה’, משפט שהשתמשו בו לחזק את רוחם של הילדים – הכל תלוי בך, אם תהיה חזק אין דבר שיעמוד בפניך. יש פתגם שאומר, ‘משפחה וציור, עדיף מרחוק’. כשאתה מסתכל על ציור מקרוב, הוא לא נראה יפה, אבל כשאתה מתרחק אתה רואה את התמונה. כך גם במשפחה – כשאתה נמצא קרוב מאוד למשפחה על בסיס יומיומי, אתה רואה בעיקר את הבעיות ונוצרים חיכוכים רבים, אך כשאתה מתרחק מעט אתה מבין את הכוח והעוצמה של היותך חלק ממשפחה אוהבת ותומכת. דוגמא נוספת: ‘אדם בארצו כעץ זית הוא’. רק בארצך אתה יכול להיחשב חזק ומכובד, כשאתה רחוק ממנה אתה נחשב חסר כל”.
למה הספר לא נמכר ברשתות הספרים?
“כי הן משלמות שקל-שקל וחצי לעותק. העדפנו לשווק אותו בצורה עצמאית באתר amitz.org.il ובמספר חנויות פרטיות, למרות שזה דורש מאיתנו הרבה עבודה. המון אנשים קונים, אך אנחנו עדיין לא מצליחים להגיע לכל המקומות”.
אילו תגובות אתה מקבל מאתיופים?
“אומרים לי, ‘אתה מקור להשראה בשבילנו, איזה כיף שמשהו משלנו נמצא על המדף’. אני שומע שבני נוער קוראים להורים שלהם את הפתגם באמהרית, ושואלים אם הפירוש בספר נכון. זה מחזק את הקשר בין ההורים לילדים”.
מה הדבר הבא?
“בדקתי אם קיימים פתגמים גם בחברה היהודית-אתיופית, ומצאתי חומר מאוד מעמיק על הפתגמים והקשר שלהם למקורות ישראל. למשל, לפתגם ‘מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת’ יש מקבילה אתיופית, ‘אם לא אוספים ביום – לא אוכלים בלילה’. אני מחכה להזדמנות להוציא אותם בספר”.
________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 10.8.2012
הייטקיסטים? מנכ”ליות? הנה הצעת גירושים שלא תוכלו לסרב לה
עו”ד אברהם עזריאלנט, מי קהל היעד של ניהול הליכי הגירושים שאתם מציעים?
“מנהלים, בעלי עסקים ואנשי הייטק, גברים ונשים. מה מיוחד בהם? שהדברים שם הרבה יותר מורכבים. יש כל מיני סוגים של נכסים שלא קיימים בגירושים אחרים, החל ממוניטין עסקי, דרך סיכויי התקדמות, אופציות בחברות ההייטק, כל מיני הטבות שכר שיש להן משמעויות בחברות ההייטק הגדולות. יש כל מיני סוגי פוטנציאל השתכרות ורווח של דברים עתידיים, שהם מאוד משפיעים על הערך לצורכי חלוקה עם בן או בת הזוג. ישנם הרבה מאפיינים של אנשי הייטק עצמם – לדוגמה, קראנו שבחברות הייטק מסוימות יעבדו 12 שעות ביום כעבודה תקנית, ולא שעות נוספות. האנשים האלה עובדים הרבה מאוד, וכתוצאה מזה בני הזוג שלהם משלמים מחיר מסוים. ברגע שהם נפרדים צריך להיות לזה ביטוי”.
למה צריך עו”ד מיוחד להייטקיסטים?
“אם הצוות שלך מבין יותר מהצוות של הצד השני, הפשרה תהיה יותר קרובה למה שאתה רצית. אני מוסמך מנהל עסקים, יש לנו בחברה רואה חשבון, יש לנו צוות משפטי-כלכלי. זו לא רק בעיה משפטית אלא כלכלית. הרבה פעמים האישה חושבת שלבעל יש עסק ששווה מאות מיליונים, או להיפך, הבעל חושב שלאישה יש, ובמציאות העסק שווה מיליונים ספורים”.
שיעור הגירושים גבוה יותר בהייטק?
“אנחנו ביצענו המון מחקרים בתחום הזה. כנראה שכן. אם מישהו עובד 12 שעות ביום, ברור לחלוטין שהזמן שהוא יכול להקדיש לבן/בת הזוג הרבה יותר נמוך, יש הרבה פחות תשומות למשפחה, וזה מטיל עול יותר משמעותי על הצד השני. יש לנו הרבה מקרים ששני הצדדים בהייטק – הם הכירו בהייטק, הם מתגרשים בהייטק, ושמה הרבה פעמים מדובר על זוגות שהם זוגות בקושי. זה כמו מה שהיה פעם החתונה של הכובסת ושומר הלילה – היא עובדת ביום והוא בלילה והם בקושי מתראים”.
בין בני זוג שעובדים שניהם בהייטק לא אמורה להיות יותר הבנה לדרישות המקצוע?
“בהחלט יש משהו במה שאתה אומר. אבל כשמדברים על הייטק, אתה מדבר על חבר’ה שבשביל להשיג יותר הבנה הם צריכים להתראות. אל תשכח שרוב עובדי ההייטק בישראל הם עובדים של החברות הגדולות. עד שמגיע הסופשבוע והם יכולים להתראות, אחד מהם בחו”ל”.
יכול להיות שהם נלחמים לא כי הם צריכים את הכסף, אלא כי הם מונעים מאותו דרייב של לנצח במאבקים עסקיים?
“האנשים האלה רבים על מיליונים, ולכן מוכנים להשקיע מאות אלפים כדי להרוויח את המיליונים. אבל יש את התופעה הזו, וזה סגמנט די משמעותי בין הלקוחות שלנו. הם תמיד מנצחים, והם רוצים לנצח גם פה. אני 15 שנה בתחום, באתי מביזנס, וזה אותם כלים – אסטרטגיה, ניהול סיכונים. התכנון כולל כל כך הרבה פרמטרים שהוא מזכיר לי את הניהול של עסקי ענק, אתה נמצא שם בסיטואציה עסקית לחלוטין. יש בעסק הזה אלמנטים אישיים – הוא או היא רכבו אחד על השני 20 שנה, אז זה הזמן לסגור חשובנות. אני נגד זה. אצל חלק מהאנשים זו תאוות בצע פשוטה, עושים חשבון כלכלי מדוקדק – אם הריב הוא על 10 מיליון דולר, הם מוכנים להשקיע 200-600 אלף דולר כדי לזכות בזה. אתה לא תאמין באיזה שיטות מטורפות”.
מה אתה מאחל לקוראים לכבוד ט”ו באב?
“אני מאחל להם שיהיה להם תמיד ריגושים בטירוף. מה זה אומר? שיהיו להם ריגושים גם בפאזה של אהבה גדול וכיף עצום, וגם בפאזה של הגירושים. מנסיון אישי – אני גרוש פעמיים ופרוד פעם אחת – לטובת כל הזוגות האלה אני אומר, בכל פעם אתה משתדרג. עם האישה האחרונה הייתי יותר מ-30 שנה, יש לנו ילדים מקסימים. כל פרידה מביאה אהבות חדשות, יותר טובות ויותר מתקדמות. פעם היו מתים בגיל 40, לא היו בעיות כאלה. היום כשאנשים נשואים 20 ו-30 שנה, יכול להיות שגם חידוש הוא לא רע”.
________________
התפרסם במקור בגירסה מקוצרת במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 8.3.2012
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
