יש סועדים בירושלים // סמול טוק
סצינת המסעדות הירושלמית לא מגובה במבקרים ובבלוגרים כמו אחותה התל אביבית. עדי ארבל מזמין אתכם לטעום
אין מה לאכול בירושלים.
“בטח שיש מה לאכול. זאת הבעיה, לכן פתחתי את הבלוג ‘מאכלי י-ם‘. אנשים חושבים שאין מה לאכול בירושלים. הקונספט של הבלוג מגיע בהמשך לדף פייסבוק שפתחתי קצת אחרי שהגעתי לירושלים, ‘המלצה ירושלמית יומית’, אנשים שאלו-טענו כמוך, אין מה לעשות בירושלים, וניסיתי להוכיח להם שיש ופתחתי את הדף. ומכיוון שאני, עצלן שכמותי, אוהב לאכול במסעדות, אנשים שאלו אותי, למה אתה לא עושה בלוג מסעדות. אמרתי להם שאם אעשה בלוג מסעדות אפסיק ליהנות מהאוכל, אחת האהבות הגדולות בחיים שלי, ואז החלטתי לפתוח בלוג שבו כל פעם אני לוקח אורח מעניין אחר, בדרך כלל ירושלמי, שיכתוב על מסעדה, וזו הזדמנות לחשוף את המסעדה לאותו קהל עוין שטוען שאין מה לאכול בירושלים”.
יש לך שם רק מסעדות מוצלחות.
“אנחנו עושים רק ביקורות על מסעדות טובות. באנו בקטע של לפרגן למסעדות ירושלמיות. היינו במסעדה ירושלמית ולא נהנינו מספיק – לא כתבנו, ויש אנשים בחדר, בלי שמות, שיודעים על מה מדובר. ויעיד המראיין, שהלך איתי למסעדה למטרת ביקורת ב’מאכלי י-ם’, אהב את תפוחי האדמה במקום לאהוב את הבשר, ולכן נגנזה הביקורת”.
אשאל מה ששואלים מבקרים מסוגך – אתה לא חש אחריות גם להזהיר מפני מסעדות גרועות?
“לא. מסעדות גרועות בירושלים ייסגרו מהר מאוד, הנסיון מוכיח. 
בירושלים הבעיה יותר חמורה: גם מסעדות טובות נסגרות, ובזה אני מנסה לעזור, לפתור את הבעיה הזאת”.
השם של הבלוג עשוי להטעות.
“נכון. אני סוקר רק מסעדות כשרות, גם אם הן בלי תעודה, חשוב לומר. יש היום יוזמות כל מיני יוזמות כשרות למיניהן, שהן יותר ייחודיות לירושלים, כמו ‘השגחה פרטית‘ של הרב אהרון ליבוביץ’, ועוד לפניה יש מסעדות פרטיות שאומרות לך, אנחנו שומרים כשרות ולא פותחים בשבת, אבל אין לנו תעודה. אני סומך על מסעדות כאלו בחלק גדול מהפעמים”.
מכיוון שיש הרבה כותבים, הסגנון והפורמט משתנים. תן דוגמאות.
“יש את צביקה קליין, כותב יהדות התפוצות של ‘מקור ראשון’, שבשבוע שבו הוא התחתן ולא פגש את ארוסתו, לקחתי אותו לאכול בניגוד לכל הדיאטה שלו בארוחת טעימות חדשה במסעדת מדיטה, והוא לקח את זה לכיוון היותר מקצועני, כיאה למקצוע ממנו הוא מגיע, מקצועני בכתיבה העתונאית ופחות מקצועני ברמה של הביקורת, כי בסופו של דבר אף אחד מהכותבים הוא לא באמת מבקר מסעדות. יש את דבורה גינזבורג, הדוברת האלמותית של חבר הכנסת המפורסם זבולון כלפא, שהחליטה שהיא חוסכת לעצמה כתיבה, ואת כל עשר המנות שקיבלנו במסעדת מונטיפיורי החליטה לצלם ולהעלות הכל בתור תמונות ומשפטי הסבר קצרים”.
אתה מקבל ממסעדנים משוב על הפרויקט הזה?
“המסעדות בעיקר נהנות לפרסם את הפוסטים בדפי הפייסבוק שלהן, וטוב שכך. המצב הוא שבירושלים אין מבקרי מסעדות. מלון ענבל פתח לפני שנה מסעדה ועשו אירוע בלוגרים. אני הגעתי עם בת זוגי דאז, היו שם ארבעה שולחנות ערוכים, וגילינו שאני הבלוגר היחיד שהגיע לאירוע. שאלתי את היחצנית מה קרה והיא אמרה, ‘תקשיב, אין בלוגרים שמסקרים מסעדות בירושלים’. כל הסצינה הזאת של ביקורת מסעדות של בלוגרים היא מאוד מאוד תל אביבית. זה חלק מהבעיה, שאנשים באמת לא שומעים על המסעדות, והמטרה היא להגביר את התהודה של אותן מסעדות טובות. אני אשמח שהבלוג השני שיוקם אי פעם עם ביקורת מסעדות בירושלים יעשה גם ביקורות רעות. זה יהיה סימן שאנחנו משתפרים, שירושלים מתקדמת. זה השלב הבא באבולוציה”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.9.2014
“אנשים בארץ מאוד חיוביים ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה” // סמול טוק
הסאטירה בארץ מלטפת את הראש. גיא (בוב) זאבי רוצה להכאיב לכם
מה יש לך נגד הסאטירה בארץ?
“לא יודע, לא צפיתי בה הרבה זמן. שלי יותר טובה. אם הייתי ראפר הייתי שר שיר ש’אני הדבר האמיתי ואתם לא’. אבל אני לא ראפר, ואין לי דרך אחרת להלל את עצמי. אם תכתוב את כל הכתבה בבולד אנשים יבינו כמה אני ציני לגבי כמה הסאטירה שלי רצינית”.
על מה אנחנו מדברים?
“על המופע ‘לא אומרים איכס על אוכל‘, שמוצג ביום ראשון [היום] בצוותא. כתבתי אותו לפני כמה שנים, יש בו מערכונים ושירים מפתיעים במידת הסאטיריות שבהם, ולפני שנה העליתי אותו מחדש. 
התחלנו קצת לרוץ איתו בקטנה, ואז באו צוותא, התחננו והתרפסו ושפכו על עצמם אפר ועפר, ואז אמרנו ‘טוב, בסדר, אם צוותא רוצים שנופיע אצלם, כנראה שאנחנו ראויים’. זה מופע שעובדים במה שנקרא פרינג’, מילה שאני לא אוהב, כי מבחינתי תאטרון לא צריך להימדד בהאם הוא ממוסד או לא, אלא בהאם הוא טוב או לא. כמה מקבלים היום הבימה, הקאמרי, בית ליסין לשנה? נגיד את הסכומים האלה, בוא נאמר שהייתי מפנה את הכסף הזה כדי לחזק את הטנקים והנגמ”שים. אני לא שש לזה שהמדינה תתמוך בתרבות. אבל כשאתה עובד בלי שתומכים בך תרבותית-כלכלית, זו עבודה בין חברים. זה מין תהליך מתמשך וכיפי שבאים ומדברים ואוכלים ושותים ולפעמים גם עובדים. הבאנו פסנתרנית חדשה ומאוד מוכשרת, מורן מגל, שחלקכם מכירים אותה מד’ה ווייס, ואם אתם רואים ד’ה ווייס רוב הסיכויים שאתם לא יוצאים מהבית, אבל זה עדיין קוריוז משעשע”.
מי הכוחות שאתה יוצא נגדם?
“דווקא, בניגוד למקובל בסאטירה, זה יותר פנימה מאשר החוצה. נכון, יש שם כמה נושאים ספציפיים שאני נכנס בהם כמו מיליטריזם ושאר איזמים. אבל אני קצת יותר בוחן אותנו כבני אדם, איך אנחנו מתמודדים עם העובדה שאנחנו צריכים לחיות 24/7 במצב שהוא אבסורד לחלוטין וברור שהוא לא הגיוני בשום צורה – לא מבחינת השאיפות שלנו בחיים, מה שאנחנו חושבים שהוא טוב ולא טוב, ולא מבחינת כמה שכל הגורמים, שבאיזשהו אופן אנחנו אמורים לסמוך עליהם, פשוט לא טורחים לעשות את מה שהם צריכים לעשות”.
הסאטירה בכלל רלוונטית במקום שבו נראה לפעמים שהחדשות עצמן סאטיריות?
“החדשות מאוד מטרידות, בעיקר מה שלא משודר בהן. על אף העובדה שהחדשות מאוד קשות כל הזמן, אנשים בארץ, משום מה, באופן לא ברור, מאוד חיוביים, ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה. ככל שלוחצים עליהם יותר יוצאת מהם יותר תקווה ואמונה, שרק יביאו לנו את הפרשות הבאות”.
דיברת על אמונה. בעבר הרצת מופע בשם “התאולוגיה של הקרמבו”, שבו החלטת לריב באופן סיסטמטי עם כל הדתות הגדולות המוכרות לנו, וגם כמה קטנות, כולל הדת הירוקה.
“אני הפסקתי עם המופע הזה, כי אחת מכל שלוש פעמים שהצגתי אותו פגע בי ברק”.
אנחנו רואים היום אנשים כורתים ראשים של אנשים אחרים בשם הדת ומעלים ליוטיוב. יש קיום בכלל לביקורת ולהסתכלות סוריאליסטית על עולם כל כך סוריאליסטי?
“קודם כל, אני חושב שאם אתה כבר עורף למישהו את הראש, מוטב שתעלה את זה ליוטיוב. כלומר, חבל לוותר על כל האפקט הדרמטי ולשמור את זה לעצמך. הדברים שאנחנו רואים אותם כסאטירה על הבמה או בטלוויזיה הם דברים שגורמים לנו לסבל ומצוקה בחיים האמיתיים. הסאטירה היא הזדמנות קצת ליהנות מהם. אבל לסאטירה יש שני צדדים – צד אחד זה מה שנקרא לקבל את הבאסה בסבבה. אתה צריך מתווך, קומיקאי מוכשר, כותב נהדר או תאורן שמסוגל להאיר על כל זה, כדי באמת להצליח להתמודד עם הדבר הזה, עם האבסורד של חייך, שאתה חי במצב שבו יש התנגשות תמידית בין מה שאתה מצפה מהחיים לבין מה שהם יכולים להציע לך. וחוץ מזה יש את הצד השני של הסאטירה – כמו לכל סטירה, יש את היד ואת גב היד – יש את הצד שבו אתה בעיקר מכניס לצופה, וזו סאטירה אמיתית. רוב הסאטירה בארץ היא מתחנפת, מזכירה לך שאתה קצת יותר בסדר מאחרים. בסאטירה שלי אני גורם לך לצחוק על עצמך. לבוא ולצחוק על מה שקרה לשוטר ההוא או לראש של העיתונאי ההוא זה לא חוכמה. לבוא ולגלות כמה אתה פסול בכל הדבר הזה זה יכול להיות נחמד”.
מערכון “פצוע וחובש” מתוך “לא אומרים איכס על אוכל” >>
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.10.2014
רואה, רחוק // חנות המשקפיים שמגיעה למוגבלי תנועה הביתה
אנשים מוגבלי ניידות מתקשים להגיע לחנויות אופטיקה. טל טפר מגיעה עד הבית לעשות להם משקפיים
מה את עושה?
“אני אופטומטריסטית ואני מפעילה שירות שנקרא ‘אופטיקה עד הבית‘, שנותן פתרון לכל מי שצריך משקפיים ולא יכול לצאת מהבית. זה כולל אנשים סיעודיים, שנמצאים בכסא גלגלים, או בקומה גבוהה ולא יכולים לצאת מהבית, אנשים במחלקות סיעודיות, אנשים מונשמים כמו חולים בניוון שרירים או שתלויים בבלון חמצן. כמעט כל האנשים האלו צריכים משקפיים כדי לתפקד ביום יום, גם כדי להעביר את הזמן שאצלהם הוא מצרך אינסופי. אם אני יכולה לעזור להם לקרוא ולראות טלוויזיה, עשיתי הרבה מאוד בשבילם”.
איך התחיל השירות?
“עבדתי בחנות, ועזבתי כי רציתי להקדיש את כל הזמן שלי רק לעסק הזה, של השירות עד הבית. 
סבתא שלי היתה בכסא כלגלים במחלקה סיעודית, ואמרו לה שהיא צריכה ללכת לחנות לעשות בדיקת ראייה אצל אופטומטריסט, ולהביא אותה לחנות זה היה קריעת ים סוף – היינו צריכים אמבולנס ואח שילווה אותה, ולעבור מכסא הגלגלים לכסא הבדיקה, זה מאוד קשה לאנשים במצב הזה. צריך גם לזכור שמשקפיים זה לא כיסא שאתה קונה ושולחים לך הביתה – אחרי שהם מוכנים צריך לבדוק שהם מתאימים ויושבים טוב על הפנים. אז עלה לי הרעיון שזה שירות ממש חיוני, וחשוב מאוד שהוא יהיה נגיש לכולם”.
התעריף שלך גבוה יותר?
“אני עובדת עם אותם מחירונים שעובדים בחנויות. המחיר כולל את הבדיקה, המשקפיים ועוד ביקור למסירת המשקפיים ולבדיקה שהכל בסדר, וגם יש אחריות לשנה עד הבית. ההבדל היחיד הוא שאני כן מחייבת על בדיקה אם לא מזמינים משקפיים, כי אני מקדישה זמן ומעבירה ציוד, אני בעצם מביאה את כל החנות הביתה”.
מלבד מוגבלים בניידות, יש לך לקוחות נוספים?
“כן. יש כאלה ששונאים ללכת לחנויות ויש כאלה שעסוקים. אז לפעמים אני עושה בדיקה במשרד, למשל של עורכי דין”.
איזה לקוח זכור לך במיוחד?
“היה לי מקרה שהזמינו אותי למושב מרוחק בערב חורפי בצורה בהולה. התברר שזו משפחה שרצתה שהאמא, שהיתה חולת סרטן וימיה היו ספורים, תצליח לראות את כל המשפחה לפני שהיא הולכת לעולמה. היו לה משקפיים שבהם היא לא הצליחה לראות בכלל. היא הספיקה להשתמש במשקפיים החדשים במשך שבוע, ואז נפטרה. אחרי השבעה הבן התקשר להודות לי על זה שלפחות בימיה האחרונים היא הצליחה לראות את הילדים והנכדים. זה מקרה קיצוני שהם לא חסכו. בדרך כלל אני נתקלת במקרים הפוכים, כשמדובר בחולים סופניים, או שחוסכים בכלל על משקפיים ולא עושים, או שמבקשים את הכי זול, כי יודעים שזה לא להרבה זמן. פה היה הפוך – רצו את הכי טוב, הכי יקר והכי מהר”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.8.2013
הצגה מוקלטת בין חיות מתות // סמול טוק
מיכל ואעקנין תיקח אתכם לביקור לא־שגרתי במוזיאון מלא פוחלצי חיות
קחי אותי לסיור במוזיאון.
“אז ניפגש בלילה, בחושך. אני אפתח לך את שער החומה שמקיפה את המוזיאון ואזמין אותך להיכנס. בפנים תוכל לראות לב בפורמלין, דוב, לביאה, פינגווין, שלד ואם תהיה ילד טוב אראה לך גם את העגל הדו ראשי. אל תפחד, אני אתן לך פנס שתראה את הדרך ואני לא אעזוב אותך לרגע. 
רק שאני לא באמת אהיה שם, אתה תהיה לגמרי לבד. זה מה שקורה ב”ההיפך מחי”, מופע לצופה יחיד במוזיאון הטבע בירושלים. הקהל נכנס אחד-אחד, מצויד בפנס, מכשיר mp3 ואזניות. דרך האזניות הוא פוגש את המדריכה שמלווה אותו בסיור, מובילה אותו בין החדרים ומלמדת אותו על הטבע, או לפחות איך שהיא רואה את הטבע. את המופע הזה יצרתי עם שותפתי אילנית בן יעקב, בהפקת תיאטרון הזירה הבין תחומית ובמסגרת פסטיבל ‘בבית’ של עונת התרבות בירושלים”.
מה אנשים אומרים לך על החוויה שעברו?
“‘אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כל כך חיה’. זה משהו שמישהי אמרה לי ברגע שסיימה את הסיור וזו תגובה שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות. חלק משקשקים מפחד, חלק משוטטים בין החיות המתות כאילו הם בסלון שלהם, אבל כמעט כולם מגדירים את זה כחוויה ולא כהצגה או עבודת סאונד, ואז אני יודעת שהצלחנו”.
בניגוד להצגה רגילה, כאן את לא רואה את הקהל ולא מרגישה אותו. זה מבאס
“בכלל לא, אני מקבלת מהקהל הרבה יותר מצחוקים ומחיאות כפיים, אבל איך ולמה אני לא אוכל לספר לך, זה סוד. אגלה רק למי שיבוא למופע. זה בהחלט המופע המתגמל ביותר שעשיתי עד היום. מה שכן מאוד מפתיע זה שלקהל שמגיע בדרך כלל לא ממש אכפת שהבטיחו לו מופע אבל הוא לא פוגש שחקנים, במה, צופים אחרים, אפילו תאורה אין. הוא מגיע ופוגש את עצמו. הצופה הוא משהו בין הקהל לשחקן ואולי שניהם. הוא גם התאורן של עצמו ובסופו של דבר הוא מחליט מה לראות, מתי ולאן ללכת, עם או בלי המדריכה. ולכן יש פה אמון מאוד גדול – גם אם לא באמת ליוויתי אותו בכל צעד, העובדה שהוא סמך על הקול ובסופו של דבר הגיע לסוף המסלול היא מרגשת”.
למה דווקא מוזיאון הטבע בירושלים?
“המוזיאון התחיל את כל זה. למרות שגדלתי בירושלים לא הייתי בו אף פעם. ביקרתי בו לעשר דקות לפני שלוש שנים וידעתי שאני לא יוצאת ממנו עד שאני מוצאת דרך להביא אותו לקהל. זה אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות ומקום שראה כל כך הרבה מההיסטוריה של ירושלים- גרו בו המושל התורכי, היה בו מועדון קצינים בריטיים… האריה במוזיאון היה מתנה של אידי אמין לטדי קולק. המוזיאון עצמו בסכנת סגירה כבר שנים, ויש משהו בו שדומה לחיה נכחדת, למוזיאון של מוזיאון. ובכלל יש במוזיאוני טבע משהו שהוא לא לגמרי מהתקופה הזו – הרי ילדים יכולים לראות תמונות של חיות באינטרנט, והידע הוא כל כך זמין, שזה מוזר קצת להסתכל בדיורמה ולקרוא רק את כמה שורות האינפורמציה שנכנסות ליד דגם פעולת הריאות עם הבלונים המתנפחים. אבל יש משהו במוחשיות הזו – של לעמוד מול נמר בגודל אמתי – שאין לה תחליף. תמיד עובר בך איזשהו רעד. וזה מה שגרם לי לחשוב – אם אנחנו יודעים שהנמר הזה מזמן מת והוא רק מוצב במעין פוזיציה כאילו הוא עומד לקפוץ עלינו, למה יש בזה משהו מאיים? כי אנחנו חיים. כי גם אנחנו טבע, ואנחנו משלימים בדמיון את מאבק ההישרדות הזה מולו”.
יש לך תוכניות לעשות הצגות/סיורים כאלה עבור מקומות נוספים? איזה?
“האמת שכן, בבית מלון. זה פרויקט שבתקווה עתיד לעלות בעונת התרבות שנה הבאה. אני מאחלת לכל אומן לעבוד עם עונת התרבות, זה גוף כל כך נדיר באומץ, בנדיבות ובהיותו באמת באמת מונע משיקולים אמנותיים. בכל מקרה אני מניחה שאם אגיע לאתר שיש בו איזשהו מתח פנימי, משהו שצריך לפצח, הדרייב האמנותי שלי יקרא עליי תיגר ליצור שם מופע, והוא כמובן יהיה שונה בתכלית מהמופע הזה ויתאים רק לאותו חלל”.
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 28.6.2014
איך להכין ארוחות בנטו? ספר חדש במימון-קהל ילמד אתכם // סמול טוק
במקום סנדוויצ’ים וג’אנק פוד, ניבה קרן אור מכינה לילדיה מנות בנטו מאוזנות לבית הספר. עכשיו היא מגייסת כסף להוציא על זה ספר
את חושבת מחוץ לקופסה?
“אני חושבת הרבה בתוך הקופסה. במשך 3.5 שנים אני מכינה את כל האוכל של הילדים לבית הספר בתוך קופסאות בנטו, שזה קופסאות אוכל בסגנון יפני, שמתבטא גם בצורה האסתטית – האוכל מוגש חתוך קטן, אוכלים ביד או בצ’ופסטיקס, חמישה צבעים; ולעתים קרובות גם בתכולה, יש איזון תזונתי מסויים – 3/6 פחמימה כלשהי, אורז, אטריות, תירס, אפילו לחם, 2/6 ירקות, ביפן ישימו מבושלים ואני שמה בעכיקר חיים, ו-⅙ חלבון – מביצה, למשל טמאגו (חביתה מגולגלת), בשר כלשהו או סויה ונגזרותיה, כמו טופו. אבל אני לא אגדיר את עצמי כמכינה אוכל יפני בלבד, לפעמים אני מכינה להם אוכל מערבי או ים-תיכוני. כשהם היו יותר קטנים הייתי עושה להם המון קישוטים. היום הם כבר גדולים ולא רוצים ציורים”.
למה בנטו?
“הילדים שלי ממש חובבי יפן. זה הגיע דרכם, הדבר הזה. היה לי ילד קטן, מתן, היה בן 10 אז, והוא נורא התלונן על הארוחות, רצה לאכול ג’אנק פוד, ואני רציתי שהוא יאכל בריא. עשינו פשרה, הוא ביקש שאני אכין בנטו, הראה לי באינטרנט והתחלתי להכין. בהתחלה הם היו מכוערים נורא, והתמקצעתי עם השנים. נפלתי בהרבה בורות וניסיתי המון דברים, וזיקקתי לעצמי דרך עבודה שהיא מהירה. בהתחלה עבדתי על כל קופסה שעה. זה לא נורמלי לעבוד ככה. סיגלתי לעצמי כל מיני שיטות וקיצורי דרך. בספר אני מלמדת את כל הטריקים האלה”.
ספרי לי על הספר.
“יש לי שני בנים שהם ציירים מוכשרים. מתן מתמחה בלצייר בסגנון מנגה. בתחילת החופש הגדול אני מאוד רציתי לראות מה אפשר לעשות שיהיה משמעותי, הצעתי להם שנעשה את הפרויקט הזה ביחד, כדי למצות את הכישורים שלהם ואת הרעיונות שלי כדי להפיץ את כל הנושא של הבנטו ברחבי הארץ. אני מנהלת בלוג בנטו כבר שלוש שנים, וכל יום בשנת הליומדים אני מעלה תמונה של הבנטואים שאני מכינה. האמת שהרבה הורים נדבקו בזה, הרבה אנשים אמרו לי, וגם אני אמרתי, שצריך לרכז את כל הידע שהצטבר אצלי. לספר קוראים ‘בתוך הקופסה’, השם היחיד שהילדים שלי אמרו שהוא לא טפשי מדי”.
אתם מגייסים כסף למימונו.
“התחלנו גיוס במימונה פחות או יותר כשהתחילה המלחמה. כשהמלחמה נגמרה היינו על 8000 שקל, ובזמן האחרון זה התחיל לרוץ. עד עכשיו גייסנו 18 אלף, אנחנו רוצים לגייס 40 אלף. לשמחתנו התגייס לעזרתנו בחור נחמד שלא הכרנו, רז שרבליס, מדריך טיולים ביפן, שגייס את החברה הגאוגרפית והם יעשו בשבוע הבא במוזיאון ישראל ערב הרצאות על יפן, וההכנסות ייכנסו ישר לתוך הפרויקט. יש כבר כמה חברות גדולות לייבוא מוצרים מהמזרח, שמאז שהדבר הזה התחיל לתפוס תאוצה, הביעו עניין לתמוך בפרוייקט הזה”.
הייתם כבר ביפן?
“לצערי לא, אפילו לא בחו”ל. אנחנו לא במצב הכלכלי המאים לנסיעה ליפן. אבל אני מקווה שזה יגיע, אנחנו מאוד אופטימיים בקשר לעתיד. יפן הוא יעד מאוד חלומי מבחינתנו. יש לי הרבה חברות ביפן, במהלך השנים התחברתי גם ליפניות שדוברות אנגלית וגם לישראיות שגרות ביפן ונשואות ליפנים”.
ניבה קרן אור ובנטו שהכינה. צילום: חגית אברהם
אילו תגובות מקבלים הילדים בבית הספר?
“כששואלים את עמית, הוא אומר, ‘אנחנו לומדים בבית ספר דמוקרטי, יש אנשים יותר מוזרים מאיתנו’. הבן הצעיר, מתן, אני יודעת שהקופסאות שלו היו אטרקציה, במיוחד כשהן היו מצויירות. אנחנו מעודדים ייחודיות בבית הזה”.
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 12.9.2014
להרגיש כמו ילד עם לקויות // סמול טוק
ספרי ההפעלה של אלה יהלום עוזרים לנו לחוות אוטיזם, חירשות ולקויות אחרות
מה מלמדים הספרים ההפעלתיים שלך?
“זו אסופה של ספרים שנועדה לקרב בין ילדים רגילים לבין ילדים בעלי לקויות. במסגרת פרויקט הגמר שלי בתילתן בחרתי כמה לקויות שהן הכי שכיחות בחברה שלנו, ובהן עיוורון, חירשות, אוטיזם, חוסר יכולת תפקוד עם הידיים ותסמונת דאון. הרעיון הוא לחבר בין ילדים, שייחשפו ללקויות הללו מגיל צעיר מאוד, ולא יהיה להם את הפחד ליצור חברויות. כשאתה מוציא את הספר מהמארז, החירשות לא רשומה בשער הקדמי. הרעיון הוא שלא תשפוט את הילד. אם לא הבנת – בסוף רשום לך ממה הוא סובל. הכל בכתיבה חיובית, של טובי ויימן, חברה של ההורים שלי, שאני מעריצה של הכתיבה שלה. הכל בהומור והכל כיף. אני אמרתי לה מה אני רוצה בתוך הטקסט, פשוט לא ידעתי איך לשים את המילים”.
הספרים יוצרים אינטראקציה עם הקורא, שינסה להתחבר לליקוי.
“בכל ספר הילד מציג את עצמו, ויש מין משחק שאתה יכול להרגיש כמו אותו ילד. בספרון של העיוורון רשום ‘נחש אילו חפצים מסתתרים מתחת לבד השחור על ידי מישוש’. בספרון של החירשות, אתה צריך להדליק את הנגן וליהנות מהמוזיקה, אבל לא באמת יכול לשמוע משהו. בחלק מהספרים אתה יכול להרגיש, בחלק אתה ממש בחוסר אונים. דרך זה ילדים יכולים להבין מה מרגיש אותו ילד ולא לשפוט אותו, כי ילדים שופטים בצורה מאוד קשה”.
איך תירגמת את הלקויות להפעלות האלו? בספרון “ללא גפיים”, למשל, כתוב “הכנס את הידיים למקום המסומן וכתוב את שמך”. ובעצם אי אפשר לכתוב כשהידיים קשורות.
“אתה יכול לכתוב עם הפה או הרגליים. פשוט לקחתי והתנסיתי בכל דבר. למשל, אמרתי, אם הייתי ללא יכולת שמיעה, מה הדבר שהייתי רואה מול העיניים שלי, או איך הייתי מרגישה. ראיתי את זה בעיניים שלי, פשוט ככה. למשל בעיוורון, הדבר היחיד שאתה יכול להרגיש זה מישוש, אז אתה עוצם עיניים ומרגיש כל דבר. הבנתי שאני צריכה לתרגם את זה. אז הסתרתי להם את הראייה, האנשים שיכולים לראות – לא רואים”.
מה החיבור שלך לנושא הזה?
“יש לי בן דוד שהוא נכה, זה מולד אצלו. ואני כל חיי ראיתי אותו בתור בנאדם רגיל, אפילו יותר רגיל מהרבה אנשים אחרים. הלוואי שכל האוכלוסייה בעולם תתייחס ככה. בסופו של דבר זה יכול להגיע לכולנו”.
את רואה את הדבר הזה מתממש והופך מפרויקט הגמר שלך לסדרת ספרים שבאמת אפשר יהיה להפיץ ולמכור?
“כן, זה אבטיפוס. יש הרבה מאוד מוזיאונים שמקדמים את הדבר הזה, לאפשר להרגיש כמו אותם ילדים, יש פעילויות כאלו ואחרות. הלוואי שזה משהו שכל אחד היה קונה ומחנך את הילדים שלו על פיו. בתור התחלה זה הכי חשיפה שאני יכולה לתת לזה”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.7.2014
רגע לפני שמתים // סמול טוק
ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, יוסי לוי רוצה לערוך לו אירוע פרידה מהחיים
למה צריך לחגוג את מותו הקרב של אדם?
“לא מדובר על חגיגה, אלא על מפגש המאפשר לאדם עצמו וליקיריו להתחיל מהלך חשוב של פרידה. ההתכנסות יחד הופכת את תהליך הפרידה ליותר קל מאשר לבד. זה מאפשר להתמודד עם זה באופן יותר נכון ונותן המון עוצמה של שבט, ולכן השם ‘שירת השבט‘. לא סתם בלוויה ובשבעה מתכנסים כולם ביחד, זה בגדר צורך אנושי”.
איך הגעת לעיסוק הייחודי הזה?
“הגעתי לזה אחרי שליוויתי אנשים בסטטוס שנקרא מלווה רוחני לקראת המוות. זה התחיל במקרה והתגלגל מפה לאוזן. אני במקצועי מטפל ברפואה סינית, בבעיות נפשיות בעיקר. לפני כשמונה שנים צילצל אלי מטופל שביקש שאבוא לפגוש את אביו שנמצא בשלב האחרון של חייו. פגשתי אותו מספר פעמים ודיברנו על הפחד, על הבדידות, ועל ההתכוננות לקראת המוות. הוא ביקש ממני לגשר בינו לבין אנשים שהתרחקו במהלך חייו מכל מיני סיבות. פגשתי הרבה פעמים אותו, את משפחתו ואת קרוביו, ונוצר תהליך שמידת השפעתו היתה עצומה. ומשם זה המשיך. זה מצא אותי, אני לא מצאתי את זה”.
על מה אנשים שעומדים למות מדברים איתך?
“הם מדברים על מה שמפחיד, על העבר, על דברים שהם מצטערים לגביהם, על הכאבים, על זה שהם יודעים שהם הולכים להתמודד עם המוות לבד. לעיתים יותר נוח לדבר על זה עם אדם זר מאשר עם קרובי משפחה שמעורבים רגשית”.
מה צריכים אנשים שיקירם עומד למות?
“בדרך כלל, בשלב הזה של החיים, אתה כל הזמן עסוק – מג’גל בין רופאים למשככי כאבים, לתרופות, להקאות, לטיפולים. זו תקופה מאוד קשה, שאתה לא עוצר בה לרגע. קיום מפגש פרידה מאפשר פתאום קרן אור אחרת. פתאום מדברים על את מי נזמין לאירוע, מה אנחנו רוצים שיהיה בתוכן, אנשים שהיו פעם חברים וכבר 20 שנה לא בקשר וכיוצא בזה. פתאום יש עניין אחר ומתעסקים במשהו אחר מהשוטף, השוחק והמאיים. והעניין האחר הזה מאפשר לא רק הפוגה מהמרוץ הקדחתני, אלא מרחב להיפגש אחד עם השני ולהיפגש עם המצב. רוב האנשים לא עוצרים כדי להכיר ולעבד את מה שקורה, את הפרידה שמתקרבת. בשביל זה בעצם אני שם”.
זה אירוע פסימי או אופטימי?
“זה אירוע מחבק, רגיש, לא פסימי ולא אופטימי. באופן צפוי, 100% מהמוזמנים מגיעים, למרות שזה בהתראה של כמה ימים מראש. לזה כולם מתפנים ובאים, אוספים את עצמם ורוצים להיות חלק מזה. זה באמת אירוע מאוד מחבק ועוטף”.
זה מזכיר את מסיבת הפרידה המפורסמת של דן בן אמוץ?
“דן בן אמוץ הגיע לזה עם הרבה הומור. כן, זה מזכיר, למרות שהוא נפטר הרבה מאוד זמן אחרי, וזה לא ככה בדרך כלל. האירוע הוא סוג של ‘חיים שכאלה’ שמאפשר לאדם להיזכר בהרבה נקודות במסלול חייו ולראות אנשים שהיו באותן נקודות. אם יש מישהו מהמשפחה שמעדיף להנחות את האירוע אני בפירוש מעדיף שהוא יעשה זאת, אני פה לא העניין, אני רק בשביל היוזמה, האיסוף והליווי. אבל אם אין ברירה, אני מנחה”.
מתעדים את זה?
“חלק מהאנשים רוצים לתעד וחלק ממש לא. יש איזושהי הרגשה מאוד אינטימית במפגש הזה. מה גם שברוב המקרים זה מפגשים עם מעט מאוד אנשים. הצורך לתעד הוא אישי. היה לי לפני כשבועיים מקרה בו הילדים רצו לתעד והאמא, שעמדה לקראת מותה, אמרה שהיא לא רוצה כי היא לא נראית במיטבה ולא ככה היא רוצה שיזכרו אותה”.
להזמין אותך זה סוג של הכרה בכך שהסוף קרוב?
“האירוע לא מתקיים מהיום למחר, אבל מדובר בדרך כלל מהיום לעוד שבוע, שבוע וחצי. אני משתדל לקיים אותו בהקדם האפשרי כי אני רוצה לתפוס את האדם במצב קוגניטיבי תקין. יש אנשים שמתחזקים מהמפגש והוא נותן להם כוח לעוד תקופה, ויש אנשים שנאחזים ומתגייסים לזה, שזו נקודת שיא עבורם, ואחר כך יש התרופפות במצבם. העניין הוא שצריך להכיר במצב, וזה אחד הקשיים הגדולים שאני פוגש. גם כשהרופאים אומרים זאת והאדם יודע ומרגיש וכל הסימנים כבר שם, הוא עדיין אומר ‘לא!’. פנה אלי אדם בן 76 שאמו, בת ה-94, השתחררה מבית החולים במצב סופני. ישבנו ודיברנו על אירוע כזה, ובסוף הפגישה ניסינו לקבוע מועד לאירוע. אמרתי לו שאפשר בשבוע הבא, והוא אמר שהוא רוצה לאפשר לאנשים להתכונן ושזה יהיה בעוד שלושה חודשים. אמרתי לו בשיא העדינות שאני לא יודע באיזה מצב היא תהיה. הוא השיב שהיא עברה הרבה דברים קשים מאוד בחייה וגם את זה היא תעבור. קיבלתי הזמנה לעוד חודש, אבל היא נפטרה אחרי שבועיים”.
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”
האיש שרוצה רוצה לזרוק את הצלמים לים // סמול טוק
לפני 45 שנה, ישראל הבריחה סטי”לים מצרפת ודוד פילוסוף צילם דוגמנית עירום מתחת למים. היום הוא מתמקד בדגים של אילת
בחודש הבא תערוך את תחרות הצילום התת-ימי באילת זו השנה העשירית. עם ההתפתחות הטכנולוגיות, התמונות השתפרו מבחינה אמנותית?
“צלם צריך לראות מה התוצאה ובהתאם לזה להתכוונן, לתקן. היום אתה מתחת למים רואה את התמונה, אתה יוצא מהמים עם תמונות מוכנות. לפני עשר שנים כרטיסי הזכרון היו מאוד איטיים, רמת האחסון היתה מאוד נמוכה, כל הפרוססורים של המצלמות היו 5-10 מגה, אפילו פחות. היום יש מצלמות שמצלמות במהירות מדהימה. ברגע שאתה לא צריך להתעסק עם הטכנולוגיה ולהגיע לחשיפה אופטימלית, מה שקובע זה הכשרון. המצלמות עוזרות לך או עושות באופן אוטומטי, אתה יותר פנוי לצד של הראייה הצילומית. אין מה לעשות – אם אין לצלם ראייה צילומית, לא משנה איזו מצלמה תהיה לו ביד”.
במסגרת התחרות אתם עורכים צלילת הוקרה לציון 45 למבצע שרבורג, שבו ישראל הבריחה חמישה סטי”לים מצרפת אחרי שזו הטילה אמברגו על ישראל.
“סטי”לים היו מהפכה בתפיסה של חיל הים – עד אז היו אוניות גדולות, משחתות, כמו אח”י אילת ואח”י יפו, וחיל הים החליט לעבור לספינות קטנות וזריזות. את הסטי”ל אח”י סופה הטביעו לפני 10 שנים, הפכו אותה לריף מלאכותי. זה מבצע עם אתגר טכנולוגי – להצליל סדר גודל של 200 צוללים ועוד 26 מדריכי צלילה, 9 צלמים שיתעדו את האירוע, צלם צרפתי שבא לעשות צילום פנורמה של כל הצוללים על אח”י סופה, ומי שינצח על כל הצילום, כריסטיאן פטרון, הצלם של הסרט ‘כחול הגדול’ ומתעד ‘הטיטאניק’ בשליחות הנשיונל ג’יאוגרפיק. יגיעו גם מפקד המבצע, תא”ל הדר קמחי, וארבעת הקפטנים שהובילו את הספינות. בגלל העומק שהסטי”ל הזה יושב, אנחנו הולכים לשבת על הדופן שלו בעומק 20 מטר, ואנחנו מוגבלים ל-20-25 דקות. צריך להוריד את כל המסה של האנשים ב-8-10 דקות ונותרו עוד 10 דקות צילום. אנחנו הולכים לשדר לתוך יוטיוב בשידור חי”.
צילמת דוגמנית בעירום מתחת למים.
“כן, לפני 40-45 שנה. אני הייתי הצלם הראשון בתקופה של ז’ק קוסטו שהביא את עולם האופנה, העירום והפרסום אל מתחת למים, עד אז התרכזו בפורטרטים של דגים. באותה תקופה שפלייבוי ופנטהאוז פרחו, אני החלטתי להביא דוגמנית מאנגליה, סמנתה בונד, אין לה שום קשר לג’יימס בונד. רוב הצילומים צולמו בשארם, 40 ימי צילום, וחוללנו מין מהפכה. בין היתר זה גם הופיע על לוח שנה של תדיראן. היה להם באותה תקופה לוח שנה מאוד מפורסם שיצא בגודל חצי גליון, 70X50 ס”מ, ואני חושב שכולם זוכרים אותי בזכות הלוח שנה הזה פה בארץ”.
דוגמנית מאנגליה כי ישראליות לא רצו להצטלם כך?
“בתקופה הזאת, למצוא דוגמנית ישראלית שתתפשט ותרד למים וכולם יראו לה זה לא… לא שהיום כל אחת ששה לעשות את זה. צריך למצוא מישהי שלא פוחדת ממים ודגים. סמנתה הזאת היתה אלופת העולם בשחייה. ללמד אותה לצלול? היא היתה כמו דג. היום הדוגמניות הכי טובות הן מדריכות צלילה, שהן יפות ויודעות לעשות את העבודה. קח כל דוגמנית, מה, היא תרד לך למים? היא לא תרד. היא חושבת על הציפורניים שלה, מה יקרה לעור הידיים והרגליים והפנים, מי מלח נכנסים לך לעינים, זה לא נעים”.
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 22.8.2014
במקום שבו לא שורפים ספרים // סמול טוק
זכויות אדם הן לא נושא שקל לקדם. ורד כהן ברזילי מנסה לעשות זאת באמצעות הוצאת ספרים שמגוייסת לתחום
זכויות אדם הן לא סוגיה מאוד מעוררת אהדה בישראל היום.
“לצערי זה נכון, אבל זו הסוגיה החשובה והרלוונטית ביותר במדינה ובכלל בעולם כיום. האמנה האוניברסלית לזכויות אדם נוסדה בשנת 1948 אחרי מלחמת העולם והשואה, ומטרתה היתה להימנע מהידרדרות מוסרית כפי שהיתה בעת ההיא, אז הקשר היהודי דרך השואה הוא גם הדוק”.
בעבר היית מנהלת התקשורת של אמנסטי. איך את מנסה לקדם את התחום הזה כיום?
“בין יתר עיסוקיי באמנסטי הייתי חברת ועד ב’אמנים למען אמנסטי’ שמאגד אמנים מכל העולם, ובהם מוזיקאים כמו U2, אמנים כמו יוקו אונו, סופרים כמו אריאל דורפמן ועוד). כולם פעלו יחד לקדם זכויות אדם באמצעוכת אמנות. אני התמחיתי בנישה של ספרות והייתי מעורבת בכמה ספרים, אנתולוגיות וספרי ילדים שיצאו בהקשר של זכויות אדם. אחרי שעזבתי את אמנסטי הקמתי ב-2012 את Novel Rights, הוצאת ספרים דיגיטלית לספרות זכויות אדם, עסק חברתי לא למטרות רווח שמונה גם מתנדבות ומתנדבים מכל העולם”.
מה זו ספרות זכויות אדם?
“זו ספרות המבוססת על תיאוריית הספרות המחויבת של ז’אן פול סארטר. היא מקדמת ערכים של זכויות אדם באופן ישיר או עקיף, ושמטרתה לשלב בין הכוח המניע הספרותי לבין הנעה לפעולה, המהווה חלק בלתי נפרד ממאבק או הגנה על זכויות אדם. הסיפורים מובילים לפעולה. כך, למשל, לסיפור שכתבה סופרת כורדית על מורה שהוצא להורג בגלל מוצאו באיראן, צורפו שתי הצעות לפעולה לשחרור פעילי זכויות אדם או פעילים כורדים שכלואים באיראן ונגזר עליהם דין מוות. שניים, אגב, שוחררו לחופשי וחזרו הביתה. אני מאמינה גדולה בכוח של קבוצה לשינוי”.
העובדה שזו ספרות מגוייסת פוגעת באיכות האמנותית שלה? הרי לא תוכלי לפרסם ספר עם מסר בעייתי או סותר.
“אני לא מחשיבה אותה ספרות מגוייסת אלא מחויבת לפי התיאוריה של סארטר. אני לא מזמינה סיפורים אלא לוקחת סיפורים קיימים מסופרים בעלי מודעות וצורך פנימי ואישי לעסוק בסוגיות של זכויות אדם. אני נגד פרופוגנדה, אבל מאמינה שערכי זכויות אדם הם ערכי מוסר אוניברסליים, אשר נקבעו בהסכמה על ידי כל מדינות העולם, ולפיכך קידומם לא יכול ליפול לטעמי תחת ההגדרה של ספרות מגויסת. אני לא מצנזרת ספרים. יש לי ביקורת גדולה כלפי צנזורה עצמית של הוצאות ספרים בשל מניעים או חשש פוליטי, כלכלי ועוד”.
את מוציאה ספרים באנגלית בלבד?
“בשלב זה הספרים באנגלית, אם כי דרך הסניף הגרמני החדש הם יתורגמו לגרמנית, וגם בעתיד לאיטלקית וספרדית”.
ויתרת על הקהל הישראלי?
“לא. אבל אני בהחלט מתחילה מבחוץ ומקווה בהדרגה גם להתכנס הביתה. אני כותבת ומפרסמת מאמרים בנושא הקונפליקט הישראלי פלסטיני וגם קידמתי ספר בנושא הזה שיצא לאור גם בארץ ובעברית”.
את אופטימית לגבי המאבק לזכויות אדם בישראל?
“אני חושבת שזכויות אדם זה חלק מושרש בתרבות היהודית והישראלית. אני מאמינה שהפרשנות שנתנו לה היא מוטעית, ומקורה בחוסר ידע ודעות קדומות, וכמובן מציאות קונפליקטואלית, שהיא כשלעצמה מתנגשת באופן תמידי בזכות הראשונה: כולנו נולדנו שווים וחופשיים. אבל זה תהליך ואני מאמינה שעוד נגיע ליום הזה”.
ורד כהן ברזילי מרצה על ספרות לזכויות אדם:
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 1.8.2014
מוחמד ס. רוצה להיכנס לתחתונים של המין בחברה המוסלמית // סמול טוק
מוחמד ס’, שהתנתק ממשפחתו וחי עם בן זוג, רוצה לשפר את המיניות והתשוקה בחברה המוסלמית באמצעות מותג הלבשה תחתונה סאדו לנשים
החלטת להסתבך.
“כן, אחרי מחשבה מאוד עמוקה הגעתי למסקנה שאני אלך על שלי, מה שיהיה יהיה. היה לי אונס בגיל 15. התחלתי לחשוב למה נאנסתי, איפה המשפחה שלי היתה, הבחור שאנס אותי – למה הוא אנס אותי, מה היה חסר לו שהוא היה צריך לאנוס אותי? 
ואז דרך הרבה מחקרים הגעתי לרעיון שלי – אני חושב שהחברה המוסלמית החרדית היא לא יודעת מה זה לעשות סקס במיטה. היא חושבת שלקיים יחסי מין זה דרך להביא ילדים, אין שם שום אקט מיני בתוך העניין. ואז חשבתי לדבר על זה, ולעשות צבע בתוך יחסי המין של הזוגות הדתיים המוסלמים. אני חושב שמישהו שחסר לו בבית הוא יחפש בחוץ. אולי מתישהו יהיו מסופקים ולא יחפשו את זה בחוץ, שלא יתחילו לאנוס”.
וזה נכנס לפרויקט הגמר שלך במכללת תילתן לעיצוב ולתקשורת חזותית.
“החלטתי לעשות את פרויקט הגמר שלי על הבעיה הזאת – אני מציג הלבשה תחתונה לנשים של סאדו, שזה מגיע יותר מהמערב, ואת הצבעוניות של הההלבשה התחתונה ביחד עם העור השחור הקשיח. החלטתי לעשות לוגו שהוא משתנה בצורה שלו אבל שומר על הלוק שלו. שם המותג הוא רִבאט, שזה קשר, והסיסמה היא ‘חדד את הקשר שלך'”.
למה אתה מתחיל מהנסתר, מההלבשה התחתונה, ולא מסממנים חיצוניים גלויים?
“אני חושב שזה בא משם. בכפר משהד, שבו גדלתי, שמעתי סיפורים כמו סיפור של אישה בת שבעים שאחרי שלושים שנות נישואים קלטה או הבינה שבאקטים המיניים יש סוג של הנאה. היא לא הבינה את זה. הרבה נשים שמתחתנות ונכנסות עם הבעל למיטה, היא לא תבקש שום סוג של תנוחה, מגע או נשיקה, כי בעלה ישאל אותה ‘איך את יודעת שעושים דברים כאלה? היית זונה? היית עם מישהו אחר?’ האיסלאם בכלל מכיר את הדברים האלה – נכון שאסור להביא ולקבל מאחורה, אבל חוץ מהדבר הזה הכל מותר. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה”.
נשים שחיות ביומיום מאחורי בגדים שמכסים את כל הגוף שלהן, ילבשו בלילה במיטה הלבשה תחתונה שהיא לא רק נועזת, אלא גם חריגה מינית, אפילו בסטנדרטים מיינסטרימיים?
“אני עושה את שלי, ויהיה מה שיהיה. אני הבעתי דעה בדרך עיצובית. אם ילבשו את זה אחר כך או לא זה פחות חשוב. הרעיון הוא שזה יגיע לבתים, שנשים יבינו שבאקט המיני יש הנאה, ושאפשר לשנות ולא להישאר על מה שההורים שלנו לימדו אותנו”.
אתה הומו מחוץ לארון שחי עם בן זוג. איך זה התקבל במשפחה ובסביבה שלך?
“זה אף פעם לא התקבל. היתה החלטה כזאת שאני אצא מהבית, אני לא בקשר עם המשפחה שלי. המשפחה שלי מאוד דתיה. אם היא היתה חילונית, הייתי יכול לחשוב, אולי עוד עשר שנים אולי יקבלו, אבל גם עוד אלף שנה לא יקבלו אותי”.
ביקשת שלא נפרסם את שמך המלא. למה?
“זה דבר שעלול לגרום לסוג של רצח, אני לא יודע איך הוא ייגמר. תמיד עמדתי על שלי, אם אני הולך למות על הדרך שאני האמנתי בה – אין לי בעיה. אני מאוד מעוניין שזה יגיע אליהם ספציפית, למשפחה, שבאמת יבינו. הם ידעו מי אני, אבל לא הייתי רוצה לגרום להם בעיות עם המשפחה הגדולה, עם הכפר או עם כפרים אחרים. המשפחה שלי ידועה באזור הצפון. לא הייתי רוצה שהלקוחות שלו ידעו שאני הבן שלו. אבל שהוא יידע – כן הייתי רוצה”.
פרויקט “רבאט” יוצג בתערוכת הבוגרים 2014 Design Lab של תילתן החל מה-17.7.2014 בקמפוס הנמל חיפה.
התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 27.6.2014
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
